מה עוד אפשר להגיד על קוונטין טרנטינו? סרטיו נהפכו לשם נרדף לקולנוע – איכותי ופופולרי כאחד – כבר שנים; דמויותיו יכולות להימצא גם כתחפושות בפורימון בתיכון וגם על חולצות ב-H&M; וגם ברגישויות של ימינו, ועם תדמית לא נקייה כמו שלו, הוא עדיין מביא ישבנים לכיסאות אולם הקולנוע לסרטים שבהם ספיידרמן לא מסתחבק עם הענק הירוק. אבל כמה באמת לא ידוע לנו על האיש שנמצא כל כך הרבה זמן בזרקור הציבורי – ובשנים האחרונות, ספציפית אצלנו (והפרחים לקפה זוריק)? אז לפני שהוא מתחיל להנחות את "המרדף" או מביים את סמואל ל' ג'קסון שר את "מת אב ומת אלול", הנה 8 דברים שבאמת (אולי) לא ידעתם על האקדח המעשן של הוליווד.

1. הבייביסטר המושלם

רשימת הפרויקטים הלא ממומשים של טרנטינו היא כה ארוכה (הרבה יותר מתשעת סרטיו הרשמיים) וכה אגדית, עד שהיא זכתהלערך משלהבוויקיפדיה באורך הגלות. מאפשרויות בלתי נדלות לטייטל "סרטו העשירי והאחרון" ועד רעיונות שדבקים איתו עוד מימיו כמוכר בחנות הווידיאו המקומית. בין הצעותיו של טרנטינו לסרטים תוכלו למצוא עיבוד ל-"קזינו רויאל" (בו התעקש על פירס ברוסנן שוב כבונד), סרט מארוול, סרט "די-סי", סרט "סטאר טרק" (הכי עדכני והכי ממשי בינתיים), אנימה על "קיל ביל", ביוגרפיה על ג'ימי הנדריקס, פורנו רך, קומדיית טעויות סטייל הווארד הוקס ("צער גידול חיות") ועוד ועוד.

למרות שכל אחד מרעיונות אלו היה יוצר לכל הפחות סרט טרנטינו "מיוחד", נדמה כי הביזארי ביותר מביניהם הוא סרט הילדים/משפחה שתמיד חלם עליו: "תמיד רציתי להמציא סיפור שיתאים לסרט ילדים", אמר טרנטינו לעיתונאי המנוח דיויד פרוסט ב-2011, "אני זוכר מהעבודה שלי בחנות וידיאו שאם ילד אוהב סרט, נגיד 'The Mighty Ducks' (סדרת סרטי הוקי מוצלחת – ד"ע), הוא יראה אותו 20, 30 פעמים. הוא יודע את השמות של כל הילדים בסרט, וזה בגדול צופה שאני רוצה בצד שלי! אני פשוט צריך לחשוב על העלילה הנכונה". מה לאיש שהסרט הכי רגוע שלו נגמר בשריפת אדם בחיים ולסרטי "רב-חן" בשבת בבוקר? לא ברור בעליל, אבל אחד יכול רק לקוות שדווקא כאן, הברברן הגדול בתעשייה לא סתם מברבר.

2. !Finish Him

טרנטינו הוא אינו איש של קולנוע בלבד, ופזילתו לכיוון עולם הספרות לאחרונה עם הנובליזציה ל-"היו זמנים בהוליווד" מוכיחה זאת (בדרך עוד עיבוד ספרותי ל-"כלבי אשמורת", למערבון לא נודע, והמילון המלא של סרטיו הבדיוניים של ריק דלטון – לאונרדו דיקפריו – מ"היו זמנים"). אבל דווקא האפשרות לעבוד במדיום שתמיד נראה מתאים ככפפה לבמאי הייחודי בעיקר כל פעם שהדיון על "אלימות במדיה" עלה – משחקי המחשב – התמסמסה קלות. בשנת 2002, כשטרנטינו עבד במרץ על השלמת "קיל ביל", חברת "ויונדי" (כיום חלק ממעצמה בתחום – "אקטיויז'ן-בליזארד") רכשה את הזכויות לייצר משחק על בסיס הסרט, שצאתו לשוק יוצמד ליציאת הסרט. עם טרנטינו כיועץ אמנותי על הפרויקט, ועם בסיס כה עשיר בסצנות לחימה אסתטיות, המשחק של "קיל ביל" יכול היה להיות חלק בלתי נפרד מילדותו של כל אחד בתחילת שנות ה-2000. אבל כמו שאמר חברו הקרוב של קוונטין, "לפעמים חלומות מתגשמים", והפעם הזו לא הייתה אחת מהן – הפרויקט בוטל, אוכסן על המדף וכל מה שלנו נותר ביד הוא כמה דקות דמו מהפרויקט השאפתני.

3. אורות הבמה

דיברנו כבר על הזיקה של טרנטינו לסרטי ילדים או למשחקי מחשב אלימים, אבל מה לו ולשירה וריקוד על במות ברודווי? מתברר שלא מעט. למשך כמה חודשים ב-1998, החליט להפוך לכוכב הבמה – בעיבוד למחזה "בודדה באפלה" מ-1966, שהפך שנה מאוחר יותר למותחן בכיכובה של אודרי הפבורן ובבימויה של בעלה דאז מל פרר, העוסק באישה עיוורת שנאלצת להתמודד עם שלושה פורצים שמתגנבים לביתה כדי למצוא בובה בה מוחבא הרואין. הגרסה הקצת יותר קרירה הזו של "שכחו אותי בבית" הייתה ריסקית עבור מפיקי ברודווי של אותן השנים, והמעורבות של טרנטינו והשחקנית מריסה טומיי (שנכנסה לנעליה של הפבורן) הטו את הכף לטובת הפקת המחזה.

התוצאות לא היו אלו שציפו להם: "ההופעה של טרנטינו גורמת לך לשאול את עצמך למה הוא צריך בכלל סכין כדי לתקוף כדי שהוא יכול להמם אותם למוות עם המשחק העצי שלו", נכתב בביקורת חורכת ב-"New York Daily News", "כבמאי קולנוע טרנטינו הוא אולי אלפרד היצ'קוק החדש, אבל כשחקן הוא מתקרב יותר לאד ווד". ביקורות "אוהדות" אחרות מ-"ניו-יורק טיימס", "אנטרטיימנט וויקלי" ושות' הותירו את טרנטינו הנוקשה, שמראש לא היה בעל ניסיון משחק גדול במיוחד (זכורות ביותר הופעותיו בסרטו של חברו רוברט רודריגז, "מצאת החמה עד צאת הנשמה", ובסרטו שלו, "כלבי אשמורת"), שבור לחלוטין.

הבמאי לא דיבר שנים על החוויה הכואבת, עד לראיון אחד נדיר ל-"וניטי פייר" בו טען כי ניסה לא לקחת את הביקורות ללב, אך "זה היה אישי. זה לא היה על המחזה, זה היה עליי ובשלב מסוים לא היה לי עור פיל מספיק בשביל הביקורת המתמשכת. זה דפוק שאנשים יורדים עליך ככה". מלבד הופעת אורח שולית בעיבוד השולי של החבובות ל-"קוסם מארץ עוץ" (כן, טרטינו צועק על קרמיט), טרנטינו אכן לא חזר לתפקידים רבים מול המצלמה או הקהל מאז, וחבל.

4.כולם שונאים את דיקפריו

החברות של טרנטינו ולאונרדו דיקפריו מעוררת קנאה – משליחת התסריטים של טרנטינו לחברו רק במקרה שירצה לשחק בהם ועד ליהוקו לשניים מהסרטים הזכורים ביותר של הבמאי ("ג'אנגו ללא מעצורים" ו-"היו זמנים בהוליווד"), טרנטינו ודיקפריו משדרים על אותו הגל. ועדיין, הבמאי שידוע באהבתו הגדולה לכל דמויותיו (כן, אותו הבמאי שיצר את האנס "צייד היהודים" לאנדה ואת ביל), נתן את הדמות היחידה שאי פעם כתב ושנא לדיקפריו בכבודו ובעצמו. על דמותו של קלווין קנדי, נוגש העבדים הצ'ארמר אך האכזרי אותו מגלם דיקפריו ב-"ג'אנגו ללא מעצורים", אמר פעם טרנטינו: "אני שונא את קנדי, ואני לרוב אוהב את כל הנבלים שלי לא משנה כמה הם רעים. אני יכול לראות את נקודת המבט שלהם. אני גם יכול לראות את נקודת המבט שלו, אבל אני פשוט שונא אותה מידי. בפעם הראשונה בתור תסריטאי, פשוט שנאתי את הדמות המ****נת הזו". דיקפריו, לעומת זאת, אהב מאוד את הדמות וביקש להצעיר אותה כדי שיוכל לשחק אותה. האם זה טרנטינו שפיתח מצפון, שנאתו הגדול לגזענים או שמא "ריק-רולינג" לחברו הטוב? אין לדעת.

5. בן הזהב

קצת מוזר לחשוב על למה טרנטינו לא השתתף בסבב ההספדים על מותה של אייקון התרבות בטי ווייט שבועות ספורים לפני יום הולדתה ה-100, כי על פניו – מה לעזאזל הקשר כאן? אך לבמאי המפורסם ולתכניתה המפורסמת ביותר של הקומיקאית, "בנות הזהב", היסטוריה ייחודית. "לפני שנהייתי במאי, הייתה לי קריירת משחק מאוד לא מוצלחת", טען לפני מספר שנים טרנטינו בראיון לג'ימי פאלון, "למרות זאת, אחת המשרות שכן קיבלתי… ולא בגלל האודישן המעולה שלי, אלא רק בגלל שהם קיבלו את התמונה שלי ואמרו "יש לו את זה!"… הייתה חקיין אלביס ב-'בנות הזהב'".

הפרק הכפול בו השתתף טרנטינו, שעלה ב-1988, הפך לכה פופולרי עד שהוא צורף לפרק המיטב של התכנית. כך, לאחר שלוש שנים שבהן הפרק שודר מספר פעמים והכניס לכיסו של הבמאי כ-650 דולר, הצליח טרנטינו, למילותיו, להתחיל במסע ההפקה של "כלבי אשמורת". כל פעם שאתם רואים את הארווי קייטל מתבוסס בדמו, תחשבו על טרנטינו רוקד בחליפת אלביס מול בי ארתור.

6. איזה "מין" פאט

הזכרתי מקודם את הכישלון הבימתי של טרנטינו, אך בגזרה הקולנועית – קשה למצוא כאלו; גם סרטיו הפחות פופולריים – כדוגמת "חסין מוות" – עדיין זוכים למעמד קאלט משלהם. ועדיין, דווקא הכישלון הקולנועי הגדול ביותר של טרנטינו הגיע מסרט עליו הוא כלל לא רשום. "איזה 'מין' פאט" ("It’s Pat") מ-1994 הוא סרט המבוסס על דמותה הלא כה מוכרת והלא פוליטקלי קורקט בעליל של הקומיקאית ג'וליה סוויני ב-"סאטרדיי נייט לייב". פאט, דמות אנדרוגינית גוצה שמינה האמיתי אף פעם לא נחשף, מעצבנת אנשים סביבה על ידי אותה "חוסר-החלטיות" שבה.

כך, כשפאט אומר/ת ששמו/ה המלא הוא פאט ריילי, כשמו של מאמן הכדורסל המפורסם של הלייקרס, אך בינו/ה לבינו יש הבדל משמעותי אחד – פאט שלנו אף פעם לא אימן/ה קבוצת כדורסל – קשה שלא לתהות על מה היו כותבי SNL באותה התקופה והאם זה עדיין נשאר בעורקיהם בהתחשב במצב התכנית היום. הסרט היה כישלון חרוץ – ביקורתית וכלכלית – וגם השנים לא היטיבו עם מעברה של הדמות לקולנוע – "איזה 'מין' פאט" הוא בין הסרטים הבודדים שזכו לציון 0% ב-"רוטן טומטוז". מה שעוד יותר מרגיש ביזארי היא החלטתו של טרנטינו לסייע, ללא קרדיט, לכתיבת התסריט, בשנת פריצתו הגדולה עם "ספרות זולה" וזכייתו ב-"דקל הזהב" בפסטיבל קאן ובפרס האוסקר לתסריט המקורי. התשובה של טרנטינו הייתה פשוטה: "אני אוהב את פאט כי הוא/היא כל כך פאקינג מעצבן/ת". דברי חכמים בנחת נשמעים.

7. Come as you are

אייקון גדול אחר של מרדנות ורוח נעורים (ליטרלי) בשנות ה-90 היה קורט קוביין. לכן, מובן שהעריך את עבודתו היצרית והאלימה של ה-"שותף למהפכה" קוונטין טרנטינו. עם זאת, ההקדשה לבמאי על גב העטיפה באלבומם האחרון של להקתו של קוביין, נירוונה – "In Utero"– וההספד והתודה מצד טרנטינו על גב הפסקול ל-"ספרות זולה" לקוביין ושות' ("RIP Kurt") – עדיין נותרת בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. שמועות על בקשתו של טרנטינו מקוביין לגלם את לאנס סוחר הסמים ב-"ספרות זולה" (תפקיד שהלך לבסוף לאריק סטולץ) נפוצו לאחר מותו של קוביין, אך נשארו בגדר שמועות. למעשה, לפי טרנטינו, להקות הגראנג', וביניהם נירוונה, אהבו מאוד את "כלבי אשמורת". "לכן, אני ברשימת התודות שלו – ומעולם לא פגשתי אותו. הוא כנראה אהב כל כך את הסרט שהוא רצה להודות לי". בין אם שיגעון גדלות של טרנטינו או הוקרה אמיתית מצד קוביין, האמת עדיין נשארת עלומה.

8. הרגשה ביתית

אם אי פעם גרתם שם לתקופה, או עברתם באזור, אתם בטח התרגשתם לשמוע שבוטץ' נוסע לעיירה נוקסוויל, או שדמותו של בראד פיט מ-"ממזרים חסרי כבוד", מגיע ממיינדרוויל. אבל רוב הסיכויים שגם אתם לא קלטתם את הרפרנסים הללו ועוד רבים אחרים למדינת הבית של טרנטינו, טנסי. טרנטינו, שנולד בעיר נוקסוויל – העיר השלישית בגודלה במדינה – עזב אותה בגיל 4 בלבד, כשאימו עברה ללוס אנג'לס, אך חזר לעיר לתקופה קצרה בהיותו בכיתה ה'. ועדיין, למרות שסרטיו לא ממש תואמים את הסטריאוטיפ הדרומי של המדינה, טרנטינו דואג להשתיל בכל אחד מסרטיו רפרנס לעירו המקורית או למדינה ככלל: מהמונולוג המפורסם של כריסטופר ווקן ב-"ספרות זולה" על שעון הזהב שנקנה בעיר, עד מיקומה של חוות העבדים של קלווין קנדי בעיר גטלינבורג ב-"ג'אנגו ללא מעצורים" ומיקום העלילה כולה ב-"חסין מוות" בעיר (האמיתית לגמרי) לבנון שבטנסי. מעניין לדעת מה יהיה הרפרנס לטנסי ב-"סטאר טרק".

• המסך
• קולנוע
• צביקה פיק
• קוונטין טרנטינו
• לאונרדו דיקפריו
• קורט קוביין

האקדמיה האמריקאית לקולנוע הכריזה היום (שני) על רשימת המועמדים לטקס האוסקר ה-92, שיתקיים בלוס אנג'לס ב-9 בפברואר. את משדר ההכרזה הנחו איסה ריי וג'ון צ'ו. הסרט שגרף את המספר הגבוה ביותר של מועמדויות הוא "ג'וקר", עם 11 הזדמנויות לחטוף פסלון, כולל בקטגוריית הסרט הטוב. אחריו הגיעו "היו זמנים בהוליווד", "האירי" ו"1917" עם 10 מועמדויות כל אחד, אבל הפוקוס השנה יהיה על "פרזיטים", שמועמד לסרט הזר וגם לסרט הטוב (6 מועמדויות בסך הכל) – ועשוי לעשות היסטוריה באוסקר. "ארץ הדבש", שזכה בדוקאביב האחרון, מועמד בקטגוריית הדוקו והסרט הזר.נטפליקסחדרה גם לקטגוריית הדוקו עם שתי מועמדויות ("מפעל אמריקאי" של הזוג אובמה ו"קצה הדמוקרטיה"), ו"סיפור נישואים" ו"האירי" שלה מועמדים בקטגוריה הראשית.

הסרט הטוב ביותר

"פורד גד פרארי"
"האירי"
"ג'וג'ו ראביט"
"ג'וקר"
"נשים קטנות"
"סיפור נישואים"
"1917"
"היו זמנים בהוליווד"
"פרזיטים"

שחקן ראשי

אנטוניו בנדרס ("כאב ותהילה")
ליאונרדו דיקפריו ("היו זמנים בהוליווד")
אדם דרייבר ("סיפור נישואים")
חואקין פיניקס ("ג'וקר")
ג'ונתן פרייס ("האפיפיורים")

שחקנית ראשית

סינתיה אריבו ("הארייט")
סקרלט ג'והנסן ("סיפור נישואים")
סירשה רונן ("נשים קטנות")
שרליז ת'רון ("פצצה")
רנה זלווגר ("ג'ודי")

שחקנית משנה

קתי בייטס ("ריצ'ארד ג'ול")
לורה דרן ("סיפור נישואים")
סקרלט ג'והנסון ("ג'וג'ו ראביט")
פלונרס פיו ("נשים קטנות")
מרגו רובי ("פצצה")

שחקן משנה

טום הנקס ("יום יפה בשכונה")
אנתוני הופקינס ("האפיפיורים")
אל פצ'ינו ("האירי")
ג'ו פשי ("האירי")
בראד פיט ("היו זמנים בהוליווד")

בימוי

"האירי" (מרטין סקורסזה)
"ג'וקר" (טוד פיליפס)
"היו זמנים בהוליווד" (קוונטין טרנטינו)
"1917" (סם מנדז)
"פרזיטים" (בונג ג'ון הו)

תסריט מקורי

"רצח כתוב היטב"(ריאן ג'ונסון)
"סיפור נישואים" (נח באומבך)
"1917" (סם מנדז וכריסטי ווילסון-קיירנס)
"היו זמנים בהוליווד" (קוונטין טרנטינו)
"פרזיטים" (בונג ג'ון הו, האן ג'ין וון)

תסריט מעובד

"האירי" (סטיבן זאיליאן)
"ג'וג'ו ראביט" (טאיקה וואטיטי)
"ג'וקר" (טוד פיליפס וסקוט סילבר)
"נשים קטנות" (גרטה גרוויג)
"האפיפיורים" (אנתוני מקארתן)

הסרט הזר

"Corpus Christi" (פולין)
"Honeyland" (צפון מקדוניה)
"עלובי החיים" (צרפת)
"כאב ותהילה" (ספרד)
"פרזיטים" (דרום קוריאה)

שיר מקורי

"I Can't Let You Throw Yourself Away" (רנדי ניומן, "צעצוע של סיפור 4")
"I'm Gonna) Love Me Again" (אלטון ג'ון, "רוקטמן")
"I'm Standing With You" (דיאן וורן, "Breakthrough ")
"אל הלא נודע" (קריסטן אנדרסון-לופז ורוברט לופז, "פרוזן 2")
"Stand Up" (ג'ושוע בריאן קמפבל וסינתיה אריבו, "הארייט")

פסקול מקורי

"גו'קר"
"נשים קטנות"
"סיפור נישואים"
"1917"
"מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"

צילום

"האירי"
"ג'וקר"
"המגדלור"
"1917"
"היו זמנים בהוליווד"

עריכה

"פורד נגד פרארי"
"האירי"
"ג'וג'ו ראביט"
"ג'וקר"
"פרזיטים"

סרט תיעודי

"American Factory" (של הזוג אובמה)
"The Cave"
"The Edge of Democracy"
"For Sama"
"Honeyland"

סרט אנימציה

"הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר"
"I Lost My Body"
"קלאוס"
"מיסטר לינק"
"צעצוע של סיפור 4"

איפור ועיצוב שיער

"פצצה"
"ג'וקר"
"ג'ודי"
"מליפיסנט"
"1917"

עיצוב תלבושות

"האירי"
"ג'וג' ראביט"
"ג'וקר"
"נשים קטנות"
"היו זמנים בהוליווד"

אפקטים ויזואליים

"הנוקמים: סוף המשחק"
"האירי"
"מלך האריות"
"1917"
"מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר"

• המסך
• אוסקר
• סרטים
• קולנוע
• קוונטין טרנטינו
• לאונרדו דיקפריו
• חואקין פיניקס
• שרליז ת'רון

• Facebook
• Twitter
• Email

השאלה הגדולה היתה לא אם דיקפריו סוף סוף יזכה (הוא זכה כמובן) אלא איך הטקס בכלל והמנחה כריס רוק בפרט יתמודדו עם המרי השחור שהתעורר סביב חסרון מועמדים שחורים. ההתחלה נדמתה מהוססת ופייסנית – רוק דיבר על כך שפעם היו לשחורים סיבות אמיתיות יותר למחות, כמו לינצ'ים, וגיחך על ג'יידה פינקט סמית שקראה להחרים את הטקס ("ג'יידה מחרימה את האוסקר זה כמו שאני מחרים את התחתונים של ריהאנה. לא הוזמנתי"). אבל אז הוא שאל את השאלה הגדולה: האם יש גזענות בהוליווד? והשיב באופן ברור: יש גזענות של אחווה לבנה, של קולנוענים לבנים ליברלים שמעסיקים קולנוענים לבנים כמותם.

הדרישה ל"גיוון" הפכה לתמה הבולטת של הערב, והיא עלתה בשלל נאומים, כולל זה של המגיש עלי ג'י (האלטר אגו של סשה ברון כהן – דמות של בריטי לבן מהפרברים המאמץ מניירות מהתרבות השחורה), שהיה מודע לתפקידו הסמלי. לפניו ואחריו עלו על הבמה שלל שחורים נוספים (קרי וושינגטון, קומון, קווין הארט, מייקל ב. ג'ורדן, וופי גולדברג, אברהם אטה – הילד מ"Beasts of No Nation" – ואחרים), שהוזמנו להגיש פרסים לזוכים לבנים, וכמו הפכו לנושאי כליהם. אפילו את הלקט השנתי של תמונות המתים הגיש שחקן שחור שרובנו מתקשים לזהות – לואיס גוסט ג'וניור שזכה באוסקר לפני 34 שנים על "קצין וג'נטלמן".

הטון המתחסד אוזן על ידי כמה מערכונים עוקצניים וקולעים – שחקנים שחורים נשתלו לתוך סצינות בולטות מהסרטים המועמדים, והדגימו את היחס המעליב לו הם זוכים. רוק עצמו החליף את מאט דיימון בתפקיד האסטרונאוט שנשכח מאחור, וגילה שלאף אחד אין כוונות להשקיע דולרים לבנים כדי להשיבו הביתה. ובמסגרת "Black History Month" אנג'לה באסט הגישה מחווה לשחקן והמפיק שנותן השראה לבני עמו – ג'ק בלאק.

הטקס התחיל עם שלוש זכיות צפויות – פרסים לתסריטים של "ספוטלייט" ו"מכונת הכסף", ולאליסיה ויקנדר על הופעתה ב"הנערה הדנית". אבל אז הגיעה אחת משתי ההפתעות של הערב – הבריטי השקט מרק ריילנס עקף את סילבסטר סטלון ולקח את הפרס לשחקן משנה על הופעתו המשובחת ב"גשר המרגלים". ריילנס, שנחשב (בטעות) לתגלית קולנועית בגיל 55, יוסיף את האוסקר לשלושת פרסי הטוני ושני פרסי האוליביה שכבר יש לו. נאום התודה שלו היה קצר וצנוע, וסימן לבאות. הזוכים השנה נדרשו לקצר את רשימת התודות, ואלה נכתבו בשורה רצה בתחתית המסך. כתוצאה מכך רוב הנאומים היו קצת פחות משעממים מהרגיל, ורבים מהזוכים שילבו בדבריהם איזה מסר אקולוגי או חברתי.

ואז הגיע "מקס הזועם" והשתלט על הטקס למשך כארבעים דקות. בזה אחר זה הוא זכה בשישה פרסים בקטגוריות הנחשבות לטכניות (מה שהפך אותו לסרט עם הכי הרבה אוסקרים השנה), והיה משמח לראות שהוא מקדם נשים לא רק על המסך, אלא גם מאחוריו. הפרסים לעיצוב אמנותי, איפור, ועריכה ניתנו לנשים, והמגניבה מכולם היתה מעצבת התלבושות ג'ני ביבן, שעלתה על הבמה בז'אקט עור עם רוכסנים ואיור של גולגולת על הגב בנוסח התלבושות של מלאכי הגיהנום. יש להניח ש"מקס הזועם" היה זוכה גם בפרס הצילום אלמלא המונופול של עימנואל לובצקי, אביר השוטים הארוכים והמסחררים, שזאת זכייתו השלישית ברצף – "כוח משיכה", "בירדמן" והשנה "האיש שנולד מחדש".

אחר כך הגיע תורן של "הקטגוריות המשעממות" ודווקא כאן זכינו לנאום ההגשה הכי מוצלח ומבדר מפיו של לואי סי. קיי שהגיש את הפרס לסרט התיעודי הקצר,ודיבר על כך שהזכיה כל כך הרבה יותר חשובה ומשמעותית לקולנוענית האביונה שיוצרת סרטים תיעודיים קצרים, ותיקח את האוסקר הביתה בהונדה סיוויק שלו, מאשר למיליונרים של הוליווד. זאת היתה עוד הוכחה לכך שכשהמגיש הוא אמן סטנד אפ שכותב את הנאום שלו עצמו, ולא מדקלם איזו שטות שנכתבה בשבילו, הוא יכול להפוך קש לזהב.

מגיש בולט נוסף היה סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שעלה לדבר על התעללות מינית באוניברסיטאות, והציג את ליידי גאגא ששרה את השיר המועמד לאוסקר "עד שזה קורה לך" מתוך הסרט התיעודי "אונס בקמפוס". הליידי הגישה ביצוע עז ומרגש לשיר היפה, וכשעל הבמה עלו עשרות ניצולי התעללות מינית כל העיניים באולם ועל הספה נשטפו בדמעות. אבל הקולות נספרו עוד לפני כן, והזכייה הצפויה בהמשך הערב של השיר מ"ספקטר" היתה מאכזבת. רגע מוזיקלי מרגש נוסף, שהרים את כל הנוכחים באולם על הרגליים, היתה זכייתו הראשונה של אניו מוריקונה הגדול בגיל 87. שלא כמו דיקפריו, מוריקונה זכה לא רק בגלל שהגיע זמנו, אלא גם משום שהפסקול שהלחין ל"שמונת השנואים" הוא משובח ומגוון (גם אם חלקו בכלל הולחן בשביל סרט אחר).

אחר כך הגיעה עוד סדרה של זכיות צפויות – "הבן של שאול" (הבמאי לזלו נמש לא הודה לחממת התסריטים בירושלים), דיקפריו, ברי לארסון, ואפילו הזכיה השניה ברצף של אלחנדרו ג. איניאריטו – הבמאי הראשון שרשם את ההישג הזה מאז שג'וזף מנקביץ' זכה ב-1949 וב-1950. נותר רק להכריז על הסרט הזוכה ולצורך כך עלה על הבמה אלוהים השחור בכבודו ובעצמו, הלא הוא מורגן פרימן. כשהוא הכריז על "ספוטלייט" כסרט השנה הזוכים מיהרו לדבר על כך שהסרט נותן קול לניצולי ההתעללות המינית (אף שהסרט עוסק יותר בעיתונאים שחשפו את הסיפור) והאקדמיה שוב הוכיחה שבחירת נושא חשוב היא מהותית לעצם הזכייה. "קרול", "ברוקלין" ו"להציל את מרק ווטני" יצאו בידיים ריקות. כריס רוק, שהסביר בתחילת הטקס מדוע החליט לא לפרוש מהנחייתו למרות הלחץ שהופעל עליו, יצא מנצח.

• לאונרדו דיקפריו
• מקס הזועם: כביש הזעם
• האיש שנולד מחדש
• לואי סי.קיי
• ספוטלייט
• סרטים
• אוסקר
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

סטנדאפ של אלופים: מיטל שפירו, דור כהאן ויואב רבינוביץ'

עובדות שצריכות להיכתב: 1. 25% מתושבי העיר הם קומיקאים. 2. עם רבע מהם ישבתם לבירה לפחות פעם אחת בחיים. ועדיין, היכרות בעומק חצי ליטר לא הופכת את הסצנה למבלבלת פחות. מי מצחיק? מי לא איתנו? מי באסף הראל? מי עובד טיים אאוט? את הפתרונות תמצאו בין היתר גם בסטנדאפ של האלופים.לפרטים נוספים.

[tmwdfpad]

סרט: "האיש שנולד מחדש"

לא ספינה טובעת, לא החלפת זהויות ולא רומיאו: כל מה שלאונרדו דיקפריו היה צריך בשביל לזכות באוסקר זה להיאכל על ידי דובה גריזלית. אם חיפשתם סיפוק סדיסטי נוסח הוליווד, קפצו לרב חן.לפרטים נוספים.

הצגה: “Be My Baby”

זה לא "בוק אוף מורמן", זה "בי מיי בייבי": מחזה חדש וביקורתי של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שחושף את מנגנוני הדת בניצול חולשות אנושיות. יהיו שם נערות, הריון לא רצוי, מנזר פוריטני, נזירות וביטלס. אם חסרה לכם קצת חילוניות בימים אבודים אלו.לפרטים נוספים.

• אלחנדרו גונזלס אינייריטו
• האיש שנולד מחדש
• לאונרדו דיקפריו

• Facebook
• Twitter
• Email

"היי, אני ליאו". בחדר במלון קלארידג' ליאונרדו דיקפריו מתרחק מהחלון שלידו. הוא מעשן סיגריה אלקטרונית וניגש לעברי. הוא מחייך. סימן טוב. השחקן ידוע כקנאי לפרטיות שלו ופעם אחת נטש ריאיון כשהרגיש שהעיתונאי היה גס רוח כלפיו. הוא בן 41, כבר לא הנער היפה להפליא שהיה ב"רומיאו וג'ולייט" וב"טיטניק". אני נפעמת בעיקר מהבגדים שלו – הוא לובש סוודר קשמיר כחול כהה שנראה רך ויקר כל כך, עד שאני נאלצת להיאבק בפיתוי ללטף אותו.

לדיקפריו לא חסרות סיבות לחייך – 2016 שייכת לו. לאחר ארבע מועמדויות לאוסקר יש סיכוי טוב מאוד שבפברואר הוא יעלה במדרגות לבמה כדי לקבל את פרס השחקן הטוב ביותר עבור "האיש שנולד מחדש". הסרט בבימויו של אלחנדרו גונזלס אינריטו ("בירדמן") מתרחש ב־1823, ודיקפריו מגלם בו את דמותו האמיתית של הצייד יו גלאס, שחבריו למסע ציד נטשו אותו בהרי הרוקי לאחר שנפצע קשות. זוהי דרמת נקמה אלימה ואכזרית שבמהלכה גלאס עובר שלל עינויים: הוא מותקף על ידי דוב ועל ידי טום הארדי (בואו נודה בזה, הוא הרבה יותר מפחיד מדוב גריזלי), נקבר בעודו בחיים, וכדי לא לקפוא למוות נאלץ לישון בתוך גופת סוס חמה. כן, זהו משחק, אבל דיקפריו חי אותו.

הצילומים, שנמשכו תשעה חודשים בקנדה ובארגנטינה, היו כל כך קשים שחלק מאנשי הצוות תיארו אותם כ"גיהינום עלי אדמות.

עברת הרבה על הסט של "האיש שנולד מחדש". בסצנה אחת הגיבור שלך אוכל כבד נא. עשית את זה?
"כן, לאחר שהכבד המזויף שהם נתנו לי נראה לא אמיתי. ארתור, השחקן האינדיאני שעבדתי איתו, אכל כבד כל היום ואני ישבתי שם ולעסתי חתיכת פלסטלינה גדולה, אז הייתי חייב לנסות. אבל עשיתי את זה רק פעמיים, והתגובה שלי נמצאת על המסך. זה אינסטינקט".

מדריך: כך תשרדו את מה שכמעט הרג את ליאונרדו דיקפריו

זהו סרט קשה לצפייה. מ־1 עד 10, כמה קשה היה לעשות אותו?
"10, אבל ידענו למה אנחנו נכנסים. ידענו שאי אפשר לעשות פה אפקטים ממוחשבים. כולנו ידענו שאנחנו נכנסים לחוויה מהסוג של 'פיצקרלדו' (סרט של וורנר הרצוג מ־1982, שנודע לשמצה על תהליך ההפקה המסויט שלו) ו'אפוקליפסה עכשיו'".

צילמתם את הסרט חשופים לאיתני הטבע. היו מפגשים קרובים עם אסונות?
"כל הסרט! אבל האויב האמיתי היה הקור, שהכה כל יום ויום. הייתה לי מכונה מיוחדת שכיניתי 'התמנון', מעין מייבש שיער ענקי עם שמונה זרועות שבו חיממתי את כל הגוף בין טייק לטייק".

אתה איש של טבע? מהסוג שקם בחמש בבוקר ויוצא לטיול?
"לאו דווקא בחמש בבוקר, אבל אני בהחלט אוהב להיות בטבע. אני אוהב שהטבע מקיף אותי מכל עבר, לצאת למקומות בעולם שהם עדיין נקיים, שיד אדם עדיין לא נגעה בהם. זו חוויה כמעט דתית – להגיע למקום כמו אגן האמזונס ואין כל ציביליזציה במרחק אלפי קילומטרים".

במסגרת המסעות שלך היו לך כמה פגישות קצרות עם המוות. הותקפת על ידי כריש בדרום אפריקה ולפני כן הייתה תקרית עם מצנח שלא נפתח. מה עובר לך בראש במצב כזה?
"זה מוזר, כי המחשבות נעשות בסיסיות מאוד, זה לא יותר דרמטי מלקבל דוח חניה. אתה פשוט חושב: שיט, למה זה היה חייב לקרות היום? אני כל כך צעיר, יש לי חיים מעולים לפניי, זה ממש מסריח. אין בזה שום דבר עמוק במיוחד, רק רצון לשרוד".

אז חייך לא חלפו לנגד עיניך.
"האמת היא שכן. היו לי כמה חוויות כאלו, עם תמונות מטושטשות של כל החיים שלך חולפים בשנייה – הדברים האלו באמת קורים. זה בהחלט קרה בסיפור עם הצניחה".

ההישרדות חיסנה אותך מהפחד ממוות?
"לא, אני עדיין מפחד ממוות באותה מידה".

מה תהיה המשמעות של זכייה באוסקר עבורך?
"בכנות? אני אף פעם לא חושב על זה כשאני עושה סרטים. אין שום דבר שעשיתי ספציפית בשביל לקבל פרס. כל פעם אתה פשוט הולך לשם ומנסה לעשות את זה הכי טוב שאפשר, מנסה לתת את כולך".

בגיל 19 היית מועמד לאוסקר על "מה עובר על גילברט גרייפ". היה לך נאום מוכן?
"לא, לא היה לי שום דבר מוכן! חשבתי שאין לי סיכוי לזכות בפרס, זה היה אסון מוחלט לו הייתי זוכה".

גדלת בשכונה קשה בלוס אנג'לס ואמרת שבתור ילד הרגשת שאתה אאוטסיידר. זו תחושה שנשארה איתך בהוליווד?
"אני חושב שתמיד ארגיש אאוטסיידר. מרטי (סקורסזה) גם היה ככה. הוא בא מרחובות ניו יורק ולא הרגיש שייך בהוליווד. אני זוכר שבתור ילד מלהקים היו דוחים אותי על בסיס קבוע. הרגשתי כמו האאוטסיידר הכי גדול וחששתי אף פעם לא אשתייך למועדון הזה. הייתה לי מין משאלה כזאת, שיום אחד הם יפנו אליי, יברכו אותי ויגידו: 'עכשיו אתה חלק מהאליטה הזאת. אתה הנבחר'".

ועכשיו אתה מרגיש מבורך?
"ועוד איך!".

כשאתה מסתכל אחורה על הסרטים המוקדמים שלך, איזה מהם אתה הכי אוהב?
"'כך הייתי'. זה היה לפני 25 שנה, אני הייתי בן 15 ואני זוכר כל פרט ופרט. הכל היה כל כך חדש עבורי. לראות את רוברט דה נירו על הסט, לראות את המסירות שלו – זו הייתה אחת החוויות שהכי השפיעו על החיים שלי".

אנשים כל הזמן מדברים על ההבדל בין שחקן לכוכב קולנוע. נראה שבילית את שנות ה־30 שלך בניסיון להשיל מעצמך את עורו של כוכב קולנוע עם סוג הסרטים שבחרת לעשות. זה נכון?
"האמת היא שהגישה שלי לגבי הסרטים שרציתי לעשות מעולם לא השתנתה. עשיתי את אותן הבחירות עכשיו ובגיל 15".

ומה עם "טיטניק"?
"אני חושב ש'טיטניק' היה צעד שלי הרחק מהקולנוע העצמאי שעשיתי אז. ניסיתי משהו שונה. אמרתי לעצמי: אוקיי, איך אני משתמש בהזדמנות הזאת כדי לממן סרט שאני ממש רוצה לעשות? אני חושב שהיכולת שלי לזהות במאים גדולים או חומר גדול השתפרה. אני מקווה שהשתפרתי כשחקן בשנים שחלפו, אבל סוג העבודה שרציתי לעשות לא השתנה מעולם".

מה אתה חושב עכשיו על שנות ה"ליאו־מניה?"
"מה?"

שנות הליאו־מניה, בערך בתקופה של "טיטניק", בסוף שנות ה־90. ככה קוראים לזה באינטרנט.
"באמת? זו הייתה תקופה ממש סוריאליסטית. זה היה מוזר. לקחתי הפסקה לאיזה שנתיים כי זה היה ממש אינטנסיבי. הייתי צריך להטעין מצברים, להתרכז מחדש".

אתה בן 41. מה עוד נשאר לך ברשימת המטלות?
"כרגע רשימת המטלות שלי אומרת לי לקחת קצת חופש".

תמכת בנשיא אובמה. אתה תומך מסור בשימור הסביבה. אתה שוקל קריירה פוליטית?
"אני לא יודע. אני כבר שנתיים עושה סרט תיעודי על התחממות גלובלית. אם הייתה עמדה שבה יכולתי לתרום יותר לנושא שאני חושב שהוא החשוב ביותר בתולדות האנושות – שינוי האקלים – הייתי שמח לתפוס עמדה כזאת. אבל זה לא בהכרח אומר קריירה פוליטית. אני חושב שחלק גדול מהשינוי צריך לבוא ממאמצים משותפים, מקבוצות ומאנשים שמנסים לטלטל את המערכת. אני חושב שהשינוי יבוא מבחוץ. אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים שיקבלו את ההחלטות הנכונות".

השקפת העולם של "האיש שנולד מחדש" היא פסימית למדי: אנשים עושים דברים איומים זה לזה והטבע נותר שאנן. אתה פסימיסט?
"זו שאלה מעניינת עבורי, כפעיל איכות הסביבה. אתה חושב על התקופה של 'האיש שנולד מחדש' (סוף המאה ה־19) ועל כיבוש המערב בארצות הברית. תקופה זו והתקופות שאחריה מאופיינות בהוצאת משאבים מהטבע, רצח השבטים האינדיאנים, כריתת העצים, חפירות הנפט.ואתה חושב לעצמך, אלוהים, היינו כל כך אכזריים. אבל אנחנו הורסים את הטבע והורגים זני חיות בקצב חסר תקדים גם היום. הרגע חזרתי מפריז, שם היו עכשיו שיחות בין מעצמות על התחממות גלובלית. אם לא תצא החלטה משותפת מפריז מצפה לנו עתיד קודר מאוד, אפל מאוד".

אז אתה פסימי?
"לא. אני מקווה שהאנושות תתפתח, אבל יש משהו הרסני מאוד בטבע האדם".

• טיטניק
• רומיאו וג'ולייט
• ליאונרדו דיקפריו
• לאונרדו דיקפריו
• האיש שנולד מחדש
• קולנוע
• סרטים
• אוסקר
• תרבות