רק לחשוב שלפני בסך הכל כמה שנים קצרות, "לילה במוזיאון" היה משהו כל כך מופרע שהיה אפשר לבסס עליו סדרת סרטי פנטזיה (איומים) שלמה. להעביר לילה במוזיאון? למה שמישהו ירצה – ואז,התדר הפך את ההשתלטות על המוזיאון לעניין חגיגי שבשגרה, תחילה על מוזיאון תל אביב ובשנה האחרונה במוזיאון ארץ ישראל, ומוזיאון תל אביב פתח את דלתותיו ללבונטין 7. אפשר, כמובן, להיות אנשים בלתי נסבלים ולהצליח לצקצק גם על זה, להגיד שזה בכלל מעיד על כך שהמוזיאונים ממש נואשים לתשומת לב מהצעירים, או להבדיל, שמוסדות תרבות אלטרנטיביים ותיקים חייבים להתחכם עם הלוקיישנים שלהם בשביל להביא קהל ושבלי גימיק זה לא עובד. ברשותכם (וזהו מאבק יומיומי), אנחנו בוחרים שלא להיות אנשים בלתי נסבלים. מוזיאוני ארצנו מוזמנים להתמזמז עם כל מועדוני ההופעות ומתחמי התרבות והדיג'יים שרק ירצו, אנחנו בעד.

לשם מה כל ההקדמה הארוכה הזאת? לספר לכם על עוד אירוע לילי במוזיאון תל אביב, הפעם בלי שיתוף פעולה אחד גדול אלא פשוט עם הרבה אורחים שבאים ביחד ללילה אחד מיוחד. "ניצוצות" הוא אירוע בהפקת המוזיאון בו הצופים יוכלו לשוטט באופן חופשי במוזיאון ולפגוש שלל יוצרים שיערכו שיחות פומביות או יופיעו בחללים השונים של המתחם, כשכותרת הגג היא "השראה" – מאיפה היא מגיעה, ממי לוקחים אותה ולא מחזירים, ובכלל, מה עושים איתה. לאורך הלילה, התוכן בתחנות השונות יוצג כמה פעמים כך שלמרות שלא תוכלו לתפוס את הכל, לגמרי תהיה לכם הזדמנות חוזרת אם פספסתם מישהו יקר לליבכם במיוחד.

מי בפנים? ארי פולמן ("ואלס עם באשיר", "איפה אנה פרנק?") בשיחה עם מבקר הקולנוע הותיק של ויינט, שמוליק דובדבני, על מקורות השראה, אנימציה ותהליכי יצירה; אתגר קרת יערוך שיחה בלתי ניתנת לחיזוי עם גלעד כהנא; דנה מודן תערוך דיאלוג מעניין ומשעשע עם טליה לביא (“אפס ביחסי אנוש”, “ילדות סכסכניות”); האמן ומעצב האופנה ויוי בלאיש יעתיק את הסטודיו שלו לחלל המוזיאון, הרכב האלקטרו-פופ הישראלי-צרפתי טרי פויזן ישוב לבמה לאחר כמה שנות היעדרות; נטע וינר (סיסטם עאלי) יוביל סיור פרפורמטיבי המשלב מוזיקה וטקסטים; ערן צור עם טקסטים נבחרים של משוררות, עיסוק במגדר, זהות והשראה (קיצר, ערן צור); רוני קובן בשיחה (אלא מה) עם המסעדנית עפרה גנור. לצד כל אלה יתקלטו אליוט ונרקיס טפלר.

יש עוד מספיק זמן עד האירוע – יותר מחודש – אבל כמו שאנחנו מכירים דברים מהסוג הזה, כדאי להתארגן על כרטיסים מהר.

ניצוצות, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, 29.9, 19:30. 180 ש"ח,כרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מוזיאון תל אביב
• ערן צור
• גלעד כהנא
• אתגר קרת
• דנה מודן
• טליה לביא
• ארי פולמן

יש לה את כל המרכיבים להיות להיט, ולא שאנחנו מנסים לסכסך או משהו אבל אתם חייבים לצפות בה הערב: "ילדות סכסכניות" של שיר ראובן, רבקה אלנבי וטליה לביא עולה הערב (א') לשידור בהוט.

במרכז הסדרה סיפור הקשר בין ליהי (מיה לנדסמן המעולה), סטודנטית לרפואה, לבין לאה (עינת הולנד), חרדית לשעבר שניתקה קשר עם משפחתה. הסדרה, איך לא, מתרחשת כאן בעיר.

הפרק הראשון של הסדרה כבר עלה ליוטיוב, כך שגם אם אין לכם HOT אתן יכולות לצפות בו ולקבל התקף FOMO לקראת הפרקים הבאים. תבלו

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• הוט
• טליה לביא
• שיר ראובן
• מיה לנדסמן

ביקום הרחב של הקומדיה יש מין תת ז'אנר של סרטים, כמו "שיגעון של לילה" ו"קצפת ודובדבנים", שמתרחשים במהלך לילה אחד שבו הגיבורים יוצאים לרחובות העיר עם מטרה מסוימת, ומסתבכים בדרך. יש גם סרטי לילה מהסוג הרומנטי, כמו "2 בלילה", שמתארים כיצד שני אנשים נפגשים ומתאהבים זה בזה בשעות של "לפני הזריחה". שני סוגי הסרטים נושאים לרוב אופי סהרורי, ולעתים אף משיקים לסוריאליזם.

שבע שנים (שש שנים+קורונה) אחרי הקומדיה החתרנית והנהדרת "אפס ביחסי אנוש" שהפכה לתופעה תרבותית, מגיע אלינו סרטה השני של טליה לביא. בניגוד לסרט הראשון, "אחד בלב" פוסע אל תוך טריטוריה קולנועית חרושה ומתגלה בהדרגה כסרט לילה שמנסה, בהצלחה חלקית, לשלב את שני סוגי הסרטים הנ"ל. לרגעים הוא מתחזה לקומדיה רומנטית, אבל אף שיש בו שני צעירים יפים שאומרים שהם אוהבים זה את זו, לא נראה שהסרט מאמין להם באמת ובתמים.

בתחילת הסרט אלינור (אביגיל הררי בהופעה חיננית), ונועם (רן דנקר, מתקשה למצוא את עצמו בתפקיד) נכנסים לסוויטה במלון יוקרתי שם מחכים להם הצ'קים והמתנות מטקס נישואיהם. הם הבטיחו זה לזו לא לספור את הצ'קים מיד, אלא לתת לעצמם זמן להיות רומנטיים ביחד. דווקא ההתעקשות של אלינור על חיוויים מוכתבים של רומנטיקה (היא רוצה שהוא יישא אותה בזרועותיו כמו בסרטים) מובילה לכך שהיא מוצאת בכיסו של נועם מעטפה מהחברה הקודמת שלו רננה (יעל פולמן, חיננית אף היא).

אלינור לא מוכנה להמשיך עם הרומנטיקה עד שתוכנה של המעטפה יחזור לרננה, והשניים יוצאים בבגדי החתונה לרחובות ירושלים, לחפש אותה במקומות שהם חושבים שבהם היא עשויה להיות. בהתחלה הם נגררים יחד ממקום למקום אך כשההבדלים ביניהם, שאותם כנראה ניסו להדחיק לפני החתונה, הולכים ומתגלים, דרכיהם נפרדות והסרט מתפצל בעקבותיהם.

כאמור, "אחד בלב" משחק עם תבניות קולנועיות מוכרות, ואת חלקן הוא מנסה להפוך על הראש. נועם מאופיין כבחור מיושב שמעדיף שקט, ואילו אלינור היא וריאציה על דמות ה-"Manic Pixie Dream Girl" שפורעת את עולמו. בקומדיות הרומנטיות נוסח אמריקה, אותה צעירה אקסצנטרית, ילדותית ואנרגטית – מביאה משב רוח רענן לחייו המקובעים של גבר מסוגר. "אחד בלב" בוחן, לכאורה, האם מעבר להתאהבות הראשונית, גבר כזה יכול לתחזק זוגיות עם אישה כזאת? אך אולי משום שלא היינו נוכחים בשלב ההתאהבות, לרגע לא חשתי שבין השניים יש חיבור אמיתי שכדאי להשקיע בו, למרות הסדקים שנבעו כבר בהתחלה. גם המסגרת הנרטיבית של סרט לילה, שאינה מותירה זמן לרטרוספקציה, פוגמת בשלמות של הדמויות והיחסים ביניהן. לא רק הדרמה, אלא גם ההומור סובל מכך.

במהלך ביקור בבית הספר לקולנוע סם שפיגל – מחווה למקום שבו לביא עשתה את צעדיה הראשונים בקולנוע ושם היא גם מלמדת – אלינור פוגשת את האקס שלה מיכאל (אלישע בנאי) ומודה שהלב שלה עדיין נוהה אליו, למרות שנישאה לגבר מושלם. סרטים רומנטיים לימדו אותנו ש"מושלם" זה שם קוד ל"לא מתאים" ושהגיבורים צריכים ללכת בעקבות הלב. "אחד בלב" מנסה להפוך גם את התפיסה הזאת, אבל אינו מציע משהו משכנע במקומה.

ככל שהוא מתקדם, הסרט הולך והופך להזוי יותר, וזה כולל סצנה מלאת השראה של מפגש עם אנשי הביטחון, שעומדים בחזית בית ראש הממשלה. אף שהסצנה הזאת מפתיעה ומבדרת מאוד בפני עצמה, היא לא ממש קשורה לרצף הלא מגובש של הסרט.

בסצנה מוצלחת פחות אלינור, מורה לדרמה, נתקלת בתלמידים שלה, ומשום מה הולכת איתם למסיבה, בניגוד לכללים של יחסי מורים ותלמידים. אם הבחירה הלא ראויה הזאת אמורה לסמן את התשוקה שלה לדבוק בנעוריה ולברוח מכבלי הנישואים, היא לא מאוד משכנעת ברובד הפסיכולוגי, משום שכאמור, הסרט כולו מתרחש במהלך ליל החתונה, שבתחילתו אלינור נראתה מאושרת עד הגג.

לירושלים בהחלט מגיע סרט לילה, והצילום היפה של ירון שרף תומך ברעיון הזה. אבל התסריט חסר דרייב אמיתי, ונראה שהיה צריך לעבור עוד עיבוד לפני שיצא לרחובות. ההמצאה הקומית הכי שלמה בסרט היא הוריו האוהבים והנוכחים מדי של נועם, בגילומם המשובח של מאיר סוויסה ואורלי זילברשץ. השניים נורא רוצים שיהיה לו טוב, ובדאגתם לשלומו הם צצים שוב ושוב, במקום ללכת לישון. נאומה של האם ליד המקרר הוא אחת ההברקות של הסרט, והוא מזכיר את התבונה השנונה של "אפס ביחסי אנוש". כולי תקווה שלביא תזכה לעשות גם סרט שלישי ורביעי, ותמצא שוב את קולה, שרק שבבים ממנו נמצאים בסרט הזה.
3 כוכבים
בימוי: טליה לביא. עם אביגיל הררי, רן דנקר, אורי זילברשץ, מאיר סוויסה. ישראל 2020, 90 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• סרטים
• טליה לביא

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנה שעברה, לרגל יום האישה הבינלאומי,הרכבתי רשימהשל חמישה סרטי מופת שביימו נשים ושעסקו בנשים. השנה, וכהמשך מתבקש לרשימה הקודמת, בחרתי בחמישה סרטים נוספים – הפעם של יוצרות ישראליות בלבד – אשר בעיניי נחשבים סרטי מופת של הקולנוע הישראלי. כמו שכתבתי גם לפני שנה, ראוי בעיניי להדגיש כי עצם החלוקה וההפרדה הדיכוטומית בין סרטים שונים על סמך המין או המגדר של יוצריהם הנה שנויה במחלוקת במקרה הטוב, ובעייתית במקרה הרע. אולם, כאמור, תעשיית הקולנוע והמדיום הקולנועי בכלל נחשבים עדיין לגבריים במובהק, ומעט מאוד סרטים של במאיות יוצאים לאקרנים וזוכים להכרה, בהשוואה לסרטים של במאים. את חוסר האיזון הזה ראוי בהחלט לתקן דרך כתיבה ביקורתית שתבנה שוויון מגדרי, דרך פסטיבלים ואירועים המוקדשים לסרטים של נשים ודרך אירועים ומסגרות שונות שיאפשרו לתחום להפוך למאוזן יותר.

כידוע, החברה הישראלית נחשבת מלכתחילה לחברה מיליטנטית וגברית באופן מיוחד. אולם, ואולי דווקא בגלל המאפיין החברתי הזה, נוצרים בשנים האחרונות יותר ויותר סרטים על ידי במאיות בישראל – רובן צעירות ובוגרות בתי-הספר השונים לקולנוע. סרטים אלה מתפקדים כתגובת-נגד לאופי הגברי של התרבות הישראלית ולקשר ההדוק שלה לצבא, למלחמות ולכיבוש, וזוכים ברובם להכרה ביקורתית בארץ ובעולם. ניתן אפילו לומר שהמספרים ההולכים והגדלים של סרטים אלו בשנים האחרונות משקפים היווצרות של גל קולנועי נשי-חתרני, המערער את יסודות חוסר השוויון המגדרי של התעשייה והמדיום.

כתמיד, חשוב לי לציין שהבחירה שמוצגת כאן מבטאת את טעמי האישי בלבד. העדפתי להתמקד הפעם בעיקר בסרטים שיצאו בשני העשורים האחרונים בישראל, ושאליהם ניתן להתייחס כחלק מגל היצירות הרדיקליות והביקורתיות אותו הזכרתי, ולא ביצירות מוקדמות יותר, שהיו חריגות מאוד בנוף הקולנוע המקומי (נכון לשנת 2015, רק כ-10 אחוזים מהסרטים שנוצרו בישראל מאז קום המדינה בוימו על ידי נשים!). למיטיבי הלכת שבין הקוראים, אציין כאן כמה סרטים מעולים של במאיות ישראליות שלא נכנסו לרשימה הפעם, אך יכולים להוות צפיית המשך ישירה לסרטים עליהם אכתוב:פרינססשל טלי שלום עזר,ההיא שחוזרת הביתהשל מיה דרייפוס והנותנתשל הגר בן אשר, למשל, אשר זכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, ונחשבים לסרטים מוצלחים וחשובים בקולנוע הישראלי של שנות האלפיים. סרטים אלו, וכן הסרטים שאודותיהם אפרט, מתנגדים באופן ישיר להגמוניה הגברית בחברה הישראלית – בין אם בצבא, בשוק העבודה או במסגרות אחרות. אלו יצירות חריפות, ביקורתיות וקשות לצפייה לעיתים, המשקפות מציאות של דיכוי וחוסר שוויון מגדרי בישראל של ימינו. היחשפות לכל אחד מהסרטים הללו היא חוויה מטלטלת ומשמעותית, גם בגלל התכנים הקשים והחשובים שהם מבטאים, וגם בגלל היותם בעלי אסתטיקה ייחודית ואמיצה.

אור– קרן ידעיה, 2004

חוויית הצפייה בסרטה של קרן ידעיה היא לא פשוטה בכלל, אולם אין ספק כי מדובר בדוגמא הבולטת ביותר לקולנוע-נגד ישראלי חשוב ואיכותי, המנכיח סוגיות חברתיות-מגדריות משמעותיות. כאחד הסרטים הישראלים היחידים שעוסק בישירות בנושא הזנות, ״אור״ הוא ביטוי מדויק של קולנוע עוכר שלווה, אמיץ ורדיקלי. העלילה מתארת את ניסיונות ההישרדות הכלכליים-חברתיים של נערה בת 17 ואמה, אשר עוסקת מזה שנים בזנות. דאנה איבגי ורונית אלקבץ – אולי שתי השחקניות המרשימות ביותר של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים – מביאות אל המסך תצוגות משחק בלתי נשכחות. ראויה לציון גם השפה הקולנועית של הסרט, שהיא מינימליסטית וסגפנית, בהשראת סרטה של שנטל אקרמן,ז׳אן דילמן– אחד מהסרטים החשובים ביותר בהקשרים של הקולנוע הפמיניסטי בעולם.

אפס ביחסי אנוש– טליה לביא, 2014

סרטה של טליה לביא הפך במהרה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של התקופה האחרונה בקולנוע הישראלי. אין ספק כי בקומדיה השחורה והעגומה הזו יש את כל המאפיינים של סרט קאלט, וכי היא כתובה ומבוימת בכישרון רב. אולם לצד זאת, הוא גם בעל מורכבות אמנותית שמעלה אותו לרמה גבוהה יותר מרוב הסרטים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות – והיא זו שמהווה את סוד הצלחתו של הסרט. העלילה עוקבת אחרי שגרת יומן המשמימה של חיילות בבסיס שלישות נידח, ומבטא באופן מקורי ומדויק את חוסר המשמעות והאבסורד הבלתי נתפס של שירותן הצבאי. כמו בסרטה הקצר והמעולהחיילת בודדה, לביא הופכת על פיו את הייצוג המוכר בקולנוע הישראלי – זה של הגבר הלוחם, המגן על המולדת באומץ – ומציגה לעומתו נשים ג׳ובניקיות שהנשק שלהן הוא אקדח סיכות, ושהמלחמות שלהן סובבות סביב משחק המחשב ״שולה המוקשים״. מצחיק עד דמעות, עצוב עוד יותר מכך.

לא פה, לא שם–מייסלון חמוד, 2016

סרטה של מייסלון חמוד עוקב אחר שלוש צעירות ישראליות ערביות, השוכרות יחדיו דירה בתל-אביב. המציאות שהסרט משקף היא למעשה מציאות של דיכוי כפול – כלפי נשים, וכלפי האוכלוסייה הערבית בארץ. זהו מצב קיומי ספציפי שלא הוצג קודם לכן בקולנוע הישראלי, ומכאן, בין היתר, נובעים ייחודו וחשיבותו של הסרט. בדומה לאפס ביחסי אנוש, גם סרטה של חמוד מייצר לצופיו רגשות עזים ובמנעד רחב מאוד, כשלאחר סצנה קומית מוצלחת יכולה להופיע סצנה קשה לצפייה ומדכאת באופן בלתי נתפס כמעט, ולהיפך. מדובר בדוגמא מדויקת לסרט חתרני, המתנגד להגמוניה היהודית-גברית בחברה הישראלית. מעניין לשים לב לכך שיש בו מעט מאוד דמויות של גברים או של יהודים: המדכאים למעשה לא נוכחים ברוב חלקי הסרט, ומי שנותרות הן הנשים והבעיות הקיומיות שלהן, אותן היוצרת מנכיחה על המסך.

סופת חול–עילית זקצר, 2016

כמו הסרט הקודם ברשימה, גם במרכז סרטה של זקצר מוצגת מציאות של דיכוי כפול שכזה, והפעם מדובר בדיכוי של הנשים באוכלוסייה הבדואית בישראל. עלילת הסרט עוסקת בנשים הנאלצות להתמודד עם מצב חברתי של חוסר שוויון וחוסר צדק, ומנסות לשנות את גורלן. כמו רבים מהסרטים שהזכרתי כאן, ורבים מהסרטים שמבוימים על ידי נשים בישראל לאחרונה (ומעניין מאוד לחשוב על הסיבה לכך), בבסיס היצירה ניצב סיפור התבגרות על נערה שמנסה לשבור את הערכים החברתיים הקיימים והמיושנים. בניגוד מסוים לסרטה של חמוד עליו כתבתי,סופת חולמבוים בידי במאית שאינה משתייכת למיעוט אותו היא מצלמת, מה שערער לדעת מבקרים כאלו ואחרים את הלגיטימיות של היוצרת להתמקד במסורת ובמנהגים הבדואים בסרטה. אולם בעיניי, מדובר ביצירה שמטפלת ברגש ועדינות יוצאי דופן בנושאים המורכבים בהם היא עוסקת, תוך הבנה עמוקה של התרבות הניצבת במרכזה – ללא אספקטים של מציצנות פולקלוריסטית במובנה השלילי. מדובר באחד הסרטים הישראלים החשובים והיפים של השנים האחרונות, אשר חושף פלג באוכלוסייה שנעלם לחלוטין מעיניהם של רוב הציבור הישראלי.

אשה עובדת– מיכל אביעד, 2018

מיכל אביעד היא אחת מיוצרות הקולנוע החשובות והמוערכות בתעשייה המקומית בעשורים האחרונים. רוב סרטיה הנם תיעודיים (אשה עובדתהוא בסך הכל סרטה העלילתי הארוך השני), וכמעט כולם עוסקים בדיכוי – מגדרי או אחר – בחברה הישראלית.אשה עובדתעוסק בנושא שדווקא כן נוכח במרכז השיח התרבותי בעת האחרונה – הטרדות מיניות במקום העבודה – אולם הוא מטפל בו באופן ישיר, אותנטי ומדויק להחריד. על אף התכנים הקשים שהוא מבטא, מהסרט משתקפות תפיסת עולם הומנית מאוד וחמלה גדולה. כשייצא לאקרנים באופן רשמי, בוודאי רבים יתייחסו אליו קודם כל כסרט שמתייחס אל סוגיות השעה ואל עידן ה-Me Too של ימינו, אולם בעיניי הוא הרבה יותר מאשר עוד סרט חברתי-ביקורתי על היחס לנשים בחברה: זוהי יצירה שמכאיבה לצופיה, אבל גם מעניקה בסופה כוח להמשיך הלאה, ותקווה לעתיד טוב יותר.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מי טו
• יום האישה הבין לאומי
• metoo#
• יום האישה הבינלאומי
• קרן ידיעה
• יום האישה
• במאים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• טליה לביא
• אפס ביחסי אנוש
• מייסלון חמוד
• ביקורת סרטים
• נשים בקולנוע

• Facebook
• Twitter
• Email

״האמריקאים לא יודעים מה זה נוהל מעצר חשוד אבל הם יודעים טוב מאוד מה זה להיות בורג קטן במערכת גדולה עם חוקים אבסורדיים ונטייה לאטימות", אומרת הבמאית טליה לביא. "הבנתי שהדבר הבינלאומי בסרט, מעבר לסיפור האנושי, הוא אימת הביורוקרטיה. זה תסכול חוצה יבשות והסרט נותן לו פורקן, מעורר הזדהות וחשק למרוד". אחרי שזכה בפסטיבל טרייבקה ונכנס לשלל רשימות של "עשרת ה…", "אפס ביחסי אנוש" מוקרן בהצלחה בארצות הברית לקול מצהלות המבקרים. המפגשים עם הקהל מניבים שאלות שמגלות מה חושבים עלינו בחו"ל. "שואלים אותי איך הצבא הגיב, האם הממסד הוקיע אותי והאם הסרט נאסר להקרנה על ידי השלטון. אבל במצעד השאלות המוזרות זכתה השאלה – למה הגברים בסרט יותר יפים מהנשים, והאם כל הגברים בישראל כל כך חתיכים?".

גם אסף קורמן, שסרטו "את לי לילה" מתקבל בחום בהמוני פסטיבלים ובקרוב ייצא להפצה מסחרית באירופה, נתקל בשאלות מוזרות. "בפסטיבל סלוניקי ניסו להפוך את האחיות לדימוי לישראל ופלסטין. שאלתי אותם מי המפגרת, והתיאוריה קרסה". אבל רוב האנשים, "בעיקר כאלה שנמצאים בכל מיני סיטואציות של טיפול, באים לדבר על ההזדהות שלהם עם הסרט. בקזחסטן הייתה מישהי שאמרה לי שהדבר היחיד שהיה צריך כדי להפוך אותו לקזחי זה שידבר קזחית". לרוב, השאלה הראשונה היא "האם דאנה היא שחקנית או שהיא באמת. גם אנשים שראו את 'אפס ביחסי אנוש' לא מזהים אותה עד שאני עושה בשבילם את הקישור".

קורמן מספר שלהקרנה הראשונה בפסטיבלים מגיעים בדרך כלל הסינפילים שיודעים שהסרט היה בפסטיבל קאן, ובהקרנות הבאות מגיעים אנשים ששמעו עליו מחברים. "בסלוניקי הגיעו להקרנה הראשונה מעט צופים, אבל בהקרנה השנייה נשארו חצי מהאנשים בחוץ". סיפור דומה לביא מספרת על החוויה שלה בטרייבקה. "כשהגענו לשם עם סרט ישראלי קטן ונידח אף אחד לא התייחס אלינו במיוחד, אבל בשתי ההקרנות האחרונות כבר היה תור ארוך ברחוב ואנשים נשארו בחוץ".

גם “הגננת" של נדב לפיד התחיל את המסע העולמי שלו בקאן, ובו זכה בביקורות נפעמות, ויש לו לוח פסטיבלים עמוס מאוד ל־2015. בקרוב ייצא למסכים בכל מדינות דרום אמריקה, בתורכיה, באוסטרליה ובארצות הברית. על התחושה שמתקבלת בארץ ש"הגננת" הוא סרט במבטא זר כותב לפיד מפריז: “זה סרט שמילים עומדות במרכזו, מילות שירים של ילד בן 5 שלרגע נדמה שביכולתן לסוכך על כותבו ועל שומעיו ואוהביו מהוולגריות שמסביב, אבל לבסוף מסתבר שאי אפשר להיות מחוץ לחברה, לזמן ולשפה. גם משורר לא יכול, אולי אפילו אסור לו, אולי מקומו דווקא עמוק בביצה. במובן הזה היחסים בין עברית ישראלית לעברית לא ישראלית, עברית שבחוץ ועברית שבפנים, טבעיים לסרט. נוצר הרגל לרצות בקולנוע עברית דיבורית. אני חושב שאסור להגביל את הקולנוע לעברית אחת".

ועם אילו שאלות הוא מתמודד בחו"ל? “במאים ממדינות קטנות די רגילים למציאות שבה מצופה מהם לדבר בסרטיהם על החברה שלהם. כאילו לבמאי צרפתי מותר לדבר על אהבה או על ירח אבל במאי ישראלי צריך לדבר על אהבה במזרח התיכון ועל הירח כמו שרואים אותו מעל ירושלים. אני חושב שהסרט שלי חומק מזה. יש לעתים בגמר הקרנות ניסיונות מרתקים או בנאליים של מבקרים לתת לו קונטקסט ישראלי, אבל בכל המסע הארוך מאוד של ‘הגננת', וגם כשיצא בצרפת פחות משבוע אחרי סוף המבצע בעזה, לא נשאלתי על פוליטיקה ועל הסכסוך – סוג השאלות שמציבות אותך בפוזיציית שגריר".

• אנשים
• אפס ביחסי אנוש
• טליה לביא
• אסף קורמן
• את לי לילה
• ללא גבולות
• נדב לפיד
• הגננת