מה הפחד הכי גדול שלי? הסוף. המוות. לא נחשים, רוחות, מפלצות או מלחמות – רק הסוף מפחיד אותי. אני עוד זוכר את המרד הראשון באבא שלי – בדיוק עברנו דירה, והוא הסביר לי שמתישהו דברים נגמרים וצריכים לעבור הלאה. לא הייתי מוכן להסכים עם זה – לוותר על כל מה שבניתי, על החברים והחלומות. זהו היה השלב הראשון בו אני והסוף משחקים תופסת.

>>כמו צמח בּר: בית קפה קטן ויוצא דופן נפתח מול קאנטרי העלייה

אולי זו גם התקופה אליה נולדתי – שנות ה-90 אל עבר שנות ה-2000 – כשהאמריקניזציה שולטת על האינטרנט אליו נולדנו. כבר שהיינו ילדים קטנים, במשחקי המחשב ובטלוויזיה שידרו רק סדרות אנימה וקומיקס שלעולם לא נגמרות עם דמויות שלעולם לא מתות. ראינו את החלום האמריקאי דרך ה-MTV ודרך ביל קלינטון שמפגיש מנהיגים ללחיצות ידיים במזרח התיכון. רק כשגדלנו, הבנו שזו לא המציאות. זעמתי על כך. יתרה מזאת, הרגשתי נבגד. התמימות בגדה בי וכל החברים שכל כך שנאתי ואהבתי יחדיו השתנו או נעלמו.

מה ששבר אותי זה שלפני שנתיים החתול שלי, שכל כך אהבתי וגדל יחד איתי, נפטר. לא הצלחתי לעכל את זה. כל יום אנשים מתים ואלוהים לא עושה שום דבר בנידון כדי לעצור את זה ולתת להם לחיות לנצח. באותו זמן, חבר טוב שזכר תמיד לעודד כשצריך ניסה להרגיע אותי, וכתב לי: "אוהב אותך ירדן. הכל עובר בסוף". לא הצלחתי להבין את המשפט הזה שלו, או מה בדיוק הדבר שעובר.

זה לא עניין אותי ולא ממש הצליח לעודד אותי. אז התחלתי לחפש בכל רחבי האינטרנט דרך בה אנחנו יכולים להאריך את חיינו – בכל אתר בעולם – בפיזיקה, בביולוגיה, במיתולוגיות ישנות, ואפילו בפיצוח פרדוקס המסע בזמן – אך הבנתי שזה לא אפשרי. אבל אולי כן אפשרי בדרך אחרת. כך נוצר בראשי השלב השני, בו כתבתי את דמויותיהם של רון גלייזר וטל דרייפוס – 2 מתבגרים אאוטסיידרים, שמושפעים מתרבות הפופ של אמריקה, ומנסים לצאת מהמקום בו הם גרים על מנת להגשים את חלומם, כשבדרך הם מגלים את שברון הלב, המוות, והסוף.

חשוב לי שתדעו, הסרט הזה נכתב בדם. כל דיאלוג שלו נכתב עם כעס וצלקות פנימיות. כעס על עצמי, כעס על הקרובים אליי, כעס על העולם. אמנם זהו סרט קומדיה, אבל ליאור נשר, המרצה החכמה שלי לתסריט בלימודי הקולנוע במכללת מנשר, אמרה לנו פעם שקומדיה הוא הז'אנר הכי כועס וביקורתי, ולכן אנחנו צוחקים. ולכן הסרט הוא ניסיון שלי להעביר את הביקורת הגדולה ואף תמימה על העולם הדפוק הזה, במיוחד בתקופה הנוכחית – כל יום קורה דבר אבסורד חדש וחסר צדק – ואני ממש לא מדבר על חברות ותרבויות כאלו ואחרות – אלא ממש על הפרט, על החיים שלנו. כל יום קורה משהו דפוק לכל אחד מכם, ואין ביטחון שמישהו ישמור עלינו, ובטח לא ביטחון שמישהו יציל אותנו מהמוות שיקרה מתישהו.

התחלנו לצלם את הסרט. זה לקח 7 שנים כאשר, הכל צולם בחלקים. כל שנה, פעם בשנה, חלק נוסף שמרכיב תקופה אחרת בחייהם של הגיבורים. החברים שלי מהלימודים הצטרפו, ואליהם גם תובל שפיר ולאה לב ששיחקו בסרט. הם הפכו משחקנים ששיחקו בסרט קצר כאפיזודה קטנה בחייהם, לחלק מכתיבה של הפיצ'ר על ההתבגרות של כל אחד מאיתנו. למעשה, של דור ה-Y המפונק, כמו שדור ה-X אוהב לומר.

אבל, מסר מהטבע תמיד דאג להזכיר לי שהשעון מתקתק, וזה לא יהיה כך לנצח. פתאום, בפעם הראשונה, חוויתי את המוות קרוב במיוחד. יהב וינר ז"ל, חברי הקרוב, נרצח ב-7 באוקטובר בביתו שבכפר עזה. יהב, שלמד איתי 5 שנים קולנוע והיה ע. במאי ותאורן בסרט – לא פה יותר. זה נגמר. משהו בי השתנה. הופתעתי לגלות כי אני בשלב השלישי. אצבעותיי כותבות משהו שלא מתאים לי וזר לי. אותן מילים שאותו חבר, יהב וינר, שידע לעודד וידע להרגיע אמר לי לפני שנתיים. אני, לוחש לגיבור הסרט, "אוהב אותך רון גלייזר. הכל עובר בסוף".
״ילד זין״ בכיכובם של לאה לב ותובל שפיר יוצא בהקרנת בכורה ב – 15.1 בקולנוע רב חן דיזינגוף.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• המסך
• סרטים
• קולנוע ישראלי
• מוות

לא כולנו יכולים להיות ליזו. כלומר, אנחנו לא מדברים על הטענות להתנהגות לא הולמת עם נשות הצוות שלה, אלא על התדמית – האישה השחורה הגדולה שלא שמה זין על אף אחד, וחיה את חייה הטובים ביותר, ועוד עם חליל! יש המון סיבות לקנא בליזו, אך אם את גם אישה שחורה ושמנה כמו גיבורת הסדרה החדשה של דיסני+, זה בכלל קשה שלא לקנא בליזו.

>>מיני מימונה: בר המופלטות מגיע משוק מחנה יהודה הישר לדרום ת"א

הקומדיה החדשה "איך למות לבד" קיבלה שם מצוין, אתם חייבים להודות, אבל כזה שסותר את הרוח הסך-הכל מאוד אופטימית שלה. מל עובדת בשדה התעופה ודלוקה על הבחור החתיך מהעבודה שבמקרה הודיע שהוא מתחתן בדיוק ביום הולדתה ה-35, בזמן שהיא אוכלת את ארוחת הערב שלה בחברת העכברוש של הדירה – שכבר הפך לסוג של חיית מחמד – ומהרהרת על הרגע בו כמעט הצליחה לפגוש את ליזו, היא חווה רגע שמשנה את חייה מקצה לקצה.

הסדרה היא פרויקט של נטשה רות'וול, שאתם אולי זוכרים מ"הלוטוס הלבן" או "לא בטוחה" (שם גם כתבה), אבל יש לה היסטוריה גם ככותבת ב-SNL. רות'וול גם כתבה אותה, וגם לוקחת את התפקיד הראשי כמל, ואולי לא כל הרגעים הדרמטיים מחזיקים מים, אבל היא שחקנית קומית מספיק טובה כדי להחזיק קומדיה מתוקה שכזו, שמהרהרת בחיים שאחרי הכמעט-מוות, אולי עם איזה פשע או שניים. בינג' חמות וזריז לקומדיה חמודה וזריזה.
"איך למות לבד", עכשיו בדיסני+

• המסך
• מה רואים הלילה
• דיסני+
• מוות

>> פורסם לראשונה ב"טיים אאוט", 13.05.2015

לפני כמה חודשים קראתי מאמר שלא יוצא לי מהראש, על כומר זן יפני בעיר קטנה, שלקח על עצמו משימה משפחתית שעוברת מדור לדור לתחזק את מנזר הזן המקומי. ואז, קרה הצונאמי. ובלי שום הכנה, הוא מצא את עצמו עוסק בפעילות שמעולם לא חלם לעסוק בה – משדל רוחות רפאים שטבעו באסון הגדול לעזוב את העולם הזה, ולעבור הלאה. נשמע מוזר, נכון? בכל זאת, יפן, 2015.

גם הוא חשב ככה, עד שהתברר שמדובר ממש במגפה. אלפי אנשים מדווחים על רוחות רפאים שלא עוזבות אותם, לפעמים אפילו משתלטות עליהם, בעיקר רוחות של ילדים, שמצאו את מותם ברגע אחד פתאומי והם מחפשים את משפחתם, את חבריהם, לא מבינים מה קרה להם ואיפה הם. ואותו כומר בודהיסטי צעיר, שמעולם לא הוכשר לטפל בכזה שטף של מטופלים, התחיל לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע: לדקלם את "סוטרת הלב" יחד עם האדם רדוף הרוחות, ויחד עם הרוח עצמה,

("אין עיניים, אין אזניים; אין אף, אין לשון,
אין גוף, או נפש; אין צבע, צליל, או ריח;
אין טעם, אין מגע, אין כלום; אין עולם של ראיה,
אין עולם של מחשבות; אין בורות, אין קץ
לבורות; אין זיקנה ואין מוות; אין קץ
לזיקנה ולמוות; אין סבל, אין שום סיבה לסבל, וגם אין קץ לסבל. אין דרך נכונה, אין חכמה,
ואין הארה.")

וכך הם מדקלמים את הסוטרה הזו שוב ושוב, עד שהרוח תבין שהיא מתה, ותעבור הלאה, לאן שזה לא יהיה שאנשים ורוחות מאמינים שהם הולכים –

ומה שמוזר הוא שהנזיר עצמו מעולם לא ראה רוח רפאים, ובהחלט פתוח להנחה שזו תופעה נפשית־תרבותית –

אנשים נתקלים באסון כה פתאומי שהנפש איננה מסוגלת לעכל, וחוזרים לתפיסת עולם שכוללת אפשרות להתמודד עם זה – והאמת שגם רבים ממטופליו לא האמינו ברוחות קודם לכן, אבל מה לעשות שהם רואים אותן ברחובות, בבתים, באמצע הכביש, אצלם במטבח, רובן אפילו לא מוכרות להם – אנשים זרים לחלוטין שבמחי גל אחד עצום וטיפה רדיואקטיבי נמחו מהעולם, ואינם יודעים למה הם נמצאים שם, באמצע הכביש או במטבחו של אדם זר, ואינם מבינים שהם מתים,

אבל עזבו את היפנים; מה איתנו? מה עם מתינו שלנו שאינם מרפים – שאלה שאולי אפשר לשאול עכשיו, כשסוף סוף נגמרו ימי הזיכרון לשואה, ולגבורה, ולחללי צה"ל, ולפעולות האיבה – מה קורה לחברה שאינה מאפשרת לרוחות שלה לעבור הלאה, שזקוקה לזכרונם המדמם כדי להצדיק את קיומה? כמה מהר מוות במלחמה או בפיגוע הופך לחלק מהמיתוס, מעניק בבת אחת משמעות למותם, אולי אפילו לחייהם, משמעות שאיננה אפשרית למי שסתם מת, כמו רוב האנושות.

ונראה לי – ומה אני יודע, הכל ניחושים – אבל בכל זאת, נראה לי שעדיף לראות רוחות רפאים ולתת להן ללכת, מאשר לגייס אותן מיד לאיזשהו מיתוס. כי כמה שהסיפור ההירואי שאתה מספר לעצמך יהיה מנחם בטווח הקרוב, כך הרוח תישאר חסרת מנוחה יותר, בטווח הרחוק. זיכרון שקרי הוא זיכרון שלא מפסיק לנג'ס. אז לקחת נומבון ציוני. אז סיפרת לעצמך סיפור לפני השינה, ונרדמת, והפסקת לראות את הרוח – זה לא אומר שהיא הלכה. זה רק אומר שהיא תילחם יותר חזק, ויותר מוזר, כדי לחזור לתודעה שלך בלי שתרגיש.

ואני נזכר בסבתא שלי, שנפטרה כשהייתי בן 13, וששבוע אחר כך ראיתי אותה ליד מגרש הכדורסל של בית הספר לחירשים, ראיתי אותה כמו שאני רואה את המסך הזה שעליו אני כותב את הפיקסלים חסרי הממשות האלה, ורצתי הביתה לחכות לה אבל היא כמובן לא באה, ואתם כמובן תגידו שהזיתי, אבל אני חשבתי – אז – שבטח המשיכה והלכה אל חברתה שגרה במורד הרחוב, ושלא פעם היתה מבקרת אותה לפני שבאה אלינו, ובכל מקרה אחרי רבע שעה הבנתי שהיא לא מתכוונת להגיע,

וירדתי חזרה לשחק כדורסל עם עצמי, וחשבתי שכנראה יותר התחשק לה להישאר אצל החברה שלה; היא גם דיברה כמוה פולנית, וגם שיחקה כמוה ג'ין־רמי, וגם ידעה כמוה שהחיים אכזריים, מה שאני לא ידעתי, או לפחות לא ידעתי אז.

• ימי זיכרון
• טורים אישיים ובלוגים
• יפן
• מוות
• מלחמה
• בודהיזם
• סבתא
• רוחות
• מיתוס
• אסון
• רוחות רפאים
• סוטרת הלב
• כומר
• צונאמי

יום שני הקרוב (26.2) תתקיים הקראה ציבורית, ראשונה מול קהל, של סדרה שככל הנראה לא הולכת לראות אור יום – אלא אם יהיו הפתעות חיוביות. אבל ממתי זו התקופה להפתעות חיוביות? "זה לא הזמן לסדרה כזו" נקרא האירוע, שיתקיים במרכז "ת"א תרבות דה וינצ'י", ויארח שורת אמנים מרשימה להקראה של שלושת פרקי הסדרה הראשונים. את הסדרה "אנשים מתים" כתב התסריטאי האהוב עלינו אריק שגב, שיצר אותה בהשראת סיפור חייו, והמחלה הסופנית איתה חי בשנים האחרונות.

>>מעבר לכל דמיון: זו לא רק סאטירה מצוינת, זו התקפה על תרבות הווק

כך נכתב על הסדרהבעמוד האירוע: "אריק שגב, תסריטאי מיזנתרופ בן 42 מגלה לחרדתו שמחלה סופנית אומרת שתצטרך לחיות עד המוות, ומסכים בחוסר רצון לחזור מהפרישה הכפויה שיצא אליה ולכתוב קומדיה עבור הכוכב הכי גדול בשמי הבידור הישראלי, ומי שהיה פעם, מזמן, כששניהם עוד היו אנונימיים, חברו הטוב ביותר. חוש ההומור השחור, הגס והדוגרי עד אימה שחולים סופניים מפתחים במהלך ההתמודדות עם מחלתם כפי שניתן לכתוב אותן ממקום ראשון הוא הסיבה שהתאגיד רכש את שמונת פרקי הסדרה, אבל גם הסיבה שחלק מבעלי ההחלטה חשבו כי אחרי האסון שהתרגש על ישראל ב-7 לאוקטובר הקהל לא יקבל בקלות קומדיה שכזו על נושא שכזה".

תודו שאתם מסוקרנים. גם אנחנו הסתקרנו, וכך גם השחקנים שישתתפו בהקראה (ביניהם רבקה מיכאלי, אורי גבריאל, מיקי קם, יונתן ברק, עדו מוסרי ועוד), לכן פנינו לשגב כדי שיכתוב לקוראנו הרהורים על הסדרה, מחשבות על החיים – כל דבר שרק יחפוץ. אבל כותב בשבוע שלפני הקראת פרוייקט חייו – או שמא סוף חייו – הוא שק חרדות עטוף במחסום כתיבה. לכן במקום טקסט קוהרני, המקסימום שהעורך מתן שרון הצליח לדלות ממנו זו שיחת וואטסאפ, אבל אחת שמצליחה לתאר בדיוק מי האיש, ולמה אתם רוצים לשמוע את התסריטים שיצר לסדרה שמי יודע אם אי פעם תצא.

אריק
» טוב, אני יודע שאני יוצא פה בוז, אבל בגלל שהקריאה ממש ביום שני אז אני ברייטר'ס בלוק מטורף.
מתן
» אתה לחוץ מהקריאה? היא תהיה מעולה, אתה גאון.
אריק
» נגיד, אבל כרגע אני תסריטאי מובטל שעומד לקפוץ מעל הפופיק.
» אולי תתניע אותי עם שאלות על הסדרה, ולפי זה אכתוב?
מתן
» קצת קשה לשאול על משהו שאין לי מושג מה באמת הולך שם. אני יודע רק שהסדרה עליך ועל המצב הרפואי שלך.
אריק
» סבבה, שולח לך את הפרקים שנקרא ותשאל.
מתן
» רציני?
אריק
» אני לא זה עם בעיית הדד ליין.
» אצלך.

מתן
» טוב, אני רק באמצע הפרק הראשון, ונראה לי שאני מבין למה חוששים מהסדרה שלך. אבל שאלה אחת כבר יש לי, בטח לאור העלייה שלחולי אהבה השבוע, מה בעצם הבעיה של הטלוויזיה עם להראות מוות בצורה אמתית?
» שלא לדבר על הזווית היהודית…
אריק
» זו לא בעיה עם מוות.
» אנחנו מדינה שכבר בגן פאקינג למדת על השואה.
» זה עם הקומדיה שיש לנו בעיה, כי "זה לא מכובד"
» כי "שאנשים לא יצחקו"
» והגיע הזמן שנתבגר
»בתגובה ל"שלא לדבר על הזווית היהודית":ברור. אתה יודע שבספר הבדיחה והחידוד השם 'היטלר' מופיע יותר פעמים מ'הרשלה'?

מתן
» אז מזה הם מפחדים? שקומדיה לא תרגש?
אריק
» את זה אף פעם לא הבנתי.
» צחוק זה לא רגש?
» הרבה יותר אותנטי מרגשות אחרים, אני יכול להבטיח לך. צחוק לפחות אי אפשר לזייף.
מתן
» אז תרגש, אבל מה עם מי שבאמת מרגיש שזה לא מכובד?
אריק
» זה הכי צורם לי, כי בתור סופני אני יכול להעיד שמוות מכובד זה לא משהו שקורה.
» אף פעם.
» אז תוציאו את הראש מהתחת, ותפסיקו לעשות מהמוות כזה.
מתן
כזה מה?
אריק
» לא יודע, אמרתי לך שאני בבלוק.
» בכל מקרה, עד שלא תפסיקו לעשות עניין מהמוות, אני לא חושב שתוכלו לחיות.

מתן
» אני אחרי פרק שני.
אריק
» מצחיק בינתיים?
מתן
» שואל ברצינות?
אריק
» אני כבר מכיר את הבדיחות אז אני לא צוחק.
» אבל מה השאלה השנייה?
מתן
» איך גורמים לצופים לאהוב דמות מיזנתרופית?
אריק
» השאלה היא למה בכלל צריך.
» אנחנו בעידן טלוויזיוני שנכתב על ידי טוני סופרנו, שאין בו שום תכונה אהובה. הוא בוגדני, הוא שוביניסט, הוא גזען, הוא חסר מצפון.
» שנדבר על האוס?
» או על "היורשים"? יש דמות אהובה במשפחת רוי?
» חוץ מזה שאני לא מיזנתרופ.
» אני מיזנפוב, כלומר נרתע מאנשים.
מתן
יש מילה כזו?
אריק
» לא חושב.
» בגלל זה היא מתארת אותי הכי טוב.

מתן
» טוב, אז לדד ליין הראשון כבר לא נספיק.
» אבל לפחות אני בפרק השלישי.
אריק
» הפרק האהוב עליי.
מתן
» נראה לי שאני יודע למה.
אריק
» כי יש בו קטעים שכתבתי רק השבוע.
מתן.
» אה, אז לא ידעתי. אבל כן רציתי לשאול שאלה כבר קודם, אחת שאתה עונה עליה בסדרה.
אריק
» לא אני. אריק.
» אנחנו שני אנשים שונים.
מתן
» יאללה גם כן אתם היוצרים וההפרדות שלכם. נו, אז תענה גם אתה – החיים זה באמת הסיטקום הכי טוב?
אריק
» לא, החיים לא מצחיקים.
מתן
» אה, כי בסדרה אתה באמת אומר משהו אחר.
אריק
» אריק אומר.

מתן
» בכל מקרה, לא ממש עשינו ספוילר.
אריק
» בוז. לא מאמין בספוילרים. זה אותה חשיבות עצמית מופרזת, שחס וחלילה לא יקלקלו לך את הסיפור. בתור כותב הסדרה אני יכול להגיד לך שכמעט כל שורה בסדרה מרמזת על הסוף.
» מה שלא עומד בסתירה לזה שחודשים בכלל לא ידעתי אותו, אבל כשכתבתי אותו הוא נראה לי הכי מתבקש.
» ספוילר לחיים שלכם. אנשים מתים.
» בגלל זה קראתי ככה לסדרה.
מתן
» טוב, גם הטור הזה מת, אלא אם נוציא אותו מהשיחה הזו איכשהוץ
אריק
» סורי, הייתי אומר שבגלל יום שני אני לא מצליח להתרכז, אבל אתה יודע שאני ככה גם ברגיל.
מתן
» אפשר לומר.
» אבל אם אנחנו כבר מסיימים, ואם אנחנו כבר על הספויילר האולטימטיבי – אתה די הרבה זמן "על הקצה", יש לך ניחושים או תחושות מתי כבר לא תהיה איתנו?
אריק
לא מעניין אותי מתי אני אמות, השאלה היא אם אני חי בכלל עכשיו.
"זה לא הזמן לסדרה כזו", יום שני ה-26.2, 17:00, לאונרדו דה וינצ'י 13,לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• אריק שגב
• תסריטאות
• סדרות ישראליות
• מוות

הזה עם עוגת גבינה

למרות השם והקונספט של הסדרה, לא כל החברים ב"חברים" היו כאלה חברים טובים. כמה עלילות, לדוגמה, ראיתם בכיכובם של צ'נדלר ורייצ'ל? לא הרבה, אבל כן היה להם שיתוף פעולה אייקוני כצמד גנבי קינוחים בפרק הזה מהעונה השביעית של הסדרה. כאשר צ'נדלר אוסף בטעות עוגת גבינה שנשלחה לאחד השכנים שלו, הוא ורייצ'ל מתמכרים לטעם, עד לנקודת השפל בה הם מחליטים לחלק את העוגה האחרונה – רייצ'ל לוקחת את החצי שלה וישר מפילה אותו על רצפת חדר המדרגות, מה שנותן לצ'נדלר את ההזדמנות לשמוח לאיד ולהתענג על החצי שלו, עד שרייצ'ל זורקת גם אותו על הרצפה. שניהם נאלצים לאכול את עוגת הגבינה מהקרקע, כמו אחרוני הג'אנקיז של בצק, גבינה וסוכר. מעורר הזדהות.

הזה עם האזיקים

העלילה המשמעותית האחרת של רייצ'ל וצ'נדלר היא סיפור הרומן של מר בינג עם הבוסית של הגברת גרין. רייצ'ל דורשת שצ'נדלר ייפרד מהבוסית, אבל צ'נדלר שקוע מדי ביחסי הלייט-BDSM שלו עם הבוסית השולטת, מה שמוביל אותו להיות אזוק לשולחן במשרד של רייצ'ל, ללא מכנסיים. מכאן מתחיל משא ומתן בין גרין לבינג, כאשר רייצ'ל לא רוצה להסתבך יותר מידי עם הבוסית שלה, וצ'נדלר רוצה… לצאת משם. בסופו של דבר אנו עדים לצ'נדלר לחוץ ונוירוטי, תקוע במצב מביך שקשה לו לצאת ממנו – וזה תמיד מצחיק.

הזה עם הבדיחות. רגע, בעצם הזה בלי

המאפיין הבולט ביותר של צ'נדלר כדמות הוא, כמובן, אותן הערות סרקסטיות שהוא זורק לאוויר במהירות של כותב קומדיה מנוסה. קחו את זה מצ'נדלר, ומה נשאר לו? לא הרבה, כמו שניתן לראות בפרק הזה מהעונה החמישית: החברים חוגגים את השנה החדשה ומבטיחים את ההבטחות המסורתיות. אבל כאשר צ'נדלר מבטיח שהוא לא יצחק על חבריו, ההבטחה הופכת להתערבות וצ'נדלר לא יכול לצחוק על פיבי שרוצה ללמוד להטיס מטוס, או על רוס שנתקע בתוך מכנסי העור של עצמו. כל אנרגיית ההומור הזאת מתפרצת מצ'נדלר בסוף הפרק, ברגע קתרטי במיוחד.

הזה עם צמיד

ואם כבר מקרים שצ'נדלר מסתבך בצרות בגלל הפה הגדול שלו, מה בנוגע לפעם ההיא שחברו הטוב ביותר ג'ואי טריביאני החליט משום מה לקנות לו צמיד זהב מכוער? אתם צריכים להבין, קוראים צעירים – בשנות התשעים גברים סטרייטים לא לבשו תכשיטים מכל סוג, וצ'נדלר מזדעזע לאחר שהצמיד הורס לו את הסיכויים עם בחורה. הוא פוצח בנאום גדול ומצחיק על כמה מכוערת השרשרת, וכמובן שג'ואי שומע אותו ונעלב. העניינים מסתבכים עוד יותר כאשר צ'נדלר מאבד את הצמיד, קונה אחד חדש, ואז מוצא את המקורי ומעניק אותו לג'ואי, כי זה מה שקרה בסיטקומים בניינטיז. ג'ואי מתרגש שהם עכשיו "Bracelet Buddies" וצ'נדלר מודיע בבהלה "ככה הם יקראו לנו!".

הזה עם המדוזה

עד סוף העונה הרביעית, צ'נדלר ומוניקה נהיו זוג ונשארו כך עד סוף הסדרה (זוג הרבה יותר יציב מרוס ורייצ'ל, רק אומר) – אבל הניצנים לפריחת הזוגיות הזו היו שם כבר קודם. למשל בפרק הזה מתחילת אותה העונה, בו מוניקה, ג'ואי וצ'נדלר מספרים את הסיפור הנורא על כווית המדוזה הכואבת של מוניקה, והדרך היחידה להקל עליה – שתן. מוניקה כמובן לא מצליחה להשתין על עצמה, ג'ואי סובל מפחד במה, אז צ'נדלר הוא בסוף הגיבור שנאלץ לעשות את זה, ולשאת איתו את הטראומה. אנחנו לא רואים את הרגע עצמו כמובן, אבל הפרק נגמר עם מוניקה מודה שתמיד תזכור את צ'נדלר כ"בחור שהשתין עליה".

הזה עם פורנו הכרישים

למרות, או אולי בזכות אירוע המדוזה, מוניקה וצ'נדלר נהיו זוג, ובפרק הזה מהעונה העשירית של הסדרה אנחנו רואים את הזוגיות הזו עומדת למבחן, כאשר מוניקה נכנסת לחדר במלון בדיוק שצ'נדלר התכוון לראות פורנו. חולשתו של צ'נדלר לסרטים כחולים ידועה (הרי כולנו זוכרים את ערוץ הפורנו החינמי שג'ואי וצ'נדלר ניצלו עד תום), אך הבעיה היא שצ'נדלר העביר את הערוץ במהירות לסרט טבע על כרישים, ועכשיו מוניקה חוששת שיש לו משיכה מינית ליצורים המימיים המפחידים. בתגובה, מוניקה מנסה להיכנס לקטע ולפתות את צ'נדלר עם קלטת של כרישים, אבל בסוף צ'נדלר מרגיע אותה ומסביר את הבלבול: הוא לא רצה לאונן על כרישים אלא רק על "Good old fashioned American girl on girl action".

הזה עם מייג'ור טום

לפעמים הרגעים הכי טובים של דמות הם דווקא אלה שמראים אותה קצת מחוץ לדמות, והפרק הזה מהעונה החמישית של חברים עושה בדיוק את זה. הפרק בעיקר בג'ואי, שמתרגש שסבתו האיטלקייה הזקנה תיראה את הופעת האורח שלו ב"חוק וסדר", אבל אחרי שהוא מגלה שהסצנה שלו ירדה בעריכה, הוא מכניס לוידאו קלטת שהוא צילם במהירות כדי לעבוד עליה שהוא כן בפרק, רק שהוא לא בדק מה היה על הקלטת קודם, ולאחר הסצנה שלו מופיע סרטון מוזר של צ'נדלר שר בהתכוונות מלאה את הקלאסיקה של דייוויד בואי "Space Oddity". למה צ'נדלר צילם את הסרטון הזה? אין לדעת, וזה בדיוק מה שהופך את הרגע המוזר הזה לכל כך טוב. כמו פיבי, גם אנחנו בהחלט נשמח לצפות בפרק המלא.

הזה שהוא תקוע

בפרק הזה מהעונה הראשונה של "חברים", הפסקת חשמל מכה בעיר ניו-יורק וצ'נדלר מוצא את עצמו נעול בתא כספומט עם דוגמנית ויקטוריה סיקרט, ג'יל גודייקר. צ'נדלר לא מצליח לתפקד בסיטואציה (כמובן) ומביך את עצמו פעם אחר פעם (כמובן), כאשר רגע השיא מגיע כשג'יל מציעה לו מסטיק. צ'נדלר בהתחלה מסרב, ואז חוזר בו עם המשפט המביך "Gum would be perfection", לאחר מכן הוא מנסה לנפח בלון מהמסטיק, יורק אותו בטעות, מכניס מסטיק לעוס אחר לפה שלו ונחנק. הופעה אילמת מעולה של מתיו פרי.

הזה שהוא צריך להיפרד מג'אניס

מכל דמויות המשנה הרבות של "חברים", אין אייקונית יותר מג'אניס, בגילומה של מאגי ווילר, אשר התחילה את דרכה הצנועה כבחורה עם קול מעצבן שצ'נדלר פחד להיפרד ממנה בעונה הראשונה, והפכה למיתולוגיה. בפרק הזה מהעונה הרביעית, צ'נדלר נתקל במקרה שוב בג'אניס שרוצה לתת למערכת היחסים שלהם עוד צ'אנס, אבל צ'נדלר ממציא את התירוץ המושלם: העבודה שלו מכריחה אותו לעבור לתימן. השקר מסתבך כאשר ג'אניס מתעקשת ללוות את צ'נדלר לשדה התעופה, לראות אותו קונה את הכרטיס ולראות במו עניה אותו עולה למטוס. כשלבסוף המציאות נוחתת עליו, שהוא יצטרך באמת לטוס לתימן (ככל הנראה, עם טייס חבר'מן), הוא פונה לאישה תימנייה מבוגרת ושואל אותה אם הוא יכול לגור איתה כאשר הם ינחתו.

הזה עם הפרידה ממר הקלס

מר הקלס, שגולם על ידי לארי הנקין, היה השכן המעצבן שגר בדירה מתחת למוניקה ורייצ'ל, התלונן על רעשים, ובדרך כלל פשוט היה מוזר. רק לאחר שהוא מת בפתאומיות בפרק הזה בעונה השנייה, צ'נדלר מגלה שהוא והקלס לא כל-כך שונים – שניהם נבחרו ל"ליצן הכיתה" בתיכון, ושניהם דחו נשים על הסף מסיבות קטנוניות. צ'נדלר מתחיל לחשוב שהוא יהיה בסוף זקן בודד כמו מר הקלס, ואף מנסה לחזור לג'אניס מרוב נואשות, אבל בסוף משתכנע שהוא יהיה בסדר. הפרק נגמר עם סצינה בה צ'נדלר סוגר את האור על הדירה הריקה של הקלס, אקט שמרגיש הרבה יותר עצוב עכשיו. להתראות מר הקלס, ולהתראות צ'נדלר בינג.

• המסך
• חברים
• צ'נדלר בינג
• מוות
• הספד