הרבה זמן, כלומר לפחות איזה חודשיים, שלא היה כאן בתל אביב פסטיבל מוזיקה טוב, כזה שפותח את האוזניים, את הראש ואפילו את הלב. ספק אם יש פסטיבל ראוי יותר לשבור איתו את הבצורת מפסטיבל פליציה בלומנטל שחוזר לתל אביב בפעם ה-28 (שני-שבת 21.3-16.3 מוזיאון תל אביב) עם 140 אמנים ואמניות, 17 מופעים, 6 ימים שתי תזמורות ובית אופרה אחד.

>> מי צריך את משרד התרבות: קבלו את פרסי התיאטרון של תל אביב
>> מי יודע מדוע ולמה: ביום שבת יוצאים עם המשפחה בפיג'מה

בין 17 המופעים ואירועי הפסטיבליתקיימו קונצרט הפתיחה "מסע החורף – מדומיין מחדש" של שוברט והנס צנדר עם הטנור הבריטי פיטר ווד (אנגליה), שמתכתב עם המופע הישראלי המקורי "מסע קיץ"; זמר הבריטון הידוע מתיאס גרנה יבצע מחזור שירים אייקוני של שוברט; אבישי כהן (חצוצרה) בבכורה תל אביבית ליצירה חדשה; אופרת ילדים מאת יוני רכטר לסיפור "מעשה בשלושה אגוזים" של לאה גולדברג; בעקבות הצלחת המופע של ירון לונדון ויהודה ענבר בפסטיבל הקודם הם יבצעו בפסטיבל מופע חדש; די.ג'יי חיים ויטלי במופע מדיטציה מודרכת עם מוזיקה חיה אינטואיטיבית; המופע "שירת הציפורים" בהשתתפות 30 זמרים וצ'לנים בשיטת "שלמו כפי יכולתכם"; וגם ערב ג'אז בגן הפסלים, סרטים על מוזיקה ומוזיקה חיה מנוגנת בהקרנת סרט.

השנה יתארחו בפסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה ה-28 אמנים מובילים מבריטניה, גרמניה, ליטא ופורטוגל והוא יהווה גם במה למיטב היצירה של אמנים ישראליים נפלאים שחיים ופועלים בארץ. במהלך הפסטיבל יבוצעו יצירות שעברו טרנספורמציה וגם יצירות שנכתבו בהשראת יצירות אחרות, כמו גם מפגש עם מלחינים מוכרים כפי שהם באים לידי ביטוי מזוויות מפתיעות ומבט אל העולם של היום והאופן שבו הוא מְתַּקְשֵׁר אחורה עם יצירות מן המאות הקודמות.

"השנים האחרונות גרמו לנו להסתכל על העולם בצורה אחרת – דברים שנדמו קבועים ומובנים מאליהם התבררו כלא יציבים, והמוּכּר קיבל לפתע גוון אחר", כך נמסר מהפקת הפסבל. "מתוך מציאות זו, הנושא של פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה ה-28 הוא 'דמיון מחדש' – היכולת לעצור, לשאול ולראות בצורה אחרת את מה שחשבנו שאנחנו כבר מכירים".
>>פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה ה-28,שני-שבת, 21.3-16.3,מוזיאון תל אביב לאמנות //מנהל אמנותי: עידו שפיטלניק //פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• פליציה בלומנטל
• מוזיאון תל אביב
• אבישי כהן
• יוני רכטר

>> זיו בן הוא המנהל האמנותי של פסטיבל לטינו אמריקה, שחוזר בפעם הרביעית למוזיאון תל אביב (21.2-19.2) לשלושה ימים של מקצבים לטיניים סוחפים. בפסטיבל יקחו חלק כ-100 מוזיקאים ומוזיקאית, זמרות וזמרים, מתוכם לא פחות מ-14 אמנים מהשורה הראשונה של הסצנה הלטינית בעולם.התוכניה המלאה וכל הפרטים באתר הפסטיבל.

>> פילהרמונית בחאקי: השיר המטורף של הארץ // אמיר לקנר
>> הודעה חשובה מג'ון לנון: כולנו יתומים וצריכים טיפול // אורי משגב

הניהול אמנותי של פסטיבל "לטינו-אמריקה" הוא קודם כול עניין רגשי שמצריך קבלת החלטות אמנותיות מורכבות: איך בונים ליין־אפ בעידן של שפע מוזיקלי אדיר? איך יוצרים איזון בין מסורת לחדשנות– בין מחוות לאייקונים כמו סליה קרוז ומרסדס סוסה שכוכבם דרך לפני עשרות שנים, לבין קולות עכשוויים שמביאים שפה חדשה?

החיבור בין ישראל לאמריקה הלטינית אולי נראה מפתיע, אבל על רחבת הריקודים ועל הבמה הוא מרגיש טבעי לגמרי. סלסה, סמבה וטנגו מוצאים כאן בית, לא רק בגלל הקצב, אלא בגלל הרגש והסיפור האנושי שהם נושאים. כשהקהל הישראלי יפגוש את אמני הפסטיבל שלנו, הוא לא פוגש “מוזיקה זרה” אלא זהות אחרת שמשקפת משהו מעצמו – תשוקה, געגוע, שמחת חיים, וכן, גם התמודדות.

כשאני בונה את הפסטיבל, אני מדמיין מסע: מקובה של פעם ועד הלטין הבועט והמוחצן לעיתים, שנוצר כאן ועכשיו. לכן היה לי חשוב להזמין אמנים כמו הזמרת הקובנית ארהי מרטינז, שמביאה קול עמוק ומלא היסטוריה; החלילן הוונצואלי עומר אקוסטה, שמספר סיפור של קלאסיקה יחד עם אותנטיות מרשימה; הפסנתרן צ'וצ'יטו ולדס, שמחבר אותי למסורת של באך יחד עם זו האנרגטית של קובה היום; ופרננדו קנופ, נגן בס יוצא דופן ושותף קרוב לעשייה האמנותית של הפסטיבל.

מאחורי כל בחירה יש התלבטות, הקשבה, ואמונה שהקהל מרגיש כשמשהו הוא באמת אמיתי. המרכיבים החשובים לי ביצירת הפסטיבל הם החיבורים האמנותיים שלכאורה הם בלתי אפשריים, אך בפסטיבל כמו בפסטיבל הם אלו שנותנים את הצבע המיוחד של הפסטיבל – ומדגישים את העשייה האמנותית שאנו עושים כבר שנים.

השנה, בתוך מציאות של חוסר-ודאות ואיומים ביטחוניים, הבחירה לעשות פסטיבל בינלאומי הפכה לאמירה כמעט אישית. מתחילת פעילותנו אנחנו מחוייבים לקהל שלנו, וב-30 שנים האחרונות לא ביטלנו ואף לא מופע אחד – גם כאשר המצב היה על סף ייאוש. בחמש שנים האחרונות אני מרגיש קצת כמו איש משרד החוץ, שמסתובב בעולם וכל מה שהוא מחפש אלו אנשים טובים ואמנים מצוינים שיגיעו לכאן לישראל.

ואנחנו מביאים את המיטב. אנחנו גאים בכך שלאחר ביקור בישראל – אותם אמנים הופכים לשגרירים הנאמנים ביותר שלנו בעולם. אמנם אלו קולות קטנים וצנועים – אך הם מראים את ישראל ובמיוחד את התרבות בישראל כמשהו שהוא חיוני לכל אדם באשר הוא. דווקא עכשיו, המוזיקה עבורי היא מרחב של חיבור, נשימה ותקווה – מקום שבו אפשר להיזכר למה אנחנו ממשיכים ליצור ומדוע התרבות כל כך חיונית להמשך קיומנו.
>>פסטיבל לטינו אמריקה, 21.2-19.2, מוזיאון תל אביב לאמנות, שאול המלך 27 תל אביב.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיקה לטינית
• פסטיבל
• טור אישי
• מוזיאון תל אביב

שירה גפן נתנה לי במתנה את אלונה. אני אוהב את הספרים של שירה, ואל אלונה התחברתי מיד. אולי כי היא מזכירה לי את הבת שלי – ילדה שמדברת עם עלים ועם עצים. כבר מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה לפגוש את אלונה על הבמה, להפוך אותה מדמות בספר לדמות חיה. ורציתי גם לעבוד עם שירה, שיש בה משהו מאלונה.
>>"הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל"

שירה ואני אוהבים ספרי פופ-אפ, ומתוך זה נולד הרעיון למופע שבו אלונה חיה בתוך ספרים. דוד פולונסקי הצטרף, ויצרנו ספר פופ־אפ קטן עם אלונה מיניאטורית, שמקפצת מדף לדף. והיו הרבה מצלמות בתוך הספרים, ופנסים מיוחדים, מסכים, מחשבים – כל מה שאני אוהב לעשות בהצגות שלי. אבל אז פרצה המלחמה.

חודשים לתוך המלחמה חשבנו שהפרויקט יידחה. אבל אז בעצם הבנו שדווקא עכשיו צריך להתחיל. חיפשנו שקט, ילדה ואור. שכרנו סטודיו, מילאנו את הבמה בעלים, ודוד פולונסקי עיצב, פיסל וצבע. אלונה גדלה והפכה לילדה בגודל רגיל. הקשבנו למה שהיא מבקשת לעשות: לא צעצועים טכנולוגיים, אלא אור, צל ודמיון. כך נוצר מופע בלי פירוטכניקה. כלומר עם, אבל הרבה פחות.

ומרגע שחשבנו על הטכנולוגיה בעיניים של הילדים, המקרן כבר לא היה מכשיר שמקרין וידאו ממצלמה אלא פנס. פנס מתוחכם, פנס קסם, אבל קודם כל – פנס. ועשינו צלליות, ואנימציה של סילואט, והחלפנו צבעים. גוני פז, אביב הורביץ ורותם גולדנברג הצטרפו והנפישו את הבובה, שי דרור עבד עם הרוח והצבע, ואסף רוט עם הקולות והצללים. כל אחד הביא פעולה, חומר או איכות, והכל הצטבר לסטודיו רוחש ופעיל, ממש כמו הגן שבספר.

ככה ביימנו את המופע, שירה ואני. לא אדפטציה של הספר אלא כתהליך פתוח של הקשבה לכל השותפים ליצירה. לא ביימנו את אלונה, אלא עקבנו אחריה, אחרי הפעולות שהיא מבקשת לבצע, הקצב שהיא מכתיבה, היחסים שלה עם החומר של העלים, האור של המקרן, והצללים.

וברקע עוד ועוד מלחמה. וככל שהמלחמה גברה, עם אזעקות, טילים, מפונים והרוגים, הרגשתי שאנחנו כולנו אלונה, צועדים בתוך איור חשוך, מוקפים צללים ועצים גדולים. וכמו אלונה, שכל אחד צריך עלה שנשר מהעץ, ינחת על הראש, וילווה אותנו הביתה. והעלה הזה היה הפרוייקט עצמו. כי חלק גדול מהזמן הייתי יחד איתה, מוקף בעלים, והיא היתה לי נחמה ומקלט. בועה של תום ורכות.

ואלונה גדלה ויצאה מהסטודיו לפסטיבל הצגות הילדים בחיפה וזכתה בפרסים, ובסוף השבוע הקרוב היא תגיע לאולם רקנאטי במוזיאון תל אביב. וכל פעם שאני פוגש אותה, כשאנחנו עושים חזרה על הבמה, אני נזכר איך היא הצילה אותי במלחמה.
"על עלה ועל אלונה", 31.1, אודיטוריום רקנאטי במוזיאון תל אביב.לפרטים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• הצגות ילדים
• מוזיאון תל אביב

>> ורד נסים (למה שלא תעקבו) היא אמנית רב-תחומית בולטת בסצנה, ובימים אלה היא מציגה בגלריה העירונית רמת השרון את תערוכת היחיד "מתאבקת על החיים" באוצרותה של רחל סספורטה, ובה היא מציגה מיצב וידאו, צילומים ואובייקטים דרכם היא עוסקת בקינת נשים ובהתמודדות עם אובדן. אתם צריכים לראות את זה.

>>מיץ התפוזים הכי טוב וחנויות ספרים כמו בחו"ל // העיר של שקד בשן
>>קצת ירוק לנשמה ומקומות שהיו חסרים בעיר // העיר של נטעלי בראון
>>קפה בת"א של פעם והממולאים הטובים בעולם // העיר של יסמין רביב

1. הבית שלי ברחוב מטלון

אני יודעת שלכתוב "הבית שלי" נשמע כמו התחמקות, אך בזכות קצת עזרה ובזכות מחירי הדירות שהיו אז זולים הצלחתי לקנות את הדירה שלי. היא נמצאת בקרבת התחנה המרכזית ובמשך 12 שנים גרתי בה, והיא שימשה לי גם לסטודיו. כשילדיי נולדו עברתי לגור בחולון בקרבת הוריי על מנת שאוכל לקבל מהם עזרה. עזבתי את הבית מתוך ידיעה שכשהם יגדלו קצת אחזור איתם. הרגע הזה מרגיש קרוב יותר, אבל גם התרחק לאור כל האתגרים של השנים האחרונות. אני מרגישה געגוע אליו ומידי פעם תוהה מתי אוכל לחזור, איך זה ירגיש עכשיו כשכל כך הרבה השתנה.

2. רחוב אלנבי

פעם, עוד לפני שנולדתי, רחוב אלנבי היה רחוב ארוך שנע מכיכר המושבות. אחת הכיכרות המרכזיות הראשונות של העיר, שהסתיימה בקזינו גלי אביב. כיום הרחוב השתנה, אבל אפשר להרגיש את העיר דרכו. למרות ההזנחה, למרות החפירות, למרות הסכנות להידרס על ידי קורקינטים ולמרות הרעש – אני אוהבת את הרחוב. את הסיפור של לנסות למצוא מוצא חדש לים, עיקוף לנתיבים של יפו, את הקצב, את החנויות שמציעות שפע המוני לצד חניות בוטיק.

3.מקס סטוק קינג ג'ורג'

אני תמיד עושה קניות במקס סטוק. יש שם מבחר עשיר ומשונה של דברים שאני רוצה ולא צריכה. יש שידות לילה, חומרי יצירה, בגדים, חיישני תנועה, הכל. אני חושבת שמקס סטוק הוא קצת השתקפות של יצירות אמנות בעיניי. המקום מצביע על שפע חסר תכלית מהסוג הדמוקרטי. יש שם באמת אנשים שלא תמצאו בחנויות אחרות שהמכנה המשותף של כולם הוא לרוב שותפות גורל של אנשים שמחפשים מציאות, שמחפשים שפע שאין בו צורך אבל שיש כמיהה גדולה אליו. יש הרבה סניפים בעיר אבל הסניף הזה הפך להיות אחד מהאהובים עלי. תמיד מתרחשים שם סיפורים ודרמות.
קינג ג'ורג' 48 תל אביב

4. בסריגתא

חנות בשדרות ירושלים.יש לי אהבה גדולה למלאכות יד. אני לא יודעת לסרוג לצערי, אבל עוד לפני שהילדים נולדו התחלתי להסתכל יותר על בובות. בובות צמר בעיקר. יש כמה חנויות מופלאות בעיר וקשה לבחור רק אחת. אני רוצה להוסיף לרשימה גם אתחיים רפאלבאזור שוק לוינסקי, מסעדתקאנוהוייטנאמית, את חנות הבגדיםקאלה, ואת חנות חומרי היצירהקנבס.
שדרות ירושלים 53 יפו

5. D-STORE

חנות שנמצאת באלנבי, שכמו שציינתי, הוא רחוב אהוב עליי. הייתי יכולה לבחור עשרות חנויות רק מתוך אלנבי. הן חלק ממה שהופך את הרחוב לנהדר ולהפך. שני הילדים שלי על הרצף, והחנות מוכרת כל מיני דברים שונים ומשונים שמיועדים לילדים על הרצף או עם הפרעות קשב וריכוז. אסתטית החנות לא נראית כמו משהו יוצא דופן, אבל הסבלנות של האנשים שעובדים שם ראויה לציון. הם יסבירו וישכנעו להרגיש את השמיכות הכבדות, לגעת בצעצועים מרגיעים. אני מאמינה ומרגישה שהמקום נוצר מתוך אהבה ונסיון להבין חוויה אחרת של העולם. מתוך האינטראקציה עם המוכרים בחנות יכולתי גם רגע להתנתק מההוויה שלי ולחוש דברים בצורה אחרת.
אלנבי 119 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

מוזיאון תל אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון, אבל שתי נקודות מפריעות לי בו: ראשית, האדריכלות שלו. המחשבה על בניית מונומנט עצום מרגישה כמו קפריזה אדריכלית אומללה. כזו שלא לוקחת בחשבון את האנשים שמבקרים במוזיאון ורוצים לראות אמנות. יש שם חללים גדולים שמובילים לשום מקום ומקשים על ההתמצאות. הנקודה השנייה קשורה למיקום של המוזיאון מול הקריה. אני יודעת שההימצאות של בסיס צבאי מול המוזיאון המרכזי היא קצת סמן של הישראליות, של הקיום המופרע שלנו שאנחנו מנסות לנרמל. הייתי רוצה שהסמליות המיליטריסטית הזו תהיה מאחורינו מתישהו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אני רואה המון המון תערוכות. יש הרבה דברים שאני אוהבת ושפותחים לי את הלב, אבל אני רוצה רגע להגיד שאני אוהבת אתשוק חג המולד ביפו. הוא נותן לרגע תחושה שיש אפשרות של קבלת דתות אחרות, אנשים אחרים, דברים שמאוד חסרים במדינה כרגע ושהלוואי ויהיו הרבה יותר מהם ושארועים כאלו יתפרשו ויהפכו למגוונים ומקובלים יותר. אני רוצה לפרגן גם לתוכנית"דקותיים"שמשודרת בכאן. הגישה ליצירה דוקומנטרית של איתי אשר מצוינת וישירה, ולא שיפוטית.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
חייבת להודות שברגעים המעטים שהיה לי זמן, ובגלל שיש לי את הצידוק של לראות המון אמנות אני מרשה לעצמי לשקוע באסקפיזם מוחלט סטייל תוכניות בישול. בנוסף ממליצה בחום ואהבה על "מקום שמח" של נועה קולר ורם נהרי שמצליחה לתאר משפחה ודינמיקה משפחתית בצורה מרגשת ושובת לב.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש המון צורך בעזרה מהמון כיוונים. כל הפוסט טראומה, התמכרויות שהלכו והחריפו סביב המלחמה, ארגונים פוליטיים חשובים ובאמת נראה שעל האזרחים מוטל לנסות ולטפל ולהחזיק את הכל. שאין מבוגר אחראי בנמצא. בזמנים האלו אני חושבת שצריך להחזיק ולשמור גם על אנשים שהמצוקה שלהם לא באור הזרקורים כרגע כמו ארגונים שמטפלים בקשישים עריריים. בזמן הקורונה היתה קצת יותר מודעות וחשוב לא לתת לה להתפוגג בתקופה הזו שיש כל כך הרבה צורך ומצוקה. יש כמה עמותות כמו "מטב", עמותת "לתת" וכמובן לעמותת "קשת" המופלאה והחשובה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נראה לי כרגע לכל העיר, להרים לכולם, ולנסות על הדרך להזכיר להם שלמרות שזה בסדר להנות שלא ישכחו את הדברים החשובים ושלא יתנו להסחות דעת ולרצון לברוח להשתלט עליהם. מבין כולם אני בוחרת להרים לשלומית ברויר ולרחל סספורטה, שתי האוצרות האחרונות שעבדתי איתן על תערוכת יחיד ושתיהן נשים מקצועיות ונפלאות שחובה להרים להן .

מה יהיה?
אני לא סופר אופטימית כרגע אבל אני יכולה להגיד שאני מקווה שיהיה טוב, וזה גם משהו בימינו. אני רוצה להאמין שיהיה טוב, אבל בקונפליקט מתמשך עם המציאות מסביב. אני מקווה ממש שיהיה שיקום וחמלה ובקרוב.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• רחוב אלנבי
• קינג ג'ורג'
• סריגה
• מוזיאון תל אביב

אין טעם להכחיש זאת: בחצי השנה האחרונה הפך מוזיאון תל אביב לאתר האירועים הכי חם בעיר. אחרי ההשתלטות הלילית של לבונטין 7, אחרי ההשתלטות הלילית של בית רדיקל ואחרי פסטיבל תל אביב של שלומי שבן שהשתלט על חללי המוזיאון במשך חמישה ימים שלמים, הגיע תורם של גיל קרניאל ו-Shamans Of Sound להראות לנו איך עושים את זה נכון.

>> גילה וננסי באות לגילה וננסי: הילולת היומולדת של גילה גולדשטיין ז"ל
>> 21 אמנים משתלטים על מבנה מסקרן בלב העיר, והופ, יש לנו יקום מקביל

"Sound:Zero" הוא שמו של האירוע ו"הדים של התחלה חדשה" הוא כותרת המשנה שלו, בהתאמה לכך שהאירוע יתרחש בלילה הראשון של השנה (חמישי, 1.1.2026). וכנראה שאין דרך טובה יותר להתחיל שנה חדשה מאשר לילה במוזיאון עם שלוש במות מוזיקה, שתי רחבות ריקודים ועשרות מוזיקאים שירקחו עבורכם ביטים וסאונדים חודרי נשמה.

"אחרי סדרת אירועים פורצי דרך במדבר ובמרחב העירוני, ועם אג’נדה של חיפוש מתמיד אחר צלילים חדשים ואפשרויות חדשות לחוות אותם, אנחנו פותחים את השנה במסע חדש: SOUND:ZERO", הסבירו השאמאנים בהודעתם לתקשורת. "ב־1 בינואר מוזיאון תל אביב לאמנות יהפוך למעבדה חיה של ניסוי והתחדשות. אמנים מבוססים וצעירים, יוצרים, מפיקים ואמני סאונד נפגשים לערב שבו נולדות יצירות חדשות, שיתופי פעולה בלתי צפויים ומופעי בכורה, חגיגה של מקוריות, יצירתיות ותעוזה אמנותית".

והליינאפ, הו הליינאפ: רד אקסס, אבישי כהן קוורטט וסאונד גארדן מובמנט יובילו את הערב כהדליינרים, ולצידם יופיעו ריג'ויסר (עם דן מאיו, ניתאי הרשקוביץ ורוני עיברין), המקהלה הקאמרית ירושלים, יג'י יאון הקוריאנית, אלי פרלמן, MYKI, מאיו שבירו ונור בר-גורן ועוד. המופעים ינועו בין הפקות מקור, יצירות בהתהוות, ופרויקטים ניסיוניים – כולם שואפים לבחון ולהגדיר מחדש את גבולות הסאונד ואת דרכי החוויה שלו.

המלצת המערכת: דלגו על מסיבות סילבסטר ברביעי ותחגגו את השנה החדשה ביום הראשון שלה, בסטייל ובגבוה. את לא תהיה חוויה זולה (189 ש"ח לכרטיס במכירה המוקדמת), אבל בניגוד לעוד מסיבת ניו יירז גנרית, זאת תהיה כנראה חוויה שתזכרו.
>> סאונד:זירו, חמישי 1.1.2026 החל מ-20:30, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27.הכרטיסים מחכים לכם כאן

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• הופעות מומלצות
• מוזיאון תל אביב
• רד אקסס
• אבישי כהן