>> איתי דורון הוא יוצר ומנהל אמנותי, וביום חמישי הקרוב (12.6) הוא יציג לעולם את "לילה אחד. שישים שנה", ערב של חגיגת תרבות בניהולו האמנותי (יחד עם דפנה קרון) שיכלול עשרות הופעות במוזיאון ישראל במלאת לו 60 שנה החל מהשעה 18:00 בערב ועד 01:00 בלילה.התוכניה המלאה כאן, וכרטיסים אתם לא צריכים כי הכניסה חינם. חינם אנחנו אומרות לכם!

>> בועה של קיום משותף וקפה למצוא בו שקט // העיר של מאיה קוסובר
>> נקודת המפגש של האנדרגראונד והבר הכי טוב // העיר של אלכס סספר

1. קאב קם

אשתי ואני הכרנו במסעדה המיתולוגית ברוט שנסגרה שנה שעברה. זה היה הבית השני שלנו והמקום האוטומטי שהיינו יוצאים אליו כל ערב שלא עבדנו בו (כן, כן, קצת מוזר). מאז קשה לנו למצוא תחליפים ראויים (אנחנו מאוד סנובים), אבל קאב קם הוא המקום שהפך להיות האוטמט החדש. יש שיגידו (אני, למשל) שזו המסעדה התאילנדית הכי טובה מחוץ לתאילנד. כשהגעגועים לבנגקוק מבעבעים (וזה קורה לנו לא מעט), תמצאו אותנו שם. מנות שמפתיעות כל פעם מחדש וגורמות לי לרקוד בכיסא – לפעמים כי חריף, לפעמים כי זה פשוט טעים מדי. אני אוהב להגיע מוקדם, כשהמקום עוד מתניע – גם בגלל האפרטיבו וה-20 אחוז הנחה עד 19:00, וגם כי הכי כיף שם בשעות האלה.
לינקולן 11 תל אביב

2.גשר יהודית

אני גר בשכונת ביצרון המהממת (איסט סייד רפרזנט), ולפחות פעמיים ביום (בדרך כלל 4) אני חוצה את גשר יהודית. הגשר מחבר אותי עם האופניים לכל מקום שאני רוצה – ברבע שעת רכיבה גג. אין שמחה לאיד יותר מספקת מאשר להציץ על הפקקים הנוראיים באיילון ולפדל לי בהנאה.

3. פלור בר יין

עדי ואוריפתחו מקום לתפארת. מוזגים שם את מה שהם אוהבים לשתות ומבשלים את מה שהם אוהבים לאכול. כל יום התפריט אחר, ותמיד טעים ברמה שקשה למצוא בעיר. תפריט כאוטי, גחמני והדוניסטי – בקטע הכי טוב ולא מתפשר. כל כך טעים שם. ונעים לשבת, להתרווח, להתחיל ככה בשתי מנות ושתי כוסות יין – ולסיים את כל התפריט בלי ששמת לב.
וילסון 10 תל אביב

4. CCA – מרכז לאמנות עכשווית

מסוג המקומות שאם הייתי נתקל בהם בכל עיר בעולם – הייתי נגנב לגמרי ושואל את עצמי: איך אין אצלנו כזה? אז הנה – אצלנו – מרכז אמנות עם תערוכות והופעות שוות ומגרות.
צדוק הכהן 2א' תל אביב

5. תיאטרון תמונע

אין עוד הרבה זמן ליהנות מהתופעה הגראנג'ית, האנרכיסטית והמופלאה של תיאטרון תמונע ברחוב שונצינו. המקום שהתחיל מחזון של שלישיית מופרעים ואבירי מסדר התיאטרון העצמאי – נאוה צוקרמן, מיקי צוקרמן ואילן רוזנטל – והפך למרכז לאמנויות הבמה העצמאי הגדול והמשמעותי בעיר.נאוה, ארז ואני דואגים שיהיו הצגות מעולות, ניב ואורן מוודאים שיהיו הופעות מחול וואו – שלא נדבר על הפסטיבלים המעולים (ואירועי ספרות, מוזיקה, בר, גלריה ועוד ועוד).אין הרבה מקומות של חופש טהור כמו תמונע. וממש תיכף – המעבר למשכן החדש בשכונה הביתית שלי, ביצרון. גם שם הוא הולך להיות פלא – מסוג אחר, אבל פלא.
שונצינו 8 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

שער בגין // כיכר החטופים.זה המקום השנוא עליי בעולם. עצם קיומו מצביע על שפל מוסרי ואובדן דרך כל כך חמורים. זה מקום נורא, כי הוא תזכורת להפקרה האדירה של אותו יום ארור. זה מקום שנוא, כי הוא עדות מתמשכת לכישלון הממשלה לעשות את המובן מאליו והבסיסי ביותר (אין יותר בסיסי מזה) – ובאותה נשימה עכורה, גם להצלחה של המפקירים לקטב את החברה אפילו סביב זה.ולמרות שזה מקום שנוא עליי, והוא מנקז את כוחותיי עד לייאוש שאיש מאיתנו אינו חסין – נמשיך להגיע לשם, ולהיכן שנדרש,כי כל עוד ישנה סולידריות – יש תקווה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכות החדשות במוזיאון ישראל בירושלים. שיטוט במוסד הזה עבורי הוא מסע מתמשך של בירור זהותי. לא בכל מוזיאון אתה חוצה אולמות בין אוצרות ארכיאולוגיים (כולל תערוכה חדשה ומטריפה לילדים על ממלכת החיות של פרעה), מסורת ומורשת של העולם היהודי על המגוון האדיר שבו (למשל הכתובות בשפות שונות שמוצגות עכשיו בתערוכת "בסימן טוב!") – לבין אוסף אמנותי מתפקע ובלתי ניתן להכלה: תצוגה חדשה של האוסף הישראלי (זה וואו), אמנות אירופה הקלאסית, אמנות מודרנית עם כל הניים-דרופינג, תערוכת החלומות העצומה, תערוכת הצילומים של כריס מרקר, תערוכת קטלוגים חדשה לציון 60 שנה, מעבדת שימור חיה, ושיפוץ מחודש לגן האמנות! ואי אפשר שלא להזכיר את האירוע שבו אפשר להתרשם מכל אלה ועוד מעל 20 יצירות מקור חדשות – בחינם לגמרי! (12.6, החל מ־18:00 ועד חצות,"לילה אחד. שישים שנה.")

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז שבעה באוקטובר יש לי חבר חדש: עמנואל לוינס. בחיפוש אחרי משמעות בתוך הכאוס, הגעתי לכתבים שלו – וגיליתי קול צלול, חומל ועמוק שעוזר לי לחשוב על אחריות, על זהות, על מוסר, על יצירה, וגם על מה זה להיות יהודי ברגע הזה ובמקום הזה. התחלתי עם קובץ המאמרים"חירות קשה" (הוצאת רסלינג), ומאז אני שוקע עמוק יותר בכתיבה שלו – מוצא את עצמי מתהלך איתו בעולם, קורא איתו ספרים, מתבונן על המציאות דרך המילים שלו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מערך עוטף עצורים.יגיע היום שהם יקבלו פרס ישראל החבר'ה האלה (או תגיע הישראל שתביא להם פרס כזה) הם הוציאו אותי ממעצר שווא, וגם הרבה מחבריי ובני משפחתי. בלעדיהם הייתי מפחד ללכת להפגין. וגםתרבות של סולדריותשעושים דברים נפלאים. אני ממליץ לעצמי ולכם לתרום ולהתנדב אצלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שהולך אחרי יום מחורבן לשער בגין או לכיכר החטופים. כל מי שלמרות שאין לו כח (כי למי יש) יוצא לעשות פעולה של סולדריות. כל מי שעושה פעולות בלתי נראות של אכפתיות – אתם אדירים. אתן מדהימות.

מה יהיה?
מי יודע? בטח הכל מהכל – אפשר להניח שיהיה עוד יותר רע ומותר לחשוב שיגיע תיקון. ועד שהוא יגיע (או שאנחנו נביא אותו), האחריות מוטלת עלינו לדאוג לאחר ולנסות להיטיב. כל עוד נעשה את זה תהיה משמעות (ולכן גם אהבה). לגבי כל השאר – Bring it on.

• העיר שלי
• מוזיאון ישראל
• קאב קם
• גשר יהודית
• פלור Flor
• cca
• תיאטרון תמונע
• כיכר החטופים

בית ירושלמי יפהפה עם המון היסטוריה, אמנות וחצר שאפשר לשהות בה שעות? כן בבקשה. נשלחנו לגלות מקומות אהובים ומרגשים על ידי האנשים שמביאים לישראל את היין הפורטוגלי פורטה 6, את חלקם אתם אולי כבר מכירים, אבל מה שגילינו זה שתמיד מעניין לגלות אותם מחדש ולפעמים בקבוק יין זה כל מה שצריך.

>>לאתר Porta 6// וגם באינסטגרם// ואף בפייסבוק

בית טיכו הוא אחד הבתים הראשונים בירושלים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה, בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19. בשנת 1924 נרכש הבית על ידי רופא העיניים המפורסם ד"ר אברהם טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו, לימים זוכת פרס ישראל. ד"ר טיכו הקים בבית בית חולים לרפואת עיניים, ובזכות הצלחותיו הרפואיות ושיטות הטיפול החדשניות שלו, הגיעו למרפאתו חולים רבים מהאזור כולו. ב-1960 נפטר ד"ר טיכו, ורעייתו אנה המשיכה להתגורר בבית וליצור בו עד מותה, עשרים שנה מאוחר יותר.

סלון ביתה של אנה טיכו, שאהבה מאוד לארח אינטלקטואלים, אמנים, סופרים ואנשי חברה, היה במשך שנים מוקד עלייה לרגל. כאות הוקרה לאהבתה לירושלים הורישה אנה טיכו את הבית על אוספיו וספרייתו מוזיאון ישראל כדי שישמש מרכז אמנות לאנשי ירושלים.

מוזיאון ישראל יזם את שימורו של בית טיכו. בתום שנה של עבודות שימור שהושקעו בהן למעלה מ-10 מיליון שקלים, הוא נפתח בשנת 2015 מחדש לציבור הרחב. היום הוא מכיל תצוגת הקבע שמספרת את סיפורו של הבית, ולצידה, בגלריה ייעודית, מוצגות תערוכות אמנות מתחלפות – גם הן מייצרות לא פעם דיאלוג עם המקום והמורשת הענפה שלו. החצר היפהפה והפסטורלית שמקיפה אותו, שרק להכנס אליה מרגיש לפעמים כמו לנחות במרחב מהאגדות, משמשת לא פעם בעצמה גם לתצוגה של עבודות האמנות – מה שמייצר קשר מהותי בין הפנים לחוץ.

בימים אלה מוצגת בבית "דרך ההדפס", תערוכה שמחברת בין בית טיכו למוסד היסטורי סמוך – סדנת ההדפס ירושלים הסמוכה לשער שכם ששוכנת ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל. רחוב זה, שמחבר בין הסדנה לבית טיכו היה עורק תחבורה ראשי ומהודר בשלהי המאה ה־19 ומקום משכנם של מתחמי דת ורפואה לצד בתי מגורים של אנשי ממשל עות'מאניים, בעלי עסקים ערבים ודיפלומטים.

כמאה שנה מאוחר יותר, נהג לפסוע באותו נתיב היסטורי אריק קילמניק, מייסד ומנהל סדנת ההדפס, בדרכו לאנה טיכו, נושא עימו לוחות שעליהם תחרוט את דימוייה, וכעבור זמן חוזר עם הלוחות המוכנים כדי להדפיסם בסדנה. מסעו במעלה הרחוב היה נקודת המוצא למחשבה על קשרי השכנות ויחסי הגומלין בין הבניינים ובין הדמויות שפועלות בהם.

השנה, כשסדנת ההדפס חוגגת 50 להיווסדה ובית טיכו חוגג 40 לפתיחתו כשלוחה של מוזיאון ישראל, מוצגות במקום עבודות של ארבעה אמנים שקשריהם עם שני המוסדות אמיצים ומשמעותיים: לארי אברמסון, אסף בן צבי, אביטל כנעני ושרון פוליאקין יצרו בסדנת ההדפס סדרות מהותיות להתפתחות יצירתם. ארבעתם קשורים לנופי הארץ, לצמחיה ולמציאות ההיסטורית והפוליטית שלה. בתערוכה מוצגות עבודות שהם יצרו בסדנה בעבר המתייחסות למרחב הנפיץ שסביב בית טיכו והסדנה, ועבודות חדשות שמציגות מבט חדש על סביבה זאת ועל הקשר עם יצירותיה של אנה טיכו.

ובל נשכח – כל האמנות, ההיסטוריה והמשקעים התרבותיים הם כאלה שמעוררים בנו תמיד חשק לסיים עם אתם יודעים מה – בקבוק של פורטה 6 בחצר היפה. אפשר לשלב את החוויה בדיאלוג עם חתולי החצר הידידותיים, לנשום אוויר הרים צלול כיין וללגום מהיין שלכם. לחייכם.

בית טיכו, להשיג ברח' הרב אג"ן 10 ירושלים

>>לאתר Porta 6//אינסטגרם//פייסבוק

• צאו לגלות משהו חדש
• Porta 6
• ירושלים
• גלריות
• אמנות
• מוזיאון ישראל

לפני כחודש וחצי, כשחגגנו שנה להפעלת הקו האדום של הרכבת הקלה, חגגנו את זה כמו שאנחנו יודעים ברשימת"דברים שאנחנו שונאים ברכבת הקלה". אחת התלונות שלנו נגעה לעיצוב הפנים של התחנות התת קרקעיות, ולפיה "מותר להתלונן על כך שהתחנות נראות כמו סצנה מסרט דיסטופי פוסט-אפוקליפטי ורטרו-עתידני מהגוש הקומוניסטי, סטריליות כמו חדר ניתוח וחסרות כל איפיון. מה רע בקצת אמנות רחוב על הקירות? או צילומים של תל אביב הישנה מאזור התחנה? תכניסו קצת חיים ועניין למרחב הזה". ובכן, הנה שמעו את שוועתנו והנה נכנסים קצת חיים לתחנות הרק"ל.

>>

החל מהשבוע שעבר מוצגת בתחנות שאול המלך ואלנבי של הרכבת הקלה תערוכת פופ אפ מאוסף מוזיאון ישראל, הכוללת העתקים זהים למקור ממבחר יצירות המופת שמוצגות בו.בין העתקי היצירות המפורסמות שיוצגו ניתן למצוא את "אישה עם ענק אבני חן" של פבלו פיקאסו, "צ'לסי 4" של אנדי וורהול, "טירה בפירנאים" מאת רנה מגריט ו"קציר בפרובנס" מאת וינסנט ון גוך, כמו גם יצירות ישראליות איקוניות וביניהן דיוקן של אברהם שלונסקי מאת דוד טרטקובר ותצלום של פסלו המפורסם של יצחק דנציגר "נמרוד".

תערוכת הפופ-אפ, שמהווה שיתוף פעולה ראשון (ויש לקוות שלא האחרון) של הרכבת הקלה בגוש דן עם מוסד תרבות לאומי, תהיה פתוחה עד סוף מאי 2025 ותאפשר לעוברים ולשבים להיחשף ליצירות מהחשובות באוסף מוזיאון ישראל. אוסף המוזיאון הוא האוסף הגדול בישראל, מונה כמעט חצי מיליון פריטים, והוא מוצג בשלושה אגפים: אגף בצלאל לאמנות, אגף ברונפמן לארכאולוגיה ואגף מנדל לאמנות ותרבות יהודית.

התערוכה מוצגת במרחבי הכניסה לתחנות הרכבת הקלה, והיא פתוחה לקהל הרחב, בכל שעות הפעילות של הרכבת הקלה, מ-05:40 ועד 01:00 (רק אל תשכחו לתקף את כרטיס הנסיעה). שיתופי פעולה אמנותיים כאלה מקובלים מאוד ברחבי העולם, כשתחנות תת קרקעיות משמשות פעמים רבות כסוג גלריות המציגות עבודות מודפסות בקנה מידה גדול, ולפרקים אף מופקדות תחנות שלמות לעיצובם של אמנים כמו בפרויקט תחנות האמנות (Stazioni dell'Arte) בנאפולי, שם עיצבו אמנים ואדריכלים את התחנות. אנחנו לא נתנגד.

"אנחנו שמחים להצטרף לנהוג בתחנות רכבת בערים המרכזיות בעולם, ולהנגיש אמנות לקהל הרחב במרחב הציבורי", אמר מנכ"ל תבל עמירם אוחיון. "התערוכה תספק לנוסע חווית נסיעה ייחודית לצד יצירות של גדולי האומנים בעולם. אנחנו מזמינים את הציבור להשתמש ברכבת הקלה וגם לבלות ולצרוך אמנות גם בתחנות וגם מחוצה להן, במוזיאונים ובאמנות רחוב הסמוכה לתחנות".

• הבועה
• הרכבת הקלה
• מוזיאון ישראל
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

נתחיל מהסוף – "המוזיאון" המדובר של רן טל הוא סרט מהנה, סוחף ומעל הכל אסתטי להפליא. הביקורות מהללות את אהבתו של טל לאנשים ואת יכולתו לספר סיפורים שמזקקים את תמצית הישראליות. טל קיבץ ל-74 דקות מסע ארוך שצולם לפני שנתיים בתקופת חגיגות ה-50למוזיאון ישראל. כמו ב"גן עדן" שלו מ-2012, גם כאן המיקום הוא רקע לסיפורים של אנשים שמעצבים את המקום, והוא עובר דרך כל שרשרת המזון של המוסד המוזיאלי – מהסדרנים, האוצרים, הרסטורטורים, המבקרים ועד המנכ"ל ג'יימס סניידר, שנראה בסרט כמו סבא חביב ולא כמו מי ששלט במשך 20 שנים על המוזיאון ביד רמה ושנויה במחלוקת. סביר להניח שזו הייתה מטרתו (הנאיבית) של טל – להתבונן על אותם אנשים אנונימיים לכאורה ודרכם ליצור רצף אסוציאטיבי של רגעים קטנים ולא מבוימים ולתהות על מעמדו ותפקידו של המוזיאון.

ויש הרבה על מה לתהות. מוזיאון ישראל הוא אחד המוזיאונים הגדולים בעולם, שאמנם אינו מוגדר כמוזיאון לאומי אבל מתנהל ככזה. במוזיאון נמצאים אוספים גדולים וחשובים של יודאיקה, ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה ואמנות שאמורים, כמו כל מוזיאון לאומי בעולם, לעצב ולשמר את ההיסטוריה ואת התרבות המקומיות. במרוצת השנים נשמעו לא מעט ביקורות על המוזיאון, בין היתר על זהותו הלא ברורה ועל אי יכולתו לגבש נרטיב לאומי קוהרנטי וברור.

טל מתמודד בסרט עם חלק מהסוגיות האלו ועם עוד שאלות בולטות בשיח המוזיאלי באמצעות סיטואציות יומיומיות ושיחות אגביות. את שאלת הפוליטיקה שמאחורי הבחירות האוצרותיות ממלאת דמותו של מדריך פלסטיני במוזיאון שתוהה מדוע אוסף הלבוש הערבי נשאר במרתפי המוזיאון ומעולם לא הוצג. את הדיון הנושן על המוזיאון כתחליף חילוני לדת מספק משה הסדרן שמדבר על היכל הספר במונחים של התעלות רוחנית ומולו רב המוזיאון (כן, כן, יש דבר כזה) שלא מבין מה הסיפור הגדול. "המוזיאון לא משמעותי בשבילי", הוא אומר. "הוא לא מדבר אליי, למה שאני אדבר אליו? בבית כנסת נמצאים כל היום, זה הדבר הערכי. למי שאין את זה לוקח את המוזיאון ועושה אותו מקדש".

עוד כתבות מעניינות:
איך הפך איי וייווי מאמן בינוני לסנסציה בינלאומית?
מה תפקידו של צילום העיתונות ב-2017
האמנות המקומית מתחילה להבין את גודל המשבר

"המוזיאון" מצטרף לז'אנר של סרטי מוזיאונים שמציפים את הקולנוע בשנים האחרונות, בהם "פרנקופוניה" של אלכסנדר סוקורוב מ-2015 שעוסק בתקופה שבה מוזיאון הלובר היה נתון תחת שליטה נאצית, "הניו רייקסמוזיאום" מ-2014, שנכנס לנבכי הפוליטיקה הביורוקרטית של המוזיאון ההולנדי, ו"הגלריה הלאומית" של פרדריק ווייזמן, גם הוא מ-2014, שמספר את סיפורו של המוסד הבריטי הוותיק דרך אחורי הקלעים שלו. גל סרטי המוזיאונים הזה מופיע בעידן שבו תפקידם של המוזיאונים נבחן מחדש. אם פעם המוזיאון היה היכל קדוש של שימור, איסוף, פרשנות ותצוגה, בעשורים האחרונים מוזיאונים ברחבי העולם מחשבים מסלול מחדש לנוכח הירידה המשמעותית במספר המבקרים והתפיסה הרווחת שהם מוסדות מיושנים ושמרניים. המוזיאונים האמריקאיים, בראשם המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA), היו הראשונים להתמודד עם נקודת השבר הזו. בעשור האחרון הם משנים את עורם והופכים למרכזי פנאי ובידור עם תערוכות בלוקבאסטר ואירועים בידוריים כאלו ואחרים. המגמה ברורה – פחות מחקר מעמיק ויותר פאן.

פסיק קטן וחסר משמעות

מוזיאון ישראל מיישר קו עם המגמה הזאת וגם הוא נאלץ להתמודד עם טענות על תערוכות אמנות הרבה פחות נועזות מבעבר ועל פנייה למכנה משותף ופופוליסטי. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר אירועים בידוריים לכל המשפחה כמו "נקודת מגע" ותערוכות ספקטקל – התערוכות שלאיי וייווייו-100 שנים למשתנה של דושאן שעוצבה בסגנון איקאה הן מבחר קטן מהשנה האחרונה. טל מתייחס בקצרה לסוגיה הזאת בסצנה תלושה ואינטנסיבית שבה נראה המוזיאון כמו מועדון של קלאברים משונים.

נדמה שטל מתקשה במיוחד באגף האמנות העכשווית, שממלא פסיק קטן וחסר משמעות בסרט. הוא מבליח פעמים אחדות כאתנחתא קומית ומגוחכת, למשל כששתי עובדות מתקנות את העבודה הפרובוקטיבית "Family Romance" של צ'רלס ריי שנמצאת באוסף האמנות העכשווית. הן רוכנות לכיוון איברי המין של פסלי הבובות ותוהות ברצינות תהומית אם כדאי לנפח את שערות הערווה שלהן באמצעות פן.

גם האמנות הישראלית כמעט בלתי נראית בסרט – היא מתחילה ונגמרת בכניסה לתצוגת הקבע הישראלית, שם מוצב "נמרוד" של יצחק דנציגר. חוסר היכולת, העניין או הרצון של טל להתמודד עם האגפים האלו של המוזיאון אומר דרשני וסותם את הגולל על השאלה אם האמנות העכשווית רלוונטית לחברה הישראלית.

אז מה בכל זאת סוד הקסם של "המוזיאון" ושל סרטי המוזיאונים בכלל? נראה שהם רוכבים על אותה מגמת בידוריות שמציפה את המוזיאונים בעולם: סיפורים אנושיים, מרגשים ומשעשעים על חשבון דיונים יבשושיים וחוויה מרהיבה וחושנית במקום התבוננות שקטה ואינטימית.

• מוזיאונים
• מוזיאון ישראל
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מועצת המנהלים של מוזיאון ישראל בירושלים הודיעה הבוקר (ג') כי ד"ר ערן נוימן (48) נבחר לתפקיד מנכ"ל המוזיאון. נוימן עומד כיום בראש בית הספר לאדריכלות ע"ש דוד עזריאלי באוניברסיטת תל אביב ובראש המעבדה הדיגיטלית לחקר האדריכלות. הוא יחליף בתפקיד את ג'יימס סניידר, החותם קדנציה בת 20 שנים בתפקידו.

"ערן ניחן בתמהיל הנכון של ניסיון ניהולי, רקע אקדמי נרחב, סקרנות אינטלקטואלית וערכים חברתיים הדרושים כדי להוביל את מוזיאון ישראל אל העתיד", אומר יו"ר המוזיאון, עו"ד יצחק מלכו. "הישגיו הולמים את החזון והתנופה המאפיינים את ההצלחה המתמשכת וההתפתחות המרשימה של מוזיאון ישראל".

נוימן הוא בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל והתוכנית לתיאוריה ולהיסטוריה של האדריכלות באוניברסיטת קליפורניה. "כבוד גדול הוא לי להצטרף למוזיאון ישראל ברגע כל כך חשוב במסלול התפתחותו", אמר עם התבשרותו על המינוי. "אני כבר מצפה להתחיל לעבוד עם צוות העובדים וחברי ההנהלה כדי לפעול להמשך שגשוגו של המוזיאון, לאחר הישגיו המרשימים של קודמי בתפקיד, ג'יימס סניידר".

• מוזיאון ישראל
• אמנות
• תרבות