טל גולדנגורן הוא מוזיקאי יליד תל אביב אשר בעברו היה אלוף ישראל לנוער, ובגיל 16 הגיע למקום שלישי באליפות אירופה. הקליפ לשירו הראשון, "העוצמה שלנו", מציג את העיסוק הנוכחי שלו כחוקר ומפתח בינה מלאכותית.

>> העיר של עידן אלתרמן // ראפ באטל עם הקהל והתמסרות לעצים
>> העיר של יסמין גודר // קפה שהוא כל מה שיפו ולחם בטעם אהבה

1. הטיילת על הים

אוהב לרוץ בטיילת, לנשום את האוויר, להנות מהנוף של הים ולראות אנשים שנהנים מהחיים.

2. גבעת הילטון

מקום כיפי להיות בו, להרגיש טבע מטר מלב העיר ולראות את השקיעה.
משעול עימנואל סלע 217

3. מגרשי הטניס בעיר

האמת שלא חסרים מגרשים לשחק בהם וזה כיף לפעמים לחזור לאהבה הישנה ולחדד את הגוף והמוח – אומרים שטניס גם מעלה את תוחלת החיים – אז לכו לשחק.

4. משרד המנהל של הגימנסיה העברית הרצליה

למדתי בתיכון ויש מקרה אחד שלא אשכח אותו לכל החיים – כיוון שאת רוב זמני בתקופת התיכון השקעתי במגרש הטניס, כמעט ולא הגעתי ללימודים. לאחר מבחן במתמטיקה יצאתי מהכיתה והתייצב במסדרון מנהל בית הספר ד"ר זאב דגני, שבדיוק באותו הרגע היה באמצע שיחת טלפון. הוא סיים את השיחה כדי לשאול אותי מה שלומי, והתשובה היתה שהמבחן לא הלך לי כל-כך טוב. דגני ענה – עזוב את המבחן, איך הולך בטניס? צורת החשיבה היתה מחוץ לקופסא וטובת התלמיד בעולם הגדול, היא מה שעמדה אל מול עיניו.
ז'בוטינסקי 106

5. הבית שלי

מקום שאני מעביר בו את הרגעים שבהם אני מאפשר לעצמי לנוח, להירגע וליצור, אני אמנם תל אביבי אבל לגמרי בחור של שקט ובית.

המקום הלא אהוב

הבנייה הארוכה מאוד של הרכבת הקלה על חשבון הכבישים הקיימים. לפעמים זה נראה שפשוט הרסו את הכבישים בלי לעבוד על מנת ליצור משהו חדש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מה שמסדר לי את הראש נמצא בתוך הראש שלי – ספורט, מדיטציות, כתיבת יומן, מקלחות קרות, חוף הים וכלים שלמדתי במסגרת לימודי ה-nlp, ואני תמיד משתדל לשמוע עוד פרספקטיבות חדשות ולקחת מהן מה שעושה לי טוב. אני חושב שמכל דבר אפשר לקחת משהו. לאחרונה הייתי בהרצאה של דוקטור חיים שפירא בנושאי פסיכולוגיה ואושר, לקחתי משם תובנה שאם יש רק דבר אחד או שניים שלא מסתדרים לי בחיים, אז יש לי סיבות טובות להיות מאושר. אי אפשר לחכות לכך שהכל יהיה מושלם, ואני מאמין שאורח החיים שלי והכלים הפרקטיים שצברתי מקדמים אותי לכיוון הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני מעדיף לקבל השראות מקורסים וסדנאות, וממעקב ברשתות אחרי אנשים שמאוד מצליחים בתחומם. אני יכול לא להסכים עם דעותיהם על חלק מהדברים ועדיין לקבל השראה ולקחת משהו שיקדם אותי. אני חושב שזה קצת חסר כאן, להיות מסוגלים לא להסכים על דברים ועדיין להקשיב וללמוד משהו חדש – למעשה זה נתן לי את ההשראה ליצור את השיר "העוצמה שלנו". רציתי לתת תקווה, והשאיפה שלי היא שתוטמע כאן הגישה שזה בסדר לא להסכים אבל אם נכבד ונקשיב, נוכל ללמוד המון אחד מהשני.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני אישית תורם באופן קבוע לעמותתלחיות בכבודעבור ניצולי שואה וקשישים, יחד עם זאת, אני ממליץ לתרום לכל דבר שעושה טוב בלב לתרום עבורו – החזרת החטופים, משפחות שכולות, ילדים רעבים, או עמותות למען חולים ונזקקים. בנוסף, אני חושב שהדבר הכי חשוב שאפשר לתרום לו כרגע זה כל מה שיקדם אחדות בעם שלנו. זה מתחיל ממחשבה קטנה של "אני לא מסכים איתך אבל תן לי לנסות להבין מאיפה אתה מגיע, מה עושה לך טוב ומה מניע אותך, אולי נוכל למצוא יחד את עמק השווה".

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ההורים שלי. זכיתי להורים שנמצאים תמיד לצידי ועבורי. אם כבר מדברים על השראה, ההורים שלי הם מודל עבורי, בין היתר לעזרה ותרומה לנזקקים, ועל כך שלכל אדם מגיע שיראו אותו ובעיקר האנשים ה"שקופים" בחברה שלנו.

מה יהיה?
יהיה טוב. יש חטופים להחזיר, ואני מייחל שהם יחזרו בהקדם. אני מייחל גם שתחושת הביטחון שלנו תחזור, ותגדל אפילו יותר מכפי שהיתה לפני המלחמה, ואני מאמין שכך יקרה. עברנו כעם כל כך הרבה ואנחנו עדיין כאן, כשנבין שהעוצמה שלנו נמצאת בביחד שלנו, אין שום דבר שיעצור אותנו.

• העיר שלי
• אינטליגנציה מלאכותית
• טניס

על פניו "מתחרים" הוא סרט טניס עם זנדאיה, אבל זה בעצם "ז'יל וז'ים" עם טניס כמטאפורה. וזאת אינה מטאפורה סמויה. בשלב מוקדם בסרט זנדאיה אומרת במפורש שטניס זה מערכת יחסים. את התסריט כתב המחזאי היהודי ג'סטין קוריצקס, בן זוגה של סלין סונג, שנודעה כבמאית של "חיים שלמים". אם הסרט שלה, שתיאר משולש אהבה, נדמה לחיקוי אמריקאי של סרט אסיאתי אומנותי, הסרט שלו, שבויים על ידי לוקה גואדנינו ("קרא לי בשמך"), נחווה כדקונסטרוקציה אירופאית של מלודרמה הוליוודית. ואני מתכוונת לזה במובן הכי טוב של המלה.

>> "הכפתן הכחול": סרט אהבה על כל גווניה // ביקורת
>> "ג'ויקה": מחול ענוג ושברירי של התעללות ידועה מראש // ביקורת

"מתחרים" הוא סרט אינטלקטואלי, ערמומי, סקסי וגם מלהיב, כל עוד אתם לא מצפים ממנו לספק את הריגושים של סרט ספורט, כי כאמור, הוא לא.זה סיפור על שני טניסאים, חברים הכי טובים, פטריק (ג'וש אוקונור) וארט (מייק פייסט), שמתאהבים ביחד בטניסאית העולה טאשי (זנדאיה, אולי הכוכבת הכי לוהטת על המסכים כרגע).

כשהם פוגשים אותה לראשונה במהלך תחרות שבה שלושתם משתתפים, הם חיים בסוג של זוגיות אוהבת, שמתבטאת גם במגרש – הם משחקים זה לצד זה במשחקי הזוגות. טאשי מייד מזהה את הקשר העז ביניהם ואומרת שהיא לא "מחריבה משפחות". אבל אז היא מרסקת את הברך ואת הקריירה שלה כשחקנית, ובלית ברירה היא משליכה את השאפתנות האדירה שלה על ארט. היא הופכת למאמנת שלו, וגם נישאת לו, אבל נדמה שזה תוצר נלווה של יחסיהם על המגרש. פטריק נדחק הצידה, אך הוא שב ומופיע בחייהם על פני השנים.

הסרט מתחיל על מגרש הטניס במהלך משחק בין ארט ופטריק הבוגרים. ארט הוא עכשיו אלוף רב תארים, ואילו פטריק לא הגשים את ההבטחה של תחילת דרכו. טאשי אומרת שהוא נוהג להוביל במערכות הראשונות, אך תמיד מפסיד בהמשך. אף שהמשחק הוא חלק מתחרות שולית בעולם הטניס, אנחנו מתרשמים שהוא טעון במיוחד. מכאן הסרט חוזר 13 שנים אחורה, לימים ששני היריבים היו כמו יין ויאנג. פטריק היה גברבר מדיף סקס אפיל ובטחון עצמי, וארט היה נער רציני וחסר ניסיון שקצת נגרר אחרי חברו הפוחז. הסרט ימשיך לקפוץ כמו כדור טניס בין המשחק שבהווה לבין סצנות מהעבר, והבנתנו את מערכת היחסים המשולשת הולכת ומעמיקה ומשתנה, כמו גם יחסינו אל הגיבורים.

שני היריבים מלוהקים בניגוד לטיפוסים שגילמו בתפקידים הכי מפורסמים שלהם עד כה, וזה עובד נפלא. אוקונור בעל האוזניים הבולטות, שהיה נוגע ללב כנסיך צ'רלס הצעיר והפגיע בסדרה "הכתר", סקסי כפי שלא היה מעולם בתפקיד פטריק החרמן. ואילו פייסט, שגילם את נער הרחוב ריף, המנהיג הכריזמטי של חבורת הג'טס ב"סיפור הפרברים" של ספילברג, הוא ארט החלבי (שיערו חומצן לבלונד כדי להעניק לו מראה של ילד טוב). השניים מקסימים ביחד, בעיקר כשהם נעים בתיאום כמו בטנגו, ותולים עיניי כלבלב בטאשי המהממת.

חלוקת התפקידים ביניהם מזכירה את זו של אוסקר וורנר ואנרי סר ב"ז'יל וז'ים", סרטו של פרנסואה טריפו מ-1962, על שני חברים והאישה חסרת המנוחה שביניהם. אין ספק שהסרט הצרפתי המהולל נלקח בחשבון בעת עשיית "מתחרים", אם כי זנדאיה המצוינת מגלמת דמות שונה מאוד מזו של ז'אן מורו. כבר בגיל העשרה טאשי היא אישה שלמה שיודעת בדיוק מי היא ומה היא רוצה. היא פקחית ועתירת אבחנה, והיא נהנית מהאימפקט שיש לה על שני העלמים. כשתקוותה להפוך למקצוענית מתנפצת, השיקולים שלה נעשים הרבה יותר מחושבים.

במשחק המשמש כסיפור המסגרת היא יושבת בקו האמצע, ולא ברור בניצחונו של מי היא רוצה. גואדנינו מצלם אותה כמו בשוט המפורסם מסצנת הטניס ב"זרים ברכבת" של היצ'קוק, המתמקד בפניו של הרוצח היושב בקהל.

המבע העשיר והסוער של הסרט מהדהד גם את המלודרמות של דגלס סירק, בעיקר בסצנה של נשיקה ברוח עזה. במשחקים עצמם המצלמה של סיומבו מוקדיפרום התאילנדי ("קרא לי בשמך") לפעמים מאמצת את נקודת המבט של הכדור המסתחרר, באופן שמעדיף את סערת הרגשות על פני הדינמיקה של הספורט. הפסקול הסוחף הולחן על ידי טרנט רנזור ואטיקוס רוס שמרבים לעבוד עם דיוויד פינצ'ר. הוא מרושת גם במבחר שירים של ניו אורדר, ריהנה, דונה סאמר, ברוס ספרינגסטין, לנה דל ריי, פיין יאנג קניבלז ורבים אחרים. "מתחרים" שונה מאוד בסגנונו מ"קרא לי בשמך" של גואדנינו, אך הוא לא פחות אינטליגנטי, חושני וטעון רגשית. זה סרט צעיר לאנשים בוגרים.

4 כוכבים
Challengers בימוי: לוקה גואדנינו. עם זנדיה, ג'וש אוקונור, מייק פייסט. ארה"ב 2024, 131 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• סרטים מומלצים
• זנדאיה
• טניס

פרומז׳רי דה מילאנו

מעדנייה שמתמחה בגבינות מכל העולם, המון יין ישראלי במחירים שווים לכיס, דגים מעושנים וטאפאס. בשישי יש גם חלות טריות וזו נקודת עצירה קבועה שלי להצטיידות לסופ"ש הביתה, למלא את המקרר. לפעמים אורי ואור מצליחים לעצור אותי לכוס יין וכריך נדיר של עגבניות מיובשות ומנצ׳גו מספרד וזה אושר של שישי.יהודה המכבי 9

>> העיר של רונן מיילי: דיונים פילוסופיים על סטייק ומלון בבית הסקוטי
>> העיר של יערה שאוליאן: פחמימה ברמה ושבת של מלכות
>> העיר של קזויו שיונוירי: דוכן הראמן הסודי וריכולים ביפנית

2. דאבל סטנדרט

כל אחד צריך בר שמכירים אותו בו והוא מרגיש בבית. הדאבל סטנדרט בדיזינגוף הוא של לי שומרון (חיליק), חבר שלי כבר הרבה שנים. אני אוהב להגיע לשם לנשנש, לשתות קוקטיילים ולהרגיש בבית.דיזינגוף 247

3. קפה תילי

קפה אני שותה בקפה תילי במרכז אריק איינשטיין, קפה מעולה שקולים במקום וחצר שימשית ונעימה שאני יכול להתחרדן בה וליהנות. הבעלים אורי היה המנהל של הזוריק שלוש שנים ונשארנו חברים טובים. אני נהנה לעבור שם ולספוג קצת שמש ואנרגיה לפני שאני ממשיך את היום העמוס.דב הוז 16

4. לחמנינה

אני קבוע בסניף איינשטיין. העיצוב שם מזמין, הלחמים הכי טובים שיש ומורגש שחשבו שם על כל מוצר ותבלין. העוגיות והקרואסונים תמיד טריים וזו מחלה שלי שאני לא יכול לעמוד בפניהם, לצד אספרסו איכותי.איינשטיין 7

5. מרכז הטניס מכבי צפון

כבר שש שנים שאני משחק טניס במרכז ברוקח וזה כמו ללכת לפסיכולוג מבחינתי. העבודה במטבח ובניהול עסק היא אינטנסיבית ואני מגיע לכאן כדי לשחרר את הנפש. בכל פעם אני פוגש דמויות אחרות מחיי הלילה בתל אביב וזו התראפיה שלנו.רוקח 73

• העיר שלי
• אוכלים שותים
• טניס
• לחמנינה
• מילאנו
• זוריק

כשזה מגיע לטניס, יש בדיוק שתי אפשרויות. או שאתם מתפייטים עד היום על האלגנטיות של רוג'ר פדרר והפיזיות חסרת המעצורים של רפאל נדאל, או שאתם פשוט לא מבינים מה זה השיעמום הזה. כדור קופץ לפה כדור קופץ לשם, לא רואים כלום בטלוויזיה, מה זה הניקוד הזה? מה זאת אומרת המשחק נמשך עד שמישהו מנצח? מה שמפתיע ומעניין ב"נקודת שבירה" (Break Point), דוקו הטניס שעלה השבוע בנטפליקס, היא שהקהל הטבעי שלה הוא דווקא אלו שנמנים על הקבוצה השניה. כן, "נקודת שבירה" זו הסדרה החדשה מהצוות שהביא לכם לפני מספר שנים את "F1: Drive to Survive", שהכניס אינספור צופים לתוך הקרביים של פורמולה 1 – ענף ספורט מוכר, אהוב אבל בו זמנית גם נישתי. בעיקר כאלו שממש לא התעניינו בו קודם ועכשיו מכורים בלי שום אפשרות או רצון להפסיק.

כמובן של"ברייק פוינט" אין את הדרמה האינהרנטית למירוץ מכוניות שתמשוך אליו עיניים – הדבר הכי חמור שיכול לקרות כאן הוא כדור טניס שמתעופף מהר מאוד לתוך הראשי שלך, לא בדיוק התהפכות ב-200 קמ"ש (טוב, מוקומנטרי הטניס הנהדר מלפני כמה שנים, "Seven Days in Hell" של אנדי סמברג סבור אחרת. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת). לכן הפוקוס כאן הוא על מורשת – אבל דווקא על מורשת בבנייה. "נקודת שבירה" היה יכול להתמקד בשמות ענק כמו פדרר או סרינה וויליאמס – מה שבוודאי היה מעורר הרבה עניין, אבל אלו אנשים שחיו חיים שלמים באור הזרקורים והם יודעים בדיוק איך להתנהל מול מצלמה, איך להתראיין, מה להגיד, איך לנשום. במקום זאת, "ברייק פוינט" מתעניין דווקא בדור של טניסאים צעירים – כמו ניק קירגיוס, שניצח את נדאל כאנדרדוג ענק (ב-2014, כשהיה רק בן 19 ומדורג 144 בעולם) – ומאז ניהל קריירה מלהיבה אך לא אחידה.

אז אולי "נקודת שבירה" להיט בסדר הגודל של "F1" – אבל היא עשויה לא פחות טוב ממנה ויש מצב לא רע בכלל שהיא תפתח לכם דלת לענף ספורט שיש מצב שאתם לא יודעים עליו יותר מדי. וגם העיסוק שלה בבריאות הנפש בעולם הספורט המקצועני (עכשיו הבנתם את כפל המשמעות בשם?) הוא חשוב ומעניין.
"נקודת שבירה", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• טניס
• דוקומנטרי

לאבות שחורים יש מוניטין מפוקפק באמריקה כגברים שנוטשים את משפחותיהם ומזניחים את האחריות שלהם כלפי צאצאיהם. אינספור מאמרים מתדיינים בדימוי הזה, חוקרים את השפעתו או מנסים להפריך אותו. "משפחה מנצחת" זורק אותו לפח, ומציג בפנינו אב למופת שמקדיש את כל כולו לשתי בנותיו, תוך דאגה להצלחתן ולרווחתן הנפשית.

עיון זריז בערך הקצר המוקדש לאב הזה בוויקיפדיה מגלה את המובן מאליו – אף אחד לא כזה מושלם. ועדיין "המלך ריצ'ארד" (שמו המקורי של הסרט), שמספר כיצד אבא של ונוס וסרינה וויליאמס הקטנות הגשים את תכניתו להפוך אותן לאלופות טניס ולמולטי מיליונריות, מצליח לסחוף את הצופים למסע מעורר השראה, בלי להעצים את הווליום של הסנטימנטליות. ובשל כך הוא כבר סומן כאחד הסרטים המובילים במרוץ לאוסקר.

כשריצ'ארד וויליאמס (וויל סמית עם זקן וללא החיוך המפורסם) ראה בטלוויזיה את הטניסאית הרומניה וירג'יניה רוזיצ'י הוא החליט שבנותיו, שעדיין לא נולדו, יהיו אלופות טניס. זה לא בא מאהבת הספורט דווקא. מרכיב מרכזי בהחלטה היה ההבנה שבמשחק הלבן אפשר להרוויח הרבה כסף. וויליאמס לא נתן לעובדה שהוא לא גר בסביבה הנכונה לעצור אותו, וכתב תכנית סדורה וארוכת טווח באורך 78 עמודים. בגיל ארבע הוא לקח את הילדות למגרשים הציבוריים בקומפטון (העיר השחורה מדרום ללוס אנג'לס שתושביה המפורסמים האחרים הם ראפרים), והחל ללמד אותן כל מה שידע.

כשזה כבר לא הספיק, וויליאמס התרוצץ בין לבנים עשירים עד שהצליח לשכנע מאמן מקצועי לבחון את בנותיו, וזה התרשם והמליץ לרשום את ונוס לטורנירים לנערות. ונוס ניצחה וניצחה, אבל כשאביה ראה מה הלחצים של תחרות יכולים לעשות לנשמה של טניסאית צעירה מדי, הוא הוציא אותה מסבב התחרויות ומצא מאמן אחר שיהיה מוכן לחכות עד שתהיה בוגרת דיה מבחינה נפשית. וכל הזמן הזה סרינה הקטנה חיכתה בצד לתורה. התסריט הנבון פרי עטו של זק ביילין מוצא הצדקה דרמטית טובה למה שנראה כהזנחה של דמותה, ורינלדו מרקוס גרין ביים סרט קולח וטוב לב ש-138 דקותיו חולפות ביעף.

סיפורי החיים של אנשים מצליחים ומפורסמים, שנעשו כאלה למרות כל המכשולים שבדרך, מגיעים למסכים לעיתים קרובות. רובם הגדול מאכזבים, בעיקר אלה שבהפקתם מעורבים נושאי הסרטים עצמם. "משפחה מנצחת", שוונוס וסרינה חתומות עליו כמפיקות, עושה מעשה מחוכם בהפנותו את המצלמה אל האיש שמאחורי הגיבורות המפורסמות. בסוף הסרט הן עדיין ילדות, לפני הפריצה הגדולה וההפי אנד הצנוע הוא בעצם רק ההתחלה של העתיד הידוע מראש. וכך זה פחות סרט על הצלחה, ויותר על חינוך ועל משפחתיות ועל אבהות תומכת (עם הבטחה של פרס כספי גדול – זה בכל זאת סרט אמריקאי).

את ונוס וסרינה מגלמות שתי ילדות מקסימות שכל כך קל לאהוב – סניה סידני ("מאחורי המספרים") ודמי סינגלטון ("הסנדק מהארלם"). טוני גולדווין וג'ון ברנת'ל מגישים הופעות סימפטיות כמאמנים הטובים ואונג'נו אליס מגלמת את האם הטובה, שמשתתפת גם היא באחריות על המשפחתיות המלוכדת – בשולי הדרמה יש עוד שלוש בנות, שאף פעם לא מתלוננות.

מאז האירועים המתוארים בסרט ברנדי וריצ'ארד התגרשו והוא כבר נשוי בשלישית. מעבר לאזכור זריז באחת הסצנות, הסרט גם לא מספר לנו שריצ'ארד ככל הנראה לא היה כזה אבא נהדר לחמשת ילדיו מאשתו הראשונה. הוא כן מראה לנו איך החינוך הצמוד שהעניק לבנותיו יכול היה להראות כפייתי ומזיק למתבוננים מהצד, שמקבלים רק חלק קטן מהתמונה.

בארה"ב מרבים להרכיב רשימות צפייה של סרטים מרוממי רוח ומעוררי השראה – מה שמכונה Inspirational movies. אפילו מכון הקולנוע האמריקאי הרכיב רשימה שלמאה סרטים כאלהב-2006. אין לי ספק ש"משפחה מנצחת" יהפוך למרכיב קבוע ברשימות האלה.

★★★✯ 3.5 כוכבים
King Richard בימוי: רינלדו מרקוס גרין. עם וויל סמית, ג'ון ברנת'ל, סניה סידני. ארה"ב 2021, 138 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• וויל סמית
• טניס
• ספורט