לחץ, לחץ, לחץ. בשלוש לפנות בוקר הוא הוגש בחסות איראן, כשישבתי בממ"ד, מחבקת כל אחד מהילדים.ות ביד אחת ומהדקת אותה חזק יותר בכל פיצוץ מטורף שהרעיד את הבית. בעשר וחצי בבוקר שאחרי, הוא הוגש בחסות מפגש הזום של כיתה ג' 3, במסגרתו התבקשה בת התשע להביא תוך 12 שניות משהו צומח שמתחיל באות ב'.

>> תרבות של סולידריות: בבקשה תפתחו את הלב ואת המקלט שלכם
>> כמו שהאולפנים הפתוחים נראים כבר עדיף לשדר את "האח הגדול"

באותו הזמן הייתי באמצע פגישת זום בעצמי, הגדול היה באמצע זום של כיתה ו' 1, ובל נשכח את העובדה שלא ישנו כבר כמה ימים טובים. זו כמובן לא הפעם הראשונה. מאז ימי הקורונה העליזים עוברות כל מערכות החינוך, עם הזמן באופן מהיר מאוד, למה שהם מכנים "למידה מרחוק". כשפרצה הקורונה במרץ 2020, הבן שלי היה בכיתה א'. את רוב השנתיים שאחרי, שכללו סגרים, בידודים, מחלות ובדיקות – הוא למד בזום. והנה, ברוך השם – הוא (ואף אחד מבני.ות השכבה שלו) לא יודע קרוא וכתוב.

מאז חלפו מים, נגיפים וטילים בנהר; ואת סוף כיתה ו' – הימים האחרונים של ביה"ס היסודי – נגזר עליהם לבלות שוב, בלמידה בזום. הקטנה, מסיימת ג', אז זכתה בימיה רק להפיכה משטרית, מלחמה ועוד מלחמה בתוכה ועוד מלחמה בתוכה. אף אחד מאיתנו לא תכנן שככה ייראו החיים של הילדים.ות שלנו. וזה פאקינג לא מגיע להם.

כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד מדעים לכיתה ה' ולא אמורים לדעת

ועם כל זה, בהתחשב בכל הגורמים וכל המשתנים – אני סמוכה ובטוחה שמערכת שעות מלאה של למידה מרחוק כל בוקר זה *לא* מה שהם צריכים עכשיו. אני חלילה לא באה בטענות למורים ולמורות. מדובר בא.נשים חמודים שאני מעריכה ואף מעריצה לכל אורך ימי השנה, על המסירות וההשקעה והעבודה הקשה והבלתי מתגמלת והכוחות. הו, הכוחות. הבעיה היא במערכת, שכמו בהרבה מערכות אחרות במחוזותינו מנוהלת עקום, ללא תקציב וללא כוח אדם. וכמו שאני מוצאת את עצמי עורכת טקסטים על אוטומט כי למי בכלל יש כוח לחשוב עכשיו, כך גם בתי הספר מוצאים את עצמם חושבים על אוטומט, והאוטומט הזה אומר: ילדים בבית = למידה מרחוק.

אז למה זה כל כך מחרפן אותי? קודם כל – זה משתלט לנו על המכשירים. בהנחה שלא לכל ילד ביסודי יש בבית מחשב משלו, ולא כולם עוד בגיל של טלפון – זה מנטרל מאיתנו, אלה שעוד חייבים לעבוד מהבית, את האפשרות לעשות את זה במשך כמה שעות בכל יום.

מעבר לזה – כמות ההתעסקות שנדרשת בחיבורים, ולינקים, וסיסמאות, וכן נפתח לי לא נפתח לי, וכן שומעות אותי לא שומעות אותי, והאם אני על מיוט – היא הרבה מעבר למה שיש ביכולותיי או בכוחותיי לספק. המוח שלנו גם ככה לא מתפקד, בואו ננסה את המעט שהוא עוד מסוגל לעשות להשקיע בדברים קצת יותר אקוטיים מאיך שמים רקע דינוזאור.

והכי חשוב – כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד חשבון לכיתה ב' או מדעים לכיתה ה', וגם לא אמורים לדעת. נכון, כולנו נדפקנו, כולנו באותה הסירה. לא יקרה כלום אם לא יסיימו את תכנית הלימודים השנה. עדיף לעשות רגע פאוז, ולהמשיך מאיפה שהפסיקו כשבתי הספר יחזרו לפעול.

עם כל הנאמר, אני בהחלט מבינה את החשיבות של לאפשר לילדים לראות אחד את השני, גם אם זה דרך מסך, לשמור על איזשהו לו"ז או איזושהי שגרה ולהסיח את תשומת ליבם לרגע מזה שהכל קורס מסביב. אבל לטובת העניין הזה גם שניים-שלושה מפגשים כיתתיים של עדכון בשבוע יספיקו, בלי להעמיס במערכת מלאה ומטלות ושיעורי בית בגלים פרו. ואם כבר מפגשים – אפשר לקיים אותם בשעות אחר הצהריים. אנחנו גם ככה לא ישנים בלילה, ובשעות הבוקר סיכוי סביר הרבה יותר שההורים יצטרכו את המחשבים שלהם זמינים.

שנת הלימודים גם ככה מסתיימת אוטוטו. את מסיבת הסיום של בית הספר היסודי הבן שלי וכל בני.ות השכבה שלו כבר לא יחגגו; ואיתם כל שאר התלמידים והתלמידות בארץ, שאפילו את ההתרגשות שביציאה לחופש הגדול גזלו מהם. אז באמא שלכם, תנו להם לבהות במסכים כמה ימים כמו שאלוקימה התכוונה, לפני שאתם דורשים מהם מטלות. ובעיקר, שחררו אותנו ההורים מכאב הראש הזה. באמת שיש לנו מספיק ממנו גם ככה.

• תל אביב נלחמת
• מלחמת איראן
• בתי ספר בתל אביב
• משרד החינוך
• עם הילדים
• טור דעה

חשבתם שתל אביב מוגנת מפני המתקפה של ההפיכה המשטרית על מערכת החינוך? כדאי מאוד שתחשבו שוב: מנהל הגימנסיה הרצליה ובכיר מנהלי התיכונים בתל אביב ואולי גם בישראל כולה, ד"ר זאב דגני, הודיע על התפטרותו מתפקידו עקב החלטת הוועד המנהל של הגימנסיה להיכנע לאיומי משרד החינוך ולבטל את אירוע הסרבנות ההמוני שהיה אמור להתקיים היום אחר הצהריים בשטח בית הספר.

>> דגני: "בעידן הפשיזם, ההתנגדות היא יסוד העבודה החינוכית"
>> זאב דגני דורש מהממשלה: תוקם ישיבת הסדר חילונית בתל אביב

במקום אירוע הסרבנות תתקיים היום (ראשון, 15:30) בכניסה לגימנסיה הפגנה של תנועת "נוער נגד דיקטטורה", שהייתה מיוזמות מכתב הסירוב ההמוני עליו חתמו כ-250 תלמידים ובוגרי י"ב, לתמיכה במנהל המתפטר. בשבוע שעבר הופצה הודעה מטעמו של דגני במאות קבוצות הווטסאפ של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, ובה קרא לציבור להצטרף אל האירוע שמתקיים מחוץ לשעות בית הספר ולתמוך בבני הנוער שמארגנים אותו.

"ב-3 בספטמבר, יום ראשון ללימודים, החל משעות אחרי הצהריים, ישתלטו פעילי 'נוער נגד דיקטטורה' על בית הספר גימנסיה הרצליה בתל אביב", כתב דגני. "באירוע ישיקו בני הנוער מכתב בו מאות מלש"בים [מועמדים לשירות ביטחון] מצהירים שלא יתגייסו לצבא שמשרת דיקטטורה – בישראל ובשטחים הכבושים.
באירוע יתקיימו שיעורים פתוחים על הדשא בנושאי אקטיביזם ומאבקים חברתיים בהנחיית נציגי שוברים שתיקה, מאבק התושבים בשייח ג׳ראח, רשת מסרבות, בנק״י, אקלים 1, ברק כהן ופרויקט גילה".

בתגובה לקריאתו של דגני, החלו ארגוני הימין הקיצוני להפעיל לחץ תקשורתי מסיבי על משרד החינוך, וכמו הרכיכה הצייתנית שהוא מיהר סוכן הכאוס יואב קיש להורות לאנשי משרדו לאיים על המוסד החינוכי בשלילת תקציבים. הוועד המנהל של הגימנסיה, בראשותו של השופט בדימוס יורם דנציגר, התכנס אמש מבלי לעדכן את דגני כדי לדון בקיומו של האירוע, והצביע לבסוף על ביטולו של האירוע בניגוד לעמדת המנהל ועמדת הנהגת ההורים. אתמול בשעות הערב המאוחרותדיווחה שירה קדרי-עובדיה ב"הארץ"על כווונתו של דגני להתפטר בעקבות זאת, והבוקר כאמור האיום מומש.

"בימים אלה, בהם אסרתם על קבוצת בוגרי בתי ספר תיכונים לממש ולהשמיע את קולם בניגוד לעמדתי, בכאב גדול מאוד אני מבקש להודיע שלא אוכל עוד לעבוד בפיקוח שלכם", כתב דגני לוועד המנהל במכתב ההתפטרות שלו. דגני מונה לתפקיד בשנת 2008, ונחשב מאז מינויו למנהל פורץ דרך, אידיאליסט ואידיאולוג, שאינו חושש להתבטא פוליטית ולהביע עמדות שמחוץ למיינסטרים. בחודש ינואר האחרון, לאחר הקמתה של ממשלת ההפיכה המשטרית, הכריז דגני כייקים בגימנסיה "ישיבה חילונית"וידרוש את השוואת התנאים של הלומדים בה לאלה של תלמידי ישיבות ההסדר החרד"ליות. "אם זה לא יצליח – זה הקרב האחרון", אמר אז דגני ל"הארץ". ההפסד כולו שלנו.

• הבועה
• גימנסיה הרצליה
• זאב דגני
• חינוך
• משרד החינוך
• בתי ספר בתל אביב

מי יחכה לילדי תל אביב ב-1 בספטמבר? האם יש או אין מחסור במורים והאם זאת באמת הבעיה האמיתית של מערכת החינוך? לפי הפרסומים הרשמיים של משרד החינוך, 5700 מורים וגננות חסרים במערכת הארצית, 1500 מהתקנים החסרים הם של מחנכות כיתות ומספר הבקשות ליציאה לשנת שבתון גדל ב-50%. (המשרד לא פרסם נתונים הנוגעים לצוותי העזר – יועצות, פסיכולוגית, סייעות, משלבות). אבל למרות המשאבים הדלים, למרות שאחרי הבחירות הם צפויים לקבל שר או שרת חינוך שביעית תוך חמש שנים, המנהלים, כמו תמיד, יסתדרו איכשהו. לפחות מבין אלו ששוחחנו איתם, כולם ממערכת בתי הספר העירונית, משוכנעים שהשנה תיפתח כסדרה. אבל איך היא תיראה? זו כבר שאלה לגמרי אחרת. והם מודאגים. מאוד מודאגים.

"הבעיה של החינוך בארץ היא לא בעיה של המורים ושל בתי הספר, אלא של התדרדרות מוסרית טוטאלית. היחס לחינוך ולמורים הוא רק עוד ביטוי לחברה הרוסה", אומר זאב דגני, מנהל תיכון הגימנסיה העברית הרצליה. "שרת הפנים הוציאה הוראה לגרש 400 קונגולזים לארץ שהורגים בה אחד את השני, היחס שלנו לפליטים מאוקראינה, הכיבוש – ברגע שמקבלים החלטות לא מוסריות ברמה הגלובלית, אני כמורה רק עוד קרבן אחד של חברה לא מוסרית. התיקון צריך להיות תיקון חברתי כולל. גם אם יעלו את המשכורת בעוד 1000-2000 ש״ח זה לא יתקן את המצב. שום פלסטר תקציבי לא יתקן חברה בהתמוטטות טוטאלית. נכון שהמשכורת היא נוראית, היא משפילה, אבל המצב לא יפתר בשיפור שכר בלבד אלא בתפיסה בסיסית בנוגע לחינוך שהוא פועל יוצא של מצב המדינה. כשהמדינה הופכת להיות יותר פשיסטית, יותר גזענית, גם מעמד החינוך מושפע". כל המנהלים ששוחחנו איתם, אלו שהסכימו להתראיין בשמם ואלו שהסכימו לשוחח מאחורי הקלעים בלבד (שמם שמור במערכת) תמימי דעים: הבעיה היא בעיה חברתית רחבה והשכר הוא רק נדבך בודד בה. העלאתו לא תפתור את הבעיות שהמערכת מתמודדת איתן.

"מי יושב במערכת החינוך היום? ראש הממשלה הבא, רופאות, עובדים סוציאלים, הייטקיסיטיות, כל אוכלוסיית ישראל יושבת במערכת החינוך", אומרת סמדר מורס, מנהלת בית הספר היסודי נופים בקרית שלום. "זה לא הסיפור של בית הספר שלי. יש פה בעיה, משבר לאומי. יש מחסור ביועצות, פסיכולוגיות, תרפיסיטיות, אנחנו אחרי שנתיים קורונה. מדברים על על זה שמשרד החינוך מכשיר מהלך של מחנכת אחת לשתי כיתות, מורות שעדיין לא נטשו בפונטציאל גבוה לנטוש כי הן אלו שיספגו את העומס הקשה של המחסור. צריך רק לדמיין מה קורה למחנכת שמלמדת 80 ילדים. ומה עם ילד שזכאי לסייעת אבל כבר שנתיים אין כזאת? אנחנו מוצאים ילדים בכיתות ד'-ה' שהוזנחו לאורך שנים על ידי המדינה ולא קוראים! הפערים בין השכונות והאוכלוסיות שיכולות להרשות לעצמם שיעורים פרטיים לאלו שלא הם אדירים וזה קובע לילד את הסיבוב של החיים".

"לשמחתי ולגאוותי אני אומרת שפרט לשמונה שעות של מורה לערבית יש לי את כל המורים והמחנכים וזה שאפו מאוד גדול לצוות שלי", אומרת לימור מילר, מנהלת תיכון עירוני ה' וחברה בארגון המנהלים ׳מנהיגים׳, "אני חושבת שזה יושב על המקום שמורה מרגיש שבית הספר פועל עבורו והמנהל נותן גב ושומר על הזכויות של המורים. זה לא במקום משכורת, אבל משכורת זה רק דבר אחד. אני לא חושבת שברגע שיהיה הסכם השכר דברים ישתנו. מורים חייבים להרגיש שחוזרת אליהם הסמכות המורית וללא בנייה של הסמכות ההורית המקבילה בבתים לא יהיה פתרון לטווח ארוך. הורים התבלבו וחושבים שבתי הספר צריכים לתת להם את כל התשובות, מבייביסיטר ועד לפתרונות רגשיים".

רם כהן, מנהל תיכונט שבצפון העיר, מרבה להתראיין ולשתף ממשנתו על מערכת החינוך. גם הפעם אין לו, כצפוי, משהו חיובי לומר. "המשבר מאוד קשה וגדול ואני לא משוכע שאנחנו רואים את הסוף שלו אלא נמצאים בפתחו של תהליך ארוך שעשוי להקיז מאיתנו הרבה מאוד דם בדרך. זה בעיני הדבר היותר מטריד בסיפור. גם הסכמי השכר לא יפתרו את הבעיה. השכר עצמו יוכל להביא בתורו מורים והכשרה טובים יותר, אבל אני חושש שהוא לא יעשה שינוי. כשנפער פער רחב מאוד בין העשירונים הגבוהים לנמוכים – מדובר במשק שנמצא בכשל שוק. אנחנו לא יכולים כל הזמן להתפעל מזה שאנחנו אומת הייטק. זה יופי שהיא מתקיימת, אבל באיזשהו שלב היא תמנה אחוזים קטנים באוכולוסיה. נכון שזה קטר מניע, אבל הוא גם מטשטש שישראל נכשלת מבחן אחרי מבחן במבחנים הבינלאומיים, מתדרדרת במבחנים הארציים, אז כשמסתכלים על התמונה הגדולה היא מאוד מטרידה".

"יש פה בעיה של חברה שתופסת את המורה במקרה הטוב כבייביסיטר ובמקרה הרע כמישהו שצריך לסתום לו את הפה", אומר דגני, אז יהיו בתי ספר שבהם מורה אחד יחנך שתי כיתות או בלי לרצות יהפוך למנהל בית ספר, ואז אולי יגלה את עצמו ויעשה דברים טובים. אני מקווה שבהסתדרות ידעו להלחם על מעמדו של המורה, בארגון המורים אני לא שומע כלום וגם ממנהלים אחרים אני לא שומע מספיק. אנחנו לא שומעים את המחנכים צועקים על ההפרטה לקניית שירותים מקבלנים, אף מנהל לא צועק נגד פרוייקט גפן בו נותנים למנהלים לקנות עזרה בפעילות רגשית מקבלן. המנהלים שותקים ומוכנים להיות חלק מההפרטה".

"תל אביב יכולה למצוא פתרונות, אבל מה עם בית שמש?"

תמימות דיעים שוררת בין מנהלי ומנהלות היסודי, החטיבות והתיכון בתל אביב גם בנוגע לדיון החם: האם משרד החינוך צריך להפרד מסמכויות ולהעביר אותן לרשויות המקומיות שצריכות לקבל עצמאות רבה יותר. "הרשויות הן לא קבוצה אחת אחידה, מדובר בקבוצה גדולה מאוד של ערים ואנשים. תל אביב עיר עשירה ויכולה למצוא את הפתרונות ומנגד בית שמש או עומר שמשתלטות עליהן אוכלוסיות חרדיות צריכות למצוא פתרונות אחרים", אומר רם כהן. "אין ספק שיש מקום לפתרונות מקומיים, השטח יכול לתת מענים מהירים ומותאמים והמדינה לא יכולה לתת מענים לכלל ההורים בכל הארץ. אבל משרד החינוך מרכז אצלו את הנתונים ולא מפזר את האחריות והידע לרשויות אז אנחנו מוצאים את מה שקורה עכשיו – בלבול מאוד גדול, עד שמגיעים למצב שהמים עולים מעל הצוואר".

ברמה המוניציפאלית המקומית, לפחות מילר קצת יותר אופטימית. "תל אביב היא דוגמא להתנהלות אחרת, ראויה, נכונה, מקצועית ומיטיבה", אומרת מילר. "יש תמיכה גדולה מאוד מראש העיר לחינוך, מה ששירלי רימון ורותי אנזל עושות למען מנהלים בעל-יסודי אין לו אח ורע במדינה. המון רוח גבית, אפשר לחלום חלומות, אם יש אירוע קשה עם הורים אנחנו חושבים יחד איך לפתור. אבל לא כל ראש עיר מתנהל מקצועית ובניקיון כפיים, לא כל הרשויות חזקות כלכלית. חינוך צריך להיות הוגן והגון עבור כולם, ברמה של ייצור שיוויון הזדמנויות".

גם מורס משוכנעת שהאחריות הכוללת צריכה להיות על הממשלה. "האחריות צריכה להיות בפרספקטיבה לאומית. זה מאוד מסוכן להסתכל רק מקומית. למרות שרשויות רבות רוצות לקחת אחריות על החינוך בתחום שיפוטן, לא הייתי רוצה לראות מצב שאני תחת עיריה חזקה אז התלמידים שלי התמזל מזלם אבל להורים במקומות אחרים ללא משאבים כלכליים, שגם לעיריות שלהם אין משאבים – הילדים שלהם צריכים להישאר בשולי השוליים? כן צריך לבזר סמכויות – משרד החינוך צריך להגיד מה המטרות והיעדים ולהקצות את המשאבים, לשחרר, לתת לשטח לעמוד במה שהוגדר".

"אולי זה טוב שאין מורים"

למרות האתגרים הבלתי אפשריים, התמודדות עם שרים שבאים והולכים במטרה לקצור הצלחות קצרות טווח, קורונה, חוסר במורות וצוותים מקצועיים והתקלות הנופלות על ראשם כל שני וחמישי, כל המנהלים והמנהלות ששוחחנו איתם נחושים לשנות את המצב, חלקם חברים בארגונים ויוזמות שונות הפועלות בנושא וכולם בטוחים שאפשר לפתור את הבעיות אם מישהו רק יקשיב להם, יקצה תקציבים, ישתמש לפחות בחלק משפע הרעיונות המגיעים מהשטח ויפעל. "יכול מאוד להיות שהחסר במורים זאת הזדמנות נפלאה שתלמידים ילמדו תלמידים. דיאלוג בין תלמידים כשאנחנו בניתוק דיאלוגי טוטאלי זאת הזדמנות", אומר דגני, "שתלמידים שיותר שוחים בחומר מסוים ילמדו אחרים. צריך לתת יותר מקום למנהיגי החינוך שהם מנהלי בתי הספר, לא נעים להגיד – בגימנסיה העברית לא חסרים מורים ויש גם מנהל, זה בא מתפיסה של קהילה שמבינה שהילדים שלה צריכים ללכת למקום מוסרי. אנחנו מקיימים בבית הספר חברה שהוקמה כחברה ליברלית, דמוקרטית והומנית ואיפה שזה לא מתקיים – אולי טוב שאין מורים".

"לא הכל גרוע", מדגישה מילר, "אני מציעה חיבור גם של אנשי אקדמיה ותעשיה, לחשוב ביחד מה צריך. אם ילדים לומדים ערבית ואנחנו יודעים שהצבא רוצה אותם לטובת יחידות המודיעין – בואו נחשוב ביחד. ללמוד גם את ההיבט התרבותי, ערבית מדוברת ולא רק ספרותית. בואו נדבר על מה שקורה במזרח התיכון. לצבא זה יחסוך זמן ולנו כחברה לא יבזבז זמן, תהיה הסתכלות רחבה על מה שישראל צריכה. לי אין לי נטיות פוליטיות, אני באה ממקום נקי וזה החלום שלי".

"צריכה לקום כאן רשות לאומית לחינוך שתרכז את כל הנושא בדומה לאופן בו פועלת המועצה לביטחון לאומי", אומר כהן, "לשר החינוך יהיו סמכויות אבל התכניות של המועצה צריכות להיות מחייבות. צריך שיהיה ליווי לכל שר שקם, בא והולך. מישהו זוכר שגלנט היה שר החינוך? רפי פרץ? הגיעו לכמה חודשים והלכו. אי אפשר לבנות ככה מערכת. לצבא יש רמטכ"ל שממונה לארבע שנים, אבל במשרד החינוך המנכ״לים באים והולכים כל כמה חודשים עם השר החדש".

מילר הציעה לועד ההורים הארצי לבנות לכל יישוב אמנה לכללי התנהגות הורים-מורים ולייצר דיאלוג מכבד שיקרין גם לילדים. בנתיים הצעתה לא התקבלה. "השנה הזאת תפתח כי המנהלים לא בחופש. תהיו בטוחים שאנחנו לא ישנים בלילה, אנחנו מנסים לעזור אחד לשני, וואטסאפים עובדים ללא הפסקה מתוך המצוקות – אבל לא יכול להיות שנפתח שנה וזהו. חייבים תוכנית מתוקצבת, מסודרת, שלא תלויה בשום שר שנכנס ויוצא. אני מנהלת חמש שנים ולקראת שר חינוך שביעי. שברו למורים את הלב – לא מתוגמלים, לא מוערכים, אף אחד לא יצא ואמר כל הכבוד על הקורונה". ורם כהן דווקא משלים את הטיעון הזה מהצד השלילי שלו: "תנאי הסף להיות מורה יורדים במשך שנים. וככל שנקבל אוכלוסיה פחות מתאימה, פחות משכילה, מיומנת ומוכשרת אז הפיחות במעמד המורה הוא התוצאה המתבקשת. זה אולי לא יפה להגיד את מה שאני אומר אבל בואו נהיה הוגנים. אם אנחנו מורידים את הסטדנרט למי שנכנס ללמוד הוראה זאת התוצאה. המעמד לא יכול להיות גבוה כשאין סטנדרטים".

• הבועה
• חינוך
• משרד החינוך
• בתי ספר בתל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 906 // הילדים של קיץ 2022

• Facebook
• Twitter
• Email

לאחר ששנת הלימודים האחרונה ניזוקה קשות ממשבר הקורונה, העירייה הודיעה היום (ד') על תכנית קיץ חינוכית חדשה (סאמר סקול) לבוגרי כיתות ו', ז' ו-ח'. מדובר בתכנית בעלות מסובסדת של 300 שקל לתלמיד, כשלתושבי דרום העיר ויפו יינתן סבסוד רחב יותר כשהעלות היא 100 שקל לתלמיד.

התכנית תתחיל ב-4 ביולי ותימשך עד ה-15 ביולי בין השעות 10:00-14:00. התלמידים ילמדו מתמטיקה ואנגלית באמצעות סרטוני יוטיוב, טיקטוק, אנימציה ועוד. יינתן דגש על מיומנויות מודרניות – דיבור, תקשורת בין אישית, אוצר מלים, חשיבה יצירתית ועוד. ניתן להירשם לתכניתהחל מהיום בלינק הבא.

בנוסף לתכנית החינוכית, העירייה מגבשת בימים אלה סמינר קיץ למנהיגות לתלמידים העולים לכיתה ט' משכונות דרום העיר ויפו. הסמינר יתקיים בין התאריכים 25.7-5.8 מחוץ לעיר, ובו ירכשו התלמידים כלים פרקטיים להתמודדות חברתית במצבים שונים. יצוין שחתך הגילאים המסוים הזה נבחר מכיוון שלפי העירייה אלה "נפגעו באופן הכי משמעותי ממשבר הקורונה".

ראש העיר רון חולדאי מסר היום בהודעה לתקשורת כי "אחרי שנתיים קשות במיוחד, שהשפיעו ופגעו באופן קשה בעיקר בבני הנוער, אנחנו רואים חשיבות רבה בתמיכה בחינוך, תוך קידום תכניות מגוונות לצמצום הפערים שנצברו בתקופת הקורונה, הן בהיבטים לימודיים והן בהיבטים רגשיים. החלטנו שלא להסתפק במענה החלקי שמשרד החינוך נותן, אלא להשקיע משאבים עבור תלמידי העיר וליזום מספר צעדים ותכניות שיעבירו להם את חופשת הקיץ בלימוד חווייתי".

מנהלת מנהל החינוך, שירלי רימון ברכה הוסיפה: "הסאמר סקול העירוני בא לפצות את הנוער על השנה הקשה שעברו: למידה חווייתית, חיזוק הביטחון במתמטיקה ואנגלית, צבירת חוויות משותפות ותרגול מיומנויות שקצת נחלשו בשנה האחרונה".

• הבועה
• עיריית תל אביב
• רון חולדאי
• חינוך
• משרד החינוך
• בתי ספר בתל אביב
• הישרדות: קורונה

גודל האבסורד נחשף במלואו במחדל על שם רובע 6 – בו שני אשכולות גנים ובית הספר שוכנים ממש מעל קניון בשכונה. לפיכך, ילדי הרובע יוכלו כולם להיפגש יחד בקניון, אבל לא בגן או בכיתה חלילה

בישראל 2021 אפשר לרכוש הכל חוץ מהשכלה. אפשר להתפלל, אפשר לעבוד על שרירי הישבן בחדר כושר, לקנות חולצה יפה בזארה, אולי שידה חדשה באיקאה. החל מיום ראשון אפשר לעשות הכל כאן במדינה – חוץ מללכת לבית הספר.

ישראל היא בין המדינות היחידות בעולם שלא הצליחה להחזיר את מערכת החינוך לפעילות סדירה מאז פרצה הקורונה לחיינו. יתרה מכך, ברוב המדינות בעולם גני הילדים נשארו פתוחים בתקופות הסגרים, בתי הספר עברו לקפסולות ורק ילדינו שלנו, הציונים, נשארו להירקב בבית. עוד סגר, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, כי מי שומע את הבכי שלהם? מי שומע את הבכי שלנו?

התקפי הזעם, החרדות, הרטבות הלילה, הרטבות היום, החזרה למוצץ, הריגרסיות – היומיום הזה שלנו, אינו מגיע עד הכנסת, אל לובשי החליפות, מקבלי ההחלטות, המנותקים, אלו שמעולם לא גידלו את ילדיהם, אלו שאני תוהה שוב ושוב מי גידל אותם להיות כל כך מרושעים וחסרי אמפתיה. בכל פעם שאני מנגבת את הדמעות של הילדים שלי אני תוהה מי חיבק אותם, מי חינך אותם. אה. בעצם לא משנה (ותודה לערוץ הכנסת).

המילים האלו היו אמורות להישלח כבר בצהריים. אבל כשהגיעה הבייביסיטר, זו שאני משלמת לה פחות או יותר את מה שאני מרוויחה, הבת שלי חטפה עוד התקף פסיכוטי כלשהו שמאפיין מאוד את התקופה הזאת. במשך 90 דקות הבכי לא נרגע, לעיתים התחלף בשאגות, לרגעים לצחוק, אבל בעיקר המון בכי. ובעיטות. וסטירות. וזעם. לו היה אמבולנס לבריאות הנפש הייתי בוודאי כבר מזמינה אותו. שלפתי את כל העצות שקיבלתי אי פעם מכל מדריכות ההורים שאספתי סביבי ובסוף עזרה רק מקלחת.

ישבנו שתינו ובכינו לתוך שלולית של דמעות וחיים שניסינו לבנות ונמסו מתחתינו. כמו פצצות האמבטיה שניסינו להכין בבידוד, שהפכו לאבקה מוזרה וחסרת כל קסם, כך התפזרו כל התכניות והתקוות של האמא שרציתי להיות או שיטות החינוך שרציתי לאמץ. פחחח, מונטיסורי. הדבר הכי עצמאי שהילדה שלי למדה לעשות בשנה הזאת הוא להעביר לבד סרטונים ביוטיוב.

חבל שהם לא רואים את זה, המנותקים, לובשי החליפות, חסרי הלב, שמשאירים את ילדינו שוב ושוב להינמק בבית. חבל ששר החינוך, זה שהחליט שמגיע לו ציון 90, חבל שהוא לא בא אלי לצהריים לאכול את השניצל שנשרף לי והגשתי רק בשלוש וחצי, כי העבודה והבכי והחלום בלהות הזה שתקעו אותנו בתוכו. אני חושבת על שר החינוך הזה וליבי מתמלא בזעם. על מה ציון תשעים חביבי? על זה שמכוני ציפורניים נפתחים לפני הגן של הילדה שלי?

מערכת החינוך בישראל תמיד הייתה גרועה במיוחד אבל טובה דיה, כמו שאומרים אצלנו. מה ביקשנו, תנו להם שגרה ותשאירו אותם בחיים. אנחנו נדאג לכל השאר. שנים של הזנחה של הענף הכי חשוב במדינה, של כניעה, הובילו אותנו אל השנה הזאת שתיזכר לדיראון עולם. הילדים האלו יגדלו יום אחד ומה נגיד להם אז? שלא נלחמנו מספיק בשבילם? שקרסנו תחת הריסות חיינו, שהיינו כנועים, מוחלשים, שפשוט סתמנו?

השיא הגיע השבוע, כאשר התקבלה ההחלטה לפתוח את המסחר, חדרי הכושר ואולמות התרבות לפני מסגרות החינוך. כאשר הבינו שאין ברירה, נולדה חלוקה שרירותית למדי לפיה נקבע איזה ילדים יזכו למסגרת קבועה, ואיזה ימשיכו להיזרק כמו יו-יו, יום בגן, חמישה ימים בבית. גודל האבסורד נחשף במלואו במחדל על שם רובע 6 – בו שני אשכולות גנים ובית הספר שוכנים ממש מעל קניון בשכונה שהחליפה את צבעיה מהר מדי מצהוב, כתום ואדום. לפיכך, ילדי הרובע יוכלו כולם להיפגש יחד בקניון, אבל לא בגן או בכיתה חלילה.

חמור מכך, בבית הכנסת שחולק מבנה יחד עם הפעוטון במתחם יכולים לשהות עשרה מבוגרים בפנים ו-20 בחוץ, אבל בגן הצמוד עשרה ילדים יקפאו בחצר, או אם גשום – ישלחו הביתה. כל זה מבלי לומר מילה על בית הספר לאומנויות שפיזית שוכן ברובע 6, אבל במעשה קסם שוייך לפתע לרובע 5, מה שגרם לניקור עיניים (שלא נמשך זמן רב, כי רובע 5 נצבע גם הוא בכתום כעבור יומיים וילדיו נשלחו שוב הביתה). כן, גם לי יש סחרחורת.

נוסף על כך, מסתבר שבחישוב שהוביל לקביעת צבע השכונה, נשכחו 2,300 תושבים שעברו לשכונה בשנתיים האחרונות, וכך 15 חולים מאומתים השביתו יותר מ-20 אלף משפחות לעוד שבוע. אגב, ארנונה לא שכחו לגבות מהם. עיריית תל אביב, שאכן מספק מענה מצוין לתושביה, מפנה את האצבע מעלה למשרד החינוך, אלו, שנראה שאינם סובלים מהתקופה בה הם שולחים סרטון של דקה וחצי וקוראים לזה יום עבודה, לא ממהרים לשוב למקום עבודתם הפיזי. כן כן, אני יודעת שיש מורים נפלאים, אבל יפה בן-דוד היא הדבר הראשון שעולה לי לראש כשמדברים על מורים וגננות. אתם לא יכולים להאשים אותי. במשרד הבריאות, נו, כולנו עדיין מחכים שיענו לנו.

הם לא רואים אותנו, חברי הממשלה, מקבלי ההחלטות. כבר שנה שאנחנו נאלצים לעבוד במשרות מלאות בזמן שילדינו נרקבים בבית, המשכורות שלנו מתחלקות בין בייביסיטריות לשליחי וולט שנקראים לסייע לנו במשימה היחידה שעומדת לנגד עינינו – להשאיר את הילדים בחיים. המצב הזה הוא בדיוק מה שמאפשר ללובשי החליפות להמשיך ולמחוץ אותנו, אבל הפעם הגזמתם ואנחנו התעוררנו.

אולי שכחתם, אולי לא צעקנו מספיק חזק עד עכשיו, אבל גם לנו יש זכות בחירה ובקרוב מאוד נלך עם הילדים שלנו את הקלפי. הקטן שלי, במקום ללמוד שירי פורים, למד שיר חדש "ביבי הביתה פיפי ולישון", מודה שלא אני לימדתי אותו, אין לי מושג מי כן כי מרוב בייביסיטרים הפסקתי לעקוב.

ואנחנו, הורי רובע 6, החלטנו להרים את הראש ולקחת את כל ההורים במדינה יחד איתנו. אנחנו כאן להרעיד את המדינה, ולא נשתוק עוד, עד שיענו דרישותינו. הנה, למדו את השיטה ורצנו כולנו להיבדק, כדי לשחק במספרים ולהפוך לצהובים בין לילה. הקמנו תחנת בדיקה כאן בשכונה וביום אחד הגיעו כ-300 אנשים להיבדק, ביום הכי סוער בשנה, כי שום דבר כבר לא יצליח לעצור אותנו.

וביום ראשון, אנחנו נלמד את הילדים שלנו שיעור ראשון בדמוקרטיה: נהפוך את הקניון לבית ספר וגן, כי שם מותר להיות, אבל במקום הבטוח שלהם אסור. ילדי כיתות ב׳ ימלאו את זארה, ילדי הגנים ילכו לשיעור בפוקס הום, אפשר לעשות שם אחלה מסיבת יצירה נראה לי. אנחנו לא נשתוק עוד, עד שהחינוך יעלה לראש סדר העדיפויות במדינה שלנו. והשיעור הבא יהיה, רק נזכיר, ממש עוד מעט, ליד הקלפי.

>> הפגנת ההורים והילדים של תל אביב צפויה להיערך בראשון הקרוב, 16:00, בקניון TLV (החשמונאים 96)

• הישרדות: קורונה
• הבועה
• גני ילדים
• בחירות 2021
• בתי ספר בתל אביב
• חינוך
• משרד החינוך
• עם הילדים
• עיריית תל אביב