Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"כשאתה מקיים את אורח החיים שאתה מאמין בו אז אתה מנצח גם אם הפסדת בבחירות"
"הקרב האחרון של פפה" עלול להזכיר לרגע את הסרט הדוקומנטרי שעשתה ענת גורן על בוז'י הרצוג אחרי ההפסד בבחירות האחרונות. אלא שפפה אללו, דון קיחוטה של עיריית ירושלים, הוא בדיוק ההפך ממנו. ריאיון עם בנו, הבמאי מיכאל אללו, בעקבות ההקרנה בפסטיבל ירושלים
יש טיפוסים שעצם הקיום שלהם הוא שוס. נגיד תתרנים, שחורים ג'ינג'ים, כורדים שאשכרה אלרגים לפול וגברים מעל גיל 60 עם שיער ארוך ומדובלל. האסוציאציה הראשונה שעולה בראש למשמע הקטגוריה האחרונה היא צביקה פיק, ומיד אחריו משתרכים שלמה גרוניך וסטיבן טיילור. אבל גבר מעל 60 עם שיער ארוך ומדובלל וגם זקן ארוך, והכל בצבע אפור דווקאי? זה כבר באמת נדיר. האדם היחיד שאני מכיר שעונה על ההגדרה הזו ולא פרש מהחיים הנורמטיביים לטובת רעיית עיזים או הנחיית סדנאות מודעות בגליל הוא פפה אללו, יו"ר מרצ בירושלים והאיש שהכי מזכיר את הדיוקן העצמי של ליאונרדו דה וינצ'י שתפגשו.
בקטע לא ברור הצליח אללו לשרוד כחבר מועצה בעיר הכי ימנית ודתית בישראל במשך 17 שנה, כולל שלוש שנים כסגן ראש העיר. כשהבן שלו, מיכאל, 35, תל אביבי בוגר סם שפיגל, התבשר שאביו החליט לרוץ נגד ניר ברקת בבחירות לראשות העיר ב־2013, הוא הבין שהמהלך הדון קישוטי הזה חייב להיות מתועד. הסרט שלו, "הקרב האחרון של פפה" (שהוקרן בשבוע שעבר בפסטיבל ירושלים ויוקרן במוצ"ש 16.7 ב־21:00 בערוץ 8 של הוט), עוקב אחרי החודשים בהם אללו סיניור מנסה לשכנע את הירושלמים שסוציאליסט יליד פרו עם מבטא דרום אמריקאי כבד, עברית שבורה ולוק מאתגר יכול להיות ראש העיר. מהר מאוד מתברר שהמאבק העיקרי של אללו הוא בכלל מול חבריו לסיעת מרצ העירונית והארצית, שלא מאמינים שיש לו סיכוי וחושבים שההתעקשות שלו להמשיך במרוץ מזיקה למפלגה ולמטרותיה. אללו הבן משמש גם כדמות בסרט (הוא שיחק גם בסרט קצר בשם "קוץ" בבימויו שהוקרן בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב ובפסטיבל חיפה), מאחר שהוא חוזר לגור עם ההורים במשך חודשי הקמפיין כדי לעזור לאביו.
באחת הסצנות החזקות בסרט נראה מיכאל יושב על מחשב ומעליו רוכן פפה ומכתיב לו סטטוס לעמוד הפייסבוק שלו. אללו ג'וניור מנסה לתקן את העברית של אביו אבל פפה מסרב ומכריז על עצמו כעילג גאה. "זה קשור לאינדיבידואליזם שלו", מספר מיכאל. "הוא רואה באותנטיות ערך ולכן חשוב לו להישאר עצמו, גם אם במחיר עילגות מסויימת. בתור ילד התביישתי מאוד בדיבור שלו, זו היתה פדיחה רצינית שמצד אחד הוא פוליטיקאי והכל ומצד שני יש לו דיבור עילג. תמיד היה לי רצון לתקן אותו אבל הוא כעס ולא אפשר לי. ואז, כשהגעתי לגיל 30 בערך, קלטתי עד כמה הציבור בירושלים אוהב את העילגות הזו שלו ורואה בה עדות למשהו אותנטי ובלתי אמצעי אצלו. האהדה הזו מתבטאת גם במספרים, ועובדה שבכל השנים בהן הוא בפוליטיקה העירונית, שזה מאז 99', למרצ היו 3 חברי מועצה מתוך 30 סה"כ, שזה 10%. זה מספר מטורף בהתחשב באוכלוסיה בעיר, זה כמו שלמרצ הארצית יהיו 12 חברי כנסת. אנשים לא רואים בפפה משהו מתנשא, בניגוד לתדמית של מרצ בכנסת, הוא לא אשכנזי ולא מדבר אליהם מגבוה, וזה מקסים אנשים".
מה לא אשכנזי? הוא מפרו, לא מתימן.
"פפה הוא ס"ט וזה מאוד חשוב לו. המשפחה שלו היגרה מטורקיה לפרו ושם הוא נולד. בכל מקרה, כשראיתי את האהדה לאבא שלי אמרתי 'בואנה, אם רק נתווך נכון יותר את המסרים שלו – השמים הם הגבול! הבעיה היא שהוא לא מסכים, כי ברגע שמתחילים לנסות 'לגהץ' אותו מבחינתו זה לא הוא יותר ולכן הוא מתנגד".
פפה יש רק אחד
מה שעושה את הסרט של אללו למיוחד ומענין הוא הפער בין הסגנון לתוכן. סגנונית, הסרט מזכיר סרטים אחרים של התלוות לפוליטיקאי במהלך בחירות: רגעים ביתיים שמראים שהמועמד הוא בשר ודם, סצנות של עבודת שטח, תיעוד של ישיבות מטה מתישות וקצת צבע מהרחוב שמראה מה חושב הישראלי המצוי על מושא הסרט. עד כאן זה נשמע אחד לאחד כמו הדוקו שעשתה ענת גורן על בוז'י אחרי ההפסד בבחירות האחרונות. אלא שפפה אללו אינו בוז'י הרצוג. למעשה, הוא ההפך ממנו. אללו בז לסקרים, לסוקרים ולסטטיסטיקות ולא מוכן להקשיב לצעירי מרצ הירושלמים שמסבירים שאין לו סיכוי לנצח ושהריצה שלו עשויה למשוך קולות מניר ברקת ולהביא למצב שמשה ליאון, המועמד של החרדים בעיר, יתמנה לראשות העיריה. בזמן שבוז'י מוצג בסרט אודותיו כמריונטה של ראובן אדלר, אללו לא מחזיק יועצים ומשקיע הרבה אנרגיות בריבים עם אשתו ובנו. "יש באבא שלי משהו כמעט דתי בכל מה שקשור לפוליטיקה", טוען מיכאל. "הוא חושב שאקטיביזם, ובכלל המאבק היומיומי על הערכים שלך, הם דרך חיים. לצאת להפגין כל שבוע, להילחם בטחנות רוח במועצת העיר ובסופו של דבר גם לרוץ לראשות העיר בלי שום סיכוי – זו המקבילה שלו לתפילות ושמירת המצוות של אדם דתי".
צופה ימני שיראה את הסרט שלך בטח יגיד שזה עוד דוקו שמבכה על מות השמאל ומציג את התהליך הזה כאובדן למדינה.
"מסכים שבהחלט יש בסרט אלמנט של השמאל ההולך ונעלם. בבסיס הסרט יש קונפליקט בין פפה, שמייצג פוליטיקה של פעם אבל לא במובן השלילי כמו שיאיר לפיד מתכוון, אלא במובן היפה של הליכה בעקבות ערכים ואידיאולוגיה. מולו ניצבים בני הדור הצעיר של מרצ שמבחינתם אבא שלי זה יצור שיצא ממוזיאון. הם אומרים לעצמם 'אתה רוצה להיות ראש עיר? איפה אתה חי?'. זה בעצם קרב בין פנטזיונר לפרגמטים, ואני חושב שהפרגמטיזם שלהם מייצג את בני הדור שלנו, ואני ביניהם, של אנשי שמאל צעירים שעיצבו את תודעתם אחרי רצח רבין".
מתוך "הקרב האחרון של פפה"
ניר ברקת מלוהק בסרט לתפקיד הדמון, גם אידיאולוגית (מזניח את מזרח העיר ובונה התנחלוית בתוך השכונות הפלסטיניות) וגם אישיותית (בניגוד לפפה שמעורב רגשית בפוליטיקה, ברקת מתנהל כאילו הכל ביזנס קר).
"ברקת הוא כמו יאיר לפיד. הוא נראה טוב, מדבר יפה ובעיקר הוא אדם פרגמטי שיודע להתאים את הכביכול אידיאולוגיה שלו למצב ולאינטרסים. אני חושב שהסרט מחפש לשאול מה זה בעצם ניצחון. האם זה שאתה לא בשלטון אומר בהכרח שהפסדת, או שאולי אם אתה מצליח לקיים את אורח החיים שאתה מאמין בו אז אתה מנצח גם אם הפסדת בבחירות. האישיות הפוליטית של פפה משפיעה גם עליו בתור דמות קולנועית, כי מה שיפה אצלו זה שהוא אדם שממש לא מודע למצלמה ולא אכפת לו ממנה. כל מה שעניין אותו זה המירוץ שלו, והנוכחות של המצלמה לא רק שלא גרמה לו לשנות את ההתנהגות שלו, מה שברור שהיה קורה עם ברקת או לפיד למשל, אלא להיפך – היא נתנה לו כוח".
אגב, למה אתה קורא לו פפה ולא אבא?
"כי ככה הוא לימד אותי להגיד, תמיד היה אומר לי בתור ילד 'תגיד אמא, תגיד פפה', לעולם לא 'אבא'. כל פעם ששאלתי אותו על זה הוא הסביר שאבא יש לכולם אבל פפה יש רק אחד, וזה מה שעושה אותו מיוחד. אני חושב שזה קשור גם לאופי שלו, ולזה שעם כמה שהוא סוציאליסט – חשוב לו מאוד להיות אינדיבידואל, ובכל מחיר".
הסרט "הקרב האחרון של פפה", מוצ"ש (16.7) ב־21:00 בערוץ 8 של HOT
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אתגרנו את האנשים הכי ביקורתיים להיזכר מה כן היה טוב השנה
במשך כל השנה הם מעבירים ביקורת על כל מה שרע כאן, אז לקראת ראש השנה ביקשנו מהם לחרוג ממנהגם. נתן זהבי, אמיר חצרוני, יריב אופנהיימר, חנוך דאום, תמר זנדברג ואחרים מספרים מה היה טוב השנה
"אמנם תשע"ה היתה שנה עצובה ולא מוצלחת, אך בכל זאת מצאתי נקודת אור: הריסת בתי דריינוף בבית אל. זה מחמם את הלב לראות מתנחלים מאבדים את רכושם והופכים להומלסים. אמנם זה קרה בקטן, ואמנם הבתים לא עברו לידי הפלשתינאים (מה שהיה הופך את החגיגה לקרנבל של ממש), אך בכל זאת, זה היה רגע של אושר. רגע זה, כמו גם חגיגות עשור לחיסול גוש קטיף, יחגג ב'פסטיבל החרם' שייערך בחול המועד סוכות ברמאללה. אירוע מקסים לכל המשפחה. בואו בהמוניכם".
פרופסור אמיר חצרוני. צילום: ארי פינס
[tmwdfpad]
חנוך דאום
עיתונאי
"כמובן שזה שבוז'י הוא לא ראש הממשלה".
חנוך דאום
ברק כהן
עורך דין ופעיל חברתי
"בזמן האחרון קורים כמה דברים טובים. קודם כל, המצרים מצאו גז – מה שכנראה פוגע בשודדי הגז כאן בארץ – ומדובר בדבר חיובי. מה שעוד דבר חיובי זה שהמערכת הבנקאית היום על המנגל. כולם נמצאים תחת העין הציבורית. יאיר לפיד לא באזור – זה גם דבר חיובי. מירי רגב נתפסה מעבירה מעטפות – זה לא דבר חיובי? בטח שזה חיובי!".
ברק כהן
ישראל גודוביץ'
אדריכל
"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא שפוצצו את גשר מעריב. בשנת 1999 הייתי מהנדס העיר, וכבר אז רציתי להעיף אותו. הוא היה מיותר ומכוער, שלא לדבר על התחזוקה שהוא דרש. חבל רק שהמשיכו עוד לחפור מתחתיו, היו יכולים לוותר על זה, אבל לא נדבר על הדברים הרעים הפעם".
ישראל גודוביץ'
גידי גוב
מוזיקאי
"הדבר הטוב ביותר שקרה השנה זה השיפור של ה-Waze, אני לא מוצא דבר אחר".
גידי גוב
נתן זהבי
עיתונאי ושדרן רדיו
"מירי רגב, דני דנון, אורן חזן, אופיר אקוניס, ואחרון לחמיישית הכדורסל: שרון גל – אלה חמשת המופלאים שגרמו לי אושר והנאה, וכל מילה נוספת מיותרת. שנת אושר ועושר".
תמר זנדברג
חברת כנסת במפלגת מרצ
"המאבקים שהצליחו ואלה שעדיין מחכים: הטלפון ממערכת טיים אאוט תפס אותי בהפתעה. ענבר המפיקה: תמר? אני: כן? ענבר: אנחנו פונים לאנשים שהם בדרך כלל ביקורתיים… אני: אוי ואבוי מה עשיתי הפעם! ענבר: ומבקשים מהם לכתוב על משהו טוב שקרה השנה.
משהו טוב? בגדול אנחנו די בטראומה מאז הבחירות שקרו באמצע השנה, אז מה כבר טוב אפשר לחשוב? לא שמעתם שביבי קיבל 30 מנדטים?
ובכל זאת, משהו טוב. אולי אכתוב על "דרך השלום" של פאר טסי שהגיע ל-23 מיליון צפיות, שיר באמת מוצלח. אולי על המלחמה עם איראן שלא היתה, למרות שהשנה חשף אהוד ברק כמה קרובים היינו להתחיל אחת כזאת.
ואז הסתכלתי על השנה החולפת וחשבתי שעם כל הביקורתיות, יש לנו סיבות רבות לאופטימיות, והן כולן מתנקזות למאבק. נכון, עוד לא הצלחנו ועוד לא ניצחנו בכל, והטוב המוחלט עוד לא הגיע, אבל כל עוד אנחנו חיים במאבק לתיקון – ויש בו גם הישגים, בהחלט יש – יש לנו את כל הסיבות לחייך.
תמר זנדברג
בשנה האחרונה הגיע לשיא אחד המאבקים הציבוריים החשובים והמוצלחים שהיו כאן אי פעם: מאבק הגז. ממש בימים אלה הוא מגיע לשיא דרמטי של עימות פוליטי בין הציבור לבין אלה שזכו לרוב על מנת לייצג אותו, וכושלים מלעשות זאת. פעם אחר פעם (כולל השבוע), מנסים נתניהו ותשובה להעביר את אותו הסכם שמשרת קומץ במקום את הכלל, וכמו הרעים בסרט קומיקס קלאסי הם נופלים כל פעם מחדש. אנחנו יודעים איך זה נגמר: בסוף הטובים מנצחים.
השנה גם התחילה לנסוע כאן תחבורה ציבורית בשבת. לא מאמינים? חכו בכצנלסון 145 (פינת דרך בן גוריון) בגבעתיים כל שבת ב-13 דקות אחרי שעה עגולה, ותראו את האוטובוס של נוע תנוע – קואופרטיב ההסעה השיתופית בשבת בא לאסוף אתכם. זהו ייבוא גוש דני מוצלח ליוזמה פורצת הדרך שבוס מירושלים. זה מדהים, אבל זה פשוט עובד. וזה מוכיח שבמקום שבו המדינה כושלת מלבצע את תפקידה – יהיו אזרחים והתארגנויות שיעשו את זה.
השנה התקרבנו עוד צעד גדול לקראת לגליזציה, אפילו ליצמן הודיע שקנביס רפואי יחולק בבתי מרקחת וזכה לאות יקיר המאבק. למרות שזה ממש לא הסוף, קשה שלא לשים לב לשינוי הענק שקרה פה בזמן האחרון, ודי מהר. זו רכבת שכבר יצאה מהתחנה, והיא נוסעת רק לכיוון אחד.
המשותף לכל הדברים האלה ולעוד רבים אחרים הוא שהם תוצאה של מאבק. החיים דרך מאבק הם לא תמיד נוחים, הרבה פעמים מתסכלים, לפעמים מייאשים. אבל הצלחה במאבק שווה את הכל, וההצלחה הזו לא מתרחשת מעצמה. היא מגיעה אחרי עבודה קשה של הרבה אנשים ונשים נחושים, ממוקדים וצודקים.
אז לקראת חילופי השנים נסתכל אחורה ונחבק את המאבקים המוצלחים של תשע"ה, נלמד את הלקח מאלה שפחות. אלה וגם אלה יהיו לנו השיעור הטוב ביותר למאבקים של תשע"ו. עד שננצח".
תמר זנדברג. צילום: איליה מלניקוב
גלעד כהנא
זמר, סולן להקת הג'ירפות
"זה לא ה-דבר הטוב שקרה השנה אלא דבר טוב: שר הבריאות שלנו הודיע שבקרוב מאוד יהיה אפשר להשיג גראס בבתי המרקחת. ברור שיש אנשים שגראס לא טוב להם’ ואנשים שזה נהדר להם – אבל בקרוב מאוד, נגיד לאישה 'בייבי אני הולך לסופר-פארם'. היא תבקש 'תביא מגבונים וסבון' ועל הדרך נשאל אותה 'בייבי כמה גרם?'. המסע לסופר-פארם יהפוך למסע נפלא. אנחנו צריכים להודות על כך לשר הבריאות שלנו".
רחלי רוטנר
עיתונאית
"האינטרנט מזמן דחף את כולנו לקדמת הבמה. לא צריך לשלוח קו"ח כדי להיות עיתונאי או לארוב לשדרני רדיו במדרגות כדי לדחוף להם דמו. אתה מוכשר? קפוץ למים, הגולשים כבר ימצאו אותך.
אחרי שבעשור הקודם דגנו עיתונאים בפוטנציה מישראבלוג ויוני בלוכים מבמה חדשה, בשנים האחרונות הגיע תורם של יוצרי הווידיאו להיחטף למסך הגדול, והטלוויזיה הממוחזרת והעייפה שלנו קיבלה סוף סוף זריקת אדרנלין: זה התחיל עם רועי כפרי ב'ארץ נהדרת', והגיע לשיאו בשנה האחרונה עם אודי כגן שהגיע מיוטיוב והתפוצץ בפריים טיים לכל עבר, צמד 'תירס סקסואל' שתרגמו את הופעות הטירוף שלהם ללייט נייט מקורי, חבורת 'כל מה שמצחיק בעולם' שקיבלה משבצת של נונסנס נדיר בערוץ הילדים, רון פלדמן שיצר סדרה שלמה בסגנון שעדיין לא ראינו כמוהו בארץ, ועוד אושיות רשת רבות שנחטפו לכתיבה בתכניות סאטירה מובילות או פיצ'רים חדשים.
אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון והשפה שמביאים איתם הווירדוז מהאינטרנט, אבל מה שחשוב זה הרעננות שהם מביאים – עליה הם הצליחו לשמור בעיקר כי אף אחראי לא ישב להם על הראש בתחילת דרכם והסביר להם שצריך לפנות גם לפלח גיל הזהב ולהגיד פעמיים סנפרוסט. יוטיוב נתן להם את המרחב והזמן לגבש שפה, ועכשיו הפריים טיים נותן להם את הבמה להשמיע אותה. אז תקשיבו להם. ותעשו לייק".
רחלי רוטנר. צילום: יולי גורודינסקי
רון כחלילי
עיתונאי
"מבחינת הסצינה המזרחית, זאת היתה שנה מאוד דרמטית, בה למעשה פרץ אל תוך המיינסטרים הדור המזרחי הצעיר. הוא נתקל בהרבה מכשולים וביקורות, ודרכו איננה דרך קלה, בדיוק כשל המזרחים הצעירים הקודמים. השוני טמון בכך שעכשיו יש רשתות חברתיות, ועיתונאים בעלי דעה חריפה. הדור הצעיר כבר לא מתנצל ולא מחפש דיאלוג. הוא הרבה יותר בוטה ושם אצבע בלבן של העיניים, ולא חושש להתעמת ולקרוא לילד בשמו.
בשנה האחרונה יש יותר כותבים מזרחיים, ולא רק בשמות המשפחה שלהם, אלא בדעותיהם. הדור הצעיר הוביל את השיח המזרח-רדיקלי אל תוך ליבו של המשרד התקשורתי הישן. יותר מזה – הוא גם זכה בפרסים ספרותיים נחשבים, שהובילו לחשיפת ערוותו של השמאל הלבן. נער הייתי וגם זקנתי, אני יודע שאחת לכמה זמן יש מין אדווה כזאת שמגיעה כי אין במה לעסוק בתקשורת. אבל הפעם אני מרגיש שהדור החדש בנה אלטרנטיבה במילים בוטות, שלא דומות בכלל למילים של הדור הקודם".
רון כחלילי. יח"צ
אראל סג"ל
עיתונאי
"הפרידה מאשליות ברמה הפוליטית – נדמה לי שגם השמאל הישראלי, כמו מפלגת העבודה, הבין כמה דברים על התזוזה הטקטונית במזרח התיכון. זה שנגמלים מאשליות לא אומר שלא צריכה להיות תקווה – אלא פשוט שלא מדובר בתקווה מזוייפת. אני חושב שכל מה שקשור לליברליזם המערבי מתחיל להיפרד לאט לאט מאשליות ".
יריב אופנהיימר
מזכ"ל שלום עכשיו
בשנה החולפת, פעמים רבת מדי מדינת ישראל היתה צריכה מבוגר אחראי, מישהו שייצא מול גל הפופוליזם והלאומנות ויכניס שפיות לתוך השיח האלים, שרק הולך ומקצין. לשמחתנו, יש כזה – ושמו ראובן ריבלין. בשנה הזאת ראינו את הנשיא יוזם ופועל תוך גילוי אומץ לב ציבורי, מתבטא גם ובעיקר בנושאים שנויים במחלוקת ומציג חזון חדש ומציאותי לחברה הישראלית. ריבלין יצא נגד פעולות הטרור היהודי, התערב ומנע את ההפרדה באוטובוסים בשטחי הגדה, יצא נגד נסיונות ההשתקה בתרבות ובאמנות ובלם לא מעט יוזמות נוספות שנועדו לפגוע בהיותה של ישראל דמוקרטיה.
אולי הדבר המעודד יותר שקרה השנה הוא לא רק העשייה של הנשיא ריבלין, אלא דווקא התגובות להן זוכה ריבלין מצד מרבית הציבור בישראל. העובדה כי ריבלין נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, מוכיחה כי בסופו של יום – הציבור הישראלי לא קונה ססמאות מתלהמות, לא הולך שבי רק אחרי כוח והסתה, ומחפש היגיון ומתינות בקרב מנהיגיו. גאה להיות אזרח במדינה שהנשיא ריבלין נשיאה".
יריב אופנהיימר
דורון רוזנבלום
עיתונאי
"הדבר הטוב שקרה השנה הוא בחירתו מחדש של נתניהו כראש ממשלה. מפתיע? רק תחשבו על האלטרנטיבה לתרחיש הזה: האיש, הגברת, תוספי השיער והפטרון עושים חיים בכל מיני בתי מלון במקאו; נתינהו מרוויח הון מהרצאות של 'הטרור' ועל 'המשילות' וניזון מהתקפות על ממשלת ישראל הכושלת. למזלנו, היבחרותו ברביעית מצמצמת את סיכוייו להתחמק מלהירשם בהיסטוריה כאחד הכושלים והקרחים במנהיגי העולם".
דורון רוזנבלום. צילום: איליה מלניקוב
אורי אבנרי
עיתונאי
"נו, זה כל כך ברור: ההסכם עם איראן".
אורי אבנרי. צילום: איליה מלניקוב
דב נבון
שחקן וקומיקאי
"אני צריך חופשה רק בשביל לחשוב מה היה הדבר טוב שקרה השנה מבחינה לאומית, למרות שאני עדיין אופטימי. ברמה האישית, אני יכול להצביע בבירור שזה היה הרגע שבו אשתי נטע הררי נבון הציגה 2 עבודות בתערוכה 'פארק השעשועים – לא לילדים' של האומן בנקסי".
דב נבון
עינת פישביין
עורכת המקום הכי חם בגיהנום (לצד אירית דולב)
"אם יש דבר אחד שאפשר לשמוח בו – בשנה שכולה התחפרות במקום, אובדן דרך ודרמות פוליטיות מזויפות – היא האנשים שקמו לעשות שינוי. המהפכנים. למשל יוצאי אתיופיה, ששברו שתיקה של עשרות שנים וקיפוח שתוכנן להמשך לנצח, ובלי פחד – הסבירו שלא יתנו לזה לקרות. או לוחמות הדיור הציבורי, בעיקר בדרום, שניפצו דפוסים של אדישות השרדותית ועברו להילחם לא רק על החיים שלהן – אלא גם על אלה של אחרים. או האנשים שמנסים לעצור בגופם את מונופול הגז, וריסקו את מסך השקרים והעלמת המידע. כל מי שלא שותק, לא שוכח, לא ניטרלי, לא עומד מהצד. כל מי שלא שומר לו שום מקום בגיהנום".
עינת פישביין
תומר שרון
שחקן וקומיקאי
אחי ליאור הציע בארוחת שישי שנקדים את טיול הבר מצווה של שי בשנה. השתעשנו ברעיון של לנסוע להופעה של קיס, הלהקה האהובה על הילד, וכך מצאתי את עצמי לוקח את האחיין שלי לארבעה ימים בפריז. התלהבתי מאוד, אבל בלילה עלו בי חששות מסוימים. הדוד המגניב זה אחלה, אבל אחריות 24/7 על ילד בן 12 מפוצץ באנרגיות זה לא משהו שבעצם עשיתי אי פעם. כבר תיארתי לעצמי את עצמי מגמגם לאחי ולגיסתי משהו כמו "לא ידעתי שהם מדאעש, חשבתי שהם היפסטרים. יום-יומיים והם ישחררו אותו. כולה אפגניסטן, כן? לא עזה". אבל החלטה גמלה בליבי לארגן את המסע בדיוק לפי כללי הזהב שלי כשאני נוסע לבד: כמה שפחות תכנון.
כך השגנו דירה נפלאה במקרה. השגתי פגישה עם חברי הלהקה לפני ההופעה, במקרה. המקרה הוא חבר שלי. מהרגע הראשון, הפך המסע לתמהיל של תשעים אחוז צחוקים היסטריים, ועשרה אחוז בהייה סביבתית ערה. מראש הבהרתי לילד שאני לא מחויב להקשיב לתחנת השידור הניידת הממוקמת בפה שלו, או להגיב לכל דבר שהוא עושה, חוץ מלמה שיסכן את חייו. אני לא אבקש ממך להתקלח, לצחצח, להחליף. תעשה מה בא לך. תאכל מה שבא לך. התוצאה היתה שהוא לא התקלח ולא החליף בגדים ואכל בעיקר מנות קרפ שבהחלט, על פי מדד הסוכר והרעלים, יכולות בהחלט להיחשב לסיכון חיים.
תומש. צילום: גדי דגון
ההפתעה שתיכננתי עם המפגש עם החתייארים באיפור הגותי נגלתה לשדון הזה מוקדם מדי, כי לא הערכתי כמה האנגלית שלו טובה. ניסיתי למסור לג'ין סימונס, הבסיסט האגדי עם הלשון המתפתלת, ד"ש מאחיו החיפאי – אבל ישראל לא ממש עניינה אותו. התרגשתי. בכל זאת, הם היו הלהקה הכי טובה בעולם לבערך חודש בכיתה ו' לפני שהתחלפו לאיירון מיידן. ההופעה הייתה אדירה. נתנו, אחיין ודודו, בראש! כשנתגלעה בעיה היא נפתרה מעצמה, ואם לא, הלכנו לכיוון אחר.
פריז נפתחה אלינו כמו בתולה מאוהבת. צחקנו כל הזמן. דיברנו עברית בקול רם. הערבים היו נחמדים אלינו. הזרים בקרפרי התאהבו בשי וביכולת עיכול הפחמימות הנדירה שלו. כבשנו את פארק אסטריקס, כשאנחנו הופכים לסר אידיוטיקס ועוזרו הדביל, ימבציל החציל האציל. כתבנו עלילות שלמות ושכחנו אותן. שכחתי שאני בכלל צריך לחזור לאנשהו. שי שכח את בית הספר והבעיות והריטלין. גילינו שאנחנו דומים. צחקנו יותר חזק.
בלילה התכוננו למשחק הגמר של האן בי איי, שבמהלך הדקה הראשונה של החימום שלו נפל הילד לשינה הכי עמוקה שנרשמה מאז היפהפיה הנרדמת. קליבלנד הפסידה ולא היה לי אכפת. שי העיר אותי בבוקר בגערות חינניות. בערב הוא היה עייף ורצה להישאר בבית. גלשנו בטאבלט והוא הראה לי קטעים ישנים שלי שהוא אוהב והתחיל רק לאחרונה לגלות. זה חימם את ליבי בחדרים חדשים. דיברנו קצת, באמת ומקרוב. הוא התחיל. דיבר על קשיים שיש בכיתה, עם ילדים כאלה ואחרים. "כדי להיות קול צריך שני דברים. לאהוב כדורגל ולהיות אדיוט". זה ציטוט של הילד שיום אחד אגנוב למוטו של ספר.
פתאום העלה אלוהי היוטיוב פרק ישן של "עניין של זמן". אני משחק פה מישהו עם בעיה ממש דומה, אמרתי. חכם ויוצא דופן. שי הוא מאוד חכם. ויוצא דופן. רוצה לראות?… ראינו ביחד את דוד תומר בתקופה שהיה לו שיער. זה היה נהדר. זה הרגיש חדש לגמרי ועם זאת מוכר. כל מיני דברים והתנהגויות של שי בארץ הקודש, בסביבת חייו הרגילה, נעלמו ולא היו. זה היה הטיול הכי טוב שהיה לי הרבה זמן. אוף, דוד זה לא מספיק. סר אידיוטיקס רוצה להיות אבא".
תומר שרון
קארן דנסקי
דוגמנית
"לא היה שום דבר טוב. אפילו מזג האוויר היה נגדנו. המדאיג אותי באופן אישי הוא שאין מנהיגות במדינה, אז לאזרחים אין עתיד. מדינה שלא מכבדת את עברה ואת האושיות שבנו אותה, ומזלזלת בהווה ובועטת בו ברגל גסה – אין לה עתיד".
קארן דנסקי
תום יער
קומיקאית
"אני נוצצת כשרע. אני זורחת ופורה ויצירתית כשלא טוב, כשמעצבנים אותי, כשאני לא מרוצה. אני מניחה שהחיים לימדו אותי להצניע את הטוב ולהדגיש את הרע. אני מנסה לייצר טקסט חיובי עבור טיים אאוט. קל כל כך זה יהיה. מה אכפת לי, אני אפליץ להם איזה משהו טוב מפגר וקטן שקרה לי השנה, הם יתקעו שם תמונת גיף של פה צוחק ואני אחזור להתעסק בסבל ובחוסר הסיפוק, ובכל מה שלקוי ורע בעיניי. דבר טוב שקרה לי השנה? מה מעניין בזה בכלל? הכי מצחיק יהיה לכתוב על כמה השמנתי, ושחם לי בציצים, ועל החולדות הנוראות שאני משקשקת מהן, על היחסים שלי עם החבר שלי, ועל כמה חוסר התשוקה מסלים עם השנים שחולפות. או אולי אני אכתוב על הגיל שלי, שכל שנה עולה, הקרבה לגיל 30 שהופכת אותי בראש שלי מילדה מגניבה וגסה עם קעקועים לאימא של המדיחים והמכונות-כביסה.
אני נשכבת על המיטה ופותחת את הטלפון. אני מתחילה בלצלם את עצמי מאה פעם, ממשיכה בשני מיילים, ואז נכנסת לחפש שמונצעס באתר קניות סיני. טוב, אני ניגשת לכתוב את השטות הזאת. אני פותחת את הפתקים בטלפון, רוצה לכתוב 500 מילה על כמה טוב לי ומתחילה לחשוב. אוי ואבוי. טוב? מה מצחיק בזה? אני עוברת בין עשרות הפתקים הסודיים שלי בטלפון ומחליטה להיות כנה עם הקוראים ועם עצמי.
רוצים כנות? לפי הפתקים כנראה שבאמת הייתה לי שנה טובה. אני כבר לא מוצאת בין הפתקים שירים מוזרים מלאי דמעות של ילדה מפגרת ופריקית על העולם הנורא, כבר לא מוצאת מכתבי כעס ועצב אובססיביים בדמות סמס שפעם היו שמורים לי שם – וואלה , כנראה שאני ממש בסדר. חצי מהפתקים מלאים בציטוטים מצחיקים ששמעתי אנשים אומרים, ברעיונות למופע, בדמויות, בטעויות עברית מצחיקות שיצאו לי, דמות של חיילת מקריחה שמשרתת בבסיס פלומות, זה קרע אותי מצחוק כשחשבנו על זה. שטויות. והחצי השני מלא במה שאני קוראת לו טו דו ליסט.
הייתי בצופים ואני אוהבת לכתוב לעצמי מה אני צריכה לעשות היום, החודש, השבוע, מחר. אני עוברת על הטו דו ליסטים שלי מהשנה החולפת. וואו אני אוהבת לעבוד. כמה הייתי מתמלאת אושר אם לפני שנה הייתי קוראת את המשימות שלי לאיזה יום רביעי עתידי רנדומלי. לא הייתי מאמינה בכלל. מבחינה מקצועית אני לא יכולה לתאר בכמה אושר הייתי מתמלאת, אבל אנחנו מנסים להתעסק הרי במה שרע, אז לא משנה. בחיים האישיים שלי והמקצועיים המשימות של תום של היום היו משמחות מאוד את תום מלפני שנה. אבל די, גם זה לא מעניין. איח.
תום יער. צילום: איליה מלניקוב
אני ממשיכה לדפדף וכל מה שסביבי חיובי, אני שוכבת במיטה שאני אוהבת, אבל אוף, יש לי קצת נשירה של שיער, ואני מוצאת שיערה על הכרית וזה הורס לי לרגע את הכיף. אני גרה בתל אביב ואני באמת אוהבת לגור כאן, מרגישה הכי בבית בעולם- אבל נורא יקר וחם ודקרו לי מישהו מתחת לבית השבוע, זוועה. איך אפשר לכתוב על שנה טובה כשדברים כאלו קורים בלוינסקי מתחת לבית שלי? אני מתה לכתוב על שיאים מקצועיים שהיו לי השנה ומתביישת ומרגישה מטומטמת לציין אותם, אז מוחקת וחלילה לא כותבת. אני רוצה לכתוב על טיול מדהים לברלין, שמה שהיה מדהים בו זה שאחריו כל כך שמחתי לחזור כי תכלס התגעגעתי כל הזמן הביתה ועשרה ימים היה לי קצת הרבה מדי, איזו עלובה. אסור לכתוב ככה, כלם אוהבים את ברלין. את תהרסי להם. חזרתי השנה במפתיע ובאופן הכי מרגש ודרמטי לקשר עם דמות משמעותית מאוד בחיי איתה לא דיברתי כמעט עשור, די, אני אומרת לעצמי ומוחקת את השורה – למי אכפת. עברתי לאנדרואיד וזה המתנה הכי טובה בעולם, ושינוי חיים ואני ממליצה לכולם. פשוט משרד קטן ביד. לא מעניין! מה אני פרסומת? אני אישה מורכבת, יש לי מסרים יותר מעניינים למסור לעולם מאשר טלפונים סלולרים והחלפתם. התחלתי השנה ללכת לטיפול. כן, וזה מדהים, אבל זה כל כך אישי שבאמת זה לא מה שמצפים בטיים אאוט. אל תכתבי את זה. אוף, בא לי לצעוק כבר – למה אני כל כך מפחדת לספר לכם שהייתה לי שנה טובה?
טוב, אני קמה מהמיטה ואומרת לעצמי – תכתבי להם טקסט על כמה בטח יהיה גרוע השנה, כי הכול משעמם, ומעפן, והמדינה, וביבי, וטוקבקים, וכסף, והכול מתעכב ובירוקרטי פה, תשקרי, תכתבי כמה מפחידות אותך החולדות, הארנונה, תכתבי כמה את שונאת את עצמך. הם מתים על זה. זה הכי מצחיק. ואני כותבת טקסט מוזר ומעניין, שמעיד על כך שבכל טוב יש רע מן הסתם, ושאני אהיה השנה בת 29 וזה מפחיד אבל כיף, ואני מרגישה שאני מתבגרת וזה מיוחד ומגניב ולא כזה דוחה כמו שחשבתי שזה יהיה, ואני משקה עציצים ושמה קרם פנים.
איזו שנה משמעותית הייתה. ואני חוזרת לאתר הקניות הסיני, ורוכשת בלי למצמץ כיסוי אסלה ורוד של הלו קיטי, מחייכת ומאחלת לעצמי ולעצמכם עוד שנה של התעלמות ממה שטוב והתעסקות במה שרע.תנסו את זה, אחר כך מסכמים שנה ומוצאים מלא הפתעות.הדבר הכי טוב שקרה לי השנה הוא שהפנמתי סופית שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב."
"הרבה אנשים רואים בעמוד שלנו משהו כוחני וביקורתי, אבל אנחנו דווקא רואות בו מקום להעצמה נשית מובהקת. הקמנו את הדף 'מלכוד 42' בחודש מאי האחרון אחרי שנים של תסכול אישי מחנויות הבגדים בארץ, ולא תיארנו לעצמנו שהוא יסחוף כל כך הרבה תומכות – נכון להיום, כארבעה חודשים בלבד אחרי פתיחת העמוד, אנחנו עומדות על 14 אלף לייקים, והעמוד הפך לקהילה של ממש – הגולשות משתפות אותנו בסיפורים אישיים, בתמונות, בכתבות וסרטונים שהן מוצאות ברשת, ומרגישות שסוף סוף יש הזדהות ותמיכה כנגד החוויות השליליות שהן עוברות עם הגוף שלהן ברשתות האופנה, יש להן תחושה שהן לא לבד בזה, שהן לא חריגות.
המטרה הראשונית שלנו הייתה להעלות את הנושא לשיח ציבורי – ואכן הגשמנו את המטרה הזו, סביב עניין המידות נוצר באזז מרשים ביותר, השתתפנו בעשרות אייטמים בכל ערוצי התקשורת, ולא רק אנחנו – לאט לאט נחשפנו לעמודי פייסבוק נוספים כמו 'שוברות משקל' ו'יפה בכל מידה', ולבלוגריות מעוררות השראה כמו מיי גרף, זהר וסליביצקי והדוגמנית ריי שגב, שפועלות בתחום כבר כמה שנים טובות כדי להפיץ את הבשורה החשובה – נשים באות במגוון גדלים וצורות.
העיסוק הביקורתי במודל היופי הנשי אינו יחודי לישראל. הוא עולה בתקופה האחרונה ברחבי העולם, ויש לנו תחושה שהמסר מתחיל לאט לאט לחלחל – למשל, השחקנית מליסה מקרת'י שהשיקה לאחרונה ליין בגדים חדש ואופנתי שנע בין המידות 34 עד 58, והוא ישווק בקרוב ברשת מייסי'ס האמריקאית. גם אנחנו קיבלנו מספר פניות ממעצבות אופנה שמעוניינות ללכת בכיוון של הגדלת טווח המידות, ואין לנו ספק שבקרוב מאוד יצרני הבגדים הישראלים יבינו את הפוטנציאל השיווקי העצום הזה שטמון בקהל שהם כרגע מפסידים.
פייסבוק הוא מרחב וירטואלי שיכול להיות הרסני, אבל יכול להיות גם משפיע, ומשנה מציאות – היום קיימים עשרות בלוגים ועמודים מהארץ ומהעולם שמפרסמים מדי יום תמונות מרהיבות של נשים בכל הגוונים והצורות ונותנים להן נוכחות – על כל לייק או שיתוף שאת עושה לתמונה או פוסט בנושא, את מפיצה את הלגיטימיות של הנורמליות בעולם. ככל שהעולם בו אנו חיים ישדר לנו יותר מסרים חיוביים וטבעיים – כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו".
ציפי פינס
המנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין
"אני חסידה מושבעת של סדרות טלוויזיה, ויכולה למצוא את עצמי מתמכרת לסדרה טובה באופן מעורר דאגה. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה ערבים שלמים מול הטלוויזיה בצפייה בסדרות הסקנדינביות ("הגשר", "הממשלה", "זכאי"), או האנגליות והאמריקאיות ("שובר שורות", למשל). והנה הפתעה – בפעם הראשונה התמכרתי גם לסדרה ישראלית: 'פאודה'.
לרוב אני לא חסידה של סדרות ישראליות, כי ההיכרות האישית שלי עם רוב השחקנים מקשה עלי ליצור מציאות מדומה אמינה. והנה הגיעה 'פאודה', שמצליחה בכל פרמטר ליצור הזדהות ועניין, התרגשות, והתפעלות מהתפתחות הסיפור. החדירה ללב לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי לעורר רתיעה, ובעיקר – איכות המשחק הגבוהה והאמינה, והבחירה האמיצה בפנים לא מוכרות לתפקידים הראשיים.
ליאור רז בתפקיד הראשי הוא הגבר הישראלי האולטימטיבי: גברי, מתייסר, רגיש ומסתיר סוד, שאתה, הצופה -מצליח אט-אט לפענח. אתה מזדהה איתו, מתאהב בו וסולח לו. במידה רבה הוא הסיבה להצלחת הסדרה והיכולת שלנו כצופים להכיל את כל האלימות. אני מלאת התפעלות מרמת הסדרה, וסקרנית לראות את המשכה".
ציפי פינס. צילום: דור מלכה
אפרים שמיר
"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא התעוררות הבלוז בארץ. אני חושב שזה קשור בימית הגר, שהרימה השנה בפסטיבל בלוז בתל אביב. עבורי כחובב בלוז זאת התפתחות מאוד חיובית – אני מנגן בלוז כבר שנים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני לבדי במדבר, ועכשיו יש הרבה צעירים שמגלים את המדבר הזה. יש כמה מוזיקאים ששמתי עליהם את העין, יש להקה בשם Tiny Fingers – שהם להקה מאוד טובה לטעמי, ויש הרכב שנקרא התפוחים, שגם מאוד מעניינים וחדשניים ובעלי יושרה אמנותית. מאוד אוהב את ריף כהן, שהיא נהדרת.
תחיית הבלוז גם הובילה לשיתוף פעולה ביני לבין רוני פיטרסון. הוא גר כבר שנים בארץ, אבל עד השנה לא ניגנו יחד, ובזמן האחרון אנחנו מנגנים יחס בלוז אקוסטי".
אפרים שמיר
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"הגיע הזמן להמציא מורלים חדשים!", מכריזה אחת מפעילות המחנה הציוני בחלקו האחורי של האוטובוס שאמור להביא אותנו לאשדוד. "בואו נעשה משהו שקשור לפורים, נגיד: 'מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מישה מי שנבחר זה בוז'י!'". פעילה אחרת מעירה שבוז'י זה דאונר, ומציעה להפוך את השיר ל"הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג הרצוג – המחנה הציוני!". בסוף הן מתפשרות על "ברר, איטס קולד אין היר, דר מאסט בי סום הרצוג אין דה אטמוספיר".
במערכת הבחירות הנוכחית יש שני מגזרים שלא זוכים לתשומת לב ראויה בתקשורת: השקופים והמכופכפים. ומכיוון שדרעי שם לעצמו למטרה לדאוג לראשונים, בחרתי להקדיש את הכתבה הזו דווקא לקבוצה השנייה. המכופכפים הם אותם נערים שסיימו לאחרונה את לימודיהם בתיכון ובחרו להשקיע את זמנם בפעילות וולונטרית למחצה עבור מפלגה כלשהי. אלו בוגרי תנועות הנוער שמעולם לא מאסו בקווה קווה דלה אומה. המכופכפים הם האנשים שהחברה גרמה להם להתבייש בשמות המשפחה להם. רוזנשטיין הפך לרוזן. צווייגנברג הפך לצבי. זו הפעם הראשונה שאתם שומעים עליהם, וככל הנראה גם האחרונה. האוטובוס של המחנה הציוני מכופכף לחלוטין. יש עליו איזה שבעה מכופכפים, אך הם עושים את עבודתם נאמנה: מנפחים בלונים, שרים את "דרך השלום" בח' ובע' מלאכותיות ובגדול די הורגים את הווייב עם המורלים שלהם. נחזור אליהם אחר כך.
האוטובוס עוצר בשוק אשדוד שבצמוד לחוף הים. חברי הכנסת שהצטרפו לסיבוב בשוק הם יואל חסון (שריון של לבני), מיכל בירן (מהבולטות שבמחנה יחימוביץ'), השריף עומר בר לב ואיש התקשורת בדימוס נחמן שי. שוק אשדוד הוא מעוז ליכודניקי במהותו, מה שהופך את הסיור של חברי המחנה הציוני להפך הגמור מסיבובי הדאווין המלהיבים שהעברתי עם מירי רגב בעפולה ובטירת הכרמל. כאן, קצת כמו הקריפס שמשוטטים באלנבי בלילות, חברי הכנסת מפריעים את שלוותם של עוברי אורח אקראיים, ואלה משתמשים בשלל תירוצים יצירתיים כדי להתחמק מהם.
ח"כ מיכל בירן בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג
"שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו בפני גבר שטוען שהוא לא מדבר עברית. "שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו, ואישה עם עגלה ממלמלת "מה זה השטויות האלה, אתם חוסמים את כל השוק". "שלום, אני יואל חסון", חבר הכנסת מציג עצמו, ואישה טוענת בזריזות מפתיעה ש"היא לגמרי איתו". דקה לאחר מכן תפסתי אותה מספרת לאחת הבסטיונריות שהפעם אין בכוונתה להצביע לאף מפלגה.
תוך כדי הסיבוב בשוק אני מגניב שאלה לכל אחד מחברי הכנסת באסרטיביות עיתונאית שלימדה אותי רורי מ"בנות גילמור".
ח"כ בירן, נראה שאנשים כאן די אדישים.
"זה נכון שאנשים פה קצת אדישים. לפני דקה מישהו אמר לי שהוא עדיין לא חשב בכלל למי הוא הולך להצביע. אבל הפעם אנחנו זוכים לתמיכה גורפת בתיכונים, בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת, וזה נראה מבטיח".
הקמפיין הנגטיבי החריף שלכם נגד נתניהו הוא לא סימפטום למצוקה? אולי המהפך לא ממש באוויר.
"באחד התיכונים שביקרתי בהם שאל אותי ילד חמוד 'אבל למה אתם מציקים לביבי?'. השבתי לו שאין מה לעשות, הוא ראש הממשלה המכהן, ואין דרך אחרת לעשות את זה".
ח"כ חסון, איך זה להיות בית"ריסט במפלגת העבודה?
"אני מזכיר לך שהמחנה הציוני הוא שילוב של מפלגת העבודה ומפלגת התנועה שהמטרה שלו קודם כל היא להחליף את נתניהו. השוק הזה הוא לכאורה מעוז של הליכוד, אבל אתה שומע שלאנשים כאן נמאס מביבי. אני מריח מהפך (אני מריח פלאפל – ג"פ)".
אתה נוהג להתעסק בחוקים הקשורים בעישון ובשתייה. תגיד, מה הבעיה שלך עם סיגריות ואלכוהול?
"עם אלכוהול אין לי ממש בעיה, כל עוד שותים באחריות כמובן. אבל מאז שחוקקנו את חוקי העישון אני שמח לראות שיש ירידה בקניית סיגריות. הנושא הזה הוא בעורקיי ואמשיך לעסוק בו גם בכנסת הבאה".
ח"כ יואל חסון בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג
בזמן שפעיל המחנה הציוני מנסה לתפוס את תשומת לבו של עובר אורח אך מכניס לו בטעות את האצבע לעין, אני זורק שאלה ביטחונית לעמר בר לב, כי גם אני חושב קודם כל על החיים עצמם.
אחרי תקיפת חיזבאללה בהר דב טען הרצוג שבמאבק בטרור אין קואליציה ואופוזיציה. אז מה בעצם מבדיל את המדיניות הביטחונית שלכם מזו של הליכוד?
"יש הבדל גדול, ואני אשתמש דווקא בדוגמה שנתת. מי שתקף את חיזבאללה כנראה לא חשב שלושה צעדים קדימה. הוא לא נערך כמו שצריך לתקיפת נגד, או שהוא פשוט מפחד מנסראללה".
אז הפתרון שלכם הוא לתקוף חזק יותר?
"מדינת ישראל ידעה בעבר לעשות דברים בצורה חכמה ושקטה. לגבי חיזבאללה, או שאנחנו תוקפים ומוכנים לתגובה, או שאנחנו פשוט לא תוקפים ככה לאור היום".
ח"כ עמר בר-לב בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג
לנחמן שי, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2 לשעבר, אני מפנה שאלה תקשורתית.
נחמן, מה לדעתך מייחד את הקמפיינים של מערכת הבחירות הנוכחית?
"אני חושב שהתשדירים הקצרים ברשתות החברתיות הפכו באופן סופי לבון טון. תשדירי הבחירות הישנים הם דבר שהולך ונעלם, ואני לא בטוח כמה הם רלוונטיים עדיין".
אנו חוזרים לאוטובוס של המחנה הציוני (שהוא, אגב, חלק מיוזמה של דני עטר שעליה זרקו במפלגה 350 אלף ש"ח). אלעד, מנהל השיירה, מודיע על עצירה ספונטנית בשד' רוטשילד במסיבת עיתונאים שארגנו סתיו שפיר ואיציק שמולי לכבוד פרסום דוח מבקר המדינה בנושא מחדל הדיור. אני מנצל את הזמן כדי לפלרטט עם כמה מהמכופכפות.
לפני או אחרי צבא, אתן בחופש עכשיו. למה לבזבז אותו על חלוקת פליירים?
"אני מרגישה שזה ממש חשוב. משהו אחר קורה במערכת הבחירות הזו", אומרת יעל, מודעת לחלוטין לנאיביות שבדבריה, ועם זאת בטוחה בעצמה כמו שרק משוחררת טרייה עם היסטוריה בגרעין נח"ל יכולה להיות. "אחרי השחרור אמרתי שאתרכז קצת בעצמי, אבל יש בחירות ואנחנו באמת יכולים לשנות משהו".
נחמן שי בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג
ברחבת הבימה שפיר ושמולי משלהבים כ־30 שמאלנים. "ביבי עשה הרבה מאוד כדי לפנות את האוהלים שלנו, ועכשיו זה הזמן שלנו לפנות אותו", אומרת שפיר. "יאיר לפיד, לקחת לנו את המחאה פעמיים", מוסיף שמולי, "פעם אחת כשלקחת לנו את המנדטים, ופעם נוספת כשנכשלת בתחום הדיור".
ידידה שחולפת בשדרה מזהה אותי בתוך גוש של פעילי המחנה הציוני. פאדיחה. אני רוצה להיפרד מהחברים החדשים שרכשתי, אבל הם בועטים כרגע בארגזים שכתוב עליהם "במקום בתים קיבלנו קרטונים". אז אני חותך הביתה דרך שד' רוטשילד עם תחושת החמצה. הרצוג הולך לשבור לילדים האלה את הלב, וכנראה שאיש לא יצליח למנוע את זה. נכון, אסקפיזם היא חוכמה קטנה, אך אקטיביזם היא חוכמה קטנה לא פחות. הכל עניין של ניסיון בארגון אחראי של השקעות רגשיות.
גם אני הייתי מכופכף פעם. הייתה לי תקווה. היא הופיעה לנוכח החלון המתנפץ של סניף בנק הפועלים בקיץ 2012, בעיצומה של חוויה אקסטטית, ונגוזה מיד בבוקר שאחרי: האדרנלין נמוג, החלון תוקן, החיים המשיכו כאילו כלום, ומשטרת ישראל פרסמה הודעות דובר שבהם לא ניתן היה למצוא אף לא משפט אחד של אמת.
[interaction id="54f6c6e023d7b1ac08907a27"]
מדרג הטרמפיסט:
החתמנו דרכון
שוק חוף אשדוד. השמנת של השווקים הישראלים.
אוכל
מיני סנדוויץ' גבינה בולגרית שחולק בנסיעה חזור והיה טעים אך לא משביע.
הווי ובידור
שכבת איתן של שבט הנשיא יוצאת למסע ים אל ים.
עצה להמשך הדרך
"הפעם צריך להצביע רק לבורא עולם" – אמרה אחת מעוברות האורח בשוק. אישה אחרת השיבה לה: "ממתי ביבי הוא בורא עולם?".
ציונות היא
להיתפס על חם באירוע של המחנה הציוני ולהגיד שאני פה בשביל הבורקסים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ישבתי עם פוליטיקאי לשעבר ודיברנו על פרשת פרס ישראל, ועל איך שהשופטים פרשו מהוועדה וחזרו אליה וב״הארץ״ היו מזועזעים כל כך. אחר כך הסתכלנו על הסרטונים החדשים שהימין העלה לרשת. הראשון היה של הליכוד, ובו הסבירו איך הצבעה לבוז׳י תקדם את דאע״ש. הסרטון השני היה של ועד מתיישבי השומרון. הסגנון שלו הזכיר שילוב בין תעמולה אנטישמית לדרדסים: יהודון מלשין שם לנאצים על יהודים אחרים תמורת כסף, ואז הולך ותולה את עצמו. ״אתה יודע איך פרס ישראל והסרטונים קשורים?״ שאל הפוליטיקאי ומיד ענה: ״השמאל קבור באופוזיציה כבר 20 שנה אבל חושב שהוא עדיין בשלטון, והימין שולט אבל מתנהל כאילו הוא נלחם על החיים שלו באופוזיציה. ובשני המקרים השמאלנים מתלוננים והימין מנצח״.
זה ניתוח מדויק. אי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני נתניהו. לפני חודשיים, כשהוכרזו הבחירות, כולם כבר הספידו אותו, אבל מאז הוא נותן פייט מדהים: הוא משתתף בסרטונים מצחיקים, מסית נגד כל המתנגדים שלו, לוקח קולות מבוז׳י ומהמתנחלים באותו הזמן, סוגר עסקאות עם הרפובליקנים ומתכסח בלי בושה עם ״ידיעות אחרונות״. הוא ראש הממשלה שנשאר הכי הרבה זמן בתפקיד חוץ מדוד בן גוריון, והוא רעב כמו מי שזו ההזדמנות הראשונה והאחרונה שלו. בזמן שנפתלי בנט יורה לעצמו ברגל וליברמן מסתבך בעוד חקירות, ביבי עומד לסחוב את הימין לבד על הגב לעוד ניצחון.
בינתיים המרכז והשמאל מתכנסים בפוזה האהובה עליהם: הם מזדעזעים ומגנים. המחנה הבכייני: מגישים תלונות לוועדת הבחירות וכותבים מאמרים על כך שזה סופה של הדמוקרטיה. מי שמע, פוליטיקאים התערבו בפרסים שמחלקת המדינה. עמוס עוז בהלם. דוד גרוסמן פרש ולא יחזור. שלא נדבר על התגובות לתשדירים של הימין. בוז׳י כתב בפייסבוק שביבי ״צריך טיפול פסיכולוגי״. אין ספק, מישהו ייעץ לו להסיר את הכפפות.
[tmwdfpad]אין דבר מדכא יותר מההיעלבויות הסדרתיות האלו. מילא הבחירות שהולכות כנראה לפח, אבל הגישה כולה ילדותית ומרפת ידיים. כאילו הם מחכים שתבוא המורה, תנפנף באצבע על הימין ותחזיר אותו למקומו באופוזיציה. כאילו זה מתחת לרמתנו לריב עם הימין: אנחנו ננהל דיון מסודר על מצעים ועובדות, ובסיומו יעניק לנו הציבור את קולו, מתוך רגשי הערצה והכרת תודה. הרי לא קשה לחשוב על דרכים להחזיר מלחמה. לביבי יש קופת שרצים אסטרונומית על הגב. מההסתה לרצח רבין ועד לסיגרים ולגלידה פיסטוק. מה קל יותר מלעשות גם עליו סרטים מפחידים ומעליבים? ועד מתיישבי השומרון רוצים לשחק? קולאז׳ של סרטוני תג מחיר יכול להזכיר להם מה קורה אצלם בבית. אבל בשביל דברים כאלו צריך להחליף דיסקט, ולהבין את יחסי הכוחות האמיתיים במדינה. בשביל זה צריך להתחיל להרגיש ולהתנהג כמו אופוזיציה. לא לחכות לכיבודים ולפרסים ולהעביר את יתר הזמן בגינויים ובצקצוקי לשון, אלא להילחם על השלטון. זה עדיין לא בדנ״א של השמאל. עד שנלמד, נישאר עם נתניהו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![מתוך "הקרב האחרון של פפה"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/07/sizes/1_p1_wo_500_375.jpg "מתוך "הקרב האחרון של פפה"")
![רון כחלילי. יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/10/sizes/ron-kachlili-H_wo_500_281.jpg "רון כחלילי. יח"צ")
![ח"כ מיכל בירן בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/03/IMG_2082-H-500x281.jpg "ח"כ מיכל בירן בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג")
![ח"כ יואל חסון בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/03/IMG_1902-P-500x333.jpg "ח"כ יואל חסון בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג")
![ח"כ עמר בר-לב בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/03/IMG_2069-P-500x333.jpg "ח"כ עמר בר-לב בשוק באשדוד. צילום: טל הוניג")
