>> רוני ברנדשטטר היא רקדנית, שחקנית ויוצרת רב-תחומית. את "שיישאר בינינו" (שלישי, 11.11, מוזיאון תל אביב. ואם פספסתם אז שוב ב-25.12) היא יצרה יחד עם יפתח קליין כמסע בימתי ייחודי ורב עוצמה אל תוך הנפש הישראלית, המפגיש שני קולות נועזים ואמיצים: אישה המנסה לרפא טראומות ילדות באמצעות שבירת קשר השתיקה, וגבר המתמודד עם משבר גבריות על רקע התקופה. שני הסיפורים נשזרים זה בזה וחושפים את הקשר העדין בין כאב אישי וטראומה קולקטיבית, מסע התבוננות משותף המזכיר לנו שכולנו מחפשים דרך לשחרר את מה שהלב שמר סמוי.עוד פרטים ואם יש לכם מזל אז גם כרטיסים כאן.

1. מוזיאון תל אביב

אומנות זה מרחב שעושה לי שקט פנימי, רוגע ואושר מוזר ובלתי מוסבר. זה גם בית עבורי ליצירה, המוזיאון הזמין אותי ליצור ולהעלות את היצירות שלי במחול ובתיאטרון, אז זה הפך לבית במובן הכי עמוק – להיות חולמת, לדמיין, ליצור ולדעת שיש לזה מקום תחת השמש הישראלית.
שאול המלך 27 תל אביב

2. סמינר הקיבוצים

ספציפית האולם שבו מתקיים השיעור של אריה בורשטיין, איש קסם שהביא את שפת הקונטקט, הראשון להביא שפה גברית חדשה בעולמנו המיליטנטי, שפת קשב, רוך, מגע, משחק וקשר.
דרך נמיר 149 תל אביב

3. פארק הירקון

תוך כדי תהליך שיקום לפציעה שהייתה לי בקרסול התחלתי לרוץ שם. גיליתי רגעי קסם בתאורה המשתנה של גווני היום, ליוויתי משפחת ברווזים מרגע הולדתם, איך ההורים שלהם מלווים אותם, מפקחים ומלמדים אותם. בשבילי זו בועת חמצן של יופי וטבע בעיר סואנת.

4. אל וסינו

בר יין עם אוכל טעים שבימים יפים ממש נוגע בפארק. מקום שעושה חשק לדייט עם אנשים שאוהבים.
אבן גבירול 192 תל אביב

5. כולי עלמא

אני לא בליינית גדולה של קלאבים ומועדונים,אבל לאחרונה גיליתי מקום שעשה לי חשק לחזור לרקוד במועדון. זה מרגיש כמו אזורי מסיבות שראיתי באירופה, אז זה נותן לי איזו חוויית חו"ל. יש שם 3 חללי מוזיקה שונים, אוויר פתוח שמחבר את אזורי הריקוד, והרבה כבוד לעולמות שונים של מוזיקה. כיף!!
מקווה ישראל 10 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

קשה לי עם קניונים. נכון שזה מיזם פרקטי אבל זה לא בשבילי. אני מרגישה מיידית בהתקפה על החושים,קלסטרופוביה ועצבות לא מוסברת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "הזדמנות שנייה".סופסוף הרגשתי סרט שנוגע בי, שהכל עובד נכון ומרגיש מחובר: הדמויות, הקשר ביניהן, המשחק, האופן שהסיפור מסופר. זה כל כך אנושי ונוגע ללב וחכם. כשהסרט נגמר ישבתי במטבח ובכיתי בכי עמוק כזה וארוך. זו הצצה לסיוט הורי, למורכבות של התפקיד ולכח של אומנות לתת מענה אמיתי לצרכים של הנפש. אחרי שדיברתי על הסרט עם חברים הבנתי שהדמויות הן משפחה במציאות, וואו, כשהמציאות נפגשת ככה ויש חיבורים שפשוט אי אפשר לזייף – חוויה מטלטלת וטובה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר "טראומה" של מור שניידר."..העט והמחק שעל לוח ליבי מושכים שניהם בשרוולי, נאבקים זה בזה בפראות.."
השיר מדבר על המאבק הפנימי למחוק מול לתת עדות לחוויה, וזה בדיוק מה שאני עוסקת בו: חקירה של עיבוד טראומות בעזרת אמנות. לאמנות יש את הכוח להניע טראומה למקומות של ריפוי. כל כך הרבה מקומות ואנשים זקוקים לתמיכה ועזרה, אנחנו רק עכשיו פנויים לעיבוד העמוק של מה שעברנו פה בשנתיים האחרונות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בגדול כל אחד שיכול לתרום משהו למישהו רצוי שיעשה את זה ובדרך הייחודית שמתאימה לו.אני אישית עובדת עם ארגון שבט הנובה כבר שנה וחצי. את המיזם "אנדרטה בתנועה", מופע מחול, יצרתי עבור שורדי הנובה. מעבר לערך התרפויטי שלו הוא גם הפך למקור גיוס כספים והסברה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שותפי למופע החדש, יפתח קליין, פרטנר יוצא דופן לתהליך עמוק של יצירה. עבורי הכנות שלו היתה השראה ונתנה לי אומץ לעלות על הבמה כשחקנית שמביאה את עצמה באופן טוטאלי. איש חכם ורגיש, אומן אמיתי, ביחד הצלחנו ליצור משהו ששנינו אוהבים ומעריכים. זה פלא.

מה יהיה?
מקווה שתהיה טרנספורמציה. אנשים ועמים יראו אפשרויות חדשות להסתכל להרגיש ולחשוב על המציאות שלנו. שיהיה פה טוב בעיקר לילדים שלנו. זה מקום מורכב – זה דורש הרבה יצירתיות והרבה תמיכה מבחוץ כדי שדברים פה באמת יראו אחרת.

• העיר שלי
• תיאטרון
• מוזיאון תל אביב
• כולי עלמא
• פארק הירקון
• סמינר הקיבוצים
• אל וסינו

>> אתונה, כמו שיודע כל מי שביקר שם בשנים האחרונות, מזכירה את תל אביב במובנים רבים והשכונות המגניבות שלה מזכירות גרסה קצת יותר נקייה ומאווררת של פלורנטין, הן מבחינה תרבותית והן מבחינת הנוף האנושי. בתחילת אפריל פתחו שם יזמי התרבות יוני גולדשטיין ומאור הראל את הפופ-אפArthinaבבניין נטוש, חלל זמני לתרבות, תערוכות והופעות, שנראה כמו התינוק היווני שנולד לבית רומנו וכולי עלמא. האמנית פז ברנשטיין, שמוכרת במרחבי האמנות והאינסטוש בשם Priklut, הוזמנה להשתלט שם על חדר, ואנחנו הזמנו אותה לכתוב על זה.אתם רוצים לעקוב.

>> הכי גבוה שאפשר: 12 האמניםות הישראליםות הכי מצליחים בחו"ל
>> תל אביב אהובתנו: הפסיפס החדש בפארק המסילה הוא מתנה לעיר

לפני חצי שנה הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. רציתי לברוח מכל מה שקרה חצי שנה לפני זה – חבר אהוב שנהרג במלחמה, הכלב שלי שאיבד את הראייה יום לאחר ההלוויה, וזוגיות שנגמרה שבועיים אחר כך. עבדתי על סרט אנימציה קצר תוך כדי הבלבול, העצב וההסתגלות לחיים החדשים האלו. פחות או יותר ברגע שהצלחתי לסיים לכתוב את הקרדיטים של הסרט, לחצתי "הזמן כרטיס". חשבתי שחודשיים בתאילנד יעזרו לי לקבל בחזרה תחושת שליטה או ערך עצמי, אבל בסוף נזכרתי שאני מרגישה הכי טוב כשאני עושה אומנות (אני קיטשית, תתכוננו).

כמה ימים אחרי שהזמנתי את הכרטיס קיבלתי הצעה: להשתתף בפרוייקט ביוון, בו אמני רחוב משתלטים על חדרים בבניין נטוש ומעצבים כל חדר עם האומנות שלהם. יוני גולדשטיין ומאור הראל, היזמים של Arthina, שני אנשים שפשוט יודעים ליצור יש מאין, קיבלו המלצה לגביי ורצו שאשתלט על חדר עם האומנות שלי. בהתחלה תיכננו שזה יהיה באנימציה שתוקרן על הקירות, אבל אחרי שנחרדתי מחוסר השליטה בסיטואציה שכנעתי אותם שאעשה ציורי קיר במקום האנימציה. בחיים לא עשיתי ציורי קיר, ממש התרגשתי.

הבניין נראה כמו בית רומנו בקטן, עם החלל המרכזי למטה אליו אפשר להשקיף מהקומה השנייה. מנורות אדומות מאירות את כל המתחם ונותנות וייב סליזי, ואני תמיד בעד

כשהבנתי שהתערוכה צריכה לעמוד שבועיים אחרי שאני מסיימת להשתזף ולאכול פאד סי יו בתאילנד, זה עוד יותר ריגש אותי – תמיד קינאתי באנשים האלה שעובדים על האומנות שלהם תוך כדי טיול. עכשיו תהיה לי את ההזדמנות לגרום לאנשים אחרים לקנא??? תודה רבה. ואז לטוס מתאילנד ישר ליוון? מושלם. אז סיימתי חודשיים בתאילנד, ישנתי לילה אחד בישראל עם הכלב שלי המתוק ועליתי על המטוס ליוון. כשהגעתי, מאור ויוני ישר עשו לי סיור לילי באתונה והאכילו אותי עלי גפן, קציצות זוקיני וציזיקי. האוכל היווני לא רואה ממטר את האוכל התאילנדי. מי שלא מסכים טועה.

תוך כדי האוכל ניסיתי להרגיע את עצמי מהעובדה שאני צריכה להקים ארבעה קירות של 3 על 4 מטר בשמונה ימים. כאמור, בחיים לא עשיתי את זה, אבל המחשבה שחברתי המלאכית שלי לוגסי מגיעה מברצלונה לעזור לי בעוד כמה ימים הרגיעה אותי. הגעתי לבניין Arthina, ומסתבר שאני הישראלית היחידה. כל שאר האמנים הם אמני רחוב יוונים, חלקם מוכרים יותר בסצנה באתונה וחלקם פחות. אווירה חמה כזאת וצחוקים כמו בארץ, אנשים שבאים לעשות אומנות ולהנות מזה, אין פלצנות ואין פוזה. פשוט חמידות.

הבניין נראה כמו בית רומנו בקטן, עם החלל המרכזי למטה אליו אפשר להשקיף מהקומה השנייה. מנורות אדומות מאירות את כל המתחם ונותנות וייב סליזי, ואני תמיד בעד. כל חדר מספר סיפור, עולם פנימי של היוצר. חדר אחד הוא מחווה רומנטית לבת זוג של האמן, חדר אחר הוא מעין מראה שחורה לחדר השינה של האמנית, כל אחד לקח את זה לאן שבא לו וכל חדר לא דומה בכלל לזה שאחריו.

יום למחרת, על הבוקר, העבודה מתחילה: להצליח להתאים בין הצבעים הדיגיטליים מהסקיצות שלי לצבעים אקריליים. יש פער רציני מאוד בין צבעים מהאייפד לצבעים בעולם האמיתי. נראה לי שישבתי בחנות משהו כמו שעתיים וניסיתי להתאים בין כל הצבעים, הסתכלתי בכל המניפות, עשיתי תרשימים, וידאתי הכל 7 פעמים ושלחתי את ההזמנה.

הציורים שתכננתי, כמו הרבה מהקומיקסים שלי, מושפעים מאנימציה. אני מנסה להכניס תנועה גם בציור הסטטי. יש חלקים בקירות שאם מצלמים אותם ושמים אחד אחרי השני בתוכנת עריכה, תצא אנימציה. אני אוהבת שיש דינאמיות ואיזשהו קצב גם כשכלום לא זז, במיוחד כשזה משרת את התמה של היצירה. יכול להיות (כנראה) שכשמישהו אחר רואה את הציורים הוא לא מבין במה הם עוסקים. מבחינתי דיברתי על מחשבות טורדניות, על הסבל שזה מביא, ועל הקבלה העצמית של הסיטואציה, זו מי שאני – זה חלק ממני. אני חיה עם זה כל חיי וזה משפיע לי על הכל.

ציירתי אינטואיטיבית מה שעלה לי ממחשבות על המחשבות שלי, והעברתי הכל לקיר בעזרת מקרן של אחת האמניות (ניקו, אמא צעירה שעושה גרפיטי צבעוני מאוד שמושפע מסדרות מצויירות אבל הכי לא בקטע ילדותי, פשוט אישה מגניבה). זמן העבודה היה קצוב. מאוד. היה לי בערך שבוע לשרטט, לצבוע הכל, ולסיים עם קווי המתאר על ארבעת הקירות. שלי הצטרפה אליי אחרי כמה ימים ולדעתי עבדנו משהו כמו 15 שעות כל יום (הברכיים שלי כואבות מאז). למזלי הגדול מאוד שלי היא סובייטית פרפקציוניסטית, אז היא לא ויתרה והייתה איתי בזה ממש יד ביד. ואני, קשה לעבוד איתי, אני נאצ*ת. לא חושבת שהייתי מצליחה לעמוד בזה בלעדיה. היא חזרה לברצלונה, ואני הארכתי את השהות שלי כדי לסגור עוד כמה פינות.

פתאום הניכור באירופה קצת חילחל, ועכשיו בלי שלי הרגשתי די לבד. משהו בגרפיטי שהיה בכל פינה על המצב בארץ הצליח לעצבן אותי כבר. חודשיים וחצי אני לא בבית, ורק בא לי כבר להיות שנייה לבד בדירה שלי, עם החתולה והכלב. נראה לי שהייתי לפני מחזור. מי זוכר שהייתי בכלל בים בתאילנד לפני שבועיים, זה מרגיש כמו העונה הקודמת ואני צריכה ריקאפ, כי אין לי מושג מה עשיתי שם, קפצתי משם לפה, עבדתי בטירוף ולא נשמתי לשנייה. אבל פתאום קרה משהו מדהים: ראיתי את הציורים שלי גמורים.

ככה, ארבעה קירות, צבועים מכף רגל ועד ראש.
שמחתי שחפרתי לבחור בחנות הצבעים, ושמחתי ששיניתי את אחד הקירות לציור שונה לחלוטין ממה שתכננתי בסקיצות, ושמחתי שזרמתי עם הצעה שלא היה לי מושג מה היא תביא איתה. הייתי כל כך גאה. ראיתי כל פגם שיש אבל ראיתי גם את כל היופי.
>> Arthina // רחוב Eschilou 36 אתונה //כל הפרטים כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• כולי עלמא
• אתונה
• אמנות ישראלית
• ישראלים בחו"ל

החלל הצבעוני של הכולי עלמא תמיד היה כר פורה לסיפורי אהבה-אכזבה. רגע אחרי שפורים יגמר והשמחה (המדודה או המאולצת) תתפוגג, מגיעה ההופעה המושלמת לתחושת האפטר-חג:חשש אמיתימארחים את עומר מושקוביץ בערב פוסט-פורימי (18.3, פתיחת דלתות ב-21:00, כניסה חופשית), עם תקלוט של עדי שחם ודוכן פרינטים של האמנית אלנה קרנוס.לכבוד ההופעה ביקשנו ממשתתפי הערב לספר על החוויות שלהם מהכולי – רגעי ההנגאובר והלב השבור של אחרי מסיבה.

>> הקורבן הופכת לנאשמת. כך זה אלפי שנים // דליה שימקו // יוצרים כותבים
>> לקחתי את עצמי בידיים. הכל כדי שיגיע האחד // כרמל נצר // יוצרים כותבים

עופר שכנר // בס

קבענו בהופעה של Tatran בכולי עלמא. הגעתי מוקדם מדי אז היה לי זמן להתחרט על החולצה הירוקה עם הנקודות הלבנות. חצי שעה מתענה. פותח כפתור בחולצה, סוגר כפתור, פותח סוגר פותח, בסוף סוגר.

היה לה שיער בלונדיני ועיניים שחורות כמו זוג עורבים. לא מצאתי את האישונים שלה בחושך. הבאתי לנו בירות בהירות בכוסות כבדות. כשחזרתי מהבר שכחתי איך מתחילים שיחה, אז בהיתי בציורי הקיר המהפנטים מסביב. היא למדה אומנות והביקורות הנוקבות שלה מילאו את השיחה בשביל שנינו. את כל הציירים היא מכירה מהלימודים. המילים שלה הפכו קסם לקלישאה.

אחרי ההופעה נישקה אותי. אחר כך הפסיקה לענות. מאז אני לא מצליח להביט בציורים של הכולי בפליאה חולמנית, אני רואה ייסורים ותחרותיות של אמנים צעירים. ישר קופץ לי רק זוג עורבים.

עומר מושקוביץ // אורחת

הייתה לי הופעה בכולי. רגע לפני שהייתי צריכה לעלות הבטתי על האנשים שיושבים במועדון – מעשנים, שותים, צוחקים. פתאום עבר בי פחד שהם לא באו בשבילי אלא סתם לבלות. אמרו שאני צריכה לעלות, התחלתי להתארגן על הבמה, מביטה שוב לרחבה המרכזית, כולם עדיין יושבים, אף אחד לא מתקרב. בפנים התחלתי להישבר – ׳איפה הקהל שלי? אני לא מבינה, למה לא באו אנשים?!׳.

ההופעה התחילה וניגנו את השיר הראשון, התחלתי לשיר ובפנים הלב נשבר. לאט לאט אני רואה את האנשים מתחילים להתקרב, תחושה של הקלה מילאה אותי. ואז הצטרפו עוד, ועוד, עד שהבמה הייתה מוקפת. הם שרו איתי המילים. אז כן באו בשבילי חייכתי לעצמי. הייתה הופעה מעולה.

נעם טמקין // קלידים

הגעתי לבד לכולי, זה היה באחד מהימים הקרים האלה. הייתי אחרי אימון אבל לא נראיתי מזיע עם הקור והמעיל. הזמנתי בירה, הברמנית מזגה לי שתיים, "רק אחד", אמרתי אחרי שהיא מזגה. לא הייתי צריך לבוא. היא הציגה בחלל האמנים תערוכה ושלחה לי בפייסבוק הזמנה בטח כמו לכולם.

הגנבתי מבט. ראיתי אותה עומדת שם עם חברה, מחייכת לכל מי שמסתכל על הציורים, הרגשתי שבזווית העין גם היא מסתכלת עלי. אהבתי את הציורים שלה. חודשיים קודם הופעתי אצלה בדלת פעם ראשונה אחרי שיחה בטינדר. בהתחלה נרתעתי ממנה, אולי רק סטוץ, אבל המשכתי. שיגעתי אותה – קדימה אחורה, ככה כמה שבועות עד שנמאס לה והיא נסעה לחו"ל ומשם לאיזה כפר אמנים בערבה, הכירה אנשים וכנראה גם מישהו.

באתי להחזיר אותה. כל הערב הסתובבתי לבד, מחליף משפטים, משחק אותה כאילו אני מחכה לחבר, מידי פעם מתחיל סמול טוק עם עוברי אורח, חשבו שאני דומה לקומיקאי. בראש הכנתי את כל הנאום. הזמן עבר. לקראת שלוש בבוקר הגיע מישהו, הם התחבקו והיא נראתה שמחה. הוא הסתובב בתערוכה לכמה דקות, חייך אלי בנימוס, ולקח אותה הביתה.

דניאל מאור // תופים

הייתי בהרכב. אחרי הרבה שנים של חזרות והופעות במקומות קטנים, נקבעה לנו הופעה בכולי. הרגשתי שעכשיו זה קורה. שעתיים לפני, כשאנחנו יושבים על הבר, הוא פתאום הודיע בפתאומיות שהוא כנראה יעזוב אותנו אחרי ההופעה.

הוא היה חבר טוב ובנאדם מרכזי בכתיבת השירים, וזה היה רגע שכולנו חיכינו לו – למה עכשיו?הייתי בשוק, הרגשתי שהכל מתפרק ואין לי שליטה. בראש שלי תכננתי כבר להיכנס למסע שכנועים אבל בפועל רק אמרתי לו כמה שאני מופתע. קיוויתי לעבור את ההופעה בשלום.

תום הררי // סולן

ישבתי בחדר האמנים עם הלהקה ועם שלושה אמנים אורחים שעמדו להופיע איתנו, חיכינו שתתחיל הופעה. היינו מצוידים בתלושי משקאות להעביר את הערב. פתאום נעמד בכניסה אמן שגדול ממני בעשרים שנה. חשבתי שהוא בטח הגיע לאחד האורחים, אבל הוא פנה אלי. "יש לנו על מה לדבר…".

התרגשתי. למה לעזאזל אמן כזה מגיע לפה לדבר איתי? הוא הזמין את עצמו פנימה והתיישב על הפוף הוורוד. סיפרתי לו שגדלתי עליו, הוא לא אמר הרבה, רק הנהן. לאט-לאט משהו באבק הכוכבים סביבו התחיל להתפוגג. פתאום שמתי לב שגם האורחים, חלקם בני דורו, לא מתקשרים איתו. הוא ישב מצונף ועישן סיגריה אלקטרונית.

שאלתי אם הוא צריך משהו, הוא ביקש בירה. רצתי עם התלושים להביא לו. כמה דקות אחרי הוא ביקש שוב, ושוב רצתי. מתישהו, כשאנחנו כבר עוד רגע עולים, הוא תפס אותי לשיחה שהובטחה. "אני מזהה בכם הרבה", הוא אמר. "אולי נעבוד מתישהו". בטח, אמרתי, מתי שתרצה. בדיוק קראו לנו לבמה. "לפני שאתה עולה", הוא אמר, "אולי יש לך עוד בירה בשבילי?". הוצאתי את התלוש האחרון שלי. הערב, חשבתי, כבר אשלם על השתייה.

עדי שחם // די.ג'יי

יומיים לפני שבעה באוקטובר פגשתי בחור באינסטגרם. התחלנו לצאת תוך כדי המלחמה והיה ממש קליק, במקביל לתחושה של סוף העולם. באותו זמן הרגשתי ממש צורך לא להישאר בבית בערב. אני גרה לבד ואין לי ממ"ד אז לפחות אהיה עם אנשים אחרים שאיתי באותה הסירה. נראה לי שגם הוא הרגיש ככה, יש לו שתי בנות והוא כל הזמן דאג ובמקביל חיפש מפלט. חיפשנו מקומות לצאת אליהם, נאלצנו להיות יצירתיים.

אחד המקומות הראשונים שנפתחו היה הכולי, בגלל שהוא מתחת לאדמה. אני זוכרת ערב שיצאנו לשם שנינו, היינו בערך חמישה-שבעה אנשים על הבר כולל ערן צור ויונתן ליפיץ (אחד מהבעלים), והכל הרגיש כמו הרגע האחרון של האנושות (אגב השיר ״האלבום האחרון של האנושות״ של חשש אמיתי).

זה היה ערב רומנטי בשבילי וגם בשבילו. זה הרגיש שכל מי שישב שם היה צריך את זה – מפלט מהטלפון, החדשות והאזעקות. לשנינו היה קשר לנופלים ואנשים קרובים שהיינו צריכים לנחם ובשבילנו, אנשים שרגילים לצאת ולבלות, הערב הזה ממש עזר. לרגע אחד אפשר היה לעשות כאילו הכל בסדר, לשתות, להתנשק ולחיות על מלא בעיר היפה שלנו. בסוף הערב ניגשתי לליפיץ ואמרתי שזה עשה לי טוב. זה עשה להרבה אנשים טוב.

>> חשש אמיתי, כולי עלמא, 18.3 (שלישי 20:00); אורחת: עומר מושקוביץ; תקלוט: עדי שחם; דוכן פרינטים וחולצות: אלנה קרנוס; הכניסה: חופשית

• יוצרים כותבים
• אינדי ישראלי
• כולי עלמא

מרוב ענייני חדשות בכלל ומסעדות חדשות בפרט, כמעט והאמנושסוף סוף גל הסגירות האט. אבל אז באה המציאות עם סטירת לחי מצלצלת לתחילת השבוע, ובשורה על לא מקום אחד, אלא שניים שזורקים את המגבת: אחד מהשרידים האחרונים של תל אביב הישנה סוגר אחרי מאבק בלתי אפשרי, ואחת הפיצריות החדשות שהתאהבנו בהן נכנעת אל מול דרישה לכשרות. איזה באסה.

>>טומאס יול יוצא מהמסך, טרטוריה איטלקית בהפתעה ועוד חדשות אוכל

המכה הראשונה מגיעה מכיוון קפה מרסנד, מהמוסדות הוותיקים שנותרו מתל אביב הישנה. על פי פרסום של תיקי גולן מ-Ynet, בתום כמעט 70 שנה מפנה השטרודל המיתולוגי את מקומו ללא אחרת מאשר שגרירות טורקיה, שתאכלס מעתה את הבניין. לטובת קוראינו הפחות מעודכנים נזכיר שבית הקפה הוקם בשנת 1955 על ידי וולטר מרסנד ורעייתו חנה, יוצאי העלייה היקית בשנות ה־30, שבהמשך העבירו אותו לבנם מייק. בשנת 2005 נמכר המקום לבועז טרגרמן, בעלי קפה באצ'י המיתולוגי ז"ל, שהקפיד לשמור על העיצוב ועל אווירת בית קפה באירופה. דווקא בשל כך זכה המקום לקהל חדש שהתרפק על גלי הנוסטלגיה ועל עוגות מבית סבתא, ונראה שעתידו של המקום מובטח. ואז פרצה הקורונה ובחודש דצמבר 2020, לאחר 65 שנים באותו מקום, קפה מרסנד נסגר בפעם הראשונה, אך לא האחרונה.

בשיחה שערכנו עמו דאז סיפר טרגרמן שהנכס נמכר לאנשי נדל"ן. "דמי השכירות שהם מבקשים גבוהים מאוד ואני לא מוכן להשתתף במשחק הזה. אני נמצא פה שנים רבות ויודע מה המקום שווה ובנוסף המציאות השתנתה. אי אפשר לבקש שכירות שהייתה נכונה בעולם הישן, לפני שהקורונה החלה". בתום חיפוש נמצא לוקיישן חדש ב-MAPU Tel Aviv, מבנה חדש בפינת הרחובות בן יהודה ומאפו, אלא שגם מכונת האקמו הזו לא סייעה להחזיק את המוסד האהוב בחיים וקפה מרסנד נסגר סופית. כנראה שהטורקים מוכנים לשלם את שכר הדירה המאמיר.

לעומת בית הקפה הוותיק, הסיפור של PizzaPizzaPizza אינו חלק מההיסטוריה של תל אביב, אך במהלך חייה הקצרים למדנו לחבב מאוד את הפיצרייה האורבנית. היא הייתה שם עבורנו אחרי ערב בכולי עלמא או סתם בעיתות מאנצ'יז אימתני, והאכילה את בלייני העיר בסלייסים לוהטים גם בשעות הקטנות של הלילה. מאחורי המיזם עמדו טל איש הקפה טל בודנשטיין ושף רן כהן (MIMI), שהפקידו את מלאכת יצירת הבצק בידי הפיצאיולו יוגניו ויסנטין ממסעדת LaloPace Pizza e Bistrò שבצפון איטליה. בתפריט כיכבו זו לצד זו מרגריטה, פפרוני, פונגי ועוד פיצות קלאסיות לצד פיצה כרובית וגבינה כחולה, פיצה בייקון וגורגונזולה ועוד פיצות סקסיות נהדרות בסגנון נפוליטני מודרני.

כעת PizzaPizzaPizza נסגרת – סוג של מחיר שהעיר משלמת בעקבות גל כשרות ששוטף אותה. "בעל הנכס רצה עסק כשר בלבד, ולכן מכרנו ואנחנו עוברים למקום גדול יותר", אומר בודנשטיין, ומגלה שכבר מתקיים מו"מ על נכס אחר באזור. בחודש מרץ צפוי השף האיטלקי לחזור לארץ לסיבוב נוסף כדי לרענן את התפריט, ואנו נהיה שם כדי לנעוץ שיניים ולדווח, אבל נודה באמת – העובדה שהיא כבר לא הפיצה של הכולי עלמא קצת שוברת את הלב, ועם כל הכבוד לכשרות, אנחנו בספק אם הפיצה שמחליפה אותה תעמוד באותו רף משולש של פיצה. עוד פרידה קטנה, ואף על פי כן, נמשיך לאכול פיצה.

• אוכלים שותים
• קפה מרסנד
• כולי עלמא
• סגירה

סארי מנסור הוא רקדן העמוד הערבי הראשון בישראל, והראשון שעושה את זה על עקבים בעולם. הוא מדריך ריקוד עצמאי וגם ממקימיליין מסיבות הריקוד על עמוד "בסיבוב", שמוציא את העמוד ממועדוני החשפנות ומכניס אותם כתרבות ספורטיבית ובידורית לחיי הלילה, וספציפית לזו של הכולי עלמא. המסיבה הבאה של "בסיבוב" תתקייםבמוצ"ש, 28.9, החל מ-21:00. בואו לראות את סארי מסתובב לו.

>>אואזיס על אלנבי וים של מוזיקה בביאליק. העיר של ד"ר גיא דוביוס
>>אחרי שיצרה את הפתיחים הכי יפים בטלוויזיה, מירב שחם יוצרת אי.שקט

1. שוק הפשפשים

מקום שנותן לי להרגיש שאני חי את כל התרבויות, להרגיש שאני עובר בין זמנים, קופץ מפינה לפינה, ומרגיש שעברתי מדינה, ולפעמים אפילו עברתי במהירות אור לשנים אחורה. בפעם הראשונה שטיילתי שם נתקלתי בחבורה של סבים, ממש גברים של פעם ששיחקו שש בש ודיברו בקול רם. בין אלפי אנשים היה ניתן לשמוע אותם, וזה ממש גורם לי להרגיש ילד, תמונה ממצלמה שנמצאת בזיכרון שלי, בילדות שלי. ואי אפשר להיות בפשפשים ולא לבקר בדוכנים הקטנים, שאני מרגיש ששם נמצאים החיים.

2. קפה אדא

הקפה האהוב עלי בעיר, לשבת ולשתות את ההפוך החזק באמצע החום. הכי כיף ביום, מקום כל כך פינתי וקטן, אבל מרגיש כל כך גדול, שקט ומרגיע. זה הרגע שאני מרגיש שהחיים יכולים לחכות לי רגע.
רבי חנינא 9

3. סוהו האוס

מה שהכי אהבתי בסוהו זה הכבוד אחד לשני, נתינת הספייס המלא לכל אחד, והשירות שאני מקבל שם. זה השירות שאני חיפשתי. זה ממש להיות בעולם אחר לגמרי ממה שהיה לפני שניה בחוץ. כל כך קרוב, אבל כל כך שונה. שוני זה אחד הדברים שמסקרנים אותי בימים אלה, זה פשוט תופס תשומת ליבי. באנשים, במצב היום, דעות, מחשבות, פוליטיקה, סגנון חיים, התנהגויות, תרבויות.
יפת 27

4. הפאי

אישיות אחרת יוצאת, ותראו אותי מרים ברחבה כאילו אין מחר. כל כך אוהב להיות שם, כל כך אוהב לראות את כל החברים, האנשים של העיר שמתכנסים שם. כל כך צבעוני, שונה ודומה. כל כך יפה. מקום שבו אתה מי שאתה בלי להתחשבן, בלי לחשוב פעמיים.
אחד העם 54

5. Studio fit and pole

סטודיו לריקוד על עמוד שדרכי התחילה בו, ועד היום הוא בית עבורי. מקום שתנועה בו נותנת לך להתבטא בקלות, בדרך שונה ממה שאתה רגיל. מקום שבו כל רגש נמצא, משפחה עוטפת ומחבקת, השעות שם עוברות לי כמו דקות, אני יכול לבלות יום שלם באימונים ולצאת כאילו הרגע התעוררתי.
מהוליבר 14

מקום לא אהוב בעיר

שדרות ירושלים– כמה רעש, כמה סכנה, כמה חוסר ביטחון! זה האזור הכי לא אהוב עלי, אבל אני נמצא בו לא מעט. כמעט כל יום עובר שם ובכל פעם אני מתפלל שגם הפעם אעבור בשלום. הסכנה בתחבורה, הסכנה מסוגי האנשים, דור של קורקינטים פשוט מתפשט ושולט באזור. אי אפשר להוציא מילה, ואי אפשר להתלונן. גם אין למי. צריך ללכת עם עיניים ברצפה ולתת להם זכות קדימה גם כשהאור ירוק, ללכת בחושך כשהכל מואר בשאר העיר.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
עצרת שהתקיימה בהיכל נוקיה בשם ״הגיע הזמן״ שקראה להגיע לעסקה, לעצור את המלחמה, לסיים את הסכסוך ובעיקר לעשות שלום. חימם לי את הלב בעיקר לראות לכמה אנשים אכפת ממה שקורה פה, ובעיקר מהעתיד. שלכולם היה קול אחד, משותף, ללא שום התייחסות לגזע, צבע, דת. פשוט כולם יחד, מבקשים אותה בקשה, עם אותו רצון, הלוואי ובכל דבר זה היה נראה ככה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
״רוקדת״ של אניה בקשטיין. זה שיר עם מילים שתמיד נותנות לי לאהוב, להרגיש טוב, כוח להמשיך. לאחרונה שמעתי אותה מבצעת אותו שוב בקונצרט של עופר ניסים בפארק הירקון, וכל פעם ששרה ״אז עכשיו את רוקדת, כי ככה את שורדת״ חשבתי עלי ועל אלפי האנשים שסביבי – רוקדים כרגע כי הם שורדים ורוצים לשרוד, רוצים להמשיך לחיות.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתרום אחד לשני, מלא צעירים בעיר חיים לא מעט קשיים בעיר, צריך להיות זה לצד זה, לראות את האחר, ואם אפשר להושיט יד אז למה לא? להסתכל סביבנו, להסתכל לאישי, עוד לפני שחיפשנו עמותה גדולה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש לא מעט! אבל אני רוצה להרים לנועם שוסטר, שמצליחה להצחיק אנשים גם כשקשה, ולהילחם על כל מה שאנחנו נלחמים עליו, שזה זכויות.

מה יהיה?
יהיה טוב, תמיד יהיה טוב. זה לפחות מה שאני מאמין ומאחל לנו. עם כל חוסר התקווה אני תמיד מדמיין משהו טוב, אפילו אם זה מרגיש לא מציאותי, אבל זאת המציאות שאני רוצה. ולמען זה אני נלחם, גם אם זה בסביבה הקטנה שלי.

• העיר שלי
• שדרות ירושלים
• כולי עלמא
• יפו
• אדא חנינא
• סוהו
• פאי