>> לי גילת, תל אביבית אורגינל, היא מהטובות שבתסריטאיות ארצנו ("טהרן", "מנאייכ", "כבודו") וגם יוצרת טלוויזיה מבריקה ("חזי ובניו", "חוליגנים") ובמאית קולנוע שסרטה השני והמעולה (יצירה משותפת עם בת אל מוסרי), "בנות כמונו", זכה בשלושה פרסי אופיר ב-2024 והגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע המקומיים. בשבוע שעבר הוא גרם למבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב להפציר בקוראים"אל תתנו לסרט מלא החיים הזה לחלוף על פניכם". אז באמת אל.

>> פוטנציאל של יצירתיות ודיסוציאציה בים // העיר של תמרה מובשוביץ
>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה

1. בריכת גורדון

לפעמים נשבר לי ואני אומרת לעצמי שזהו, אני עוזבת את העיר, למרות שנולדתי וגדלתי בה ומבחינתי תל אביב ואני זה לנצח. כנראה שככה זה מונוגמיה ארוכת שנים, את לא תמיד רואה מה יפה וטוב בבן (או בת) אדם שלך ומתעכבת רק על החסרונות. היא יקרה מדי (וואו אבל ממש), מלוכלכת, צפופה ובחלקים גדולים שלה סאחית להחריד. אבל כשאני חושבת על לזוז מפה, בשלב מאד מוקדם של ההתלבטות עולה לי בראש בריכת גורדון ואני נזכרת שאין לי מה לחפש בשום מקום אחר.

אני שוחה בגורדון שלוש או ארבע פעמים בשבוע כבר המון שנים (ברור שגם בחורף), היא החמצן שלי, כדור ההרגעה שלי והנקודה התל אביבית שלי. ההורים שלי שהיו חלק ממה שקראו בשנות השבעים "הבוהמה התל אביבית" שחו בה גם הם, וידעו לספר רכילות מעולה ומעניינת עד היום על ענקי התרבות ששחו בה אז. בריכת גורדון היא באמת הבריכה הכי טובה בעולם, מי מלח צלולים וקרים שבתוכם את יכולה להשאיר את כל הלופים המיותרים והמחשבות הקודרות ששחו לך בראש לפני שנכנסת למים. וזה לא כזה קר! מתרגלים בשניות – באחריות.
אליעזר פרי 14 תל אביב (מרינה תל אביב)

2. הנילוס

עכשיו אני קלישאה של קולנוענית, אבל לא אכפת לי, הנילוס באלנבי הוא המקום היחיד בעיר שאליו אני יכולה לקפוץ לבד אם בא לי בירה ואני יודעת שתמיד אפגוש שם מישהו שאני מכירה, או מישהי שאני לא מכירה, ושתמיד יהיה לי ערב כיפי ומעניין. מורן בעלת הבית מכירה ואוהבת את האנשים שיושבים אצלה ויודעת לייצר אוירה נינוחה ולא מתאמצת. היא תמיד תמצא לך שולחן, גם בערב חמישי, ותמיד תמצא רגע לשבת איתך ולדבר על מה היה ומה יהיה. חודשיים אחרי השביעי באוקטובר קבעתי שם עם חברות, יצאנו פעם ראשונה מהבית, הרגשנו כמו עכברים שיוצאים מהמחילה אל הנקודה האחרונה שבה החיים היו סוג של נורמליים. הזמנו משהו לשתות' והתחלנו את הדרך הארוכה חזרה אל השגרה של לפני המלחמה.
אלנבי 33 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

בעולם תאגידי שבו כל הקניונים בארץ ובעולם נראים נשמעים ומריחים בדיוק אותו דבר, עם אותן רשתות ביגוד גנריות ואותו וייב קפיטליסטי משעמם, דיזנגוף סנטר הוא הקניון היחיד שמנסה וגם מצליח להיות ייחודי, עם חנויות כמו יער הפיות, המציאון, וקול-יו, עם להקות ילדי הסנטר הכעוסים שמבלים שם מבוקר עד לילה, קולנוע לב הנפלא, פרויקטים מגניבים שמפיקים שם וסיורי העטלפים במרתפים של הסנטר.בחנות הנינטנדו בסנטר עובד בחור אחד שכל פעם שאני באה לשם עם הבן שלי הוא נכנס איתו לשיחה ארוכה על צ'יטים במשחקים, ואף אחד לא מאיץ בו לסיים ולהגיע לקופה.

חוץ מזה שהכי כיף ללכת לאיבוד בסנטר, זה משהו שאני מלמדת גם את הילדים שלי לעשות. וסתם שתדעו שעובדי הניקיון שם מועסקים בהעסקה ישירה ושאם אתם עוברים דירה וצריכים ארגזים אתם יכולים לקנות אותם ממש בזול בסנטר ושהעובדים מקבלים את הכסף ישירות כבונוס.

4. כיכר אתרים

אני יודעת זה מפגע, זה מוזר, זה מכוער, יש שם ריח חריף של שתן, עזובה ולכלוך וזה באמת מקום שאמור כבר לעבור מין העולם. אבל מי שגדלה בתל אביב של שנות השמונים זוכרת ימים אחרים, את הבר שהיו יושבים בו תיירים מאירופה, שהיתה תלויה לו בכניסה בובה עצומה של גורילה עם עיניים נוצצות אדומות שהיו נדלקות מידי פעם, את ערבי השירה בציבור עם אפי נצר שהיו מושכים אליהם מאות רבות של אנשים, את הפיצה הכי טובה בעיר שכבר אז חשה את עצמה מטרופולין.

אני יודעת שכיכר אתרים מיועדת להריסה ובמקומו יבנה בטח עוד פרויקט דיור נוצץ שפניו אל העתיד, וזה קצת מבאס אותי כי במרכז העיר כבר אין מקומות שבהם השטח לא מנוהל ומנוצל עד מוות, אין מקומות שמזכירים לנו חלומות גדולים שהפכו לכישלונות מפוארים ואני אוהבת את התזכורת הזאת, את הניסיון שלא הצליח ואת הרצפה המשונה של כיכר אתרים שהלכתי בה כשהייתי ילדה ואני הולכת בה גם היום.

5. קפה סגפרדו // מסעדת מאנטה ריי

שני מקומות אהובים שנסגרים ממש עכשיו, מצטרפים לקפה נחמה וחצי זצ"ל, לג'וז המקורי ביהודה הלוי ולעוד מקומות שהפכו להיות "המקום שלנו", ופתאום נעלמו. העיר משתנה כל הזמן, וזה כנראה בלתי נמנע ואפילו חיובי – העיר לא נחה רגע, דור חדש מגיע אליה שטוף ליבידו וחלומות ובונה מיתולוגיות חדשות במקומות שאני כבר לא מכירה. סגפרדו ומאנטה ריי היו המקומות שלי, הרבה מהתסריטים שכתבתי התחילו בסגפרדו, הרבה מימי השמחה שלי נחגגו במאנטה ריי, ואני עצובה שהם נסגרים ומודה להם על רגעים רבים של אושר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

המדרכות של תל אביב שהפכו לשדה קרב. האופניים והקורקינטים שדוהרים על המדרכה כאילו היתה של סבא שלהם. יש לי שכנה בת תשעים שלא יוצאת מהבית שלה בלי שאחד הילדים או הנכדים שלה ילווה אותה כי היא מפחדת להידרס. המדרכות של תל אביב הן בשבילי מקור אינסופי של מריבות עם הזולת, הרעה בתנאים ומלחמה שלא נגמרת, הילדים שלי גוררים אותי במבוכה בכל פעם שאני מתחילה לריב עם איזה חרייאט שדוהר על האופניים שלו במדרכות של דיזנגוף, שם זין על אנשים מבוגרים וילדים שהולכים שם, או עם נשים צעירות עם קורקינט מעוצב ומזרון יוגה שמצפצפות לך שתפני את הדרך (הדרך שלך, במדרכה, כן?) כדי שהן יוכלו להמשיך לדהור לחדר הכושר.

אני יודעת שזה עניין של העירייה ושיש בעיה אמיתית עם הכלים החשמליים, אני גם יודעת שהכלים האלה פותרים בעיה אמיתית של התניידות בעיר, אני בעצמי רוכבת על חשמליים, אבל ראבק, קצת להתחשב. אפילו אם אתם נוסעים על המדרכה, תזכרו שאתם אורחים ושלבן אדם מותר לחלום רגע או ללכת לאט ובמתינות עם הילד שלו בלי שתצפצפו לו או תדרסו אותו ותקלקלו לו את המצב רוח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פרויקט "דבק" של אגף התרבות של עיריית תל אביב יפו בניצוחו של גיורא יהלום, שהוא אש ותמרות עשן של בן אדם, תל אביבי עם עבר של קיבוצניק עשוי ללא חת, שהמחוייבות האוהבת שלו לתרבות על כל סוגיה וגווניה מרגשת ממש. פרויקט דבק עונה על בעיה שכל מי שעוסק בקולנוע, תאטרון או אופרה מכיר היטב, והיא שהקהל של תרבות "קלאסית" הולך ומזדקן והדור החדש מוצא את מקומו במקומות אחרים ומדיר ממנה את רגליו. הפרויקט העירוני היפה הזה מבקש לחבר קהל צעיר (מאוד) לאופרה, תאטרון וקולנוע. ועושה את זה בענק.

רק בחודש שעבר נמכרו 1,500 כרטיסים לצעירים בלבד לאופרה החדשה "דידו ואניאס" וזה כל כך נפלא ותל אביבי בעיני שבמדינה שבה יש כל הזמן צרות הרבה יותר גדולות ובוערות, יושבים אנשים בעירייה ואשכרה דנים בכובד ראש איך לטפח את הדור הבא של צרכני ואנשי התרבות בישראל.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ממש בחודש שעבר יצא לאור ספר שהוא ספק ספר ילדים, ספק פרק יומן, שהוא גם אגדה אורבנית תל אביבית מאוירת שכתבה חברתי הטובה ואם שני ילדיי, המוזיקאית שילה פרבר. לספר קוראים "לילה טוב ינקלה ריצ'קין" והוא מספר על מוזיקאית תל אביבית בודדה שפוגשת כלב חצי מת שהופך לחבר הכי טוב שלה בעולם. כששילה כתבה את הטיוטה הראשונה עדיין לא היו לנו ילדים, אז הקראתי אותו לאחיינית שלי, שהקשיבה רוב קשב ועם סיומה של הקריאה הרימה אלי עיניים ואמרה לי נחרצות "עוד פעם", והקראתי לה את הספר שוב ושוב ושוב ושוב.

אחרי זה שילה שלחה את הספר להוצאת ספרים מוכרת וקיבלה תשובה ש"הזמרת", היא הגיבורה, לא מתאימה לספר ילדים. המשפט המדויק היה שיש "למתן את דמות הזמרת". הם כמובן טועים: ילדים אוהבים סיפור הכרחי ורגשות עזים, גם חיוביים וגם שליליים, סיפור עז ולא מפולטר, שיש בו אהבה ומוזרות ואובדן ועוד אהבה. וזה בדיוק ינקלה ריצ'קין. ספר נפלא, מקורי, מצחיק ומרגש, שהילדים שלכם יהנו ממנו בטירוף ואתם אפילו יותר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון, אדם או מטרה שמבקשים מאיתנו לסתום שניה ולהפסיק לריב. הימים קשים מאוד וכולנו זקוקים למישהו שיהיה אשם במצב אליו הגענו. אז במקום לנסות לבנות משהו ביחד, שיכללנו את כיתבי האישום שלנו אחד נגד השני. כל הדבר הזה של טענות וטענות הנגד נמאס לי טוטאלית ואני ממש מנסה לא לקחת בו חלק. בתוך מציאות מייאשת הניסיון למצוא את נקודות החיבור ולא את נקודות המחלוקת נדמה נאיבי ומטומטם, אבל בעיניי אם כולם יסתמו שניה ויתאפקו מלהאשים מישהו אחר במצב אליו הגענו אולי נצליח למצוא אנרגיות ומשאבים להתחיל לשקם את מה שנהרס פה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שלי הוא התסריטאי והקומיקאי אריק שגב, והוא כבר לא צריך שירימו לו, כי הוא כבר חצה את הנהר והמשיך הלאה אחרי מאבק הירואי בשלל מחלות שאיש לא ממש מכיר (והן ממש לא סרטן, בוז). אריק היה הכי תל אביבי שהכרתי, במקור מראשל"צ כמו הטובים שבהם, חכם, ידען וכחן וקוצני, שהתרגש עד דמעות משירים של אלתרמן וארגוב, שנא כמעט הכל אבל אהב את העברית, שהיה מתגנב בלילות לבית העלמין הישן של תל אביב בטרומפלדור כדי לחשוב, שהרים לבדערבי קריאה והגות יפייפים לכבודו של ש"י עגנוןושבאופן כללי היה פשוט מי שהוא, אריק שגב הצעיר מכף רגל ועד ראש ואם לא מתאים לכם אז אחלה, אני לא עובד אצלכם (את זה הוא היה אומר אגב גם לאנשים שהוא כן היה עובד אצלם).

לפני מותו עבדנו יחד על סדרה שלצערי לא הגיעה אל קו הגמר. לסדרה קראו "אנשים מתים", ובאחד הפרקים מישהי שם אומרת לאריק של הסדרה: "לא להיוולד פה זה הכי תל אביב, וגם אתה – אתה לא ממש יפה, אבל אין עוד מישהו שנראה כמוך, אתה די מתפרק אבל איכשהו מחזיק מעמד, אתה מאוד מוכר אבל תמיד יכול להפתיע, אתה מודרני ומיושן בבת אחת. אתה תל אביב, אריק, אתה לא תל אביבי, אתה תל אביב עצמה".

מה יהיה?
יהיה טוב. בעזרת השם ובעזרתנו.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• נשים בקולנוע
• בריכת גורדון
• נילוס
• דיזנגוף סנטר
• כיכר אתרים
• מאנטה ריי
• קורקינטים
• אריק שגב

אם עוד לא התמכרתם לסטוריז ולמתכונים המטריפים של השפית מיכל אפשטיין חמו,יפה שעה אחת קודם. עסקי האוכל שלה, Eats בית חנה ושינקין וממלכת הבייגלים Schmearz, מחברים בחינניות אלמנטים מעולם הבריאות עם הגזמה אמריקאית, שהיא ספגה כשהתגוררה בארה"ב.

היא בת 44, בזוגיות עם אדווה שותפתה לעסקים ואם לשלושה, וזוכת עונת האולסטארס של משחקי השף. את השנתיים האחרונות בילתה אפשטיין חמו בין העסק לבית. "הרגשתי מאד לא בנוח 'להמשיך' את חיי בידיעה שיש חטופים מתחת לאדמה. היה כמעט בלתי אפשרי לקיים שגרה, שלא לדבר על הסיזיפיות בתחזוקת העסקים, אבל ניסינו ועשינו הכל בכדי להשאר חזקים עבור הלקוחות שלנו ולייצר עבורם מקום לבוא ולשתות בו קפה, לאכול אוכל טוב ולנקות את הראש", היא אומרת ומוסיפה שלא האמינה שתצליח לפתוח את שמירז תוך כדי מלחמה.

"זה עסק שהיה חלום שלי שהתגשם בזכות צירוף של אנשים טובים והזדמנות עסקית. קרה. כולי תקווה שעכשיו ,כשהחטופים חזרו והפסקת האש נשמרת. נוכל לחזור לעשייה באוכל טוב, באירוח ובדברים טובים. מגיע לנו קצת שקט ופחות דרמה בחיים". ועד אז כדאי לדעת שמעכשיו הבייגלים וכל התפריט של שמירז זמינים במשלוח, על תקן נחמה שגם היא מגיעה לנו.

1. פרא

מקום מעולה של קבוצת אנשי מקצוע שאני מאד מעריכה. בכל הזדמנות שאני יכולה לצאת או לחגוג – פרא היא תמיד הבחירה שלי. אוכל מדוייק וטעים שלא דומה לשום מקום אחר בעיר, שירות מעולה, תמיד כיף שם.
נחלת בנימין 27

2. צ'אקולי

אני מאד אוהבת את שפית ירדן שי ואת מה שהיא עושה. המסעדה בצלמה, ואיך שנכנסים לצ׳אקולי מרגישים מיד את האנרגיה המטורפת שלה. אוכל צבעוני, טעים ובועט. חומרי גלם טובים. כיף לשבת שם על הבר, לשתות יין טוב ולהסתכל על המטבח עובד.
רציף הרברט סמואל 3

3. קאב קם

אני מאוד אוהבת אוכל תאילנדי. הבית התאילנדי זאת תמיד בחירה מעולה, אבל בחרתי בקאב קם שהיא מעין "אחותה השובבה". גם אוכל מעולה ומדוייק וגם וייב ואנרגיה של יותר ממסעדה.
לינקולן 11

4. הקטן

פנינה קטנה בשוק לוינסקי. עידו הוא שף מוכשר בטירוף, שמצליח במטבח קטנטן להשתמש בחומרי גלם מקומיים ומיוחדים. הוא מתסיס הכל, לא זורק שום דבר ומייצר שילובי טעמים נהדרים. שירות מעולה, אוכל טרי ותמיד מעניין.
לוינסקי 46

5. M25

מקום אהוב! כמעט בכל פעם שאני יוצאת לסיבוב בשוק, אני מוצאת את עצמי בM25 (אגב, גם הילדים שלי חולים על המקום). כיף, קליל, לא מחייב, שירות מעולה ותמיד תמיד טרי וטעים. אחלה בשר, אחלה מסעדת שוק.
סמטת הכרמל 30

מקום לא אהוב בעיר:

כילדה היינו מגיעים המון לכיכר אתרים עם המשפחה, שהייתה מגיעה לבקר מניו יורק. זה היה ספוט מושלם – בכיכר היו אחלה מסעדות, נוף מדהים ורחבה שכיף לשחק בה. לצערי עם השנים המקום הוזנח מאד והפך למקום מסתור להומלסים, ממש "פצע" בלב העיר. זה מאד מבאס כי לכיכר אתרים יש המון פוטנציאל לא ממומש.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לא בדיוק אירוע תרבות, אבל בשנתיים האחרונות היה לי מאד חשוב להגיע לכיכר החטופים ולתמוך במשפחות. זה תמיד לווה במנעד רחב של רגשות ועצב אבל העניק לי כח לנסות ולחזק את המשפחות מעצם נוכחותי שם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט הדוקומנטרי על אורנה ואלה בבימויו של תומר הימן–סרט מקסים, כן ואמיתי, שניגן לי על כל המיתרים והציף זיכרונות של תקופה מדהימה עבורי. מעבר לעובדה שמדובר בסרט עדין שמתאר את הקשיים בתחום המסעדנות ואת העולם הזה דרך עיניהן של שתי נשים – פשוט השראה ענקית.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לארגונים שתומכים בחיילים שנפצעו במלחמה בפציעות גוף ונפש.אני חושבת שחלה עלינו החובה לנסות לעזור לאנשים המדהימים הללו, ששמו את המדינה והחטופים לפני החיים שלהם עצמם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שירלי לוי– ליבי ליבי איתה בעקבות המוות הטרגי של אחותה הקטנה. אני לא מכירה אישית את שירלי, אבל נשבר לי הלב. שירלי היא קומיקאית אמיתית שצוחקת על העולם. החיים יכולים להיות אכזריים מאד לפעמים. אני שולחת לה ולמשפחתה חיבוק ענק ומאחלת להם שלא ידעו עוד צער.

מה יהיה?
אני ממש מקווה שיהיה טוב. מגיע לנו. השלמתי עם העובדה שככל הנראה שקט לא יהיה פה ושלנצח הקונפליקט יהיה ברקע… אבל מה שבעיקר מטריד אותי זה מה שקורה במדינה. אצלנו ובינינו. אחרי ה-7/10 , כשהממשלה הציגה חוסר תפקוד מוחלט, הציבור הוכיח עד כמה העם שלנו חזק. כמה חוכמה, אסרטיביות, רגישות, אחריות וערבות הדדית יש בינינו. מגיע לנו ולחיילים שלנו הנהגה ראויה – כזו שתפעל עבורנו ולא עבור עצמה בלבד. אני רוצה להאמין שאחרי שהחושך יירד האור יעלה, ומקווה שתקום כאן הנהגה טובה יותר, עם אנשים שבאמת רוצים לעשות שינוי. שנוכל לחיות חיים בריאים בגוף ובנפש, חיי תרבות, קולינריה, שגשוג כלכלי, חינוך ועתיד טוב יותר לילדינו.

• העיר שלי
• אוכלים שותים
• eats
• פרא
• צ'אקולי
• קאב קם
• הקטן
• M25
• כיכר אתרים
• כיכר החטופים

מאז ומתמיד תל אביב בורכה בפיצות נהדרות, אך בשנים האחרונות משהו השתדרג. מקומות כמו פיצה לילה הציגו לנו רמה אחרת של פיצות שף מוגזמות, ו"לה טיגרה" ענתה להם עם נאפוליטניות נפוחות, וכבר רחוקים הימים בהם טוני וספה הפכה את המשולש לריבוע. שוק הפיצות הנוכחי לא מובל בטרנדים ולא תקוע במקום, אלא ממשיך להפתיע ולהתפתח ולהשאיר מאחור זכרונות ממגש של פיצה ב-20 ש"ח. נו, אם לא יותר זול, לפחות יותר טעים. היום אנחנו ממליצים על 3 פיצריות תל אביביות מעולות שאולי פספסתם מרוב משולשים.לא מתאים לכם? נסו אותנו ביום אחר.

נוט יור נונה'ס

למה כדאי:מאחורי השם המתריס "Not Your Nonna's" (שמתייחס לסבתא האיטלקיה שלאף אחד מאיתנו אין) מסתתר פופ-אפ קיצי שישרוד עד ספטמבר מבית פיצה איקס המעולים, שלראשונה מתנסים בנפוליטאנית מסורתית. אבל כמובן שבדומה לאחות הגדולה, המסורת נגמרת ברגע שהתוספות מגיעות ומאפשרות לכם לאכול פיצות עם בצק נאפוליטני וטופינגז שיביכו איטלקים. יופי, הם לא מבינים כלום, תאכלו איך שבא לכם.
מה טעים:"הנסיכה בצהוב", שכשמה כן היא פיצה צהובה – זאת הודות לעגבניות שרי צהובות, מוצרלה, בזיליקום, גרעיני חמניה קלויים ופרמזן.
אווירה:שוק שיפחיד איטלקים, אבל ישמח ישראלים.
>> נוט יור נונה'ס, שפר 2 תל אביב

>>בעזרת השף: פסטיבל האוכל של נמל תל אביב בכל זאת יוצא לדרך

פיצה קראפט

למה כדאי:אי שם ב-2017 פתח דוד קפלן את פיצה קראפט בירושלים, וכמעט מיד היא נבחרה כאחת מ-50 הפיצות הטובות בעולם ברשימת Top50 היוקרתית. ובכל זאת, הגעתה לתל אביב בדצמבר האחרון עברה מתחת לרדאר של רוב בני העיר, ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים למה – מי בתל אביב עוד הולך מרצונו החופשי לכיכר אתרים?
מה טעים:"פיצה פינוקית" שהיא פיצה עם קממבר, קונפי שום ודבש, עם בצק שעבר התפחה של 72 שעות, שמעניקה לה מרקם אוורירי וגמיש אך קריספי בעת ובעונה אחת.
אווירה:מי היה מאמין שנרצה לחזור לכיכר אתרים?
>> פיצה קראפט, הירקון 169 (כיכר אתרים) תל אביב

אליעזר פיצה

למה כדאי:כי ברור לנו שהסיבה שהפיצה כנענית (נו, שם מונפץ אבל ניחא) של אליעזר פיצה עוד לא תפסה יותר זה שהיא תקועה בין עבודות רכבת, אבל היא שווה את המעבר דרך הפיח. כי הבצק אמנם לקוח ממתכון משפחתי איטלקי עתיק יומין, שמייצר סלייס דקיק וגמיש, אבל הטופיגנז הם כולם מייד אין יזרעאל באווירת כחול לבן.
מה טעים:פיצה אנשובי ובצלים עם מטבל עגבניות שדי שרופות או סלסת עגבניות חריפה.
אווירה:מחבוא טעים בין העבודות שאם רק ישרוד עד שיסיימו יזכה לגדולות.
>> אליעזר פיצה, בן יהודה 126 תל אביב

• אוכלים שותים
• פיצה
• קראסט
• כיכר אתרים
• פיצות
• פיצות בתל אביב

>> נעמה בצלאל במהלך שלושה עשורים של יצירה, נעמה בצלאל עיצבה לא רק בגדים אלא זהות. היא חידשה את שפת האופנה המקומית כשהציבה את הנשיות על המפה עם פרשנות רכה, חכמה ונוסטלגית, ופתחה שערים לדיאלוג שבין עבר לעתיד, זיכרון לחדשנות, אינדיבידואליות לקולקטיב. לראשונה ובתום למעלה משלושה עשורי יצירה, מבחר מעבודותיה של בצלאל, לצד קטלוגים ארכיוניים, סרט תיעודי קצר יוצגו בתערוכה חדשה בגלריה החברתית ע״ש סטפני כהן ז״ל בטרמינל עיצוב בת-ים, הכל בעיצוב רטרו נוסטלגי ובטביעת האצבע הייחודית לה. 3.7 (אירוע פתיחה ב-19:00)

>> חנות קסמים ירוקה וקפה עם נשמה אורבנית // העיר של דורון אשכנזי
>> מקלט שמרחיב את הלב ובר בקצב הסמבה // העיר של דניאל גורי דה לימא

1. שוק הפשפשים יפו

נהגתי להסתובב כל שבוע המון שנים. הוא מאוד השתנה ואני מגיעה לשם לעיתים הרבה יותר רחוקות, אבל עדיין שמורה למקום הזה פינה מאוד חמה בלב שלי. אוהבת במיוחד למצוא מציאות ברצפת הרוכלים, צריך עין חדה כדי ללקט שם דברים שווים, וגם אוהבת תמיד לבקר בחנות הצבעונית והמקסימה של סופי בשוק, שתמיד מביאה דברים מאוד יפים של המותג rice ועוד מותגים מעניינים.
סופי דיזיין // נחמן 3 יפו

2. גן העצמאות

בין מלון הילטון לגן העצמאות יש רחבת דשא עם תצפית מקסימה על הים. מאז תקופת הקורונה כשמזדמן אוהבת להגיע לשם בשישי אחה"צ/לפנות ערב, לפני ארוחת שישי, לצפות בשקיעה. יש שם אווירה מיוחדת, אנשים מגיעים עם שמיכת פיקניק, בקבוק יין, נשנושים וזו התחלה נעימה לסופ"ש.

3. קפה אסיף

בית קפה שגיליתי לפני כמה חודשים. הוא נמצא בתוך המרכז לתרבות אוכל בלילינבלום. המקום מקסים בעיניי, עם אווירה תל אביבית נעימה. אכלתי שם ארוחת בוקר באחד מימי שישי, אהבתי את העיצוב של המקום, יש גם ספרייה בקומת גלריה.
לילינבלום 28 תל אביב

4. שוק הווינטג' בכיכר גבעון

שוק פשפשים נוסף, הפעם במרכז תל אביב, שמתקיים רק בימי שישי. שוק מאוד נעים וכיפי עם מבחר לא קטן של מציאות, וגם עוד בילוי כיפי לשישי. לאחרונה גיליתי את סורסטו,בר יין חמוד בכיכרשאפשר לשבת לאכול בו משהו אחרי סיבוב בשוק.
סורסטו // הארבעה 16 תל אביב

5. מסלול: כיכר הבימה // כיכר ביאליק

מסלול כיפי במזג אויר נעים. אפשר להתחיל בכיכר הבימה, שאני תמיד אוהבת לשבת שם בגינת הפרחים המקסימה. משם צעידה לאורך שדרות בן ציון עד לקינג ג׳ורג׳, פונים שמאלה ומגיעים לגן מאיר, הפסקה בקפה עלמהששוכן באמצע הגן, יש להם מנות בריאות ומגוונות, אפשר לשבת בחוץ ולתצפת על הגינה, מאוד נעים… את הקפה נשאיר ליעד הבא – ממשיכים לכיוון כיכר ביאליק הקסומה. יש שם כמה בתי קפה חמודים ואפשר גם לבקר במוזיאון העירששוכן בבית העיריה הישן והוא קטן וחמוד.
קפה עלמה // סמטת גן מאיר תל אביב /// מוזיאון העיר // ביאליק 27 תל אביב

6. מסלול: אלנבי // שינקין

מסלול כיפי נוסף שמתחיל קרוב לפינת אלנבי/בן יהודה: נתחיל בהצצה לחנות פרחים/חלל לאירועים קטנים שנקראrango (אלנבי 31), משם באותה הכתובת יש את הבייקרי שלשף-קונדיטור מורן גיל, מקום קסום שמשלב גם עבודות קרמיקה מקסימות. לא טעמתי אבל הכל נראה מאוד טעים ואהבתי את עיצוב המקום. משם נמשיך לאלנבי 33 פינת הס אללאופרד,חנות של כלים של פעםשמחזיקה דברים מיוחדים, סירי אמייל יפים, צלחות פורצלן עם עיטורים ועוד כל מיני. משם ממשיכים לחנות ספרים בשם רידינג(אלנבי 43) שיש בה גם תערוכות מתחלפות. כשהייתי שם היתה תערוכת צילום של צלמת עם עין רגישה ועדינה בשם נאווה רוטברט. ממשיכים לרחוב שינקין שחזר להיות כיפי עם שלל מעדניות ובתי קפה חמודים. ממליצה לעשות הפסקת קפה/תה ועוגה במקום שלאלון שבו בשינקין 26.

מקום לא אהוב בעיר:

כיכר אתרים. מקום מוזנח ומבוזבז עם לוקיישן מטורף ולא נעים להסתובב שם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הרצאה של יערה קידרעל דיוות במשכן האופרה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נהניתי לצפות בסדרה "בנות הלוויה", סדרת בנות ספרדית וכיפית. אהבתי את הארט והצבעוניות האופטימית והרומנטית של הסדרה. העלילה קלילה לימים שצריך קצת לנקות את הראש.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל מה שקשור לחיילים ולחטופים. לצערי חיילים עדיין נאלצים לגייס כסף לבד כדי לרכוש ליחידות שלהם ציוד מיגון שצה"ל לא מספק להם. בנוסף, כל פינוק לחיילים שלנו בשטח שמסכנים את עצמם וחיים בתנאים קשים הוא מתבקש ומבורך, וכמובן חיזוק משפחות החטופים שנלחמות להשיב את יקיריהם הוא הכרחי ונחוץ.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שהכי צריך להרים לו זה בעלי העסקים הקטנים והחנויות הפרטיות שמתמודדים עם מציאות קשה והזויה, שכל רגע יש פה מצב שמרחיק את הלקוחות, שמוריד את מצב הרוח וקשה ככה לשרוד…

מה יהיה?
חייבים לשמור על אופטימיות כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו תל אביב אחרת. לשמחתי, למרות כל מה שאנחנו עוברים מאז הקורונה ועד המלחמה, לתל אביבים יש איכשהו זיכרון קצר ויכולת מופלאה לחזור לשגרה. תל אביב היא עיר שמאפשרת להתאוורר, לנקות את הראש ולעשות דברים שמסיחים את הדעת מהמציאות הקשה שאנו חווים מאז השבעה באוקטובר.

• העיר שלי
• אופנה ישראלית
• נעמה בצלאל
• שוק הפשפשים
• גן העצמאות
• אסיף - מרכז קולינרי
• כיכר גבעון
• כיכר הבימה
• כיכר ביאליק
• שינקין
• כיכר אתרים

>> נועה עילם שדה, נשואה לאופיר ואמא לזוהר ושירה, מטפלת בתרפיה טרנספרסונלית וסופרת, ממקימות בית הספר האנתרופוסופי של ת״א-יפו ורשת הגנים – בית חינוך אביב (היום: בי"ס רעות). בשבוע הספר היא הייתה אמורה לעמוד בגו זקוף מאחורי דוכןולחתום לראשונה על ספרה "תגידי", שראה אור לפני כחצי שנה. "מאז ילדותי, כשהייתי משוטטת בין הדוכנים בכיכר מלכי ישראל, חלמתי שיום אחד אעמוד מהצד השני. השנה זה כמעט קרה. הספר יצא לאור. הדוכן של 'כנרת זמורה' כבר המתין. אבל אז – מציאות בלתי נתפסת גנזה הכול. החלום שלי הוא רק קצה קצהו של כאב לאומי עמוק. חרדה. אובדן. חטופים שלא שבים (ועוד ישובו!). עם שלם שמחפש אוויר".

>> מסעדות נוסטלגיות של פעם ואגרוף של טעמים // העיר של דותן גרינברג
>> תן חוטף כריך וקיפוד רוצה לרקוד // העיר של "אגדה חיה בעיר"

1. כיכר ביאליק

כיכר ביאליק היא לב העיר שלי, הלב של הלב. גרנו המון שנים ממש ליד. בבוקר הייתי יוצאת לשם עם הקפה הראשון מהבית לשמש הרכה ולנשום את האסתטיקה של בנייני הבאוהאוס הכי יפים בעיר, בזמן שהילדות התרוצצו במעגלים סביב הפסיפס של גוטמן ומאוחר יותר סביב בריכת הדגים (ופעם אפילו נפלו לתוכה…). יחד עם השכנים שי אביבי ומיכל ליבדינסקי ועלמה כהן-ורדי, לימים עורכת הספר שלי, ניהלנו מאבק שהצליח למניעת הקמת חניון בן שבע קומות מתחת לכיכר. הסלוגן שהמצאנו היה: "כן לציפור – לא לחניון". היום נוספו גם בתי הקפה הקטנים והמתוקים עמיתה ואלג'יר – בכלל פינוק מושלם. זאת כיכר שיש בה הכל – אסתטיקה, היסטוריה לאומית והיסטוריה מאוד אישית.

2. גאגא בסוזן דלאל ושייק יוגי בנרולי

התאהבתי לפני למעלה מ-20 שנה בגאגא, שפת המחול של אוהד נהרין, פילוסוף של גוף ותנועה. נהנית לצאת זקופה ולהעמיד פני רקדנית מן המניין, ביטוי אמנותי ותרפויטי עבורי. ואחרי הגאגא ישר לנרולי, חנות הטבע המתוקה של תמר ויאן. כל פעם אני ממש מתכוונת לגוון ולטעום משהו חדש מבר המיצים והסופר-פוד המושלם ותמיד בסוף בוחרת שוב בשייק יוגי – השייק הירוק המושלם.
יחיאלי 5 תל אביב // לילינבלום 3 תל אביב

3. בננה ביץ'

זה ה-חוף שלי. כבר המון המון שנים. כשהילדות היו קטנות הייתי לפחות פעם בשבוע "תופרת" להן מקלחות עם שקיעה על החוף, ארוחת ערב של שניצלונים וצ'יפס חיוכים ובדרך הביתה, על האופניים, הן היו כבר מנקרות בכיסאות הקטנים. הגינה הציבורית הכי שווה לגדל בה ילדות.

4. הבסטה

תמיד מבטיחה ומקיימת. שיק של שוק וקלאס של פריז. כשבא לי ללכת על בטוח. מוסד קולינרי יציב שאני אוהבת לבלות בו בזוג, עם חברות ועם אורחים מחו"ל. תמיד נעים וטעים לי בבסטה.
השומר 4

5. סאקה בה

האיזאקיה היפנית החדשה בשוק לוינסקי מבית מנטנטן. השף מאוסקה, העיצוב יפני והווייב פלורנטיני, נקי ואיזי. ביסים טעימים, שעובדים ממש טוב עם סאקה או בירה אסהי.
זבולון 8

מקום לא אהוב בעיר:

כיכר אתרים. איזה עוול נעשה לשדרת בן גוריון היפהפיה, שבמקום להישפך לים מקבלת בסופה את פח האשפה הזה. אנרגטית אני ממש מרגישה שיש למקום הזה קארמה רעה – מקום של פשעים, סוטים, פגיעות מיניות, עוולות כלכליות, מוסריות ואדריכליות. מסריח ולא רק משתן. מקום שאין בו ברכה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אורנה ואלה" של תומר היימן, צפיתי בו בדוק-אביב והוא מציג עכשיו גם בקולנוע לב. הקהל מגיע להתרפק בנוסטלגיה על מפעל חייהן של שתי הנשים הללו, שהפכו למוסד, ובמקום זאת קיבלנו מסמך נוגע ללב על חברות, על צמיחה ועל פרידה. סרט מלא אהבה, כבוד, כנות וחמלה. קצת רציתי קיטש בטעם לביבות בטטה וטארט שוקולד, להיזכר במי שהייתי פעם. הבנתי משהו לגבי הגעגועים לתל-אביב שהייתה ואיננה עוד – לאורנה ואלה, לקפה ביאליק של מירב, לטאקאמרו של אלי, לביסטרון של יהלומה, לסביח של אפי, לבלוק שהיה בית. האנשים הם שעושים כל מקום. וזה בסדר לשחרר באהבה, כשזה הדבר הנכון. געגוע יכול להיות גם מתוק, כמו טארט טאטן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הכבש השישה עשר" – היה שווה לארוב לכרטיסים עם היד בהיכון על המקלדת. אירוע ישראלי חוצה דורות, מגזרים, מחנות. הלב נשם לרווחה ונגענו כולנו בתקווה, נזכרנו ביופי ובתמימות, נזכרנו שיש ישראל. יש אותנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית– עושים ועושות עבודת קודש – בהתמדה, יום אחרי יום, מול אחת מהמציאויות הקשות בישראל: נשים, גברים, ילדים וילדות שנפגעו וצריכים אוזן קשבת, תמיכה, ליווי ומענה מקצועי וחומל. בספר שלי "תגידי" אני מספרת גם על תפקידו של המרכז לסיוע בתהליך הריפוי שלי. עבודת קודש כבר אמרתי?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
היחידים שאני רוצה לחבק ולחזק הם אלו שהפכו תל-אביביים בעל כורחם – יושבי כיכר החטופים, כל מי שיקיריהם עדיין בשבי בעזה.

מה יהיה?
הספר שלי "תגידי" מתחיל מתוך טראומה – ומתעקש לדבר תקווה. הוא מזכיר לנו שמותר לבקש טוב, שמותר להאמין – שיום אחד יהיה פה שקט. ושאפשר להירפא. על כריכתו בחרתי לשים עבודת קינצוגי – אמנות יפנית שבה מחברים חרס שבור בזהב, מתוך ההבנה שהשבר הוא חלק מהיופי. זאת האמונה שאני בוחרת להחזיק בה, ברגעים שבהם אני מצליחה להסדיר נשימה: גם אנחנו נקום. נאחה את השברים. ונהיה שלמים – ואולי אפילו שלמים יותר.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• כיכר ביאליק
• הבסטה
• סוזן דלאל
• סאקה בה
• בננה ביץ'
• כיכר אתרים
• אורנה ואלה