כידוע, ליאור שליין ממש לא אוהב את יאיר לפיד, אז כנראה שהוא לא יאהב את ההשוואה הזאת, ובכל זאת נגיד את זה: הראיון של שליין אתמול (שבת) ב"פגישה עם רוני קובן" היה מרתק יותר מכל ניסיון של קובן לעצבן את צופיו עם ינון מגל או איתמר בן גביר, אבל בעיקר הזכיר לי ראיון גדול אחר שהעניק איש תקשורת אחר שנקשר בעבר עם המערכת הפוליטית. לאיש הזה, מה לעשות, קראו יאיר לפיד.

>> מאחורי הצללים: הנה, ביבי, מצאנו את הדיפ סטייט האמיתי
>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

ב-7 בינואר 2010, לפיד ג'וניור (אז עוד מגיש "אולפן שישי" ובעל טור ב"ידיעות אחרונות") התראיין לאילנה דיין, כדי לקדם את הביוגרפיה שכתב בשם אביו ז"ל, טומי ("זכרונות אחרי מותי"). זה היה ראיון טוב בין שני אנשים שמכירים היטב את המלאכה וידעו לנהל את השחמט אחד עם השני. מה שזוכרים מהראיון ההוא זה את אותה הכחשה רפה. את הרגע שבו דיין שואלת – "יש מצב שאתה קופץ לחיים הפוליטיים?", ולפיד – איש שיודע משהו במילים – גמגם משהו לא מחייב על זה שהוא מתלבט ויתלבט עוד הרבה זמן. שנתיים ויום אחר כך, "יש עתיד" באה לעולם.

בחזרה לשליין: הסיטואציה אחרת, 15 שנים עברו, כולנו שונים מאוד מהאנשים שהיינו אז. אבל כשליאור שליין ישב מול רוני קובן – זה הזכיר, בדמיון מדהים, את הראיון ההוא. גם אז המראיינת שלפה את השאלה שריחפה באוויר (בעזרתן הנדיבה של השמועות), וגם ההכחשה של שליין בהקשר הפוליטי נראתה רפה למדי ("לא חושב, כרגע"), אבל כמו בראיון של לפיד ב-2010 גם הפעם אי אפשר היה שלא לקרוא בין השורות ששליין כבר מתחיל לכוון את דרכו לפוליטיקה. הוא מדבר כמו אזרח מודאג, הוא מסביר את עצמו בצורה רהוטה ותקיפה, ולמרות הרצון לא להתלהב מדי מכוכבים פוליטיים, בטח לא כאלה שבאים מהתקשורת (בכל זאת, נכווינו), היה בזה אפילו משהו טיפה מעודד.

בתקופה של ריק מנהיגותי עצום במחנה הליברלי-דמוקרטי – תקופה שבה ממשלה רעה מאוד עושה נזק שברור לכולם ועדיין לא נופלת במשך כמעט שנתיים – ותחושה של המצביע הליברלי הממוצע שאין מי שיישא את דגלו, שליין היה הבנאדם היחיד שהעז לומר את הדברים, ששרטט את מה שהיה בלב שלי ושל לא מעט ישראלים בתקופה האחרונה ולא ראו אף אדם שמבטא את זה. לא בצורה שבה שליין התנסח – כזו שמצד אחד היא פטריוטית עד הסוף (ולא כמו "הפטריוטיות" דה לה שמעטא שמציע ערוץ טלוויזיה מסוים), מצד שני מזהה בבירור מי טוב ומי רע, ומצד שלישי – ואולי הכי חשוב – לא נכנעת לייאוש.

זו תקופה של מבוכה עצומה עבור לא מעט אנשים בישראל. כאלה שמחוברים מאוד לארץ, לא רואים את חייהם בשום מקום אחר, אבל מרגישים אבודים – והם בעיקר מרגישים אבודים, או חלשים, בגלל הבהירות והנחרצות של הצד השני מול חוסר הבהירות בצד הליברלי. שליין הוא אמנם לא פוליטיקאי, אבל הקשבתי לו והבנתי את המקום שבו אני נמצא, יותר מכל פוליטיקאי אחר שניסה להסביר לי, מקום שמצד אחד מחובר מאוד לישראל, אבל מצד שני מבין שהיא פשוט לא תהיה בלי הדברים ששליין אמר בקול רם – הליברליות, החופש, הפנים למערב. כל הדברים שעשו אותנו גדולים באמת, ואולי הולכים לאיבוד עכשיו.

וגם הגישה חשובה – העובדה שמול האינסטינקט המאוד שמאלני להתקפל, להתייאש ולהרגיש שהכל אבוד, שליין עמד זקוף עם מה שהוא חושב. זה גם משהו עבור המון ישראלים שחושבים כמוהו, אבל לא מצאו אף אחד ללכת אחריו מטר פוליטי.האם שליין באמת יילך לפוליטיקה? רק הזמן יגיד, אבל זה לא נראה כמו ראיון של סאטיריקן מאוכזב או מישהו שמחפש עוד סיבוב בטלוויזיה. שליין מבין היטב שהאופציות שלו, בהקשר הזה, די נגמרו באקלים הטלוויזיוני הנוכחי. זה היה ראיון של ישראלי שרואה את השבר מסביבו, ונואש לתקן.

את התיקון האמיתי, עם כל הכבוד למה ששליין עשה עד עכשיו, לא עושים דרך האולפן של "רלוונט". שליין טעה כשהלך לאותו מיזם אינטרנטי בדיוק בגלל שזה היה מקום לשכנע בוא את המשוכנעים, להישאר בתוך הבייס החמים והנעים שיעשה לך "לייק" עוד לפני שהתחלת לדבר.הליכה ל"פגישה" עם רוני קובן אינה צעד של מישהו שמחפש את האישור של הקהל המיידי. היא הבנה שזו במה מרכזית (יחסית) ושהתקופה שבה אפשר היה להישאר רק עם מי שמסכימים איתך מראש – נגמרה. וזה הזמן להביע את הדברים בקול גדול, ובמקום שבו כולם יכולים לשמוע.

לאחד המופעים הגדולים של שליין על הבמה קראו "אין לי למי להצביע". הראיון הזה עם רוני קובן נועד לקהל שאין לו למי להצביע. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם בבחירות הבאות יהיה למי להצביע, והאם זה יהיה ליאור שליין.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ליאור שליין
• רוני קובן
• פוליטיקה

בניגוד לנהוג ברשתות החברתיות, להלן דעה פופולרית: לדבר רק לאנשים שמסכימים איתך זה כיף. כולנו קצת השתבללנו בשנים האחרונות, בטח סביב המלחמה, וגם הרשתות החברתיות מעודדים אותנו להישאר בתיבת התהודה שלנו – היכן שחם, נעים, ואתה לא נתקל ביותר מדי אנשים עם דעות שמעצבנות אותך. בחוץ גם ככה מעצבנים אותנו מספיק. אבל מה שנוח ונכון לאנשים בפיד האישי שלהם, הופך להיות קצת בעייתי כשמדובר בתכנית סאטירה.

>>

ליאור שליין, במקור, יצג דבר מה ההפך מזה. בתקופת תכנית ההתנתקות של אריאל שרון, שליין הפליא בביקורת הימנית שלו כלפי השלטון – וכלפי שרון עצמו – ב"משחק מכור" ז"ל, יחד עם עינב גלילי וגורי אלפי. באחד הקטעים מהתכנית, הוא אפילו דקלם: "כן, העולם אוהב אותך אריק, אבל אתה יכול למחוק את החיוך / בינינו, זאת אותה האהבה שרואים בתל ברוך". וזה היה מצוין – ככה עושים סאטירה. גורמים לצופים, רובם ככל הנראה תמכו בהתנתקות ההיא, לזוז באי נוחות על הכורסא. מבקרים את מי שצריך, ומעל הכל את החזקים.

במשך שנים, שליין סירב להגיד עבור מי הוא מצביע בדיוק מהסיבה הזאת. הוא רצה, והיה צריך להיות, האלטרנטיבה. זה שלא מפחד להביע ביקורת כלפי אף אחד – ומי שלא עושה חשבון לאף אחד. זה מה ששליין ייצג לאורך השנים בכל התכניות שבהן השתתף והוביל – מ"משחק מכור", דרך תכנית הלילה ו"עד הבחירות זה יעבור", וכלה ב"מצב/גב האומה". לשליין היו ערכים מאוד ברורים (בראשם אתאיזם וחופש מדת), אבל היה ברור גם שהוא "שחקן חופשי" – כזה שיכול להיכנס בימין, אבל גם להישיר מבט בלבן של העיניים לטעויות של השמאל והטעויות שלו. המונולוג שלו על ארגון "שוברים שתיקה" היה דוגמא מצוינת לכך.

אבל כל זה השתנה לאחרונה. שליין, שתמיד היה איש חכם, הבין שהוא כבר לא מדבר לכולם – והחליט לקחת את זה לקיצוניות. כי בתכנית הנוכית שלו, "צוות שליין" שמשודרת ב"רלוונט", שליין הרבה פחות דו משמעי, והרבה יותר משחק בצד מאוד ספציפי של המגרש. המונולוגים שלו, שפעם ידעו להיות שנונים וחדים, כבר הפסיקו עם היומרה להצחיק – עכשיו, זו רק האידיאולוגיה. מדובר בטקסטים שלא נועדו לאתגר את השיח הקיים, אלא לרכב עליו – לומר, בדיוק, את מה שהקהל שלו רוצה לשמוע, אחד לאחד, בלי לזוז סנטימטר ימינה או שמאלה (ובעיקר ימינה).

ובמובן הזה, ייתכן שבאמת "המדיום הוא המסר" – העובדה ששליין כבר לא משדר בערוץ ברודקאסט שמשדר לכולם (ערוץ 2 או ערוץ 10/13 – הערוצים שבהם עבד עד היום), ועבר לרשת כמו "רלוונט" – שמכוונת מלכתחילה לפרופיל מאוד מסוים של קהל שבמקרה או לא, חופף באופן מושלם את קהל המפגינים בקפלן – היא זו שמכתיבה באיזשהו מקום את האמירה שלו. שליין מבין בדיוק למי הוא משדר, הוא מבין שמול המסך שלו כנראה שכבר לא נמצאים אנשי ימין, ואפילו לא המתלבטים, אלא משוכנעים – ונותן להם בדיוק את הסחורה שהם מצפים לשמוע.

ומעבר לבעיה שיש לי עם השיח, ועם התפקיד ששליין אמור לגלם – מעל הכל הבעיה האמתית היא ש"צוות שליין" פשוט לא מצחיקה. את הפאנצ'ים אפשר לראות מקילומטרים, האמירה כבר לא מחפשת לחדש או להפתיע, גם המונולוגים וגם קטעי ה"פרשנות", שלכאורה אמורים להיות יותר קומיים, מתכנסים בסופו של דבר לאותו המקום – המקום שבו שליין צודק. ויהודה עמיחי ז"ל כבר סיפר לנו מה קורה במקום שבו אנחנו צודקים.

גם הפורמט של "צוות שליין" מרגיש, מה לעשות, די תקוע. הפורמט שג'ון סטיוארט הפך לאמנות בימי הזוהר של "הדיילי שואו" – כתבי שטח שמציגים את המצב בצורה הומוריסטית, ראיונות עם אנשים בעלי שם, וכמובן המונולוגים – בנוי על היכולת של סטיוארט לתקשר עם הקהל, ועל העיקרון הפשוט שאומר שקודם כל הוא חייב להיות קומיקאי טוב, ורק אח"כ אדם בעל דעה.

שליין, לעומת זאת, זנח את המשבצת המסורתית כפרשן/ליצן ביציע ועבר להיות שחקן פעיל במגרש. במונולוגים שלו ברור מי האיש הרע בסיפור – הממשלה, נתניהו, ערוץ 14 – והם אכן ראויים לביקורת ולבוז. אבל האם רק הם ראויים לבוז הזה? האם בצד השני אין גורמים ששווה לבקר? האם מתקפה חוזרת ונשנית משרת בשלב הזה מישהו חוץ מאת שליין עצמו? מה שפעם היה לחם החוק של שליין – היכולת להביא זווית אחרת למציאות, נעלם כשהוא בחר לנקוט צד ברור.

וזה מבאס, דווקא כי אני מסכים עם המסר הבסיסי של שליין. ברמת העמדות, אני והוא נמצאים פחות או יותר באותה המשבצת. אבל את שליין אהבתי בעיקר בגלל שהוא לא היה צפוי. הוא האמין בדברים מסוימים, וייצג אותם נאמנה (וברהיטות), אבל תמיד ידע שאין אמת אחת. הוא היה נביא הספק, האדם שלא משוכנע עד הסוף, זה שמפקפק כל הזמן באמיתות הגדולות. אבל אז הגיעו השנתיים האחרונות, ושינו את זה. דווקא בתקופה שבה לאנשים נורמלים יש ספק, שרק הולך וגדל – לגבי הכל, שליין משוכנע מאי פעם. צודק מאי פעם. וזה המקום שבו כבר לא עושים סאטירה, אלא הטפה. הנפש שלנו עייפה מלשמוע אנשים צודקים. היא לא צריכה עוד צודק אחד, שגם לא מצליח להצחיק.

אפשר לבקר עד מחר את המיינסטרימיות של "ארץ נהדרת" – אבל "ארץ" מבינה את תפקידה, ובעיקר מבינה שהיא חייבת לדבר לכולם, ולהשיג את הקשב של מקסימום אנשים. כי כשאתה עומד על המשבצת הזאת, והקהל הרחב (כולל אלה שלא מסכימים איתך) מקשיב – אז הרבה יותר אפקטיבי להכניס את הסכינים הקטנות של הסאטירה. הקול של "ארץ נהדרת" נשמע הרבה יותר ברור כשהוא מהדהד לאנשים בעלי השקפות שונות.

כי במקום שבו אנחנו צודקים, לא יצמחו פרחים באביב. וגם לא סאטירה יותר מדי טובה. וכמי שבאמת ובתמים אהב ואוהב את ליאור שליין, ועוקב אחריו מאז שאני טינאייג'ר, זה מבאס אותי שהצדק גבר על הרצון לרענן ולהשתנות. שליין חי בפיד של עצמו – את הגורמים האחרים והביקורתיים הוא כבר מזמן סינן החוצה, לצופי ערוץ 14 הוא מבין שהוא כבר לא יגיע. יתרה מכך – אם פעם שליין עוד היה מצליח להרגיז מישהו בימין או אצל הדתיים, היום הם פשוט לא צופים. גם להם יש כבר בועה תקשורתית משלהם. נותר רק לקוות שמשהו בסאטיריקן המעולה ליאור שליין, שגדלתי על התכניות שלו, נשאר חי. אחרת, אנחנו בצרות.
"צוות שליין", מדי יום חו"ל ברלוונט

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ליאור שליין
• רלוונט
• סאטירה
• סאטירה ישראלית
• סאטירה פוליטית

הדיבור עליה נמשך כבר כמה חודשים טובים, אבל השבוע זה סוף סוף קרה: "רלוונט", פלטפורמת השידורים החדשה, עלתה בשעה טובה לאוויר. המטרה, על הנייר לפחות, היא הקמת ערוץ מדיה חדש ואינטרנטי – דרך סמארטפונים, טלוויזיות חכמות או במחשב הביתי – שייתן פייט מסוג אחר לערוצים המסחריים ולאתרי החדשות. מי שעומדים מאחורי הערוץ הם שלושה – ניר צוק, איש עסקים שהגיע מעולם ההייטק; מודי פרידמן, שהיה אחד ממייסדי קשת וערוץ 10 וליאור שליין – הקומיקאי שנעלם מהמסך בשנים האחרונות, ומנסה להקים גוף שידור חדש כדי לנצח יחד איתו (ועוד נדבר על התכנית החדשה שלו).

אחרי עבודת הקמה קשה ומאומצת, בוודאי בגיוס כישרונות (ויש שם לא מעט כאלה, גילוי נאות: חלקם אנשים שעבדתי איתם בעבר), באה המציאות וצחקה כשהם עשו תוכניות. "רלוונט" היתה אמורה לעלות בדרך אחרת, במועד אחר, ובעיקר בווייב לגמרי אחר. בדרך, הגיעה המלחמה שדי דפקה אותם – ואילצה אותם לעלות במתכונת רזה יחסית, מאוד מבוססת אקטואליה, כשכל ענף הטלוויזיה עדיין נמצא בתוך ה"הולד" וההלם, שהשאירה אחריה השבת הארורה של ה-7.10.

אבל, מתישהו "רלוונט" היה צריך לעלות, והוא החל בשידוריו שלשום תחת הכותרת "בהרצה". ובאמת, לוח המשדרים של "רלוונט" בינתיים קצר מאוד ומכיל ארבע שעות פלוס-מינוס של יצירה יומית חדשה; רובה מבוססת על החדשות, רובה בתוך אולפנים ורובה נוגעת בעולם האקטואליה. לא ברור אם כך זה באמת ייראה כמוצר הסופי והמוגמר, אבל כשמסתכלים על לוח השידורים – ככה זה מרגיש.

בין אם זו התכנית של עמנואל אלבז-פלפס ודניאל זילברשטיין, "אין גבול", שעוסקת (לרוב) בחדשות חוץ; "מאקרו" של עמית תומר ו"המאני האנושי" של אבי שטרן, שעוסקות בכלכלה; מרב בטיטו שבאה עם "פנדורה", תכנית אקטואליה בגוון חברתי; ואוריאל דסקל, עוד עיתונאי שבא מתקשורת הספורט ומגיש תוכנית שכלתנית בשם "למען האמת", עם שורה של טאלנטים תוצרת בית ומבט אחר על הסיפורים שעומדים על סדר היום.

תחושה אחת חסרה מאוד בצפייה ראשונה בשידורי "רלוונט", והיא התחושה שאין לערוץ מרכז כובד ואין דמות מובילה. בין העיתונאים הטובים שעל המסך אין מישהו מספיק כריזמטי שיצליח להוציא את הערוץ מהנישה ולפרוץ שער אל הקהל. התוכניות הפגינו ביומיים הראשונים איכות גבוהה (במיוחד התכנית של דסקל, שנראית כמו משב רוח מרענן מול החדשות של הערוצים הגדולים), אבל קשה לומר שראינו שם משהו שיצליח למשוך קהל באמת רחב, מעבר לגבולות הברנז'ה המצומצמת והמצטמצמת והקהל הליברלי/תל אביבי האנין.

מי שאמור למלא את משבצת הכוכב הוא ליאור שליין (שהוא גם אחד המייסדים של הפלטפורמה) – שחוזר למסך רשמית לראשונה מזה שלוש שנים, עם "צוות שליין". איך זה עובד? בעיקר מרגיש שזה עדיין לא ממש מתניע. תוכנית שלא ברור מה היא רוצה להיות: שעטנז בין המונולוגים של שליין מימי "גב האומה" והשנים האחרונות ברשתות החברתיות, ראיונות אחד על אחד רציניים (אפילו הישגיים, למשל שקמה ברסלר שדיברה לראשונה מאז המלחמה), וקטעים קומיים עם קומיקאים ("כתבים" נוסח ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, פורמט שגם הוא קצת התיישן).

גם כאן די ברור ששליין היה רוצה לשדר תוכנית אחרת, והאווירה העגמומית ונטולת הקהל מושפעת ישירות מהמלחמה. אבל גם כשיהיה שם קהל (ואולי, מתישהו, גם אורחים שלא קשורים בדרך כזו או אחרת למחאת קפלן), התוכנית מרגישה קצת לא עדכנית. שליין היה ונשאר קומיקאי טוב, אבל המונולוגים שלו הרבה פחות עובדים מפעם – והוא יצטרך לשכלל את התוכנית הזאת למשהו קצת יותר שלם ואולי לחזק את צוות הכותבים שלו.

מישהו נוסף שהיה אמור להיכנס לנעליים של "דמות מובילה" (לפחות לפי התכנית המקורית ומה שפורסם) הוא דניאל עמרם, אקטיביסט הטיקטוק, שבינתיים לא מופיע על המסך. אין לכך סיבה רשמית, אני רק יכול לנחש שהאיש עבר פגיעה תדמיתית לא קלה בזמן המלחמה (בגלל הנכונות שלו לשדר סרטונים מזעזעים מאוד אנקאט), ולכן אולי לא רצו לשים אותו בפרונט. גם עפר שלח הופיע בכמה סרטונים של "רלוונט", ויכול להיות שגם הוא יוכל לתרום ברמת הזיהוי והמוכרות של הפלטפורמה בציבור הכללי.

עוד דבר אחד שבולט בחסרונו הוא היכולת של "רלוונט" לצאת קצת מהלופ החדשותי. למעשה, בלוח השידורים הנוכחי יש רק תוכנית אחת שלא מתיימרת לעסוק בחדשות ובנספחיה – וזו "ציון 3", לייט נייט כדורגל ישראלי שמבוסס על הפודקאסט המצליח (עם הרביעייה המובילה – יונתן נמרודי, משה זיאת, איציק שאשו ואשרת עיני), והיא גם התוכנית היחידה שמצליחה להעלות חיוך שהוא לא מריר או ציני. ל"ציון 3" יש עוד דרך לעבור כדי לעשות את האדפטציה המושלמת למסך, אבל עצם הנוכחות שלה – בוודאי בקונטקסט העצוב שבו אנחנו נמצאים – היא כבר משהו ש"רלוונט" יכולה להתברך בו. קצת כיף בתוך החדשות הקשות.

שני כיוונים מעניינים נוספים ש"רלוונט" מציעה בתחומים היותר קלילים הם "מה יש בזה", עוד פודקאסט מצליח שהגיע לפלטפורמה (בהובלת אלעד יצחקיאן וקובי מלמד, שגם התארח בכמה מהתכניות) – ו"פומו", תכנית תרבות של העיתונאית שני נחשוני. שתיהן מוצלחות, אבל גם מרגישות כמו טיפה בים האקטואליה.

"רלוונט" אמנם עדיין נמצאת בשלב שידורי הניסיון, אבל אפשר לתת בה כמה סימנים – אחד, ליברליות (שלא לומר שמאלנות ממש) לא מתנצלת וזיהוי מאוד ברור על המפה; שתיים, שפה אחרת ממה שאנחנו רואים בשידורי החדשות המיינסטרימיים. קצת יותר נושכת, קצת פחות ממלכתית ובעיקר הרבה יותר מעניינת מהלופ הבלתי נגמר של האולפנים בערוצים הגדולים. במובן הזה, "רלוונט" חשוב מיומו הראשון. זה לא הניסיון הראשון לייצר קונטרה ליברלית לתקשורת שהלכה חזק מאוד ימינה בעשור האחרון. ראינו את זה ב"דמוקרטי.וי", ניסיון להקים ערוץ אינטרנטי שאפילו התברך בטאלנטית בכירה כמו לוסי אהריש בתחילת הדרך, אבל לא הצליח לגבש סביבו מסה קריטית.

"רלוונט" הוא כמובן סיפור שונה; הוא מגיע עם כיסים יותר עמוקים, עם מערכת רחבה, עמוקה ואיכותית בהרבה ובעיקר עם אמביציה אחרת.צריך לתת ל"רלוונט" שתי הנחות: אנחנו מדברים כאן על היומיים הראשונים, ואף ערוץ טלוויזיה ישראלי לא נראה טוב ביומיים הראשונים שלו (אני מומחה לימים הראשונים של ערוץ 2, אז אל תתעסקו איתי). השנייה היא שאנחנו עדיין בתוך לופ המלחמה, מה שלא מאפשר ל"רלוונט" להציג את כל התחמושת שלו בשלב זה. תחת ההנחות האלה, חשוב לומר שמתסמנת הרבה איכות בתוצרים שהערוץ כבר מביא למסך. הוא יצטרך לספק יותר תוכן, יותר מגוון ויותר מרכז כובד משמעותי כדי לפרוץ את הדרך קדימה. בלי כל אלה, "רלוונט" ישאר נישתי כמו ניסיונות קודמים לייצר פלטפורמה לתקשורת ליברלית איכותית. לפחות יש תקווה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אינטרנט
• ליאור שליין
• רלוונט

לא בכל יום יוצא לדרך גוף תקשורת חדש בישראל – אבל אתמול כן: שידורי מיזם התקשורת "רלוונט"עלו אמש לאוויר עם אפליקציה ייעודית, שלל תוכניות אולפן בשידור חי ואינספור סרטונים קצרים שחלקם כבר שטפו את הרשתות החברתיות בחודשים האחרונים בזמן הקמת הערוץ.

את שידורי "רלוונט" מוביל ליאור שליין עם תוכנית הסאטירה שלו "צוות שליין", במתכונת דומה לזו שיצר ברשתות החברתיות מאז ירידתה של "מצב האומה" ב-2020, ויחד איתו קאדר רחב של עיתונאים מוכשרים כמו מרב בטיטו, עמנואל אלבז-פלפס, אוריאל דסקל, עמית תומר ועוד. האפליקציה אינה מחולקת לקטגוריות תוכן כמו "חדשות", "כלכלה" ו"ספורט" כנהוג במרבית אתרי המדיה בישראל, אלא על חלוקת תוכן אינטואיטיבית יותר שמזכירה את הממשק של אתרי הסטרימינג וערוצי היוטיוב.

בין התוכניות המשודרות לייב ב"רלוונט" אפשר למצוא כאמור את תוכנית הסאטירה "צוות שליין", "פנדורה עם מרב בטיטו" שתעסוק בשחיתות שלטונית ועוולות חברתיות, "למען האמת" עם אוריאל דסקל שיעסוק באקטואליה מזווית אישית, התוכנית הכלכלית "מאקרו" עם עמית תומר ועוד, כמו גם פודקאסטים פופולריים כמו "ציון 3", "סטריט טוק עם שאנן סטריט" ו"פותחות עם קורין קיציס" שהצטרפו לערוץ ונכנסו לאולפן כדי להפוך לפודקאסטים מצולמים.

רפרוף מהיר על תכני ההומפייג' של אפליקציית רלוונט מעלה כי עיקר הפוקוס של המיזם, לפחות בשלב זה, הוא על תחומי האקטואליה והכלכלה, בזווית דמוקרטית-ליברלית דעתנית. תשובה ליברלית גאה לערוץ 14? לא כל כך מהר: ב"רלוונט" אין מהדורות חדשות ולא מהדורה מרכזית, ובשלב זה גם לא תוכנית פאנל מרכזית שיכולה להיאבק בערוצי המיינסטרים ראש בראש, וניכר שהכוונה היא לייצר גוף תקשורת מסוג חדש שלא בהכרח מתחרה בערוצי המדיה המרכזיים ומשתלב בנוף המדיה של טיקטוק, אינסטגרם סטוריז ויוטיוב שורטס.

מאחורי "רלוונט" עומדים יזם ההייטק המצליח ניר צוק, איש התקשורת הוותיק מודי פרידמן (ממייסדי קשת וערוץ 10) ושליין עצמו, יחד עם עורכי התוכן הבכירים טלי בן עובדיה ושילה דה בר. על פי פרסומים בעיתוני הכלכלה, בהקמת הערוץ הושקעו עד כה עשרות מיליוני שקלים, כשעל פי ההערכות ישקיע צוק סכום של כ-100 מיליון דולר בסך הכל. מזל טוב ובהצלחה לכולנו.

• הבועה
• תקשורת
• עיתונות
• ברנז'ה
• ליאור שליין

עוד שבוע, עוד שערוריה תקשורתית בכיכובה של רשת 13, עוד צעד בדרך לתקשורת בשירות השלטון ובשליטתו. אנחנו כבר רגילים וקשה לגייס בכל פעם מחדש את הזעם, את התדהמה, את הנימוקים הביקורתיים שמוכיחים באותות ובמופתים כמה לא סביר מבחינה מקצועית מה שקורה בערוץ הזה. עכשיו הם רוצים את ראשו של ליאור שליין כדי לשחק בו סטנגה במסדרונות. ראינו את זה קורה לברק רביד, עקיבא נוביק, טלי מורנו, אבי עמית, איתי ורד, גולן יוכפז, לוסי אהריש, אושרת קוטלר וירון לונדון, נבחרת עיתונאית שיכולה לנצח בקלילות את כל מתחריה על המסך כיום. שליין הוא חלק ממסע הטיהור המקרתיסטי הזה.

אין כאן עניין של ימין ושמאל. הפילטר של קברניטי רשת 13 עובד דרך הנאמנות לנתניהו, והם פיטרו ויפטרו בשמחה גם עיתונאים וטאלנטים ימניים כמו נוביק ושליין שלא מיישרים עם זה קו. הרדיפה הפוליטית ברורה, מתמשכת וקונסיסטנטית. היא משאירה מקום רק לשאלה אחת: האם בכירי הערוץ מתקרנפים מבחירה או פחד, או שיש כאן דיל במחשכים מהסוג שהוליד את תיק 2000 ואת תיק 4000. בשני המקרים התשובה לא מחמיאה לערוץ שידור מסחרי שנאבק על צופיו ועל חייו. ובשני המקרים הערוץ ישלם על כך מחיר כבד.

האם בכירי הערוץ מתקרנפים מבחירה או פחד? או שיש כאן דיל במחשכים מהסוג שהוליד את תיק 2000 ואת תיק 4000? בשני המקרים התשובה לא מחמיאה לערוץ שידור מסחרי שנאבק על חייו. ובשני המקרים הערוץ ישלם על כך מחיר כבד

תיקי החקירה שהולידו אישומים פליליים לנתניהו פגעו אנושות גם באינטגריטי של "ידיעות אחרונות" ו"וואלה" (והושיבו על ספסל הנאשמים גם את המו"לים שלהם), וגם אם הבעלים והמנהלים של רשת 13 יחמקו מגורל דומה אפשר להניח שבימים אלה מתקבעת דמותו של הערוץ מחדש בעיניי רבים והוא הולך ומאבד את הלגיטימיות שלו, בדרכו הבטוחה אל מחוזות ההזייה והטרלול של "ישראל היום" וערוץ 20. עוד כמה חודשים כאלה וגם עלי התאנה שעדיין מצטופפים בחברת החדשות של הערוץ לא יוכלו להסתיר את ערוות התמיכה בשחיתות.

צריך לומר שזכותו המלאה של ערוץ מסחרי לבטל תוכנית סאטירה פופולרית שרצה בהצלחה כבר 11 עונות, זכותו אפילו להכריז שיש לו אג'נדה פוליטית של תמיכה בלתי מתפשרת בראש הממשלה, אבל ברשת 13 לא עושים שום דבר כזה ומעדיפים לשקר לציבור ולאחז את עיניו. הטיעונים על "קיצוצים" (בזמן שמציעים לעמית סגל משכורת חודשית של שש ספרות) ועל "הפקה יקרה" (בדיחה שכל מי שמכיר את תעשיית הטלוויזיה יתפוצץ ממנה) הם ניסיון להמשיך ולייצר פסאדה של הגינות ומקצועיות בזמן שמעמידים את המכשפות על המוקד ומאכילים את האש הבוערת.

במציאות של הטלוויזיה בישראל, שההיסטוריה שלה מלאה בכישלונות סאטיריים קשים, 11 העונות של "גב האומה" הן לא פחות מנס גלוי. על ההישג הזה לבדו מגיע לשליין כל שקל מה-45 מיליון שהוא תובע עכשיו מרשת 13

"מצב האומה" הצליחה במשך עשור לעצבן ולנשוך כמעט כל אדם בישראל, כמו שסאטירה פוליטית צריכה לעשות. שליין הלך והשתכלל ביכולות ההגשה שלו, פאנל הקומיקאים וכותביהם הצליחו באחוזים גבוהים לנפץ את המטרות שהתייצבו על הכוונת שלהם. במציאות של הטלוויזיה בישראל, שההיסטוריה שלה מלאה בכישלונות סאטיריים קשים, זה לא פחות מנס גלוי. על ההישג הזה לבדו מגיע לשליין כל שקל מה-45 מיליון שהוא תובע עכשיו מרשת 13. אפשר לאהוב אותו או לא, אבל אחרי מאות תוכניות קל לקבוע שמדובר בנכס טלוויזיוני עצום. מקומו על המסך יכול להיות מוטל בספק רק בעולם תקשורתי מעוות מאוד.

• ביקורת טלוויזיה
• ליאור שליין
• גב האומה
• רשת 13
• סאטירה פוליטית
• סאטירה ישראלית
• בנימין נתניהו