רבים וטובים הקדימו את "אידיוט המחמד של אלוהים" בניסיון לעשות מודרניציה למיתולוגיה הנוצרית. "דוגמה", "בשורות טובות", "על טבעי" ו-"לוציפר" הן רק חלק קטן מהיצירות שהשתמשו ברעיונות ודמויות – מלאכים, שדים, ניסים, פרשי אפוקליפסה וכן הלאה – כדי להגיד משהו על ימינו אנו, או לפחות לעשות קצת צחוקים. איזה חידוש מביאה איתה "אידיוט המחמד" כדי לבדל את עצמה מאלה שקדמו לה? ובכן, המון, המון דיאלוגים נוירוטיים בלי פואנטה. אבל ממש המון.

https://www.youtube.com/watch?v=g48NhGOUQbo

האידיוט המדובר הוא קלארק (בן פלקון), לא אידיוט של ממש אלא סתם בחור רגיל ופשוט. הוא עובד בחברת תמיכה טכנית, מגדל שני חתולים ודלוק על הקולגה שלו אמאלי (מליסה מקארתי). יום בהיר אחד קלארק חוטף מכת ברק ומאותו רגע והלאה מתחילים לקרות לו דברים משונים – הוא מתחיל לזהור לפעמים, נפלטים לו ציטוטים מהתנ"ך ומשפטים בשפות שהוא לא שולט בהן, הוא מחייה בעלי חיים וצמחים וכן הלאה. לא הרבה אחר כך מתחילות להופיע סביבו דמויות כמו המלאך שמואל (יאניק טרוסדייל, מישל מ"בנות גילמור"), השטן ואפילו אלוהים, ומסתבר שיש לו תפקיד חשוב בקרב העקוב מדם בין גן העדן לגיהנום.

לא ממש ברור מה התפקיד החשוב הזה, וזה לא נעשה יותר ברור בפרק הסיום. קלארק נדרש להפיץ את בשורת האל, אבל לא יודע איך. והאמת, זה לא ממש העיקר. "אידיוט המחמד" היא גם סיפור נוצרי מחודש, גם קומדיה רומנטית וגם סיטקום מקום עבודה, וכל הנ"ל לא בהכרח עובד ביחד. מעל הכול, זו יצירה של פלקון את מקארתי, ויש להם סוג מאוד מסוים של הומור. אם לא התחברתם, אין לכם שום סיבה לנסות ולצלוח את הסדרה הזו – כי ההומור תמיד יהיה חשוב יותר מפיתוח הדמויות או העלילה.

פלקון ומקארתי הם זוג במציאות שכבר שיתפו פעולה בסרטים שהוא ביים והיא כיכבה בהם, כמו "תמי", "הבוסית" ו"כוח רעם". הקשר המתפתח בין הדמויות שלהם מעניין אותם הרבה יותר מהעלילה הנוצרית וניכר שהם מאוד אוהבים אחד את השנייה ואת השפה הקומית האופיינית שלהם. במובן הזה, הסדרה לגמרי מחזירה את האמון באהבה. לא משנה כמה מטרחנות הבדיחות שלך, אי שם יש מישהי שתשמח להוסיף אותן לרזומה שלה כשחקנית.

מקארתי מעמיסה על אמאלי שלל התנהגויות מוזרות – היא נוסעת בקלנועית, היא שינתה קלות את שמה כדי שיישמע כמו זה מהסרט הצרפתי הידוע, היא ממש אוהבת סמים. זה לא מאוד מצחיק וזה בעיקר לא ממש משנה, כי התפקיד שלה בסדרה הוא בעיקר לתמוך בקלארק. גם לדמויות האחרות יש אפיונים מהסוג הזה – אחד אובססיבי לניירת, אחד אוהב לדבר עם קולגות בשירותים – ולא משנה כמה טרלולים דתיים יתרחשו סביבם, כולם ממשיכים לפטפט עד שהנשמה תצא.

שמונת הפרקים מוקדשים בעיקר להצגת ההתנהגויות המוזרות של הדמויות ומערכות היחסים ביניהן, כלומר, להרבה מאוד ויכוחים ואי הבנות. למשל, שלוש דמויות משנה מבזבזות דקות ארוכות בדיון על התסרוקת שאחת מהן עשתה לכבוד ריאיון לעיתון, האם התסרוקת מתאימה, האם היא יפה ולמה בעצם היה צורך לעשות אותה. בסצנה אחרת אמאלי מכינה לקלארק שיבולת שועל עם חתיכות נקניקייה, והשניים מדסקסים על טיב המנה המגעילה כאילו אין שדה מהגיהנום שבדיוק מנסה לחסל אותם ואת כל קרוביהם. זה לא 'פילר', זה אמור להיות העיקר. אם רציתם אמירה כלשהי על דת ואמונה, אקשן מגניב או פרשנויות מעניינות לנצרות, צפו ב-"בשורות טובות". ל-"אידיוט המחמד" באים בשביל לדבר על שטויות. כל השאר זה בונוס.

העונה הראשונה של "אידיוט המחמד של אלוהים",עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קומדיות
• נטפליקס
• מליסה מקארתי

• Facebook
• Twitter
• Email

לי ישראל היא גיבורה קולנועית מאוד יוצאת דופן. אמנם כבר ראינו על המסך מיני מיזנתרופים עם לשון מורעלת, אך הם כמעט תמיד גברים שנכבשים על אפם ועל חמתם על ידי איזה ילד חמוד שממיס את לב האבן שלהם. אבל כשמדובר באישה שמנה, אנטיפתית ומוזנחת, לא כל שכן לסבית, מה גם שזו לא קומדיה מחממת לב, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמדובר בסיפור אמיתי, כי אחרת אף אחד לא היה טורח לספר אותו ולמצוא את היופי הפנימי שלו.

ישראל, יהודיה ניו יורקית, הייתה עיתונאית וסופרת שכתבה ביוגרפיות של נשים מפורסמות. הסרט מוצא אותה בגיל 50, בתחילת שנות ה־90, כשאפילו הסוכנת שלה כבר לא מעוניינת במה שיש לה להציע, ואין לה כסף לשלם לווטרינר שיטפל בחתולה החולה שלה. בצוק העתים ישראל (מליסה מקארתי) מוכרת את המכתב שקיבלה פעם מקתרין הפבורן כשכתבה עליה למגזין אסקווייר. זה נותן לה רעיון, והיא מתחילה לייצר מכתבים "ישנים" ולחתום עליהם בשמותיהם של שחקנים וסופרים כפאני ברייס, נואל קאוורד ודורותי פרקר. ניסיונה בכתיבת ביוגרפיות מאפשר לה לחקות במדויק את סגנונם של האנשים חדי הלשון האלה, וסוחרי הספרים שלהם היא מוכרת את המכתבים לא שואלים יותר מדי שאלות. היחיד שהיא משתפת במפעל הזיופים שלה הוא ידידה החדש ג'ק (ריצ'ארד א. גראנט), הומו מזדקן, בליין וחסר בית שמלקט פרנסה דלה ממכירת סמים. האוטוביוגרפיה שכתבה ישראל (23 שנים אחרי כישלון ספרה הקודם על ברונית הקוסמטיקה אסתי לאודר) היא הבסיס לסרט שמועמד עכשיו לשלושה אוסקרים – לתסריט ולשני השחקנים.

עוד כתבות מעניינות:
הקולנוע מתעניין פתאום באפקט מתילדה, ויש סיכוי לתיקון היסטורי
"פרא אציל": הופעה מצוינת אחת אינה מכפרת על סרט גרוע
"המועדפת" צריך לקבל אוסקר ולו בזכות קלוז אפ עוצר נשימה אחד

זה לא מפתיע שאת הסרט כתבו, הפיקו וביימו נשים. התסריט החד וחסר הסנטימנטים מאת ניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק") וג'ף וויטי אינו עושה הנחות לגיבורה הלא שמחה שלו, וכך גם הבימוי המאופק של מריאל הלר ("יומנה של נערה מתבגרת"), ששומר על טון חמצמץ. הסצנה שבה ישראל מגיעה למסיבה נוצצת של החוג הספרותי של מנהטן ומשקיפה על טום קלנסי מדבר בשבח עצמו, כמו גם השיחה הלא נעימה עם הסוכנת שלה (ג'יין קרטין המצוינת), מייצרות תחושה ברורה של המילייה התחרותי שאליו היא לא רוצה להשתייך, בלי להפוך אותו לקריקטורה כפי שמקובל ביותר מדי סרטים. מה שמונע מהסרט להיות גלולת דכאון והופך את סיפורה של הנוכלת לדרמה אנושית מתובלת באירוניה ונוגעת ללב שמותירה אחריה הד, הן שתי ההופעות הנפלאות שבמרכזו.

מקארתי היא קומיקאית אדירה משום שהתזמון הקומי המושלם שלה תמיד מוגש לנו עם נשמה חשופה. הפעם הקומדיה היא על אש קטנה, ומקארתי מתמסרת כל כולה לתפקיד ולרגע אינה מתפתה לגלגל עיניים ולהזכיר לנו שהיא זאתי מהקומדיות הפרועות שדופקות קופות. היא מגלמת את ישראל כאישה חדת אבחנה, קשה ומאוכזבת, שאינה מחבבת אנשים ואינה רוצה להתחבב עליהם. במו ידיה היא הורסת לעצמה כל סיכוי לאהבה, למרות שברור שהיא זקוקה לה. הידידות שלה עם שותפה לשתייה ג'ק מתאפשרת דווקא משום שהיא נטולת כל ציפיות. גרנט, שעדיין מזוהה בעיקר עם תפקידו הקולנועי הראשון ב"וית'נייל ואני", גואל את הקריירה הדי בינונית שלו עם הופעה נהדרת שכמו נתפרה למידותיו. הוא שוב מגלם אדם חלקלק שלא מומלץ לסמוך עליו, אבל הפעם יש המון בדידות ועצב מתחת לחזות המצועצעת.

הידידות המוזרה בעיר הגדולה והמנוכרת – זאת אינה מנהטן החמה והמזמינה מהסרטים של וודי אלן – בין שני אנשים שלא נועדו להיות חברים, מזכירה לרגע את הזוגיות של ג'ו בק וראצו ריזו ב"קאובוי של חצות". מי שמביאה לסרט נוכחות מקסימה לחלוטין היא דולי וולס בתפקיד בעלת חנות ספרים שאוהבת את כתיבתה של ישראל ומציעה לה את עצמה – משהו שיותר קשה לה לקבל. "האם אי פעם תסלחי לי?" ודאי לא יהפוך ללהיט קופתי בארץ, ולכן מומלץ למהר לראותו. אל תדאגו, "הספר הירוק" יחכה לכם.

סרט על:סיפורה האמיתי של סופרת שזייפה מכתבים של אנשים מפורסמים

ללכת?כן. מליסה מקרתי נפלאה בתפקידה המאתגר ביותר בסרט שמותיר אחריו הד רגשי

• סרטים
• ביקורת סרטים
• מליסה מקארתי
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

מאז המצאת התמונות הנעות בסוף המאה ה־19 הקולנוע עבר שלל תהפוכות, אבל דבר אחד נותר יציב – נשים תמיד נדרשו להיות צעירות, רזות ויפות. גם כשגודאר שבר את כל חוקי הנרטיב והייצוג הקולנועי בסרטי הגל החדש של שנות ה־60, לא עלה בדעתו לשנות את הדימוי הנשי, וכוכבות סרטיו היו הכי צעירות, רזות ויפות. כשבשנות ה־70 הקולנוע ההוליוודי נעשה ריאליסטי יותר וקלט כוכבים חדשים שלא ניחנו בפרופיל של אפולו, כמו דסטין הופמן וריצ'ארד דרייפוס, הנשים שלצדם נותרו יפות, כלומר צעירות ורזות. הדפוס הליהוקי הזה לא השתנה מעולם ואפשר למצוא אותו כיום גם בשלל סדרות טלוויזיה, כולל "Love", החדשה של ג'ד אפטאו.

אף שהוליווד אוהבת לספר סיפורים צדקניים על כך שמה שחשוב הוא היופי הפנימי, אלו הן תמיד היפות שבנשים הנדרשות למצוא את היופי הפנימי של גברים פחות אטרקטיביים. במקרים הנדירים שבהם גברים נאים – כלומר נערים בקומדיות תיכון חינוכיות – מוצאים את היופי הפנימי של ברווזוניות מכוערות, הם מלמדים אותן כיצד להתלבש ולהתאפר, והפלא ופלא, הן הופכות ליפהפיות מהשורה. וכולנו למדנו לקבל ולהפנים גם את חוסר השוויון הזה.

לפני שנתיים הפרק "So Did the Fat Lady" בסדרה "לואי" קרא תיגר על הנחת היסוד הזאת, ונתן פתחון פה יוצא דופן לאישה שמנמנה שהתחילה עם הקומיקאי השמנמן והמקריח שמתקשה להשיג דייטים, ונדחתה על ידיו בשל מראיה. "אילו היית עומד מהצד ומסתכל עלינו היית רואה שאנחנו לגמרי מתאימים", היא אמרה לו בסוף הפרק, "אבל אף פעם לא תצא עם בחורה כמוני". הכנות הכואבת בדבריה הייתה יוצאת דופן, וכך גם ההבנה שגילה התסריט להתחסדות המרגיזה שבהכחשה הכאילו־מנומסת ("אתה יודע מה הדבר הכי מרושע שאתה יכול להגיד לאישה שמנה? את לא שמנה") ולכך שגברים ממוצעי מראה חוששים להיראות עם נשים שמנות בציבור בגלל האופן שבו הם חושבים שזה מאיר אותם. כזכור, בסוף הפרק לואי יוצא מעורו ואוחז בידה, כולו מרוצה מעצמו, והם מטיילים על הטיילת יד ביד. אבל זאת הייתה הופעתה היחידה של ונסה השמנה (שרה בייקר) בסדרה. בפרקים הבאים לואי השמנמן והמקריח המשיך להתאהב בנשים רזות ויפות, ואף זכה שהן יתאהבו בו בחזרה, פחות או יותר.

משלל סיבות שכבר דובר בהן (נסתפק בסיבת העל – הגברים שולטים בעולם), על פי התפיסה המקובלת יופי נשי הוא צעיר ורזה, וכל חריגה קלה ממנו – כמו צילום השער של דוגמנית המידות הגדולות אשלי גרהם בגיליון בגד הים השנתי של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" – מעוררת רעש גדול. וזה מזכיר לנו שהמיעוט המדוכא ביותר בקולנוע, אפילו יותר מנשים מעל גיל 50, הוא נשים שמנות. הקולנוע, בעיקר ההוליוודי, אינו סובל נשים שמנות בהקשר מיני ורומנטי, והצגה של גיבורה כבדת משקל בהקשר כזה – בלי להתפתל ובלי לכבות את האור – היא כמעט בלתי נתפסת. יחסו של הקולנוע לנשים שמנות הוא מתחסד במקרה הטוב, ועירום של אישה שמנה כמעט תמיד מוצג בהקשר של הגחכה וחוסר מודעות עצמית.

קחו למשל את הקומדיה הרומנטית "המדריך לסינגלס" שעלתה בישראל בחודש שעבר. יש בסרט ארבע נשים פנויות, אחת מהן שמנה, בגילומה של האוסטרלית התוססת רבל ווילסון. רובין (ווילסון) היא הבליינית והמזדיינת שבחבורה, או כך היא טוענת. אך בעוד שלוש הנשים הרזות (כולל זו הזקנה בת ה־43) מתעלסות בחדווה עם גברים נאים, רובין אף פעם אינה נראית בסצנה מינית, ואף לא זוכה לנשיקה או לחיבוק אחד לרפואה. לפעמים אנחנו מוצאים אותה שיכורה אחרי לילה של סקס סוער לכאורה, המסומן על ידי נוכחותו של גבר עלום שמתעורר הרחק ממנה בצד השני של הדירה, אבל הם אינם נראים נוגעים זה בזה. וכך "המדריך לסינגלס" מעמיד פנים שהוא עושה מעשה יוצא דופן בהציגו גיבורה שמנה שהיא גם מינית ונחשקת, אבל בעצם בכך שהוא מסרב להראות לנו את מה שהוא מדבר עליו, הוא מתגלה כשונא נשים שמנות יותר מאשר רוב הסרטים שפשוט מתעלמים מהן, כמקובל.

כאמור, הוליווד, שמלהקת ללא היסוס את סת' רוגן לצד קתרין הייגל (כפי שראינו ב"הדייט שתקע אותי" של אפטאו), אוהבת לספר לנו שמה שחשוב זה היופי הפנימי וכו', אבל סרט אחר סרט נחשף היחס המזויף, שלא לומר שקרי, של הקולנוע לנשים לא רזות. ב"שתי פנים למראה" מ־1996 ג'ף ברידג'ס המכור לסקס בוחר בנישואים אפלטוניים לברברה סטרייסנד השמנמנה והמרושלת (שגם ביימה), כדי שזו לא תסיח את דעתו. אבל היא רוצה יותר והנישואים מתפרקים. סטרייסנד הדואבת פוצחת בדיאטה ובסדרת אימונים ובתוך דקות מסך ספורות הופכת לבלונדינית זוהרת. כשברידג'ס שב הביתה ונדהם למראיה הוא אומר לה שהתאהב בה כשעוד הייתה שמנמנה ולא בלונדינית, ושהוא אוהב אותה "למרות שהיא יפה". אבל הצופים רואים את השניים מתנשקים רק אחרי הטרנספורמציה הפיזית שלה. התמונה מבטלת את הטיעון.

צביעות קשה עוד יותר הופגנה ב"הפנטזיה של הל" של האחים פארלי (2001), סיפור על בחור שמנמן ושטחי (ג'ק בלאק) שמוטל עליו כישוף והוא מתחיל לראות רק את יופיים הפנימי של אנשים, שהופך בעיניו ליופי חיצוני. כך הוא מתאהב בצעירה שמשקלה 140 ק"ג, אך בעיניו (ובעיני הצופים, שרואים את הסרט דרך עיניו) היא נראית כמו גווינת' פאלטרו. אם המסר המוצהר של הסרט הוא שקר החן והבל היופי, הרי שהמסר האמיתי שלו הוא שיופי פנימי הוא רזה ובלונדיני. גרוע מכך, הבחורה השמנה מקבלת טיפול של מפלצת בסרט אימה. רוב הזמן היא מצולמת מאחור ונחשפה בפני הצופה בכל הדרה רק בדקות האחרונות של הסרט. וכשנפקחות עיניו של הל לראותה כפי שהיא באמת הוא בורח ממנה כמו מאש. בשביל ההפי אנד החינוכי הוא מחליט שלא משנה לו איך היא נראית ומתדפק על דלתה. כשזו נפתחת על ידי עוזרת הבית השמנה והמבוגרת הוא מתנפל עליה ומנשק אותה כאחוז דיבוק, מבלי להבחין בהבדל בין השתיים – העלבון האחרון והגדול ביותר לנשיותה של הגיבורה.

במקרה של ברידג'ט ג'ונס, הגיבורה השמנה הכי רזה בקולנוע – שתחזור השנה בסרט המשך שלישי בשם "תינוקה של ברידג'ט ג'ונס" – ההתחסדות נמצאת לא בסרט עצמו, אלא בכל הסובב אותו. העיבוד לרב המכר של הלן פילדינג מספר על רווקה בריטית חמודה וקצת מטורללת שלא מצליחה לרדת במשקל, אבל בכל זאת מוצאת בחור שאומר לה שהוא אוהב אותה "בדיוק כמו שאת". הרבה נכתב על הקילוגרמים שרנה זלווגר נאלצה להעלות על עצמה כדי לגלם את התפקיד (אף אחד לא העלה בדעתו ללהק שחקנית שמנמנה באופן טבעי), אך מיד בתום הצילומים היא מיהרה להיפטר מהם, ולפרמיירות הופיעה דקיקה כתמיד. בעצם כך היא ביטלה את המסר המפורש של הסרטים, כפי שאמרה זאת בראיונות הבמאית ביבן קידרון: "זה בסדר לא להיות רזונת, וזה בסדר שיהיה לך תחת גדול". כביכול.

תאכלו את הלב

הטלוויזיה, ככלל, נדיבה יותר לנשים כבדות משקל, ומגלה נכונות כלשהי להציג אותן בהקשר רומנטי, אם כי לרוב מדובר בכוכבות עבר רזות שהעלו שנים ובשר, כמו קירסטי אלי מ"חופשי על הבר" (רזה) ו"הארון של ורוניקה" (שמנה). אבל גם על המסך הקטן זה לא עניין של שגרה. קמרין מנהיים, שגילמה את אלינור פרט בסדרה "הפרקליטים" (1997־2004), מספרת באוטוביוגרפיה המאוד מצחיקה שלה "Wake Up I'm Fat!", כיצד נאבקה ביוצר הסדרה דיוויד א' קלי (בעלה של מישל פייפר הרזה) כדי שזה יאשר לדמותה להתנשק מול המצלמה עם גבר שניהלה איתו רומן. עצם העובדה שקלי כתב בשביל הגיבורה השמנה עלילה רומנטית הייתה חדשנית, אבל הוא עצמו התקשה להעלות בעיני רוחו תמונה של אישה שמנה מתנשקת עם גבר. לשם השוואה, הנשיקה הטלוויזיונית הראשונה בין שני הומואים נראתה שבע שנים לפני כן בסדרה "פרקליטי אל.איי", שקלי היה בין כותביה. בתום נאום התודה שלה בטקס האמי ב־1998, מנהיים הניפה את הפסלון אל על וקראה "זה בשביל כל הנערות השמנות!".

נערה שמנה אחת הרימה את הכפפה. אף אחד לא היה מלהק את לינה דנהאם לתפקיד ראשי בסדרה על הרפתקאותיהן הניו יורקיות של בנות 20 פלוס. רק היא עצמה יכלה לעשות זאת, בסדרה שהיא יצרה ומביימת. האנה ב"בנות" לא תואמת שום מודל מקובל של יופי, ולכן סצנות הסקס שלה עם גברים שונים הן מעשה חלוצי. ועדיין הפרק הסקסי "One Man's Trash" שבו האנה בילתה יומיים עם רופא חתיך (פטריק ווילסון) בן 40, שבמהלכם השניים הזדיינו ושיחקו פינג פונג בעירום, עורר סערה אינטרנטית (ב"ווראייטי" הגדירו את האירוע כ"פרק הכי מקטב בעונת השידורים") סביב השאלה הכה מהותית – האם זה בכלל אפשרי שגבר שנראה כמוהו יימשך לאישה שנראית כמותה. כאמור, אפילו אפטאו, ממפיקי הסדרה, לא הפנים את האופציה שדנהאם מציעה.

גם מליסה מקרתי צמחה בטלוויזיה. אחרי שכבשה את הצופים בתפקידי החברה השמנה והתוססת של הגיבורות הרזות ב"בנות גילמור" וב"סמנתה מי?" היא זכתה בסדרה משל עצמה ("מייק ומולי"), ומשם הגיעה לקולנוע. הכישרון הקומי והדרמטי הבלתי נדלה של השחקנית הקורעת הזאת שכנע את ג'ייסון בייטמן להעניק לה תפקיד שנכתב במקורו לגבר ב"חשבון משותף". זה היה תפקיד מעליב בקומדיה ירודה, שעורר את המבקר הוותיק רקס ריד להתייחס בעיקר למשקלה של מקרתי. הוא תיאר אותה בביקורתו כאישה "בגודל של טרקטור", "היפופוטם" ושאר עלבונות גסים. הטקסט המגעיל עורר ביקורת רחבה, גם מצד מבקרי קולנוע אחרים, ופול פייג, שביים את מקרתי ב"מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ו"מכסחי השדים" (שייצא למסכים ביולי השנה), קרא לריד ללכת להזדיין.

פייג כתב וביים את "מרגלת" כשיר הלל למקרתי, אבל גם קומדיית הריגול הפמיניסטית הזאת, שמבקרת גברים על יחסם המבזה לגיבורה השמנה (הסוכן ג'וד לאו שמנצל אותה, הברמן שמתעלם ממנה בעודו דוהר על סוכנת זוהרת), לא הצליחה לדמיין אותה בהקשר רומנטי ו/או מיני נורמלי. כשסוזן קופר מגיעה לרומא מצוות לצדה סוכן איטלקי המקבל את פניה בחרמנות יתרה – הוא שולח לשון לתוך פיה וידיים לשדיה ולא מוותר גם כשהיא דוחה אותו בפסקנות. יחסו אליה תואם את כל ההגדרות של הטרדה מינית, ומוצג כסוג של פטיש. אותה תמונה עולה גם מ"גרימסבי", שבו רבל ווילסון מגלמת את חברתו של סשה ברון כהן. הסרט נפתח בסצנת סקס לוהטת של השניים ונדמה כי בא לשמנות גואל (כזכור, הדמות היחידה ב"בוראט" שזכתה ליחס אוהד הייתה זונה שחורה זקנה ושמנה, כך שיש לברון כהן רקורד מפתיע בתחום). אבל בהמשך הסרט אנחנו מגלים שנובי (ברון כהן) הוא אידיוט מדופלם שנמשך אך ורק לנשים שמנות מאוד, וכשהוא קופץ על גבורי סידיבה ("פרשס"), סצנת המיטה מבוימת באופן גרוטסקי עד אימה (אם כי יש בסרט סצנת סקס איומה עוד יותר, בהשתתפות פילה). וכך הבדיחה היא על חשבון השמנה. שוב.

• מיוחדים
• בנות
• פמיניזם
• לינה דנהאם
• לואי
• רבל ווילסון
• איימי השמנה
• מרגלת
• אידיאל היופי
• יום האישה 2016
• נשים בקולנוע
• מליסה מקארתי

• Facebook
• Twitter
• Email

פול פייג הוא, ככל הנראה, האיש הכי מצחיק שמעולם לא שמעתם עליו. הוא היוצר של סדרת הקאלט "פריקים וגיקים" (צפו בדחיפות אם פספסתם), הוא ביים פרקים של כמה מהסדרות החשובות ביותר בטלוויזיה האמריקאית ("משפחה בהפרעה", "רוק 30", "מד מן", "מחלקת גנים ונוף" ו"המשרד") ולאחרונה הפך לנותן החסות הרשמי של הנשים המצחיקות ביותר בהוליווד כבמאי של "מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ושל הפרויקט הבא שלו – הרימייק הנשי ל"מכסחי השדים".

סרטו האחרון הוא "מרגלת" בכיכובה של מליסה מקארתי כסוכנתCIAמגושמת אך מבריקה, שעיקר עבודתה נעשית מאחורי השולחן כשותפה הסמויה של ג'וד לאו – עד שניתנת לה הזדמנות לעבוד כסוכנת סמויה ולהעמיד פנים שהיא עקרת בית חובבת חתולים מאייווה, וכוכב סרטי האקשן האיקוני ג'ייסון סטיית'ם מצטרף אליה לטירוף.

הנה כמה דברים שפייג – שללא ספק היה זוכה באוסקר לו הייתה קטגוריה לבמאי עם הכי הרבה סטייל – למד במהלך הקריירה.

כשיש לך ספק – רקוד קונגה

"היה רגע מכונן אחד שבו החלטתי שאני רוצה לעשות קומדיה – הייתי בן 6 או 7 ושרתי במקהלה מול כל בית הספר. פתאום נתנו לי מאראקס, אז התחלתי לשקשק בהם ולעשות ריקוד קונגה קטן. הקהל השתולל מצחוק. ככל שרקדתי יותר, כך הם צחקו יותר. זו הייתה חוויה רוחנית, לא התגברתי עליה מאז".

עולם הקומדיה נעשה גברי מדי

"לנשים היו כל כך הרבה תפקידים גרועים בקומדיות גבריות ב־35 השנים האחרונות. ראיתי הרבה נשים מצחיקות שהפכו לא מצחיקות בסרטים, רק כי הן נאלצו לגלם קריקטורות של מה שגברים חושבים על נשים. זה מאוד הפריע לי. אני אוהב לעבוד עם נשים, הן מצחיקות אותי יותר מגברים. מליסה מקארתי, למשל, מעולה. מגוחך שהשאלה 'האם נשים הן מצחיקות' בכלל עולה לדיון. זה כמעט מקביל לגזענות".

אם משהו לא קיים, תמציאו אותו

"אני מת על סרטי מרגלים, אבל הבנתי שאף אחד לא ייתן לבחור שביים את 'מסיבת רווקות' לעשות סרט ג'יימס בונד. אז המצאתי את 'מרגלת'".

ג'ייסון סטיית'ם מצחיק מאוד

"לג'ייסון יש מלא הומור עצמי. ב'מרגלת' ביקשתי ממנו לשחק את הדמות המגוחכת שלו לחלוטין ברצינות. כשאני עובד עם אנשים שאינם קומיקאים אני בדרך כלל אומר להם להוריד את הווליום. כששחקנים מגיעים לסט בגישת 'אני הולך להיות מצחיק' – אפשר ממש להריח מהם את הזיעה. זה פשוט לא עובד ככה".

הוליווד טעתה לגבי קומדיות נשיות

"לפני שעשיתי את 'מסיבת רווקות', כולם אמרו לי שזה לא יעבוד וכמעט האמנתי להם. חשבתי לעצמי: האנשים האלה בשואוביז, הם בטח יודעים משהו שאני לא יודע. בסוף החלטתי לסמוך על האינטואיציות שלי. יש כל כך הרבה קומדיות רומנטיות שכתובות יתר על המידה. 'מסיבת רווקות' עבד בגלל הכנות".

תמיד יש צורך בגרסה רדיקלית של "מכסחי השדים"

"קיבלתי את ההצעה לביים את הרימייק לסרט הקלאסי בזמן הצילומים של 'מרגלת'. הרגשתי מוזר. הכוכב הרולד ראמיס הלך לעולמו, ביל מארי לא רוצה להשתתף, אבל משום מה המשיכו לבקש ממני לעשות את זה. ניסיתי לחשוב איך בכל זאת אפשר לעשות את זה, ופתאום היה לי רעיון – אולי אני אלהק את כל הנשים המצחיקות שאני מכיר? הרבה אנשים כועסים שאנחנו מתעסקים ככה עם הסרט, ואני מבין את זה. זה לגיטימי. אבל כשהטענה היא 'איך אתה מעז ללהק נשים!', זו באמת סתם מיזוגניה".

הגיע הזמן לקטגוריית אוסקר עבור הקומדיה הטובה ביותר

"אפילו נפגשתי עם ראש האקדמיה לקולנוע לגבי זה, אבל ככל שזה נשמע נדוש – לשמוע קהל צוחק במשך שעתיים זה טוב יותר מכל פרס. בכל זאת, קשה מאוד לעשות קומדיה. כדי שקומדיה תעבוד, זה חייב להיראות חסר מאמץ".

• משפחה בהפרעה
• עצבניות אש
• מכסחי השדים
• שחקניות
• קומיקאיות
• סטיית'ם
• CIA
• מרגלת
• מליסה מקארתי
• ג'וד לאו
• ג'יימס בונד
• פריקים וגיקים
• קומדיה
• פול פייג
• מחלקת גנים ונוף
• פמיניזם
• המשרד
• חתולים
• מד מן
• רוק 30
• נשים
• מסיבת רווקות
• ביל מארי
• סרטים
• תרבות