המסעדה החביבה על סצנת האוכל של מיאמי היא ללא ספק Motek. ואיך לא, הרי השם מתורגם למותק (Sweetheart) בעברית. מותק, שנולדה ב"עיר הקסמים" מיאמי, היא מסעדה כשרה בסגנון ים תיכוני עם אווירה תל אביבית שכבשה את דרום פלורידה, ואף מעבר לכך, עם פלאפל, קבב ושקשוקה שניתן למצוא ברחבי פלורידה – בסניפים בקורל גייבלס, בריקל, דאונטאון מיאמי, סאות' ביץ', מיאמי ביץ', אוונטורה ובוקה רטון. אך כעת לראשונה הצוות יצא אל מחוץ לגבולות המדינה עם המבט נעול בעוצמה על התפוח הגדול.
>>חלום מטוגן: 11 כריכי קריספי צ'יקן הכי מומלצים בתל אביב

לאחר חודשים של ציפייה, מותק מצאה בית בשכונת פלאטאיירון שבניו יורק, שם נחתה ב-15.9. המייסד מאחורי הקונספט הים תיכוני, צ'רלי לוי הישראלי לשעבר, ידע שהגיע הזמן להציג את מותק גם בביתו השני."ביליתי 20 שנה בניו יורק לפני שמיאמי הפכה לבית שלי", אמר לוי בהודעה לעיתונות. "מיאמי מכונה לעיתים הרובע השישי של ניו יורק, ולכן ההתרחבות לכאן מרגישה כמו צעד טבעי. בנינו קהל נאמן בפלורידה, ולאחר אינספור בקשות להביא את מותק לניו יורק, עכשיו זה הזמן הנכון".

מותק הביאה פיסה מהשמש של פלורידה לניו יורק, באופן כמעט מילולי. חלקה הפנימי זוהר כמו בית על חוף הים התיכון, עם נגיעות של צהוב שמשי בריהוט ועל הקירות, מלווה בסבך של גפנים ירוקים שמנוקדות בפרחים צהובים. סימן היכר של המותג – מכונית צהובה בסגנון רטרו – עשתה גם היא את דרכה מצפון, וחונה בגאווה ליד הכניסה. רשת המסעדות הוקמה על ידי לוי בשנת 2020 בפלורידה, ומאז התפשטה ל-7 סניפים, מותג אוכל רחוב בשם "יאללה מותק", וגם מאפייה בשם "שומשום", שבהמשך תיפתח גם היא סניף ראשון בניו יורק.

המנות הראשונות כוללות מבחר מהמועדפים המוכחים שלהם, כמו לבנה, טאבולה וחומוס עם תוספות כמו פטריות, בצל מקורמל או חציל קלוי – כולם מוגשים עם צלחות של פיתה רכה שנאפית טרי במקום. המנות העיקריות כוללות שווארמה כבש, שניצל עוף פריך עם איולי חריסה, לצד הכנות של דגים שלמים, כולל לברק או דג בס צ'יליאני. בורגר העראייס עטור הפרסים שלהם (הערת המתרגם: כן, הם קוראים לזה המבורגר) הגיע גם הוא – על בסיס קבב קופטה לבנוני כשרה, הבשר נאפה בתוך פיתה לפני שהוא זוכה לזילוף של טחינה ואיולי חריסה.

מדובר במסעדה ללא שום שמני זרעים, שכן כל סניפי "מותק" משתמשים רק בשמן זית, שמן אבוקדו או חמאה אמתית. עם 7 סניפים בפלורידה והסניף הראשון בניו יורק, חמישה סניפים נוספים מתוכננים להיפתח בעיר במהלך השנה הקרובה, כשהשכונות וויליאמסבורג והאפר-ווסט סייד נמצאים באופק. עד אז, בסניף הראשון אפשר למצוא גם מבצעי ארוחות ב-5 דולר, וספיישלים של בראנץ' לאורך כל היום.
מותק,I928 Broadway, New York, NY
הכתבה פורסמה במקום במגזיןטיים אאוט ניו יורק.

• אוכלים שותים
• שפים ישראלים בחו"ל
• ים תיכוני
• מסעדות בניו יורק
• ניו יורק

עם שנה לחגיגות המעבר הגיאוגרפי של מסעדת האחים במעלה אבן גבירול, הרגשנו שזו הזדמנות מצוינת לבוא לביקור פתע בבית ציוני אמריקה. עד לא מזמן הלוקיישן הזה נחשב לפינה מקוללת, בית קברות לכמה מסעדות שאפילו היסטורית ההזמנות של וולט כבר לא תזכור. כיום מסתבר שאפילו המשימה הבסיסית של מציאת מקום לזוג בשעה סבירה הפכה לכמעט בלתי אפשרית. אפליקציית ההזמנות שיקפה לנו את הפופולריות של המקום, וכדי שגם אנחנו נוכל להצטרף למשפחה של האחים, נאלצנו להזמין כמה ימים מראש ולהמתין בסבלנות. בקיצור, באנו רעבות.

האחים, בהגדרתה, היא מסעדת גריל ישראלית (רק אלוהים יודע מה זה אומר – האם כל גבר ישראלי שיודע לנפנף נחשב כשף גריל ישראלי?) שהוקמה ב-2011 וידועה כבחירה בטוחה לערב של פאן עם החבר'ה. הלוקיישן החדש שלה נהנה מפסטורליה מנותקת במיטבה, כשמטר מחוץ למסעדה אבן גבירול נרמס על ידי טרקטורים שמבטיחים שאולי קשה עכשיו, אבל תהיה הקלה אח"כ.

מהרגע שנכנסנו, הייתה אווירה של חתונת שישי צהריים, מינוס הצ'קים. מוזיקה ישראלית שעושה שמח ושולחנות מלאים באוכל צבעוני. אי היה אפשר לפספס שלמרות שלמסעדה קוראים "האחים", דווקא האחיות הן ששולטות פה ביד רמה. כוח נשי חזק ונמרץ תפעל את המקום ביעילות, ממש תוך שניות ספורות קיבלנו תפריט, שהיה מחולק היטב, עשה סדר בעיניים ונראה במינימום כמו קורות חיים של מישהו שרוצה להתקבל להייטק – קצר וקולע.

לפתיחים הוזמנו "3 קטנות" ב-49 ₪ – פריקי כרובית, טחינה מטובלת (מינוס חריף) ומסבחה חמה. הנה עבורכם ציטוט מדויק אחרי ניגוב מכובד של מנת החומוס: "וואו וואו וואו". זו מנה שלא נופלת מכמה מהחומוסיות הכי ותיקות בעיר. קטנה קטנה, אבל גדולה גדולה. המרקם, הטעם, והלוק הכללי, הכל ישב מדויק. הטחינה גם היא הייתה מדויקת בסמיכות ובטעם.

מבין כל השלישייה, הפריקי כרובית היה החלש, אבל זה כנראה יותר עניין של טעם אישי. אל השלישייה הפותחת צורפה גם חלה, שהייתה פשוט מצוינת, מהחלות הנימוחות האלה שמרגישות כמו לאכול ענן. הזמנו גם סלט עלים שהכיל אייסברג, סלנובה, עשבים, פקאן קלוי, גבינת "שחת" מפוחמת, וינגרט סילאן וחרדל (56 ₪), שהיה כיפי ומרענן, למרות הטעם החזק של הגבינה שמצאה את עצמה משתלטת על האירוע בכמה מהביסים כאילו הסלט היה עומר אדם והגבינה הכלה.

באגף הצימחוני, הזמנו סינייה ירקות צלויים (59 ₪), מנה שהכילה עשבים, סומק, צנוברים, טחינה ו"בשר חדש" (בתוספת 10 ₪). הצד הצימחוני שלנו גדלה על תפריט שהורכב בעיקר מגפילטע פיש וממליגה, כך שהשם "סינייה" אפילו לא צלצל מוכר – אבל מילות הקוד צנוברים, טחינה ו"בשר חדש" (בתכלס, רידיפיין מיט) עשה את שלו, אבל הביס הראשון העלה בעיקר סימני שאלה. טעם לא מוכר של טחינה אפויה מילא את הפה, וככל שהכף חפרה יותר עמוק בכלי, התגלו שם כרובית, קישוא, חציל, עגבניות שרי ועוד הפתעות. זו מנה סמיכה מאוד וכבדה לא פחות, עד שתוך ארבעה ביסים היה צריך לעצור לקחת אוויר, והוחלט לארוז את השאר הביתה. בדיעבד, כמעט כמו נס פך השמן, המנה הזו הספיקה לארוחת צהריים ל-3 ימים (!!!), כאשר מדי יום החך התרגל לטעם השונה והמיוחד. או בקיצור, זה באופן הכי מילולי "טעם נרכש".

באגף הבשרי הזמנו "ינעלהעולמבורגר" (75 ₪), שנבנה מ-220 גרם של בשר בקר, לחמניה קלויה, פסטו כוסברה, עשבי תיבול, עגבניות, צנוברים, גרידת לימון וטחינה מתובלת, והוגש (לבחירתנו) עם תפוח אדמה. הפעם, כגודל הציפיות שנבנו מהראשונות, כך גודל האכזבה מהעיקרית. "המבורגר בגרסה הישראלית" (לדבריה של המלצרית האמריקאית והחביבה) שהרגיש יותר כמו חאפלה ישראלית שכולם הוזמנו אליה, וגם כמה אורחים לא רצויים. כי מה הקשר בין פסטו וצנוברים שעליהם נשפכו הרי טחינה ועם לימון ברקע? ובכן, אין קשר. הקציצה עצמה חולצה החוצה מתוך כאוס הרטבים, והתברר שמידת העשייה הרצויה MW הפכה לה בטעות ל-R. תפוחי האדמה שהגיעו בצד נשארו החלק המוצלח ביותר במנה.

לקינוח הזמנו מרקיז שוקולד (45 ₪) – מוס שוקולד שמעליו פירורי קקאו מצופים, רובץ לו ברוטב אנגלז וניל. מעבר לעובדה שהמלצר לא ממש ידע לספר על המנה ולכן חרטט בביטחון כמה מרכיבים שלא באמת קיימים בקינוח (אבל כל הכבוד על האילתור), מנת המוס הייתה מוצלחת ביותר. שתינו לא חובבות גדולות של מוס שוקולד, אך במקרה הזה המנה עבדה ובגדול. המוס היה במתיקות ובדחיסות מושלמת, רוטב האנגלז איזן את השוקולד, ופירורי הקראנץ' מלמעלה היו בדיוק התוספת הנחוצה. לא צריך לומר שהקינוח נאכל עד תום עוד לפני שהמלצר חזר לשאול הוא לטעמנו – יופי של סיומת לארוחה מפנקת באווירה של שמח בבטן. כל זה כמובן הספיק להישכח ברגע שיצאנו החוצה אל הרעש והכאוס, שהזכיר לנו שמשפחה לא בוחרים וגם לא את הרכבת הקלה ששוברת את הרחובות.

כרוביות: 4.5
סטייקים: 4

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• האחים
• ים תיכוני
• אבן גבירול

לפני מספר ימים התפרסם בדף הפייסבוק "אוכלים את הראש" של "הארץ" פוסט על כך שמסעדת מריפוסה בקיסריה הופכת להיות כשרה. בין שלל התגובות בעד ונגד, בסגנון המתלהם המקובל ברשת החברתית, בלטה תגובתו של מאיר אלאלוף, אחד משלושת השפים המובילים את המסעדה (יחד עם חביב משה ויומי לוי): "לא חזרנו בתשובה. אין בעיית כוח אדם. אנחנו רוצים לנוח בשבת לאחר כל כך הרבה שנים במקצוע".

שף נמרוד הדס, שבימים אלה פותח את מסעדת מנרה הכשרה במלון שרתון, מזדהה עם האמור לעיל. "מאז שאני זוכר את עצמי עבדתי בסופי שבוע. לא היו לי חיים ושילמתי על כך מחיר כבד", הוא מספר. "לפני שנה וארבעה חודשים נולד לי ילד והחלטתי שאני רוצה לעשות שינוי, להיות בשישי בערב ובשבת בבית עם המשפחה שלי. החלטתי לוותר על חומרי גלם מיוחדים, שהם אהבות גדולות שלי וכיום אסור לי לעבוד איתם בגלל הכשרות, והכל בשביל המשפחה. עצוב לי שכשרות היא הפיתרון היחיד במסעדנות, אך אני רוצה לנסות ולחיות חיים נורמליים".

הקמת המסעדה נמשכה חודשים רבים, באדיבות הקורונה. את שפע הזמן שבידו ניצל הדס למציאת חומרי גלם כשרים שיעמדו בסטנדרט הגבוה שהציב לעצמו. "נסעתי לצפון ולדרום וחרשתי את שוק לוינסקי וחיפשתי בעשר אצבעות חומרי גלם מתאימים. למשל, כדי למצוא יוגורט ולאבנה הגעתי עד משק שוורץ בגליל העליון. עשיתי יותר מ־20 ניסיונות עם סוגים שונים של גבינת פטה עד שמצאתי את זו שאני שלם איתה".

מגבלות הכשרות הקשוחות כשלעצמן קשות שבעתיים עבורו, כמי שעבד בטוטו, רפאל וטורקיז. לכך יש להוסיף את שנת השמיטה המטילה עומס נוסף, תפעולי וכלכלי כאחד. "עשבי התבלין וירקות העלים חייבים להיות מגידול הידרופוני כשר. יש הבדל של שמיים וארץ בטעם ובמחיר, והכול בגלל החרקים המטופשים. בשוק לוקחים שקל וחצי על כוסברה ואני משלם 5.90 ש"ח על צרור שגודלו כמחצית. אני לא רוצה להגיד את זה אבל זו בדיחה. יש אנשים שמתפרנסים מאיתנו".

על אף התסכול והקושי, עם פתיחתה מצליחה מנרה ("מגדלור" בערבית) להציג תפריט מרשים בהיקפו וברמתו. הים התיכון המנצנץ מהוויטרינה (מומלץ לתזמן את הארוחה לשעת השקיעה) משמש השראה למטבח מזרח-ים תיכוני עדכני (New Med' Cuisine) ולשליטה בטכניקות כבישה והמלחת דגים. על כן אסור לפספס את הלקרדה הנהדרת, צלחת שרקוטרי מהים ומוחאמה – טונה כבושה ומומלחת מתוצרת בית עם איולי חזרת, פצצת אוממי שטעמה נותר על הלשון עד לקינוח.

התפריט נחלק לשלוש חטיבות: Island – סרדינים טריים בכבישה עדינה על ברוסקטה, דג ים כבוש בתבלינים ארומטיים, פרח קישוא בטמפורה ועוד (132-28 ש"ח); Land – רביולי בשר חצילים ובושה, אספרגוס צלוי בג'וספר, סלט עשבים ירוקים ועוד מנות ששמות את הירק במרכז הצלחת (78-56 ש"ח); ו־Sea – קטגוריה הנחלקת למנות ראשונות (סשימי דג ים וגספצ'ו, לחם שטוח מהטאבון עם קרעי דג); ועיקריות כגון בר ים בחמאת פסטיס ושיפוד לוקוס בג'וספר (78-184 ש"ח).

להתמודדות הסבוכה כשלעצמה עם נושא הכשרות נוספו הנחיות מבעלי המסעדה שהדס פשוט סירב לקבל. "הם לא רצו צלוחיות קטנות", הוא מסביר. "ניגשתי להרכבת התפריט כסוציומט, ואמרתי שאכפת לי רק מאיך שאני, נמרוד, רוצה לאכול. באופן אישי אני אוהב בתחילת ארוחה להזמין פוקאצ'ה ומטבל או שניים, ואחר כך ירק כלשהו וחצי מנת פסטה. אם בא לי עיקרית אזמין, ואם לא – אז עשיתי איזשהו טיול בתפריט וטעמתי דברים. כך אני אוהב לאכול, ואת החוויה הזו אני רוצה להעביר ללקוח, שיכול לטעום מכל מיני עולמות".

כיצד התמודדת עם השפעות שהותירו בך מסעדות שעבדת בהן?
"הניסיון להמציא שפה היה הדבר הכי קשה בדרך שעשיתי. לא להיות רפאל, לא להיות טורקיז. רק שלא יגידו 'זה כמו…'. בששת החודשים שבהם עבדתי על התפריט אמרתי לעצמי כל הזמן 'אתה צריך להתרחק', ונראה לי שדי הצלחתי. טורטליני גבינות אמנם מזוהה עם טוטו אבל זוהי המנה היחידה שדומה למה שהיה שם, ולקחתי אותה לכיוון שלי במילוי, בבצק, בזעתר המיובש ובשימוש בשמן זית. את טוטו מסמלת חמאה ואותי מסמל שמן זית".

איזה מסר אתה רוצה להעביר באוכל שלך?
"אני לא רוצה לצאת בהצהרות ולא באתי להמציא את הגלגל. אין לי רצון להמציא מנות שאינן קיימות בתל אביב כי בסופו של יום כולם מעתיקים מכולם. לא יהיו אצלי מיליון מרכיבים על הצלחת. אני מי שאני ועושה את האוכל שאני מאמין שהוא טעים, כיפי ונכון. איני מחפש להתחרות באף אחד ולא להיות ירון שלו. אני עובד כיום עם חומרי הגלם הטובים ביותר שאני יכול להשיג תחת המגבלות ועושה את המיטב שאני יכול".

מנרה, מלון שרתון תל אביב, ראשון-חמישי, 18:00-24:00, 03-6702220

• אוכלים שותים
• אוכל כשר
• מסעדות דגים
• ים תיכוני
• טוטו

תקציר הפרקים הקודמים, למי שכבר הספיק לשכוח: בושארי הביא לריאליטי המסעדות של רשת, "המסעדה הבאה של ישראל", ניסיון בקבוצת מחניודה וסיפור חיים מרגש שכמו נוצר עבור הפורמט. בגילוי לב הוא סיפר על תקופת התמכרות לסמים בניו יורק, שממנה החלים בעזרתו של המנטור והבוס אסף גרניט. גרניט מצדו נמנע מהצבעה במהלך האודישן, אך השופטים מושיק רוט, רותי רוסו ויוסי שטרית זיהו את כישרונו של בושארי והעבירו אותו. בגמר התמודד בושארי בקרב צמוד מול רינת ינסמן, המורה הכריזמטית שהציעה מסעדה הודית מסורתית, וניצח.

בקילומטרז׳’ – הממוקמת במלון ברוט של רשת מלונות בראון, בחלל שבו פעלה מסעדת הרברט סמואל – הוא פורע את השטר ומקים מסעדה ישראלית־ים תיכונית עכשווית. "זו מסעדת הביכורים שלי. אני ברגשות מעורבים בין שמחה גדולה לבין לנסות ולהסיק מסקנות ממה שלמדתי כל השנים", הוא אומר בחיוך מבויש. "תמיד אומרים שכששף פותח עסק הוא צריך לשבת בחוץ שבוע ולראות את תנועת האנשים. אני ישבתי בחוץ ושאלתי את עצמי מה הכי נכון להגיש במסעדה שנמצאת בין שני מסגדים, חוף הים ושוק הכרמל. כולם באים לידי ביטוי בתפריט".

מלבד המיקום, התפריט מושפע מעונות השנה ועל כן הוא משתנה תדיר. בתפריט הפתיחה מופיעים בין היתר איקרה לבנה מצוינת עם גרידת עגבניות, בצל ברנואז (שיטת קיצוץ לקוביות קטנות) ופוקאצ'ה על הגז (49 ש"ח); סשימי אינטיאס עם דובדבנים טריים וגבינת שמנת מתובלת בנדיבות בפלפל שחור (71 ש"ח), שילוב טעמים מקורי ומאוזן ומנה שיכולה להיכנס בקלות לרשימתמנות הדובדבנים הטובות בעיר; וקרפצ'ו טונה אדומה בפחם, ויניגרט פונזו ואגוזי קשיו קצוצים (70 ש"ח).

בקטגוריית טאבון-מרבון (עד מתי הסלנג המחניודאי הכה־משומש הזה?) מופיעים משמש צלוי בטאבון עם קרם ברינזה, לימונים קצוצים, אורגנו ושמן ירוק (48 ש״ח); געגועי לאליעזר – כרוב צרוב על גחלים עם צ'ימיצ'ורי זעתר וטחינה גולמית, שמחמיאה לטעם המעושן (47 ש"ח) ועוד. באגף העיקריות תוכלו לפגוש את הטורטלינאז' מהאודישן – פילה לברק צרוב, טורטליני פטאייר, קרם גבינות וטחינה וחציל קלוי (125 ש"ח). "תפריט ההרצה דומה למה שהגשנו בתכנית כי אנשים רוצים לבוא ולטעום", הוא מסביר. "ברגעים אלה ממש אנחנו עובדים על תפריט נוסף שישתנה לפי ההיצע בשוק".

את האוכל מלווים קוקטיילים מעניינים שיצרה המיקסולוגית נעם שרת, בהשראה מקומית גם כן. לדוגמה: מרטיני של ים, טייק אוף על נגרוני לבן בתוספת אצות; מרים האדמונית – גרסה מקורית לבלאדי מרי מוודקה בהשריית כוסברה עם עראק, מיץ עגבניות, סחוג ופלפל שיפקה; ואינעל העולם – מחווה לפרזנטור של השוק, שמורכבת מרום, ליקר בננות, סירופ תפוזים וליים (52-62 ש"ח). בעתיד מתכנן פומפי לשלב בצוות הטבחים של קילומטרז׳ נוער בסיכון, מעין סגירת מעגל עם ההיסטוריה הפרטית שלו ומחווה לאיש שסייע לו להשתקם.
יחזקאל קויפמן 6, תל אביב, 057-2302363, שני-שבת 18:30-00:30, ראשון סגור

• חדשות האוכל
• אוכלים שותים
• המסעדה הבאה
• המסעדה הבאה של ישראל
• אסף גרניט
• טיילת תל אביב
• ים תיכוני

דעה לא פופולרית (כן, ראיתם מה עשיתי כאן): עבודות הבינוי האין סופיות עושות ממש טוב לתל אביב. כלומר, ברור שאם אתה עם רכב אז מדובר בסיוט מתמשך שמצריך כישורי ניווט של גשש וסבלנות של נזיר קוריאני. אבל כשזה מגיע להולכי רגל, העיר חווה רנסאנס משוגע, ואין שום דבר שמעיד על זה יותר מאשר רחוב דיזינגוף.

יום אחד עוד יכתבו ספרים על החזרה המרשימה של רחוב דיזנגוף מהמתים (הי, זה עבד לישו). הרחוב, שבשנות השישים והשבעים היה הסמל של הנהנתנות התל אביבית (אתם קולטים שפעם יכולת להגיד "להזדנגף" וזה לא היה אחד משלושת הסימנים של שבץ?) איבד בניינטיז את מעמדו לחלוטין ונחשב למקום שאפילו חתולים סירבו להסתובב בו. אוסף חנויות לשמלות כלה ונעלים שעמדו נטושים לאורך רוב היום. היו זמנים, אפילו במילניום הנוכחי, שבהם האירוניה שברה שיאים חדשים וברחוב שפעם היה הכי יקר בלוח של המונופול, יכולת לשכור חנות בכסף של מונופול.

והנה פתאום, סתם אמצע שבוע רגיל, ודיזינגוף בטרפת. אנשים הולכים, וחוזרים, מסתובבים, קונים. אפילו הפינה של ארלוזרוב, ששנים הייתה סוג של "מרובע ברמודה", מקום שאנשים נמנעו מלהגיע אליו רעבים (פיצה האט או צ'ולנט בבתיה? בואו, הבחירה של סופי הייתה יותר קלה), פתאום חזרה לחיים. יש מעט מאוד דברים יותר כיפיים מעיר שזזה לך מול העיניים, ואין דרך טובה יותר להנות מכל האנרגיה האנושית הזו מאשר הישיבה בחוץ, בקפה פופולר.

כשאבי ביטון (אדורה ז"ל, מעדניות סוליקה) פתח את קפה פופולר לפני כמעט 4 שנים, הבחירה להתיישב בצומת כל כך עמוס תעבורתית, נראתה קצת המוזרה. והנה עכשיו, כשארלוזורוב סגור לכיוון מזרח, ועשן האוטובוסים התחלף בבריזה נעימה מהים וקירוי החורף הוסר סופית, מתברר שזה היה בינגו. כי בשנייה שאתה מגיע ומקבל מהמלצרית הנפלאה שתלווה אותנו באדיבות ונחמדות לאורך כל הערב בקבוק מים קרים בלי לבקש (איך זה עדיין משהו שהוא לא סטנדרט?) הוויב של העיר בשילוב הנונשלט של המסעדה מתפרץ סביבך. ברור לך שהגעת למקום שאתה רוצה לשבת בו, עדיף, אגב, בשולחנות הגבוהים. אל תשאלו איך גילינו.

גם בגזרת האוכל הדברים התחילו באופן נעים למדי, בצורת סלט כרובית. עכשיו, בואו רק נבהיר. מדובר בסלט על בסיס כרובית לא מבושלת כך שמראש סף הצפיות לא היה גבוה במיוחד אבל הסלט הזה היה חתיכת הפתעה לטובה. למעשה, יותר מאשר סלט, זה הזכיר טאבולה עם כרובית קראנצ'ית. פלוס אגוזי לוז, משמש אוזבקי ועם כמויות גבינת פקורינו מלמעלה שיכלו לכסות את כל רמת גן. וזה היה שילוב ממש מוצלח, בטח בשביל סלט, למרות שפה ושם היו מכות מתיקות לא קשורות לכלום מרוטב ויניגרט הדבש.

קונפי הכרישה לעומת זאת, הצליח לא לעמוד אפילו בסטנדרטים הנמוכים שמראש הוצבו לו. הכרישה עוד הייתה סבירה יחסית, כי באמת, צריך כשרון ייחודי כדי להרוס קונפי, אבל גם כאן היו כמויות מוגזמות של גבינה מעל, הפעם גבינת פנחס בולגרית, והפעם עם תוצאה שלילית – המנה היתה יותר מלוחה מזיעה של פינגווינים. כנראה המנה הכי פחות מוצלחת שקיבלנו לאורך הערב.

הסיגר פופולר החזיר את הדברים לאזורים חיוביים, אבל קודם תלונה עקרונית. המלצרית (כבר אמרתי שהיא הייתה מעולה?) נתנה לנו בפתיחת את הרצאת "הכל כאן לחלוקה" ולמרות זאת הגיעה מנה ובה שלושה סיגרים, לארבעה אנשים. באיזה עולם זה נראה למישהו הגיוני? עזבו לתת עוד אחד באותו מחיר. כמה קשה להגיד מראש שיש שלושה ולהציע עוד אחד בתוספת תשלום? והכי מרגיז – כל הראנט הזה על סיגר שעל פי התפריט הוא עם בקר, כבדים ולבבות אבל אין שום דרך להרגיש את זה. כלומר, זה ממש טעים וגדול (במונחים של סיגר) וקריספי באופן מושלם וממש יצא הרגע מהשמן. אבל להגיד שאפשר להרגיש את חלקי הפנים והטעם שלהם? אולי בעוד שבוע, שהכוויה על הלשון תעלם, יהיה לי משהו לספר לכם.

מכאן עברנו לסאשימי טונה ביש בש. המלצרית המליצה עליה בחום, ואמרה שהטונה היום היא בלו פין וזה משדרג את המנה. והאמת שהיא צדקה לגמרי. קודם כל כי סלט השומר (בישבש) היה אחד הטובים שטעמנו. הוא בפני עצמו, עם הוינגרט והפיסטוקים שהיו בו, מנה שהייתם שמחים לאכול בכל מסעדה בעיר. סשימי הבלו פין הצליח, כנראה, לשדרג אותו באופן די מרשים, והשימוש במילה "כנראה" נובע מהעובדה שהיה כל כך מעט ממנו, שלא היה מספיק כדי לוודא את זה. זה היה הרבה סלט מעולה ומעט דג. סתם חבל.

זה היה סיום השלב הראשון של הארוחה. לא במובן הציורי. פשוט אחרי בליץ המנות שכבר אכלנו פשוט הגיעה הפסקה לא קצרה שבה פשוט חיכינו. אומנם הייתה לנו הפוגה קומית בצורת הגבר שניסה במשך דקות ארוכות לקשור, ללא הצלחה, את הקורקינט שלו למגוון אובייקטים ברחוב – עמודי חשמל, ספסלים, פחי אשפה, מאפרות ושלדים של דינוזאורים, הכל באצילות שהייתה מאפיינת את מיסטר בין – אבל נראה שפשוט שכחו מאיתנו. ואז בבת אחת הגיעו וזרקו עלינו ביחד את המנות העיקריות.

התחלנו עם ניוקי פורצ'יני שהגיע ברוטב שמנת עם חסת ביביי ג'אם צלויה ואין לי מילה אחת רעה להגיד על המנה הזו. הניוקי היו כמו כריות נעימות וגדולות, הרוטב היה טעים, הפטריות נתנו טעמי אדמה נהדרים והחסה שבהתחלה בכלל לא הבנו למה היא שמה, התגלתה כיציאה נהדרת. זאת לא מנה לפנתיאון, אבל זו לגמרי מנה נעימה שמבוצעת מצויין.

הדונר טלה היה למרבה הצער פחות מוצלח. נגיד ככה – אולי לפני שנה, שאי אפשר היה להשיג דונר סביר מצפון לסלמה, היינו מדברים אחרת. לאור מה שקורה עכשיו בשוק הכרמל וברחבי העיר, סף הריגוש שלנו קצת עלה והדונר של קפה פופולר לא מצליח להתעלות לגבהים שלו. הבשר היה סביר אבל קצת יבש מידי וקצת מלוח מידי (שמתם לב שזה מוטיב חוזר? ולא סיימנו עדיין) הפיתות הקטנטנות היו יבשות מידי, וכנראה שחותך העלים במטבח היה ביום חופש כי כל הירוקים היו בגדלי ענק לא פרופרציונלים לפיתה.

פילה הבר ים על ריזוטו, לעומת זאת, היה מנה שהיא כולה פערים. מצד אחד הדג, שהיה כנראה הביס המוצלח ביותר שאכלנו כל הערב. פריך מבחוץ, נימוח מבפנים ובין לבין ביס אדיר שאתה רק רוצה לחזור אליו שוב ושוב. הריזוטו? פחות. הרבה פחות. כלומר יותר מידי מבושל, יותר מידי כבד, ולא תאמינו, פה ושם גם יותר מידי מלוח.

השרימפס מעקוד סיים את כל האירוע בטעם טוב, אם כי קצת לא מובן. לביבת תפוח האדמה (הלא היא המעקוד) הייתה מצוינת, השרימפס ברוטב חמאת עגבניות היה נהדר. מה הם חיפשו ביחד באותה הצלחת? שאלה מעניינת שהתשובה היחידה שאפשר לתת לה היא "כי זה קטע". וזה נכון. רק שזה קטע מוזר ולא ממש עובד.

לקינוח עשינו דגימה על אגף הקינוחים של התפריט. המלבי היה מאוד טעים\ אבל נוזלי לחלוטין, מה שהפך את האכילה שלו לסוג של אתגר (במאמר מוסגר, מישהו יודע איך מורידים מי ורדים מחולצה?), הפאי לימון המפורק היה יציאה נהדרת והיה כל מה שאנחנו אוהבים בפאי לימון, בלי הכובד של הבסיס. גם הקרם ברולה היה מוצלח, אם כי לא מאוד מעניין, אבל את תואר המנה המוצלחת לקח, כמעט בלי קרב הברד פודינג, שהיה עשוי באופן מושלם. מתוק, אבל לא מידי. רך אבל עם גוף, ובכלל כל מה שאתם יכולים לבקש מקינוח. תוסיפו לזה כדור גלידה שישב על קרמבל מעולה ונתן משחק מרקמים לכל האירוע, והנה לכם דרך מושלמת לסיים את הערב.

בשלב הזה כבר ברור שקפה פופולר לא ישתנה. הוא היה ונשאר מקום מלא אווירה נעימה מאוד עם אוכל שגם הוא מוצלח, אבל פחות. מקום שכיף לשבת בו בערב ליהנות מהרחוב, עם אוכל נעים למרות שפה ושם יש נפילות. פחות מסעדת פיין דיינינג, ויותר מקום של אווירה.

★★★✯3.5 כוכבים לאוכל, ★★★★✯4.5 לאווירה
קפה פופולר, דיזנגוף 197, א'-ש' 19:00-אחרון הלקוחות, 03-5552020

קונפי כרישה 46
סלט כרובית 58
סשימי טונה ובישבש 72
דונר טלה 68
ניוקי 88
שרימפס מעקוד 102
בר ים וריזוטו 136
סיגר פופולר 58
ברד פודינג 46
מלבי 52
פאי לימון 48
קרם ברולה 54

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• אבי ביטון
• קפה פופולר
• ים תיכוני
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 897 // הנה הקיץ