הָאִפּוּר בַּחֹשֶׁךְ תָּמִיד נִרְאֶה נִפְלָא

הָאֲנָשִׁים שֶׁמִּזְדַּיְּנִים בַּשֵּׁרוּתִים שֶׁל בַּר הלוּצִיפֶר
לֹא יוֹדְעִים שֶׁלְּהִזְדַּיֵּן עִם הַשָּׂטָן אֶפְשָׁר גַּם עַל סָדִין לָבָן.

הָאֲנָשִׁים שֶׁעוֹשִׂים קוֹק בְּשֵׁרוּתִים שֶׁל בַּר הלוּצִיפֶר
לֹא זוֹכְרִים שֶׁאֶת הַהַכָּרָה הֵם אִבְּדוּ מִזְּמַן.

הַנָּשִׁים הַיּוֹשְׁבוֹת זְקוּפוֹת בָּרַעַשׁ שֶׁל בַּר הלוּצִיפֶר
לֹא מַאֲמִינוֹת שֶׁמִּלְּחִישָׁה אֶפְשָׁר לִפֹּל אַפַּיִם אַרְצָה.

הַקָּהָל הַמַּקְשִׁיב לְמוּזִיקַת הָאַהֲבָה בְּבַּר הלוּצִיפֶר
לֹא חוֹשֵׁד שהדיג'יי לֹא מֵבִין אַנְגְּלִית.

הַגְּבָרִים הַמְּבִיאִים אֶת הַמְּאַהֶבֶת לְבַּר הלוּצִיפֶר
לֹא יוֹדְעִים שֶׁזּוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.
הַנָּשִׁים לֹא מְבִינוֹת שֶׁקִּבְּלוּ קָאוּבּוֹי בְּמַתָּנָה.

יֵשׁ שֶׁשּׁוֹתִים חֲמִשָּׁה לִיטֶר בִּירָה
וְלֹא יוֹצְאִים לְהַשְׁתִּין מֵחֲשָׁשׁ לְאַבֵּד אֶת דַּרְכָּם חֲזָרָה.
(לַבּוֹגְדִים הוֹפֶכֶת לְפֶתַע הַשַּׁלְפּוּחִית לִרְגִיזָה).
יֵשׁ נָשִׁים עִם יְלָדִים בַּבַּיִת,
וְיֵשׁ גְּבָרִים שֶׁגָּדְלוּ כְּמוֹ יַבְּלִית.
בַּפִּנָּה יוֹשֵׁב הִלֵּל בֶּן שַׁחַר, אֶל מוּלוֹ אִשָּׁה בְּמִשְׁקָפַיִם,
מִתּוֹךְ תִּיקָהּ הַפָּעוּר מְצִיצִים הוֹרֶיהָ
(הִיא מֵסֵּבה פָּנֶיהָ).
יֵשׁ רוֹאִים וְיֵשׁ עִוְּרִים וְיֵשׁ שֶׁעֵינֵיהֶם אֲדֻמּוֹת.
(אִם מִסְתַּכְּלִים מִקָּרוֹב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דְּמָעוֹת).
הָרֹב מַגִּיעִים לֶאֱכֹל,
הָרֹב נִמְנָעִים מִשִּׂיחָה,
אַף אֶחָד לֹא צוֹחֵק בֶּאֱמֶת,
אֲבָל הָאִפּוּר בַּחֹשֶׁךְ תָּמִיד נִרְאֶה נִפְלָא.

יֵשׁ שֶׁיֵּלְכוּ הַבַּיְתָה יַחְדָּו,
יֵשׁ שֶׁיֵּלְכוּ בְּנִפְרָד.
יֵשׁ שֶׁיֵּשְׁבוּ בַּמּוֹנִית יָד בְּיָד,
צוֹרְבִים רַק עוֹד מַכְאוֹב אֶחָד.

כֻּלָּם כְּבָר מִזְּמַן כְּמוֹ
כְּלָבִים מִחוּץ לַמְּלוּנָה,
מַצְמִידִים חָזָק אֶת עֲלֵה הַתְּאֵנָה,
מְחַפְּשִׂים מִסְתּוֹר, מִתְחַנְּנִים לַהֲבָנָה,
רוֹקְדִים עָקוּם כְּמוֹ עַל סִפּוּן סְפִינָה.
(הָעֲנָנִים הַכֵּהִים כְּבָר מֵעֵבֶר לַפִּנָּה).

מִישֶׁהוּ (אוֹ מִישֶׁהִי) עוֹד יִפֹּל מִשָּׁמַיִם, יִגְדַּע לָאָרֶץ,
יַחְלֹשׁ עַל הַגּוֹיִים. מִישֶׁהוּ (אוֹ מִישֶׁהִי)
עוֹד יֹאמַר בִּלְבָבוֹ: אֶהֱפֹךְ לֶאֱלֹהִים.
וּמִישֶׁהִי (אוּלַי אֲנִי)
תֶּרֶד אֶל יַרְכְּתֵי בּוֹר,
(שְׂעָרִי, אַגַּב, שָׁחֹר).

מִי יִתְּנֵנִי עוֹף? זוֹחֲלִים הָעֲיֵפִים,
מִי יִתְּנֵנִי בַּמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים?
(נִשְׁבַּר כְּבָר הַגַּב מִתַּרְמִיל הַכִּסּוּפִים).
מִי זוֹ הַהוֹלֶכֶת בַּחֹשֶׁךְ? עֲקֵבֶיהָ נוֹקְשִׁים,
סִכַּת קְטִיפָה רַכָּה אוֹחֶזֶת תַּלְתַּלִּים.
הִיא זוֹ שֶׁרָאֲתָה בַּאֲפֵלַת צַלְמָוֶת אוֹר נְגוֹהוֹת –
נִצְמְדָה חָזָק, עָמְדָה עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת.

שֶׁקֶט בַּחוּץ, קֶצֶף גַּל וּלְבָנָה
הַשָּׁמַיִם נְמוּכִים, תֵּל אָבִיב יֶשֵנָה.
מָה זֶה לַיְלָה? מָה זֶה אוֹר?
בְּנוֹצוֹת וְזֶפֶת גֻּלְגַּל הַלֵּב הַטָּהוֹר.
כֻּלָּם יֵלְכוּ לִישֹׁן בִּבְדִידוּתָם,
גַּם הִלֵּל בֶּן שַׁחַר,
גַּם הָאֲהוּבָה בְּמִשְׁקָפַיִם.
כֻּלָּם יְקַלְּפוּ גַּרְבַּיִם, יְחַבְּקוּ בִּרְכַּיִם,
כֻּלָּם יִשְׁכְּחוּ לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,
יַחְרִישׁוּ אָזְנַיִם.

בְּבַּר הלוּצִיפֶר יְנַקֶּה הַבָּחוּר אֶת הָאַסְלָה,
הַבַּחוּרָה תָּרִים אֶת הַכִּסְּאוֹת וְתִשְׁטֹף אֶת הָרִצְפָּה.
הֵם יַשְׁאִירוּ קַעֲרַת מַיִם קְטַנָּה
לִשְׁנֵי גּוּרֵי הָעֳפָרִים וּלְאִמָּם הָאַיָּלָה,
(לַגּוּרִים קוֹרְאִים עָמְרִי וְאֵיתָן וְהֵם תָּמִיד אִתָּהּ).
מָחָר הֵם אוּלַי יַעֲשׂוּ חֲתֻנָּה.
(הֵם מֵעוֹלָם לֹא עָסְקוּ בִּדְגֵי הַמַּדְמֵנָה).
זֶה נִשְׂגָּב! הִיא תִּצְרַח,
הַבָּחוּר יִצְחַק,
לֹא יִבְרַח.
הֵם לֹא חוֹלְמִים עוֹד עַל פָּרָה אֲדֻמָּה,
הֵם חוֹלְמִים כְּמוֹ כֻּלָּם מְצִיאוּת מְדֻמָּה.

ענת בצר, תל אביב, 2019

• הבועה
• חיי לילה
• ❤ תל אביב
• הלוציפר
• לוציפר

זאת לא החבצלת הראשונה ובוודאי לא האחרונה שתכתב על מוסד לילי תל אביבי זה או אחר. עוד לא יבשה הדיו מההספדים לבלוק – ולפניו המרסנד וגם הבאצ'ו ולרבים כמוני עוד יש חור בלב בצורה של שסק והיי כבר עבר כמעט עשור מאז נפח נשמתו. אימפריות נופלות, מוסדות נסגרים, אנשים מבוגרים ולמודי פרידות אנחנו.

כמעט מביך להזיל עוד דמעה עם עוד צ'ייסר אחרון על בר, והכי בועתי-תל אביבי לכתוב טור פרידה מבר מקומי בזמן שממשלת בלהות מושבעת בירושלים. טור פרידה מבר תל אביבי 2022 בואכה 23' חייב להיות מודע לקלישאתיותו, אבל אי אפשר לחמוק ממילים כמו "סופה של תקופה" ו"זר לא יבין זאת". כי זאת אחושילינג סופה של תקופה וזר כל כך לא יבין זאת.

ואל הקלישאות בהרחבה:אדם נמדד בכמה הצלחות בחייו. אני לא זוכרת מי כתב פעם שתל אביב היא ההצלחה של מי שלא הצליחו ניו יורק. יש בזה משהו. בעיניי, להיכנס לבר עמוס ולקבל את המקום הראשון שמתפנה והדרינק שלך כבר בדרך וכל שעשית בשביל זה הוא הינד ראש לשלום, זה סוג של הצלחה. צ'ופר מעמדי ראוי בתמורה להתמדה.הלוציפר הפך לבר הזה שלי אחרי שהשסק נסגר (אוגוסט 2013). אני כבר הייתי אמא לאחד, בת 35, אקס ברמנית של השסק ובעלת דיי-ג'וב וראיתי באירוע הזה חתיכת משבר. לא רק שהבית ההוא נסגר וסופה של תקופה, אלא שלכי תתחילי מערכת יחסים עם בר חדש בגילך המופלג והאימהי. ממעמדך הרם בבר אחד, עליך להתחיל שוב בתחתית הסולם.

הוראות הגעה ללוצי: היכנסי במעבר הכחול הצר באלנבי מול הבית כנסת הגדול. שתי מדרגות אל חצר מוזנחת כלואה בין קירות בניינים מתפוררים, חצי את החצר (להלן: החוּצי) אל חדר המדרגות שמולך, פתחי את דלת הפלדלת בקומה אפס משמאל. אין צורך להחליף ביצה בדרך, אבל ברגע שעשית את הדרך הזאת, את חלק מאלה שיודעים. בהמשך תלמדי שזאת הכניסה של הצד של תל אביב. יש דלת בצד השני, משם מגיעים לראשון לציון. זר כל כך לא יבין זאת.

הצלחתי למצוא את הדרך ונכנסתי כדי לגלות בר מעושן, אפלולי, מפוצץ ורועש עם שלושה מסכים שמשדרים את אלנבי פנימה וזה הדבר הכי מגניב בעולם. מסביב לבר המלבני פרצופים זרים, אבל היי הם מהסוג שלי, עם המון דרינקים והמון סיגריות וכולנו בגיל הזה שאורו הקלוש של הלוצי עושה לו טוב ומסך העשן מוסיף את שלו. גיל או מצב נפשי. מידה כלשהי של שבירות וצורך בסיסי לפרוק את השיט של היום על דרינק בלילה. אנחנו האנשים השבורים. ואנחנו מתים על זה.

הלוצי הוא לא מקום שעוברי אורח נכנסים בו. פניו אינם לרחוב. זה מקום ליודעי דבר. מי שמספיק מתמיד זוכה לתחושה של שייכות, שזה כידוע צורך אנושי-בסיסי. ובתל אביב כמו בתל אביב הקו בין תחושת שייכות להתנשאות הוא דק, כך שאין כמו לשבת על הבר להתנשא על זה שפותח את הדלת של המחסן בניסיון למצוא את הדרך החוצה. הלוצי לא היה מקום לילדים. זה מקום לאנשים שיודעים להתמודד עם הרעל שלהם. וזה היה מקום שבו אפשר פשוט לשבת הלומים ולבהות במסכים בפרצוף נוזל כמעט ולרגע לא להרגיש רע עם זה, בטח לא לחשוב שלמישהו אכפת. קצת כמו בבית. והוא היה לי לבית.

במשך למעלה מעשר שנים המקום הזה היה עמוס כמעט מדי יום ומפוצץ בסופ"שים. השירותים בחוץ – מהמטונפים שידעה העיר, חשופים לגשם ולחום, היו עמוסים ומלאי התרחשות ונקודה בלתי נפרדת על רצף הסיבוב הלילי עם הקיי-ברקפסט-מנזר-בלוק-השלימו את החסר.

המוזיקה הייתה אקלקטית במובן הכי רחב של המילה, לפעמים רועשת עד כאב. וגם אני הייתי מבין אלה שעמדו מדי פעם מאחורי הבר עם אוזניות סביב הראש והאצבע על הקו המוזיקלי. זה היה המקום שיכולתי פשוט לשים את השירים שאני אוהבת. למשה לא היה אכפת אם גם אתם תאהבו וזה, תסלחו לי, חופש. זה הווייב של "אנחנו פה בשביל עצמנו ולא בשביל אף אחד אחר". וזה חתיכת דבר בשביל אנשים עם ילדים ו/או משכנתא. אלה היו גם 15 דקות התהילה שלי. עמדתי באותה עמדה שגם מודי בראון ז"ל פיקד עליה מדי פעם. הרספקט כולו שלי.

לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הפסקתי לפחד מאמילי (סליחה, אהובה!) והכרתי את משה, שהיום אני לגמרי קוראת לו חבר ולא בלי תחושת גאווה. כי משה הוא האיש הכי לא מתנחמד שאני מכירה. כבר אמרו עליו שהוא מהסוג שמתעלל בלקוחות. מתעלל זאת מילה מסוכנת, אבל להקפיא אותנו עם מזגנים על מלא גם בחורף זה סוג של התעללות. רק לזכור להביא סוודר באוגוסט.

כמעט 13 שנים הלוציפר היה בית. מקום של בריחה עם הכי פחות פוזה שאפשר למצוא בתל אביב. ואז באה הקורונה ועוד ממש בתוכה היו כמה ערבים צפופים במיוחד, עוד בימים שזה היה אסור ומרגש. אני לא יודעת כמה אנשים החליפו את הלוצי במקום אחר, או כמוני, פשוט יצאו פחות מהבית. השתבללות כזאת שבאה אחרי המגפה. גם אני פחות הגעתי בזמן האחרון. כן, אני מצטערת על זה עכשיו.

אין לי ספק. אלפי אנשים שקראו ביממה האחרונה על סגירתו של הלוצי – אתמול (חמישי) היה הלילה האחרון וכל מלאי האלכוהול במקום חוסל – הרגישו את אותה צביטה בלב. גם אם לא צפינו החוצה לאלנבי בשלושה מסכים מאז 2020, היה משהו מרגיע בידיעה שהוא שם. כמו אמן שלא שמעת הרבה זמן, אבל האבל על מותו הוא כן ואמיתי. חשבנו שתמיד יהיה לנו הלוצי, חשבנו שתמיד תהיה תל אביב. הסופ"ש עוד משהו נסדק בה.

כן, נפרדנו לאורך השנים ממקומות שיכולנו לחלום בהם, לשמור על תמימות ולחשוב שאנחנו יכולות ויכולים לשנות את העולם (מישהי אמרה הירקון 70?), נפרדנו ממקומות שאפשרו לנו, שהיו זירה של חופש להיות מי שאנחנו. הלוצי לגמרי היה מקום כזה.

• חיי לילה
• הבועה
• לוציפר
• הלוציפר
• הספד

כן, זה אולי לא עצוב כמו כשמישהו מת, אבל צער עמוק בכל זאת ירד על חיי הלילה של תל אביב עם הידיעה על סגירתו של בר הלוציפר לצמיתות כבר במהלך סוף השבוע הקרוב. השמועות התרוצצו לאורך היום ולפני שעה קלהאימתה תיקי גולן ב-ynetאת מה שקיווינו שאינו נכון: אחרי 12 שנים שבהן הפך למוקד מרכזי בלילה העירוני והציע מפלט אפלולי וסקסי גם לאנשים שעברו את גיל 40, יסגור אגדת הבר משה כלפא את המקום במוצ"ש בפעם האחרונה.

ה"לוצי", כפי שקראו לו גדודי הקבועים במקום לאורך השנים, נפתח ב-2010 באלנבי במתחם ששוכר שאול טבת, שאיכלס בעבר מקומות מיתולוגיים נוספים כמו סטפן בראון ורדיו רוסקו. בשנותיו הראשונות היה טבת שותף גם בניהול המקום, שהפך בזריזות ליעד לילי מועדף עבור בליינים כבדים וקהל ברנז'אי למיניו בזכות אווירה שמחה וסליזית אך נטולת פוזה, ופשטות בסיסית שהפכה אותו לאנטי-טרנדי ועל-זמני. בין לקוחותיו הקבועים ישנם תל אביבים מוכרים רבים מתחומי התרבות והתקשורת, אבל לא נזכיר אותם עכשיו, כי זה תמיד היה כל הקטע.

האלמנט העיצובי המרכזי של הלוציפר – שלא לומר היחיד – היה שורת מסכים מעל הבר שבהם ניתן היה לצפות במתרחש ברחוב אלנבי בזמן אמת, תמיד טלוויזיה מעניינת, אך בצירוף מקרים מנבא שחורות נשרפה מצלמת המעקב ששידרה אל המסכים בשריפה שפרצה בשבוע שעבר אצל השכנים בג'סמינו (גם היא, כמובן, בבעלותו של שאול טבת). הלוציפר קבע קו מוזיקלי אקלקטי בלתי מתפשר עם חיבה ליציאות ביזאריות, ותוך כך הצליח להיות בר שכונתי מבלי שיש סביבו שכונה של ממש.

לדברי מספר בליינים קבועים ב"לוצי", בשנה האחרונה היה המקום מאוורר בהרבה מהרגיל מבחינת הנוכחות מסביב לבר ויש הטוענים כי כלפא פשוט הגיע לתחושת מיצוי אחרי יותר מעשור של לילות ארוכים. את תגובתו של כלפא לא ניתן היה להשיג. שאול טבת מסר בתגובה ש"משה, שחברה בבעלותו הפעילה את המקום, אכן עוזב. ההמשך עדיין לא ברור. אשמח לעדכן לכשאדע". אז אולי יש עוד תקווה? אם יש משהו שלמדנו בלילות הארוכים בלוציפר זה שלא תמיד חייבים לקוות.

• הבועה
• אוכלים שותים
• הלוציפר
• לוציפר
• ברים בתל אביב

1. מסעדת קיסר

2. כפרה מיו

3. כרמלה

4. מספרת מיכה כמיא

5. לוציפר

• העיר שלי
• ביאטריס
• כפרה מיו
• כרמלה
• לוציפר

תל אביב היא אולי העיר היקרה בעולם, אבל יש דברים שממש אין לנו בעיה לשלם עליהם. הבעיה, גם ובעיקר במקומות שאנחנו הכי אוהבים, היא שהם לא קיימים. והם צריכים להיות קיימים. פשוט תביאו אותם ודי להיות הזויים.

נחמה וחצי // חלב שיבולת שועל

מינורי לכאורה אך משמעותי בפועל: בזמן שבכל בוטקה איזוטרי היצע סוגי תחליפי החלב הוא בראש ובראשונה, דווקא במוסד המוביל לעסקנים תל אביבים שדוגרים ממושכות מול הווטסאפ ווב בטענת עבודה, דווקא שם חוטאים באפליית חלב השיבולת, אחד התחליפים הפופולריים והמוצלחים שיש. בנחמה וחצי מחזיקים רק שקדים וסויה, כן סויה, כאילו שאנחנו בניינטיז. עצוב.

לוציפר // חצי בירה

יש אנשים שאוהבים שמתייחסים אליהם לא יפה. האנשים האלה הם עובדי "הארץ" שמגיעים לבר הרועש על מנת לדבר אך ורק לאוזן של בן.ת שיחם משל היו באתגר טלפון שבור. המעט שאפשר להציע להם הוא חצי טובורג מהחבית אך היא נמכרת מסיבה מסתורית אך ורק בשלישים, הכמות המשתלמת פחות, למרות שמוחזקות שם גם כוסות חצי בשביל הגינס. תעלומה.

הבסטה // בירה מהחבית

מסעדת השוק היחידה בסביבה שבאמת ראויה לתואר הזה מציעה מגוון רחב ועשיר של יינות ומאכלים, אך מתבלט בה ההיעדר המשמעותי של בירות מלבד האופציה המפדחת של סן מיגל בבקבוק 200 מ"ל. בסדר, רוצים לקדם שם את תרבות היין וגם היצע הקוקטיילים מרשים, אך השתכרות מתוקה של שישי צהריים לא שלמה מבלי לספק פתרון לבן הסטרייט בשולחן שפחות בקטע של לדפוק את הראש מיין לבן.

הרצל 16 // הזמנת שולחן

אנחנו יודעים מה אתם חושבים – "אבל מה עם הפורט" – וזה נכון, המתנה של שעות ברחבת בית הכנסת הגדול היא אולי בין המנהגים הביזארו-משפילים ביותר שיש לנו בעיר, אבל אם יכולנו להתקשר פשוט לא היה מקום אף פעם לאף אחד. בהרצל 16, לעומת זאת, התור קצר הרבה יותר ואנשים מגיעים לאכול ארוחות ערב, מן הראוי שיתאפשר להם לשריין מקום באחד משלל השולחנות ולא לעמוד במבוכה ליד המארחת. מספיק קרינג' לנו תודה.

אוגנדה // חניה לאופניים

מצוקת החניה האמיתית של תל אביב היא לדווש לאוגנדה בחמישי בערב ולגלות בכל פעם מחדש שעלייך לצעוד קילומטר לפחות על מנת להגיע למתקן אופניים ראוי. האינפלציה בדו גלגלים מציפה את המקום קשות, ולמרות הניסיון היפה להנכיח מתקן נייד לאחרונה, הביקוש עולה עשרות מונים על ההיצע. שנייה לפני שסוללים פה עוד שביל אופניים נחוץ, נדרש גם תכנון עירוני מחודש לחניון מיקרומוביליות בסמטת בית הבד וסביבתה.

קפליקס // משהו לנשנש

עם כמה שאנחנו רוצים להתרכז בעבודה החשובה שיש לנו לעשות מהקפליקס, הסטודנט בכל זאת צועד על קיבתו, ואם אנחנו רוצים להעביר יום שלם מחוץ לבית מתודלקים במנות קפאין משובחות אחת אחרי השנייה, מוטב שגם נכניס משהו לפה בין לבין כדי לא לקבל התקף חרדה מול מועד הגשה או התמוטטות עצבים מול מייל פאסיב אגרסיב (ולא, עוגיה לא תספיק, אנחנו זקוקות גם לאוכל עם יותר מאב מזון אחד או שניים).

אבו חסן // ביצה

למה. אין. באבו חסן. ביצה. אל תענו לנו בכלל. טהרני חומוס בטח יגידו שמה פתאום ביצה ובכלל צריך לנגב עם בצל ולשטוף ידיים עם התטבילה, אבל הלב רוצה לפעמים תוספת חלבון שתסגור את הפינה של התזונה. הלב רוצה ביצה. וליתר דיוק, בצה. חומוס ובצה זה אולי לא הדבר האסלי והאותנטי לעשות, אבל בואו, זאת בסך הכל בצה. מה כבר ביקשנו.

המון מקומות // קרואסון נורמלי

כמעט בכל בית קפה יש קרואסונים בבוקר. כמעט בכולם הם נרכשים ממאפיה חיצונית. יש עכשיו כל כך הרבה מאפיות בעיר שעושות קרואסונים מושלמים, מדופדפים, עננות קראנצ'יות של אוויר חמאתי ואושר. במצב עניינים כזה לשלם בבית קפה 15 שקל על לחמניה רכרוכית שמתחזה לקרואסון זה ביזיון והונאה שאין להן כל תירוץ. אנחנו עוד לא בשלב השיימינג אבל אנחנו לגמרי בשלב שכבר לא מתביישות לשאול "מאיפה הקרואסון שלכם" ולעקם את הפרצוף על התשובה.

המנזר // צ'יפס

בטוח שישנן סיבות רבות לכך שאין צ'יפס במנזר – המטבח קטן מדי, סרחון הטיגון גדול מדי, הטבח שיכור מדי – אבל זה לא משנה את העובדה שכל כך הרבה פעמים בא לנו צ'יפס במנזר. למרות שכבר שנים המטבח במקום באווירת גסטרו-בר, הוא עדיין משדר כמסבאה ברמה החזותית את המסר "יש לי צ'יפס". הזוי שאין לו.

• אוכלים שותים
• הבועה
• נחמה וחצי
• לוציפר
• הבסטה
• הרצל 16
• אוגנדה
• קפליקס
• אבו חסן