הקפיטליזם המאוחר מצטלם נהדר. העשירים, העניים, מקומות העבודה, הכסף, הכוח, הכל פוטוגני וטלגני להחריד. כסף, והרבה ממנו, תמיד הצטלם נהדר, קודם בקולנוע ואחר כך בטלוויזיה, אבל הקפיטליזם המאוחר – מונח שהגיע למערב ב-1975 עם ספרו של הכלכלן ארנסט מנדל שנשא את אותו שם והפך טרנדי בתרבות בסביבות אמצע העשור הקודם – הביא איתו עיסוק חסר תקדים בממון ובהשפעתו המעוותת על הנפש האנושית, ובעיקר את התחושה שכך זה לא יכול להימשך, שאנחנו מתקרבים לנקודת קצה בה הגרסה האקסטרימית והחזירית של הקפיטליזם תשמיד את עצמה או אותנו. וגם זה יצטלם נהדר.

הסדרות של הקפיטליזם המאוחר נהנות מהילה של איכות ותחכום מעצם העובדה שהן עוסקות בנושא, בדרך כלל באופן ביקורתי וסאטירי. אפשר למצוא סדרות שנגעו בו עוד לפני שכל העולם דיבר עליו – "שובר שורות" ו"העשב של השכן" הן שתי דוגמאות מיידיות שקופצות לראש ויש גם מוקדמות יותר – אבל עכשיו הוא גם מונח עתיר באזז שפותחת דלתות לתסריטאים. בשנים האחרונות מדובר בגל מסיבי וחוצה ז'אנרים, והוא ילך ויגבר ככל שהקפיטל יהיה משוגע יותר וישגע את כולנו. יש מצב שהוא ישמיד את העולם כמו שאנחנו מכירים אותו, אבל לפחות תהיה לנו טלוויזיה טובה.

ניתוק // Severance

כן, הסאטירה החברתית-כלכלית של "ניתוק" – סדרת מד"ב-אימה-דרמה-קומדיה פילוסופית בה עובדים בתאגיד מסתורי עוברים הליך כירורגי שמנתק בין הזכרונות-עבודה שלהם לזכרונות-בית שלהם – פחות או יותר מקועקעת לה על המצח. אבל היופי והתחכום של הסדרה הם בכך שהיא אף פעם לא בוחרת בפניה הקלה והצפויה: זו לא סתם דרמה צפויה ודידקטית על תאגידים רעים ומקומות עבודה דורסניים, גם אם השורה התחתונה של הפרק האחרון של העונה היחידה שלה עד כה היא שכוחם של עובדים הוא באחדותם.

אבל למעשה, ככל ש"ניתוק" מקלפת את השכבות מאחורי החזות הקפיטליסטית הקרה של לומון, היא חושפת אירגון הרבה יותר מופרע מהצפוי, שמונע על ידי הרבה מאוד גורמים שאינם רק הדו"ח הרבעוני. למעשה, התאגיד מתגלה כסוג של כת דתית בניחוח סיינטולוגי שסוגדת לשושלת המייסדים של החברה – קצת בדומה לאופן בו "משחק הדיונון" היא סאטירה על הקפיטליזם הקיצוני של דרום קוריאה אבל בפועל החיים של הגיבורים שלו מרגישים יותר כמו של אזרחים בצפון קוריאה. ואולי שם מסתתרת הסאטירה האמיתית של הסדרה: אנחנו חושבים על תאגידי ענק בתור גופים רציונליים שמונחים על ידי רווח בלבד, ורוב הסאטירה עליהם גם היא תופסת אותם ככה. "ניתוק" מזכירה שהמציאות יכולה להיות הרבה יותר מופרעת והרבה פחות הגיונית.

משחק הדיונון // Squid Game

הרעיון הזה. משחק שהמשתתפים בו, עניים ופלבאים, נלחמים על חייהם והמנצח זוכה בפרס עצום שישנה את חייו. זה הרעיון שבבסיסם של סיפורי מד"ב עתיקים רבים מ"הנרדף" של סטיבן קינג (1982) ועד הרבה קודם לכן ב"מחיר הסכנה" של רוברט שאקלי (1958). זה הרעיון שבבסיסו של ז'אנר הריאליטי והגיים-שואו היפני. הרעיון הזה הוא וירוס במוח האנושי כבר שנים רבות כל כך, שכמעט מפתיע שהיינו צריכים את הדרום-קוריאנים כדי לקחת את הקונספט אל הקצה. ו"משחק הדיונון", למרות ואולי בגלל פשטותו העלילתית, בהחלט לוקח אותו אל הקצה. השרירותיות הרצחנית, הילדותיות המקריפה, המחיקה הטוטאלית של האנושיות, כל פריים בסדרה הזאת הוא המנון לקפיטליזם המאוחר, וכמו קודמיו בז'אנר גם הוא מטיף ומתריע מפני עתיד ששועט לעברנו במסלול התנגשות בלתי נמנע. בקיצור, זה ייגמר בדם והאסייתים יעשו מזה כסף.

הלוטוס הלבן // The White Lotus

העשירים, הם דפוקים. זה ידוע. וזה אמור לנחם אותנו. בשיא ימי הרייגניזם בארצות הברית פרחו אופרות סבון על חייהם המגעילים ועמוסי התככים של העשירים-בהגזמה, והסדרות של הקפיטליזם המאוחר משמשות באופן דומה כליא-ברקים לזעם המפעפע על אש קטנה על רקע הפערים הכלכליים המתרחבים. כל כך הרבה נכתב כבר על שתי העונות של "הלוטוס הלבן" ועל האופן האכזרי-אך-חומל שבו היא משפדת את אנשי האלפיון העליון ואת יחסם האדנותי, שלא לומר החזירי והמבחיל, לנותני השירותים מהמעמדות הנמוכים בריזורט המפונפן שלהם. זה עולם של פייק, עולם של סטרס, עולם של חרדות ושקרים שדוחה ומושך אותנו במידות שוות. אנחנו רוצים להקיא עליהם ואנחנו רוצים להיות הם. טריק יפה.

הדרמה הקומית השחורה של מייק ווייט ו-HBO היא הצייטגייסט בהתגלמותו, מלאה סתירות ואמביוולנטיות, מפתה את הצופה ואז צוחקת עליו שהתפתה. יותר משהיא ביקורתית כלפי הקפיטליזם המאוחר והאנשים שמרוויחים ומפסידים ממנו, היא פשוט מביטה עליו במבט צלול ומפשיטה אותו מהפוזה. "הלוטוס הלבן" לא מענגת רק בגלל שהיא עוסקת בצרות של עשירים מתוסבכים עם אגו מנופח. היא ממתק אינטליגנטי דווקא בגלל שיש לה לב ואין בה שנאה. היא לא מציירת את העושר המופרך הזה כגרוטסקה מתוך תיעוב. היא פשוט מציגה אותו כמו שהוא, מגוחך, הרסני, חסר פרופורציות וחסר פואנטה. אם כי תנו לנו שבוע בווייט לוטוס הוואי ואולי נשנה את דעתנו.

יורשים // Succession

די, כבר התעייפנו מלפזר על "יורשים" את כל השבחים האפשריים: כן, זו הדרמה הטובה ביותר בטלוויזיה כרגע, כן, היא גם יותר מצחיקה מרוב הקומדיות על המסך. וכן, כמובן שהיא גם היצירה הטלוויזיונית מספר אחת על קפיטליזם במאה ה-21. העונה הראשונה שלה התחילה כשהיא עוד משרטטת את העולם הזה בקווים גסים יחסית: הסצינה הבלתי נשכחת בפרק הראשון בה בני משפחת רוי מציעים לילד של העובדים שלהם לשחק משחק בייסבול עם צ'אנס לזכות במיליון דולר – גרושים בשבילם, והזדמנות חד-פעמית עבור המשפחה שנלקחת מהם באותה קלות בה היא מוצעת להם. או שאולי היה זה הפריים בו רומן רוי מאונן, מילולית, על הנוף מהמשרד החדש שלו. אבל בחלוף שלוש עונות היא כבר הרבה יותר מעודנת, שייקספירית וגם אכזרית לאין שיעור, כמו בהצצה שלה דווקא לאגף ה"הון" בצמד האהוב הון-שלטון, וכמובן גם במסע ההשחתה הפנימי שעובר האאוטסיידר המגושם והקומי של המשפחה, הדודן גרג.

בית הספר היסודי אבוט // Abbott Elementary

מה לסיטקום לבבי ומתקתק על חבורת מורים בבית ספר ציבורי וקפיטליזם? הכל. בין כל המתיקות של קווינטה ברונסון עובר קו מובהק של מערכות קורסות בראי החמדנות. בית הספר תמיד לא מתוקצב (למרות שכמו שמזכירים בפרק הראשון, את האצטדיון העירוני דווקא משפצים), המורים מתחננים לציוד, מאלתרים פתרונות ואם צריך, מארגנים שטיח חדש לכיתה מחברים של חברים במאפיה. כי אם ילד השתין על השטיח, בית הספר לא יכול לקנות חדש. המאבק התמידי של בית הספר הוא המנוע העלילתי של הסדרה, שאולי ניחנת במסר אופטימי שגורס שכמה אנשים טובים יכולים להשפיע על המערכת – אבל תמיד זוכר במרירות קלה את העובדה שכמה שאנשים טובים זה חשוב, כסף זה מה שאותם אנשים טובים צריכים.

העלאה // Upload

גרג דניאלס לא צריך להוכיח לנו כלום. אחרי "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף" מקומו בפנתאון מובטח, ואנחנו מוכנים לזרוק פנימה גם את העונות הראשונות של "המלך היל". הסדרות שלו תמיד היו קומדיות על המקום שבו פוגש הקפיטליזם המאוחר את אנשי המעמד הבינוני, הפקידים והמנהלים וסוכני המכירות – ומביס אותם. "Upload" נראית במבט ראשון כמו משהו אחר לגמרי: סיטקום מד"בי שמתרחש בעתיד הקרוב ובו אפשר להעלות את תודעתם של אנשים מתים אל גן עדן וירטואלי, שם יוכלו להמשיך להתקיים ולתקשר עם אהוביהם וקרוביהם. הגיבור, מתכנת בן 27, מתעורר במין גן עדן כזה שבו שיכנה אותו אלמנתו העשירה. עכשיו תחשבו שעל הסנריו הזה מופקד האיש שהמציא את מייקל סקוט.

אחרי 17 פרקים בשתי עונות – והעונה השלישית בדרך – "Upload" התגבשה כסאטירה מעמדית פרועה עם מידה של הומור שחור, על עולם שבו העשירים מנסים לשלוט בחייהם של האנשים הסובבים אותם גם אחרי מותם, וקצת בדומה ל"המקום הטוב" מסתמן שגן העדן המובטח הוא די גהינום. כל דייר חדש מקבל ליווי צמוד מנציגת שירות שהיא אדם חי, ממעמד נמוך יותר, שמחובר כל היום לעולם הוירטואלי כדי לשרת ולסייע. בגן העדן הזה, שמיועד כמובן לעשירים בלבד ומעוצב כמו ריזורט יוקרה, מתקיימת בדיוק אותה צרכנות-יתר רעילה וראוותנית ואותו אי שוויון. וכן, איכשהו זה גם מצחיק. אם כי גם לא.

אטלנטה // Atlanta

לסדרה המופרעת של דונלד גלובר היתה את הפרווילגיה לבחון את השיטה הקפיטליסטית משני צידי המתרס – בצמד העונות הראשונות השגת הכסף היתה המנוע של הסדרה. פייפר בוי, הראפר שבמרכזה, ליטרלי קרוי על שם כסף. ארנסט, בן הדוד שהפך למנהל שלו, חי במחסן. רק הפרק בו ארן מחשב אחורה את הכסף שיעלה לו הדייט מספיק כדי להיכנס לרשימה. אבל אז בעונה השלישית דבר מעניין קורה – הכסף הוא פתאום לא אישיו, אלא מותרות. וכמו שאמר פעם ראפר גדול, יותר כסף יותר בעיות. דרך הצגת מבנה ה"התחלנו מלמטה ועכשיו אנחנו כאן", אטלנטה לא רק הציגה את המוביליות החברתית המאוד מוגבלת לאפרו-אמריקאים, אלא גם הצביעה על הגזענות המובנית של הקפיטליזם. או כמו שניסחו יפה מאוד באחד הפרקים: "איפה שיש קוקה קולה, יש גזענות".

דופסיק // Dopesick

לפני הכל, מייקל קיטון. כלומר, מייקל קיטון. או מיי גאד מייקל קיטון. באלף הקודם תמיד אמרו עליו שהוא לא מספיק מוערך. ב-2021 הוא כבר היה מאוד מוערך. ועדיין לא מספיק מוערך. ואז הגיעה "Dopesick" ב-Hulu עם תפקיד שהביא לו זכייה משולשת באמי, בגלובוס הזהב וב-SAG כשחקן הטוב ביותר בסדרה מוגבלת. אפשר לגמרי לומר – בלי קשר לעלילה או לכל אספקט אחר של הסדרה – שצריך לראות אותה בגלל מייקל קיטון. זאת תצוגת משחק מהצ'מפיונז ליג של הוליווד, כזאת שמזכירה עידנים אחרים בקולנוע. אבל הסדרה הזאת היא גם הרבה יותר מזה.

"Dopesick" מבוססת על ספר לא עלילתי באותו שם, שמביא עדויות וחשיפות לגבי האופן שבו חברת התרופות של משפחת סאקלר גרמה לארצות הברית להתמכר לסם ההרגעה האופיואידי אוקסיקונטין, עם לא מעט עזרה מההון-שלטון, והסדרה מעבדת אותו לדרמה מוחצת לב על חיים שנקרעו במאות אלפיהם בגלל בצע כסף מחליא. העיסוק שלה בגורם המוות מספר אחת בארצות הברית הפך אותה לסדרה "חשובה", אבל פיתוח הדמויות והקאסט המעולה (גם פיטר סארסגארד ורוסריו דאוסון כאן, וגם ג'יימי ניומן שנשואה לבמאי הישראלי גיא נתיב) הופכות אותה לסדרה שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה ואי אפשר להפסיק לחשוב עליה אחרי שהיא מסתיימת. אין כאן אנלוגיות, אלגוריות ומטאפורות. זה העולם שאנחנו חיים בו.

שיט'ס קריק // Schitt's Creek

לא מעט מהייצוגים של אנשים מאוד מאוד עשירים על המסך – בין היתר בסדרות המוזכרות ברשימה זו – נושאים לא מעט דנ"א, בין אם מרצונן או לא, מ"משפחה בהפרעה" (Arrested Development) – קומדיה שהייתה מהפכנית בהרבה מובנים, בין היתר בהצגה הגרוטסקית שלה את חיי משפחת בלות', טייקוני נדל"ן שירדו מגדולתם. "שיט'ס קריק" היא סוג של יורשת רוחנית מעודכנת לזמננו, בין היתר בגלל שהיוצרים שלה, יוג'ין ודן לוי, ביססו אותם על משפחות עשירות שראו בסדרות ריאליטי.

לכן, הטוויסט ב"שיט'ס קריק" הוא דווקא האמפתיה היחסית לדמויות: נכון, הם עשירים, מרגיזים ומנותקים, והמפגש שלהם עם פשוטי העם עמם הם נאלצים לחלוק עיירה (עיירה אותה הם קנו כמה שנים טובות קודם לכן) בדרך כלל לא מוציא אותם טוב – אבל זו סדרה עם הרבה יותר חמלה לעשירים מכל שאר הסדרות כאן. אולי גם זה חלק מתהליך עמוק יותר של להבין את השיטה לפיה העולם פועל (או מנסה לפעול) – להבין שאף אחד לא בדיוק יוצא מאושר מהסיפור הזה.

חסרי בושה // Shameless

הסדרה המוקדמת ביותר ברשימה שלנו היא גם הסדרה הכי נמוכה מבחינת המעמד הכלכלי. היא גם אחת הסדריות הכי כיפיות ברשימה, וזה לא במקרה – כבר בגרסתה האנגלית היא חגגה את הפאן שבתחתית חבית הכסף, מציגה טיפוסים מהעשירון התחתין שחיים פחות או יותר בזוהמה, אבל מרגע שהגיעה לאמריקה, בירת הקפיטליזם המודרני, היא הפכה את העוני הזה לאנושי, ואת הביקורת לחדה. שיימלס לא היתה סדרה מבריקה לרוב, והתמקדה יותר בספקטרום הדמויות המצוינות שלה (עם כל אהבתנו ל"הדוב", אנחנו מתגעגעים לליפ), אבל מבין השורות תמיד בלט המרדף התמידי של כולם אחרי כל דולר עלוב. בשנים האחרונות כולם מתמקדים בשחיתות שהכסף מביא איתו, אבל שיימלס דיברה על השחיתות שהיעדרו מביא.

• המסך
• סדרות
• קפיטליזם
• כסף
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 935 // עיר יקרה
• סדרות מומלצות

מי:נעם רונאל(28), מיכאל אימס (30) ועלמה (8)
איפה:רחוב נחמני
ותק:שנתיים
מטראז':88 מ"ר

בשבוע שעבר ביקרנובדירה הקסומה של יסמין רונאלברחוב חיסין ושמענו שבתה, נעם רונאל, מתגוררת בדירה של אחותה של יסמין שנפטרה לפני שנתיים. האחיות התברכו בחוש עיצוב מפותח, כישרון וסטייל ייחודי שמשתקף בדירות של שתיהן: פריטי וינטג' מיוחדים, אקססוריז מכל העולם, ציורים ואיורים. ומסתבר שגם דור ההמשך ניחן בחוש עיצובי מפותח לא פחות.

נעם, מאיירת ומעצבת גרפית במקצועה, ומיכאל, מתכנת, מצאו את עצמם עוברים מהרגע להרגע מדירת חדר בכרם התימנים לדירת שני חדרים גדולה, מרווחת ועמוסת סיפורים משפחתיים ברחוב נחמני. "זו אמנם הדירה של דודה שלי, אבל היה לנו חשוב להכניס אליה את עצמנו אליה", מספרת נעם. "היא הייתה מעצבת פנים ומורה ליוגה, אז התכנון הכללי של הבית ייחודי – כי הוא שימש גם כסטודיו שלה. במעטפת יש לה נוכחות משמעותית, אבל התוכן מרגיש כבר לגמרי שלנו. שלנו באופן שמבוסס על העבר, אבל חופשי ללכת למחוזות חדשים".

הסלון

"החלל של הסלון, פינת האוכל ופינת העבודה היה בעבר הסטודיו. דודה שלי הייתה מעבירה פה את שיעורי היוגה, ובגלל זה יש פה המון ספייס. לאמא שלי יש אמנם חיבה ללקט מהרחוב, אבל מתחם הליקוט החביב עליי הוא המרקטפלייס בפייסבוק. את כורסת הוינטג' עם ההדום הבאתי משם, וגם את השולחן והשרפרף של הרמקול של מרשל, שתמיד פועל".

"אם יש משהו שאני הבאתי למרחב, זה את החוק שכל דבר יפה צריך להיות גם נוח", אומר מיכאל. "הטלתי וטו על ספת הוינטג' התואמת לכורסה שהייתה פה כי זה היה כמו לשבת על אבן. אז הבאנו ספה מפנקת מאבא של נעם שמתאימה פה בול".

פינת העבודה

"פינת העבודה ממוקמת במרחב של הסלון, ובעזרת שידת הטלוויזיה יצרנו מחיצה ביניהם", מסביר מיכאל. "אני בעיקר עובד מפה, ונעם אוהבת לשבת בפינת האוכל. יש חלון גדול ומרכזי שפונה לעץ ענק, ככה שהנוף ממנו נראה כמו תמונה. זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בבית הזה: מכל פינה פה רואים ירוק. זה מרגיש כמעט כמו לגור במושב".

פינת האוכל והמטבח

"את השולחן קניתי במרקטפלייס ואת הכיסאות לקחתי מאבא שלי", אומרת נעם. "הוא מתעסק בתחום האירוח כך שהוא אוגר הרבה רהיטים, ומה שאפשר אני מנכסת לעצמי. המטבח עצמו פתוח ופונה לבית, מה שהופך אותו למאוד נעים. אנחנו אוהבים לארח והדירה הזו בנויה באופן מושלם בשביל זה.

מדפי המטבח מלאים במזכרות מכל העולם: שעון שהבאתי מיפן, תה עם קליגרפיה כובשת לב מסיני, קומקום מסין וכוסות מתאילנד. לאחרונה נוספה גם פינת הקפה אחרי שמיכאל החליט לקנות מכונה של רציניים. הוא למד להכין בה קפה מדהים, אז אנחנו בקושי שותים בחוץ. זו אחת ההשקעות הכי מוצלחות שעשינו, ממליצים".

הזולה

"הפינה האהובה עלינו בבית היא פינת הזולה המוגבהת שממוקמת במרפסת הסגורה", אומרת נעם. "אנחנו מטיילים המון בעולם ואוהבים במיוחד יעדי חוף זרוקים. לא היה לנו ספק שנייצר פינת סתלבט גם בבית כדי להרגיש קצת בחופש גם בשגרה. מיכאל גולש קייט וגלים, ולי פשוט יש אהבה גדולה מאוד לים. הרכבנו את הפינה משטיח צבעוני מסיני והרבה כריות מיותרות מהבית הקודם שלנו, שאת חלקן ריפדנו מחדש. יש בה גם טלוויזיה ושמיכות כך שהכי כיף לראות בה סרט בסוף היום. חוץ מהזולה, נמצא במרפסת גם ספסל העישון של הבוקר, שהבאתי מאחד השווקים".

חלון הספינה

"סבא שלי היה בונה ויוצר ממתכת", מספרת נעם. "הוא בנה לדודה שלי בחדר האמבטיה חלון של ספינה. מסביבו הוא שיבץ צדפים, אבנים וחלקי זכוכית שהופכים אותו ליצירת אמנות של ממש. החלון פונה למרפסת, אז כשמיכאל חוזר מסשן בוקר ואני בדיוק קמה לסיגריה וקפה, אנחנו פותחים את החלון ומדברים דרכו. סבא שלי גם בנה את המראה והכיור שיושבים על קונסטרוקציית מתכת שעוד לא ראיתי כמותה, ומאחוריה יושבת שידה שדודה שלי הביאה במיוחד מיפן".

המקדש של עלמה

"עלמה הייתה הכלבה שמיכאל והשותף שלו לקחו יחד (לא בקטע זוגי). קצת אחרי שעלמה הגיעה עברתי לגור איתם, וכשאני ומיכ עברנו לדירת זוג – היא באה איתנו. היא בת 8 ואנחנו בני 7, אז יש לה פינה מלכותית בבית. מעל המיטה שלה תלינו שטיח קיר שהבאנו מטורקיה, לצידו מנורת וינטג' מהממת שאמא שלי הביאה לנו ומעליה חריטה יפנית זהובה שזהה לה נמצאת בחדר האמבטיה של אמא. ככה הכתרנו את עלמה לשייח' של הבית".

שידת המיטה

"את השידה לצד המיטה חברה טובה של נעם אספה מהרחוב כשהייתה בדרך אלינו ונתנה לנו אותה במתנה", מספר מיכאל. "יש עליה מנורה עם אהיל שדודה שלה הכינה, ואת עץ האהבה שקיבלתי מאמא שלי לפני משהו כמו 10 שנים והולך איתי מאז. הוא איכשהו שרד את כל מעברי הדירות בתל אביב. לידו יש תמונה מהטיול הראשון שלי ושל נעם יחד שהיה בעצם טיול אחרי צבא של שנינו. רק התחלנו לצאת ושנינו טסנו למרכז אמריקה. מהר מאוד המשכנו לטייל יחד. כיף להיזכר בזה כל לילה לפני השינה".

• דירה להכיר
• עיצוב
• עיצוב הבית
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 935 // עיר יקרה

על צמבו"ז כבר שמעתם? הכוונה לצמצום בזבוז מזון ולא מדובר רק בטרנד חולף אלא במשימת חיים של ממש. אנחנו חיים בעידן מבזבז, אופנה מהירה, קניות באלי אקספרס ללא הכרה וגם תעשיית הבשר והחי משגשגת מאי פעם וכמויות של מזון נזרקות מדי יום. לצד הקצב המהיר, יש מי שבוחר להאט את הקצב, לכבד את המזון שמגיע אלינו, את הטבע שמעניק לנו אותו וגם את האנשים מאחוריו. או בקצרה, מי שדוגל בצמבו"ז. יצאנו לבדוק מי מצמב"ז בתל אביב

קלארו

קלארו דוגלת בצמבו"ז בכל רמ״ח איבריה, בניצוחם של שף רן שמואלי וזוהר מרון שמואלי שותפתו, שהפכו את העניין למשימת חיים. נתחיל בעובדה שהיא עובדת עם חקלאים קטנים ומקומיים ומקפידה על תפריט עונתי על אמת. כלומר, בקלארו רואים קודם מה גדל אצל החקלאי, ורק אחר כך מחליטים על התפריט. בנוסף, משתמשים בירקות שנחשבים ״מכוערים״ ולא יגיעו לחנות, אך הם טובים וטריים. אין חלק מהירק, מהדג או מהבשר במסעדה שלא משתמשים בו. במנת הברוקולי יגישו לכם ברוקולי שלם, עם התפרחת, הגזע, השורש והכל. קציצות הדגים מורכבות ממה שנשאר אחרי פילוט הדג והוא טוב ונעים למאכל, וגם חלקי הבשר שלרוב נזרק יתורגמו לקפלטי ענוגים וממולאים. שלא לדבר על כך שבמסעדה משתמשים רק במפיות בד ורק בירקות טריים. אין ירקות קפואים או מקוררים. אהבנו.
קלארו

OCD

השף רז רהב ידוע בתודעת הזירו וויסט שלו, מה שצוין גם בין השאר בנימוקים לזכייה שלו במקום מכובד ברשימת פיפטי בסט. במסעדתו יש שימוש בקליפות של ירקות, שאריות קטניות ואפילו שאריות לחם שתמצאו בשימוש חוזר, למשל במנת קרפעלך לחם אבוד המופלאה. התססה היא טכניקה מרכזית בבישול במסעדה, והיא משמרת את חומרי הגלם באופן שמאפשר למזון להיות שמיש גם הרבה אחרי תאריך התפוגה הרגיל שלו. רהב ציין בעבר כי שום דבר לא נזרק לפח במסעדה שלו, הכל אפשר למצוא בצלחת, מלבד קליפות ביצים. שאפו.
OCD

Opa

ב-Opa בניצוחה של השפית שיראל ברגר תמצאו רק מזון מהצומח, מה שכבר מגלם גישה מקיימת ואקולוגית במיוחד. ברגר מעידה על עצמה כי היא עוסקת במחקר מתמשך של ממלכת הצומח. היא מאמינה שאפשר למצות את הפוטנציאל העמוק והרגיש כל כך הטמון בממלכה בעזרת מחקר על כל פרי או ירק והבלטת תכונותיו. כל זה בא לידי ביטוי בשימוש בכל חלקי הירק – מהשורשים, לזרעים, לפרי וגם לקליפה – מכולם אפשר לדעתה של ברגר להפיק עולמות שלמים של תוכן וטעם. הירקות בהם היא משתמשת מגודלים על ידי חקלאים המקדשים גידול אורגני וזני מורשת, תוך שמירה על טוהר האדמה ותשומת לב לפירותיה. חלק מהיבול גדל גם על גג המסעדה, שם צומחים ירקות, פירות אורגניים וזרעי בר.
Opa

טריגר

נכון שקצת מפתיע שמסעדת בשרים נכנסת לרשימה, אך בטריגר בשר ויין דוגלים בשיטת ה-Nose To Tail, או בעברית מאף עד זנב. לא משתמשים רק בחלק הארי של הבקר לכדי סטייק דשן במיוחד, אלא בכל חלק שבו ולא זורקים דבר לפח. בטריגר פועלת גם שרקטורי המשתמשת בחלקים הפחות מוכרים וסקסיים של הבשר לכדי נקניקים ונקניקיות, וגם אנשים שסועדים במסעדה מתנסים בנתחים פחות מוכרים – ורואים כי טוב. בנוסף, המסעדה מביאה את תוצרתה מחוות בקר במושב אביגדור וחווה חקלאית במושב חוקוק שמייצרות בהתאם לדרישות מהמסעדה ודוגלות בשימוש הוגן ובכבוד לחומרי הגלם באופן שחף מבזבוז מיותר.
טריגר

משק ברזילי

מסעדת משק ברזילי היא מסעדת פארם טו טייבל למהדרין. עוד בגלגולה הקודם במושג ירקונה היא הייתה ממוקמת בלב השדה וממנו – הירקות נקטפו בערוגות, עברו למטבח ומשם לצלחת. גם בגלגולה הנוכחי בנווה צדק מקפידה הבעלים מרב ברזילי על ירקות אורגניים טריים בגידול מקומי, קטניות מזינות שמונבטות ממש במקום, טופו אורגני ועוד. והכל גם טבעוני, נעים, צבעוני ומקיים.
משק ברזילי

סטנלי בר

גם משקאות אלכוהול יכולים להיות מצומבזים להפליא, כך יסבירו לכם המיקסולוגים המהוללים בסנטלי ברשמשתמשים בשאריות ממטבח המלון (מלון מאייר בו ממוקם הבר) לכדי תזקיקים לקוקטיילים הצוננים שהם רוקחים בעבורכם. למשל, ליקר סלק ותפוחים משאריות פרי וירק, ליקר פטל אדום עם אתרוגים וגם פסטיס מקומי ועוד. המשקאות בבר מבוססים על ליקוט עונתי ומקומי, שמדגים גם הוא את המדיניות של הצמבו"ז – להשתמש במה שיש בטבע ועכשיו. שיהיה לחיים.
סטנלי

• אוכלים שותים
• מסעדות
• שפים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 935 // עיר יקרה
• איכות הסביבה
• אקולוגיה וסביבה
• OCD
• opa
• קלארו

יקר פה, כמה יקר פה, וזה כל הזמן הולך ונהיה יקר יותר. אבל גם בימים מאתגרים שכאלה אפשר – אם מחפשים מספיק טוב – למצוא מנות טעימות, מקוריות ומשביעות שתוכלו לשלם עליהן בשטר ירוק (אם כי בואו, מי משלם בשטרות). אז צאו איתנו לסיבוב קצר ו(יחסית)זול ברחבי העיר. מבטיחים שלא תצאו מרוששים, אבל כן תצאו שבעים ומרוצים.

כיסוני וונטון | גברת קוטייאו

מדובר במנה מופלאה בחריפות ניכרת, המכילה שישה כיסוני וונטון מאודים מסורתיים במילוי שייטל קצוץ, תיבול פיקנטי של של ריבת צ'ילי בציר עוף, רוטב צדפות, שום מטוגן, בצל ירוק ושומשום. הם מוגשים על נבטים וירקות מאודים ועושים לנו נעים בבטן, בלב וגם בכיס.
48 ש"ח, יום טוב 1

קרפ גראטן תפוחי אדמה | ברטון

קרפ תפוחי האדמה של ברטון הוא מהמנות המהנות בעיר. מדובר בקרפ במרקם מדויק מקמח כוסמת, במילוי של אמנטל, קרם פרש, תפוחי אדמה חרוכים ושום קונפי בנדיבות (שאולי יעכב את הנשיקה של אחרי, אבל להבדיל מנשיקות, אף אחד מעולם לא התחרט על הקרפ הזה).
46 ש"ח, אבן גבירול 52, שדרות וושינגטון 22

רטטוי | פורט סעיד

מנת הרטטוי של אייל שני כוללת חצילים צלויים היטב ברוטב עגבניות טרי וממולח, תוספת של טחינה וגם של ביצה קשה בגוון שחום וטוב. טעימה, משביעה וכוללת את כל אבות המזון בפחות מ-50 ש״ח.
48 ש"ח. סמטת הר סיני 4

ספאייח טלה | האחים

למצוא מנת בשר בפחות מ־50 ש"ח לא הייתה משימה פשוטה. מזל שהאחים, כרגיל, נוהגים כאחים ודואגים לנו לפיתה צלויה וחרוכה קלות במרקם מדויק, במילוי בשר עגל וטלה בבישול ארוך ומדויק, עם תוספת נחוצה של עגבניות ועשבי תיבול. מנה נהדרת ולא יומרנית במחיר הוגן בהחלט.
47 ש"ח, אבן גבירול 26

המבורגר | אמריקה בורגרס

מההמבורגר המופלא של אמריקה תוכלו ליהנות במחיר של 49 ש"ח. מידת עשייה מושלמת של בשר, לחמנייה טרייה וירקות. אם תרצו להוסיף צ'יפס זה כבר יחצה את רף ה-50, אבל במקרה הזה אנחנו מתרכזים בעיקר, והמבורגר בפחות מ-50 ש"ח הוא בהחלט עניין עיקרי.
49 ש"ח, אלנבי 112

View this post on Instagram

A post shared by America Burgers (@america_burgers)

מרק עוף עם קרעפלך | המנזר

אין מנחם כמו ישיבה במנזר ולגימה של מרק עוף מהביל בתוספת של קרעפלך בעבודת יד ממולאים בבשר. לצד המרק המופלא בטעם מזוקק של בית, יש גם לחם וחמאה להשלמת הנחמה. וכל זאת בפחות מחמישים שקלים. נחמה כבר אמרנו?
44 ש"ח, אלנבי 60

פוקי טופו | קפה 360

פוקי הטופו של קפה 360 מצטיין בטריות, מרכיבים לא שגרתיים ומהנים וגודל מנה הגיוני וראוי. תוכלו להוסיף כמה ירקות שתרצו אם בא לכם להשוויץ שאכלתם מכל צבעי הקשת. בנוסף, הוא מהמשתלמים שמצאנו ויסדר לכם ארוחה נפלאה, בריאה ומזינה לשאר היום.
44 ש"ח, השלושה 2

טונקאצטו | מנטנטן

במנטנטן מגישים שניצל יפני כהלכתו. מדובר שניצל מנתח של סינטה חזיר מטוגן בציפוי פנקו שזוף היטב וטעים למות, וגם חרדל יפני לטבול בו ולהתאהב. וגם פחות מ-50 ש״ח אבל אם תשאלו אותנו, לשניצל מדויק שכזה בכלל אין מחיר.
48 ש"ח, נחלת בנימין 57

סביצ׳ה דג ים | פימפנלה

בחמארה היוונית של שוק לוינסקי מגישים מנות ים נהדרות וטריות במחירים הוגנים למדי, כמו סביצ'ה דג ים למשל. מדובר בקוביות של דג ים (מתוצרת הדגה העונתית) על מצע של צזיקי רענן שמגיע עם משולשי טורטיה להשלמת הביס.
49 ש״ח, נחלת בנימין 115

קרפ סוזט | וינונה פוראבר

ואם בקרפ עסקינן: קרפ סוזט הוא קינוח ראוי ומבורך שלצערנו יחסית נעדר מעירנו. המקום היחיד שבו מצאנו אותו, ועוד בביצוע מופתי, הוא בווינונה פוראבר שם הוא מוגש על המחבת ברוטב קרמל תפוזי, פלחי הדרים וקלמנטינה, קצפת רכה לאיזון הטעמים וליקר קוואנטרו מעודן. עוד דבר שכמעט ונעדר מעירנו הוא למצוא קינוח בפחות מ-50 ש"ח. מצער – אבל זו האמת.
44 ש"ח, שלמה המלך 2

• אוכלים שותים
• מסעדות
• הכי טובים
• מחירים
• פורט סעיד
• מנטנטן
• המנזר
• אמריקה בורגרס
• האחים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 935 // עיר יקרה

מרק רוזנבאום, מתלמידי המחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, הוא אחד המפיקים הבולטים בקולנוע הישראלי מזה ארבעים שנה. הוא הפיק כשבעים סרטים, בהם "קלרה הקדושה", "חתונה מאוחרת", "אור", "המשגיחים", "ולקחת לך אישה", ואף שימש כיו"ר איגוד המפיקים. בשנים האחרונות הוא גם נראה על המסך ביותר ויותר סרטים וסדרות טלוויזיה, והתגלה כשחקן מוכשר. יחד עם זאת, נדמה שהליהוק שלו בחלק מהיצירות נושא גם משמעות סמלית. ב"אחד על אחד" של מתן יאיר ועכשיו ב"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", רוזנבאום מגלם את אביהם של הגיבורים. זה מסמן אותו כמעין אבא של הקולנוע הישראלי, על אחת כמה וכמה בסרט שבו הוא מגלם את אבי הבמאי.

כפי שנרמז בשמו המטאפורי, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא סרט מעורבל, שמערבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. נתן רוזנברג, אביו של הקולנוען דני רוזנברג ("ג'וני ואבירי הגליל", "אורי זוהר חוזר"), הופיע בכמה מהסרטים הקצרים שיצר במהלך לימודיו בסם שפיגל. נראה שדני אהב לכוון את מצלמתו אל אביו, והמשיך לעשות זאת גם כשהיה על ערש דווי ב-2018. אביו הסרבן הביע מחאה ולא כל כך רצה לשתף פעולה, אבל דני התעקש. האם הוא ניצל את אביו החולה לצורך סרטו? או שמא היתה זו דרכו להיאחז בו ולא לתת לו לעזוב? השאלות האלה עולות בכל סרט שבו במאים מצלמים את משפחותיהם, ובשנים האחרונות ראינו כמה סרטים ישראלים מעניינים שכאלה, בהם "אפריקה" של אורן גרנר, ולחילופין "בת האמן" של מרגריטה לינטון.

במקרה של רוזנברג, הסצנות שבהן הוא מצלם את אביו הן רובד אחד בקולאז' קולנועי עשיר, ייחודי וחודר לב. רובד נוסף הוא זה שבו רוני קובן (בהופעה סימפטית מאוד) מגלם אותו, ומרק רוזנבאום את אביו הגוסס, ויחד הם יוצאים לצלם סרט דל תקציב על משפחה שבורחת לירושלים בשל חשש שאיראן עומד לפתוח במתקפה גרעינית על ישראל. כך יש לנו סרט בדיוני (מצחיק מאוד) בתוך סרט בדיוני, שמקביל לסרט התיעודי. יש לציין ש"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" עשה את בכורתו הקולנועית בפסטיבל ירושלים 2020, שם זכה בפרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר (הוא גם התקבל לפסטיבל קאן, אך הפסטיבל של אותה שנה בוטל בשל הקורונה), אך כמו שאנחנו יודעים הפרנויה ממתקפה איראנית רק הלכה והתעצמה מאז.

החרדות מהקץ האישי והציבורי משתלבות אלה באלה אצל כולנו, והסרט נותן לכך ביטוי שנון. ברובד של הסרט המקביל, נועה קולר (נהדרת כתמיד) מגלמת את זוגתו ההרה של הבמאי, שכועסת עליו שהוא מושקע בצילומים יותר מאשר בנישואיהם. אמו האמיתית של רוזנברג מגלמת את אמו גם בגרסה הבדיונית של חייו. עוד משולבים בסרט קטעים מסרטיו הקצרים של רוזנברג, אלה שעשה עם אביו, וגם צילומים של סבתו שאינה מזהה עוד את בנה. חלק מהסצנות – כמו הביקור בבית לוויות שבו הם מקבלים הצעה מיוחדת – מגלגלות מצחוק, אחרות מטרידות, מעציבות, וגם מרוממות לב.

אז איזה מין סרט זה "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"? אני מנסחת את השאלה בצורה כזו, כי בתום הצפייה בהקרנת טרום בכורה בסינמטק תל אביב היו צופים שיצאו ממנו מבולבלים לגמרי, ושאלו את עצמם ואחרים מה היה כאן. קודם כל זה סרט אישי מאוד, שבו רוזנברג מעבד את פרידתו מאביו, ונאבק להשאירו בחיים על ידי הנצחתו במצלמתו, בין אם בדמותו שלו, או בדמות מדומיינת של אב ששמח לשתף פעולה גם כשהוא מרגיש ממש רע, ויחד הם מטפסים אל ראש גבעה בשקיעה. המבנה הנזיל והאסוציאטיבי של הסרט מדמה אותו ליצירה מסוג זרם התודעה – כמו גרסה ביתית של הקולנוען האירני הדיסידנט ג'עפר פאנאהי ל"½8" של פליני. זאת יצירה מאוד ישראלית, מרוטה משהו, משוחה באירוניה עצמית, ועם זאת עתירת רגש ויפהפייה, והיא מותירה הד מתמשך.

4 כוכבים. בימוי: דני רוזנברג. עם רוני קובן, מרק רוזנבאום, נועה קולר, דני רוזנברג, נתן רוזנברג, אינה רוזנברג, רות פרחי, אורי קלאוזנר. ישראל 2020, 105 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 935 // עיר יקרה