עוד כמה רגעים שנת 2025 מגיעה לסופה, ופרשת אייל גולן שוב איתנו. "הזמר המפורסם" שוב התגלה כאותו זמר מפורסם, ההתנהגות אותה התנהגות – ואיתה גם הדבר המרגיז ביותר בסיפור הזה. העובדה שגולן, למרות מה שאנחנו יודעים עליו וחרף העדויות שלכל הפחות אמורות היו להעביר צמרמורת במורד הגב, ממשיך להיות כוכב ענק. למעשה, חוץ מכמה מפגינות שמדי פעם עומדות מחוץ להופעות שלו (וכיאה לישראל של היום, וזוכות לבוז וקללות) – נדמה שלאף אחד לא אכפת. אם כבר, להפך: דווקא ככל שההאשמות נגדו יותר ויותר חמורות, השורות יותר ויותר מצטופפות.
>>

אבל לא על אלו באתי לדבר, אלא על צמד מילים שאיכשהו הפך להיות אקסיומה – "תרבות ביטול". דהיינו, שבעולם שבו אנחנו חיים, אנשים ידועים שנתפסים בקלקלתם (בדרך כלל המינית) נמחקים לחלוטין מן התודעה. מכאן באה המילה "ביטול" – מבטלים אותם. הם לא מתפרנסים, לא מופיעים, לא מרוויחים כסף – נעלמו אל תהום הנשייה. ובכן, מדובר בבולשיט. אין תרבות ביטול, וספק אם אי פעם הייתה. התרבות לא רק שלא דוחה פוגעים מינית, לפעמים היא גם מהללת אותם.

אייל גולן הוא הדוגמא הטובה ביותר – זה נכון שפלילית הוא לא הורשע בדבר, אינני כופר בכך, אבל בחיים יש יותר מאשר רק בית משפט. גם אם החשדות לא חצו את הרף הפלילי המחמיר, מי שהביט בעיניים של טאיסיה בראיון שהעניקה לעמרי אסנהיים ידע מה אייל גולן עשה. ובכל זאת, אחרי תקופה קצרה מאוד של "נו נו נו", חברה שלמה, לרבות התקשורת, חזרה לחבק את גולן. הוא שוב מופיע בבמות גדולות, משתתף במופע יום העצמאות של רשת 13, טאלנט ומרואיין מבוקש, וכמובן הזמר הכי מושמע ברדיו מדי שנה.

אף אחד לא "ביטל" את גולן, על אף מעשיו. להפך, הקהל שלו חיבק אותו אפילו יותר. דוגמא נוספת היא עומר אצילי ודור מיכה (גילוי נאות: שניהם משחקים בקבוצה שאני אוהד). גם את המעשים שלהם אנחנו יודעים, ולמרות שזה לא התגבש לכדי כתב אישום, רק קבוצה אחת שבה הם שיחקו – מכבי תל אביב – סימנה קו בחול ואמרה שמבחינתה, המעשים של שניהם אינם ראויים כדי ללבוש את החולצה שלהם. ועדיין, החברה בהכללה קיבלה אותם בחזרה די מהר. הפרשה והקטינות שניצלו נשכחו לחלוטין בצד הדרך. יכול להיות שזו דרכו של עולם, אבל זה בוודאות מעיד על כך ששום "תרבות ביטול" לא שולטת פה.

בסופו של דבר, מי שחזק, עשיר ומפורסם מספיק ישרוד את הכל. יהיה לו צבא מעריצים שיישאר נאמן, צבא עורכי דין יקרים שיוציאו אותו מכל בור. למעט כמה פעילות פמיניסטיות וכמה תגובות זועמות בטוויטר, במציאות של החיים הרוב נשכח והכל נסלח. אין אחריות ואין מחיר על שום דבר. כפי שאפשר לראות גם בתחומים קצת יותר גדולים ממוזיקה או כדורגל – לקיחת אחריות או הכרה באשמה זה פאסה. עכשיו, המטרה היא להאשים את כל האחרים. לא היה כלום כי אין כלום.

וזה נכון גם בעולם הגדול, לא רק בארץ – העשירים והחזקים תמיד ינצחו את כל החשדות. אנחנו חיים בעולם שבו דונלד טראמפ הודה בשיחה מוקלטת על כך שהוא תקף מינית נשים, ונבחר פעמיים לנשיאות המעצמה החזקה בעולם ע"י עשרות מיליוני בני אדם. לא היה כאן ויכוח על העובדות – אנשים ידעו בדיוק מה הוא עשה, ובכל זאת המליכו אותו להיות האדם החזק בעולם.

הידוענים שהסתבכו עם פרשיות מיניות הלכו בשני דרכים – או במישור הפלילי (כמו במקרה של הארווי ויינסטיין, שיירקב בכלא ותודה לאל על כך, או ביל קוסבי, שכבר שוחרר), או במישור הציבורי – שבו הם יעברו תקופה קצרה של הורדת ראש (בדיוק כמו שגולן ספג), ואז אחרי שבוע, חודש או שנה הסערה חולפת, ואתה יכול לחזור כמו חדש. פעם כדי לקבל חנינה היית צריך להתחרט על המעשים שלך, או אפילו להכיר בהם. היום, כפי שלימד אותנו ראש ממשלה מסוים, זה מיותר. פשוט תגיד שאתה זכאי וזהו. אם מספיק אנשים יאמינו לך, ניצחת. העובדות והאמת הן גם ככה בסימן שאלה.

אם כבר, הניסיון להגדיר את אותה "תרבות ביטול", לרבות השם שניתן לה, היא עוד ניסיון של אנשים שנתפסו בקלקלתם להגן על עצמם. עוד דרך לקחת אותנו אל תיאוריית הקונספירציה, להסביר שיש רשת מתוחכמת שמורכבת מעיתונאים, פעילים חברתיים ומשפטנים שכל מטרתם בחיים היא לשים את הנ"ל בכלא, למנוע ממנו להשתתף בחברה. והם לא ינוחו לעולם עד שישיגו את מטרתם. זה העולם שאנחנו חיים בו – עולם שבו הכל אפשרי, חוץ מפשוט להרכין ראש, להכיר במציאות, ולהודות שהתנהגת כמו זין.

• ❤ תרבות
• אייל גולן
• ביטול
• תקיפות מיניות
• נפגעות תקיפה מינית
• הטרדה מינית

בשבוע הבא תציין עיריית תל אביב-יפו,בשיתוף עם המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, מכון ירושלים לצדק וארגוני הקואליציה למאבק בזנות, את יום המודעות הארצי לנזקי הזנות. זה יקרה ביום רביעי הבא, 24.7, תאריך סמלי המצביע על כך שתעשיית הזנות פועלת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מטרת היום היא לשפוך אור על התופעה המוחשכת הזו ולערב את תושבי תל-אביב-יפו והציבור הרחב במאבק הבלתי פוסק בזנות, כנקודת ציון משמעותית בתהליך שינוי המודעות הציבורית בישראל ובאמירה חד משמעית: זנות היא חלק בלתי נפרד מרצף כואב של אלימות נגד נשים.

>> לראשונה: סוף סוף יש סיבה מוצדקת להגיע לרמת החייל
>> יחרימו לכם את האופניים? לא אם תקראו את הכתבה הזאת

במרכז יום המודעות לנזקי הזנות יעמוד פאנל עיתונאים שייערךבבית מרים, הבית העירוני לשוויון מגדרי (24.7 18:30), בנושא "איך לסקר את תופעת הזנות?",בהנחייתגל גבאי, כתבת הרווחה של 'הארץ', ובהשתתפותאלי סניורראש דסק הפלילים בחדשות 13,ורד פלמןכתבת חדשות כאן,ורד לי, בעלת הטור "שטח הפקר" ב"הארץ" ויובל גורן, דובר משרד המשפטים.

במהלך הפאנל יושק "הקוד האתי לסיקור תקשורתי הוגן של תופעת הזנות",המציע דרכים לסקר את תופעת הזנות באופן מכבד לקורבנות הזנות, תוך מתן כלים שימושיים ליצירת שפה עיתונאית אחידה לסיקור חומל ולא פוגעני. הקוד נכתב בשיתוףד"ר אודליה דיין גבאי, חוקרת זנות ותקשורת, שתציג את עיקרי הקוד בתחילת הפאנל, שורדות זנות מארגון "קול שורדות הזנות בישראל" והמטה למאבק בסחר בנשים ובזנות.

בהמשך לפאנל יתקיים באותו מקום (בית מרים, 19:30),אירוע הזיכרון המרכזי לקורבנות הזנותבהנחייתקטי גבעוני,שורדת זנות ויוצרת הפודקאסט "כלא דמיוני" ומוריה רודל סילפן, מנכ"לית המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, ובהשתתפות המוזיקאיותיעל שושנה כהןומיה יוהנה מנחם.עוד ייקחו חלק שורדות זנות ופעילות מרכזיות במאבק.

בנוסף, במהלך השבוע יתקיים במספר מועדיםסיור קולי וחוויתי אל תוך נבכי מועדון החשפנות לשעבר "הפוסיקט".הסיור חושף בפני הקהל את אחד המבנים הבולטים והמעניינים במרכז תל אביב, שכיום נקרא "המרחב החברתי". המסע אל נבכי המועדון נפתח בעמידה מול הים, סמל החופש והמרחבים האינסופיים, העומד בניגודיות כמעט מוחלטת לדיכוי שהתרחש בתוך המועדון. הוא ממשיך בניווט בתוך חללי המבנה שקל ללכת בהם לאיבוד, תוך כדי הצפה של נושאים אנושיים כמו בדידות, אינטימיות, הסתרה וחשיפה, אחריות אישית וקולקטיבית.לאחר הסיור תתקיים הרצאת עדות אישית, "אמילי",הרצאה מרגשת ועוצמתית של היוצרת והאקטיביסטית אלינור כהן, שתספר את סיפורה האישי: איך הגיעה לעסוק בזנות ואיך נחלצה ממנה.​הסיור חינם ובלעדי למחזיקי ומחזיקות דיגיתל.

בעירייה מסבירים כי "תעשיית הזנות היא תעשייה מוסתרת ומושתקת הגובה אינספור קורבנות, משפיעה עמוקות על אופי החברה שאנו חיות וחיים בה ומייצרת מציאות של אלימות, החפצה וחוסר שוויון מגדרי. גלגליה של תעשיית הזנות רומסים עוד ועוד נשים ואנשים ולוכדים אותם במעגל של טראומה, אלימות ועוני, בכל רגע בו אנו נשארים אדישים לתופעה".

"לאלימות המגדרית פנים רבות, ואחד מביטויה הקשים הוא קיומה של תעשיית הזנות, שרומסת את הגוף והנפש", מסבירה אפרת מייקין כנפו, מנהלת הרשות לחוסן ושוויון חברתי ויועצת ראש עיריית תל אביב-יפו לקידום מעמד האישה. "הנזק העצום שהיא גורמת לנשים ולגברים אינו רק עניין פרטי. מדובר בעניין חברתי-ציבורי, ששורשיו נעוצים עמוק באי השוויון המגדרי. בשנים האחרונות, פועלת עיריית תל אביב-יפו לחיסול פעולתם של מועדוני חשפנות בתחומה ולסיוע לנשים המבקשות לצאת ממעגל הזנות. העירייה פועלת לקידום שוויון מגדרי בכל תחומי החיים, מתוך הבנה שכל עוד נשים לא שוות לגברים בכל הזירות, יהיה קשה למגר את האלימות כלפיהן. אנו גאות לעמוד לצד שורדות הזנות וארגוני החברה האזרחית בציון יום המודעות לנזקי הזנות".
>> יום המודעות הארצי לנזקי הזנות, 24.7, בית מרים, יהודה מרגוזה 54,עוד פרטים על כל האירועים כאן

• הבועה
• זנות
• עיריית תל אביב
• נפגעות תקיפה מינית

אם אתם נושמים ויש לכם נטפליקס, כנראה ששמעתם על הלהיט התורן של ענקית הסטרימינג, הסדרה הסופר-מדוברת, "איל קטן", או בשמה המקורי "בייבי ריינדיר". רגע לפני שאתן רצות להעביר אותה הלאה, או אם עדיין לא צפיתן בה, תעצרו שנייה כי לא מדובר ב"עוד סדרה".

>> פאדיחות באירופה: רגעי הביזאר הגדולים של ישראל באירוויזיון
>> בינתיים בעולמות מקבילים: 27 סדרות חדשות לראות בחודש מאי

לפני שנצלול לכל הטריגרים שעשויים לצוף מצפייה ב"בייבי ריינדיר", הנה תקציר זריז, למקרה שפספסתם: מדובר במיני סדרה בריטית, המבוססת על סיפורו האמיתי של התסריטאי, ריצ'ארד גאד, שגם מככב בסדרה בתפקיד הראשי – דוני דאן נופל קורבן להטרדה מאיימת ולתקיפה מינית מצד מרתה סקוט, בגילומה של השחקנית ג'סיקה גאנינג, סטוקרית סדרתית הידועה במטורללותה.

"בייבי ריינדיר", על כל המורכבות האנושית שממנה היא עשויה ומתפתחת לכל אורכה – ואולי דווקא בזכותה – יכולה לפלס את דרכה לתוך הנשמה, ולקחת את הצופים להרפתקה רגשית לא פשוטה, שהם לא בהכרח תכננו לעבור. אז כדי שלא יהיו הפתעות, או בשביל שלפחות לא תקלו ראש במסע הרגשי שהסדרה עשויה להוביל אתכם אליו, הנה כמה אזהרות טריגר שיכולות לעזור לכן להבין למה אתן נכנסות ובמה שווה להצטייד כדי להפוך את הטריפ הפרטי שלכן ליעיל, ויודעים מה – אולי אפילו למרפא.

אזהרה ראשונה: מי שהיו קורבן למקרי אלימות למיניהם

הסדרה שופעת סצנות לא פשוטות לצפייה, הכוללות אונס, תקיפה, הטרדה כפייתית, ניצול וכל הרעות החולות. להבדיל ממילים ומתמונות, שיכולות לטלטל את הנפש כשלעצמן, צפייה בסדרה יכולה להפוך את הדברים למוחשיים ועוצמתיים יותר. הקולות, הצלילים, המראות והוויזואליות בכללותה, יכולים לעורר תחושות קשות מאוד בקרב הצופה, להנכיח את האירוע הפוגעני ולהחזיר את הנפגעות והנפגעים למקומות כואבים, שלא פשוט להשתחרר מהם.

אזהרה שנייה: מי שהיו במערכת יחסים רעילה

לפעמים, פועל יוצא של מערכות יחסים רעילות אחרי שהן נגמרות היא ההבנה בדיעבד. כלומר, כשהצד הנפגע מצליח לראות ולהבין בראייה לאחור, שהכבשה התמימה שהוא חשב שאוהבת אותו ורוצה בטובתו היא בעצם זאב טורף ואכזר. אנשים שעברו חוויה כזו ולא טופלו, יכולים להסתובב עם שאלות לא פתורות, פקפוק עצמי, בושה וכעס על עצמם, על שלא ראו ולא הבינו בזמן אמת את מה שקורה להם. הצפייה בסדרה יכולה לעורר ולחזק את אותן תחושות.

אזהרה שלישית: מי שהיו בסיטואציות פוגעניות וחווו עצמן/ם כקורבן

הסדרה מפגישה אותנו פנים מול פנים עם השיפוטיות העצמית. אם יש דבר אחד שחוזר שוב ושוב לאורך האירועים השונים שמתרחשים בה, זו ההכרה במורכבות שבקיום האנושי. אלא שהדרך לחמלה עצמית, להשלמה ואז לריפוי, עוברת דרך ביקורת עצמית ושאלות כמו, למה לא פעלתי אחרת? למה קפאתי? למה נשארתי שם? למה חזרתי לשם? למה לא דיווחתי? למה לא התעמתתי? וכולי – אלו שאלות שיכולות להתעורר ואם הן לא נפתרו, הן עשויות להעלות מועקה, לפצוע את הנפש ולקחת לאחור התקדמות וכברת דרך, שכבר נעשתה.

אזהרה רביעית: מי שמתקשות ומתקשים להציב גבולות

הצבת גבולות הוא נושא משמעותי, שחוזר בכמה ורסיות בסדרה – מה המחיר שמשלמים כשאמפתיה ונחמדות באות על חשבון ה"אני". או לחלופין, לאן הרצון להיות אדם נחמד, טוב, אופטימי וחומל יכול לקחת אותנו כשאנחנו חוטאים לעצמנו ולא שמים גבולות? ההבנה הזו, שעולה באופן מובהק מהצפייה בדמות הראשית, דוני, כשהוא מוותר פעם אחר פעם על הרצונות שלו לטובת רצונות של אחרים, יכולה לערער סדרי עולם פנימיים ולהזמין להתבוננות כואבת על המחירים הגבוהים, שאסטרטגיית התנהגות כזו גובה.

אזהרה חמישית: מי שקרובים לאנשים שנפגעו או נוצלו

מי שעוד יכולות ויכולים לקחת את הצפייה בסדרה למקומות לא פשוטים הם הורים של, בני זוג של, וחברים של אנשים שנפגעו או נוצלו. המפגש עם ההורים של דוני, ובעיקר ההתבוננות מהצד על הקושי העצום שבבחירה של דוני להתמודד לבד, יכולים להציב מראה כואבת על מערכות יחסים קרובות ועל מידת ההסתרה ואיכות התמיכה שהן מהוות. לפעמים, עבור צדדים שלישיים לאירוע, היכולת להשתחרר ולהתקדם מהייסורים שנגרמו לאנשים יקרים ואהובים, יכולה להיות אתגר עצום.

הסדרה עצמה נפתחת עם אזהרת צפייה ולא בכדי, כאמור, ההשפעה שלה עשויה לטלטל, להכאיב, להעלות פלאשבקים מהעבר, גם זמן מה לאחר הצפייה בה. המטרה של האזהרות היא לא שאנשים לא יצפו בסדרה, אלא שיהיה ברור מה היא עלולה לעורר, ולהערך בהתאם אם ובאיזה אופן אפשר להפיק ממנה חוויה משמעותית ומצמיחה. כי עם כמה שהיא מטרגרת ומאתגרת, היא גם יכולה להיות הזדמנות להתרה או לריפוי. מה שחשוב הוא להפעיל שיקול דעת, לשמור על עצמנו ועל הקרובים לנו, ולהצטייד בסביבה תומכת שאיתה אפשר לשוחח ברגישות ובחמלה על מה שעולה במהלך הצפייה ולאחריה. תבחרו אם לצפות או לדלג עליה, זו רק הזמנה פתוחה לחוויה שאנחנו מחליטות אם או מתי מתאים לנו לממש אותה.

• המסך
• נטפליקס
• טריגר
• נפגעות תקיפה מינית

הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם:לפימחקרשל אוניברסיטת תל אביב שפורסם בשנת 2021 יותר מ-40 אחוז מהגברים בישראל (רווקים ונשואים) צרכו זנות לפחות פעם בחיים.על פינתוניםשל מכון ברוקדייל, בעקבות חקיקת חוק איסור צריכת זנות ויישומו ב-2020, 18 אחוז מהגברים הודו שהפסיקו לצרוך זנות בהשפעתו. האומדן הרשמי לגבי תופעת הזנות בישראל הוא שכ-14 אלף איש (95 אחוז מתוכם נשים ו-3,000 קטינים וקטינות) לכודים במעגל הזנות.דו"ח טיפול ושיקום אוכלוסיות במעגל הזנות של משרד העבודה והרווחהבדק ומצא כי מבין הנשים, 95 אחוז פיתחו פוסט טראומה מורכבת בעקבות העיסוק בזנות.

ולמה אנחנו מספרות לכם את כל זה? כי מחר (24.7) יצויין לראשונה בישראל "היום הארצי למודעות לנזקי הזנות", תאריך סמלי המצביע על כך שתעשיית הזנות פועלת ברחבי העולם ולצערנו גם בישראל – 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.עיריית תל אביב-יפויחד עם המטה למאבק בסחרבנשים ובזנות וארגוני הקואליציה למאבק בזנות,יציינו אותו בשלושה אירועים מרכזיים ברחבי העיר:

• האירוע מרכזי: "בית מרים", הבית העירוני לשוויון מגדרי ביפו, יארח ערב מיוחד בהשתתפות המוזיקאית אפרת גוש ולהקת "לולה מארש".הכניסה חופשית ברישום מוקדם
• סיור אודיו מומלץ, מרגש ושובר לב במועדון הפוסיקט לשעבר (היום "המרחב החברתי"), יחד עם הרצאה של היוצרת והאקטיביסטית אלינור כהן שתספר את סיפורה האישי: איך הגיעה לעסוק בזנות ואיך נחלצה ממנה (הטבה למחזיקי דיגיתל כאן)
• בסינמטק יוקרן הסרט התיעודי המעולה "זונה כמוני", ולאחריו פאנל בהשתתפות הבמאיות וגיבורת הסרט, שורדת הזנות והאקטיביסטית צ'ילה עזרא (גם כאן יש הטבה למחזיקי דיגיתל)

>> סיור אל תוך החושך: סודות מועדון הפוסיקט נחשפים
>> שורדות בקושי: איך נראה לילה של טרנסית בזנות בדרום העיר?

"לאלימות המגדרית כלפי נשים פנים רבות ואחד מביטויה הקשים והאכזריים הוא הניצול המחפיר שבתעשיית הזנות", אמרה אפרת מייקין כנפו, יועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה. "זאת תעשייה שרומסת את הגוף והנפש, והנזק העצום שהיא גורמת לנשים ולגברים אינו רק עניין פרטי. מדובר בעניין חברתי-ציבורי שהשורשים שלו נעוצים עמוק באי השוויון המגדרי ובפערי הכוחות. בשנים האחרונות, פועלת עיריית תל אביב-יפו לחיסול פעולתם של מועדוני חשפנות בתחומה ולסיוע לנשים המבקשות לצאת ממעגל אכזרי זה, ולקידום חינוך להוגנות מגדרית ולשוויון מגדרי בכל תחומי החיים, מתוך הבנה שכל עוד נשים לא שוות לגברים בכל הזירות יהיה קשה למגר את האלימות כלפיהן".

• הבועה
• ❤ תרבות
• עיריית תל אביב
• נפגעות תקיפה מינית
• זנות

יש החלטה אחת ב-"אלף", הסדרה המדוברת של yes, שמסמלת המון: לכל הנפגעות יש שם. יש להן סיפור ברור, עם התחלה, אמצע וסוף. אבל נשיא המדינה הפיקטיבי מסתובב בסדרה כאשר אין לו שם. זה היפוך מוחלט מהמציאות האכזרית שהיתה נכונה לפרשת קצב בשעתה, שנועד אולי כדי להמחיש את הסיסמא שרצה לאחרונה סביב תוקפים מיניים – הבושה עברה צד. מי שבאמת היה צריך להתבייש ולהתכנס בפינה שלו היה מי שתקף, ולא מי שהותקף. "אלף" היא סדרה איכותית ומעניינת, אבל מעל הכל – היא באמת חשובה. כי יש בה בשורה לגבי הדרך שבא אנחנו רואים תקיפות מיניות, את התלונות שאחרי ואת האנשים שמעורבים בה, מכל הצדדים.

הסדרה היא יצירה של תמר מרום ואברהם שלום לוי (שגם משחק בסדרה את דמותו של אבינועם, היועץ הצמוד והממולח), יחד עם הבמאי מויש גולדברג (שכתב בסדרות כמו "פרשת השבוע" או "לאהוב את אנה"), ומבוססת על הספר "אשת סוד" של אודליה כרמון, שהיתה אחת מהנפגעות בפרשיית קצב. ובהתאם, הסדרה עוסקת – אמנם בפרפראזה אבל ברפרנס די ברור – בפרשת הנשיא קצב. קשה לשכוח את הפרשה שבסיומה נשיא המדינה נכנס לכלא על שורה של עבירות מין, ובראשן אונס, כלפי עובדות שהיו כפופות לו בבית הנשיא, אבל הזיכרון הזה מרגיש מוחשי יותר על המסך. כי המיני-סדרה מספרת את הסיפור מהצד של המתלוננות, יוצאת מהנראטיב שאנשיו של קצב כפו בזמן אמת על התקשורת, ובעיקר מגלה מה עובר על מתלוננות ברגע שהן מחליטות לעשות את המעשה האמיץ – ולצאת לאור.

הסיפור מלווה בתוכו לא מעט גיבורים/קורבנות של הפרשה: החל מהנשים שספגו הטרדות ואונס באופן קבוע מהנשיא, דרך היועץ שמערכת היחסים עם הנשיא גורמת לו לאבד את עצמו לדעת, ועד לאשתו שצריכה לסבול בשקט תחת איומים כבדים. אבל "אלף" מתחילה מהסיפור של אושרת מורנו, מקבילתה של אורלי רביבו (או כמו שהיתה מוכרת דאז, "א' מבית הנשיא"), צעירה שקיבלה הזדמנות לעבוד באחת הלשכות הכי חשובות בישראל, ומצאה את עצמה קורבן לאדם אכזר ובעל כוח שכופה את עצמו, ואז מטשטש את האמת.

דרך הסיפור של אושרת אנחנו מקבלים משל לקמפיין האכזרי שעוברות מתלוננות על פגיעה ותקיפה מינית, אז וגם כיום. הנפגעת הצעירה עוברת את כל הוייה דולורוזה – מהטענות שהיא שקרנית, דרך השמועות המכוערות שמדובר בנערת ליווי (כולל העיתונאים ששיתפו פעולה עם הספין הדוחה הזה), דרך בישול קלטת שבה נטען שהיא "סוחטת" אותו. מאחורי כל הסיפורים הללו, שהופצו בתקשורת בפרשיית קצב כדברי אלוהים חיים, מתגלים השקרים, חצאי האמיתות והמעטפת הכבדה שהגנה על קצב (או "הנשיא", במקרה שלנו).

מה שאפשר לראות בסדרה – באופן אמנותי, מבריק ואם להודות באמת, די כואב – זה איך השקר הצליח לנצח במשך תקופה מאוד ארוכה. איך מעטה הספינים והעבודה הממולחת של יועצים ועורכי דין הצליחו לשכנע רבים, כולל במערכת אכיפת חוק, שבפרפראזה על אדם חשוד אחר – "לא היה כלום כי אין כלום". בסוף, השקר אמנם הפסיד – אבל זה קרה בעיקר בגלל שקצב עצמו עשה מעשה טיפשי והחליט לותר על עסקת הטיעון המפנקת שהוצעה לו. אם היה חותם, האמת כנראה לא היתה מרימה את ראשה לעולם, והתוקף המיני עדיין היה מסתובב ביננו כאדם לגיטימי. כמו תוקפים מיניים רבים.

"אלף" היא סדרה לא קלה לעיכול. סצנות האונס מאוד גרפיות, ומסע הייסורים שעוברת אושרת מורנו כואב אפילו יותר. הקמפיין הפסיכולוגי הקשה שעברו כל המתלוננות, ההכפשה הדוחה שהן עברו – וגם ההתקפלות תחת הלחץ הבוטה והמאסיבי של אנשי קצב והחבורה שסובבת אותם. זו סדרה עצובה, כי היא מראה איך קורבנות תקיפה מינית למעשה מותקפים פעמיים – פעם בחדר הסגור, ופעם לעין כל. וכמה מעטים הם המקרים שבהם הצדק נעשה עד הסוף, וכמה פעמים – בלי שאנחנו אפילו יודעים – התוקפים הצליחו להערים, לנצח ולהתחמק מעונש.

יעקב זדה-דניאל, אחד הכוחות העולים בתחום המשחק בשנים האחרונות – מי ששיחק גם ב"קרתגו" של רשף לוי וגם ב"רוחות ביירות" של ליאור רז ואבי יששכרוף – מגלם את הנשיא, ועושה עבודה מדהימה ומלחיצה. גם נלי מירה רובין, שחקנית אלמונית עד כה, פורצת עם עבודה מצוינת בתפקיד אושרת; ולנה פרייפלד מבריקה גם היא בתור יאנה, החוקרת הנמרצת שבסופו של דבר מצליחה לנצח למרות כל הקשיים.

למעשה, הסדרה עושה ב-2023 את מה שהיה צריך להיעשות כבר ב-2006, ונותנת קול למתלוננות. הסדרה נותנת את הכבוד לגרסה שלהן, ולא מרככת את הקושי והייסורים שבבחירה להתלונן – בטח עוד נגד האזרח מספר אחת. תלונות על תקיפה מינית הן סיוט לכל מי שבוחר/ת לדבר; המתלוננות נתקלות בחומה של חוסר אמון, של הכפשות, של טענות לשקרים. יגידו שהן אינטרסנטיות ושקרניות וימצאו כל סתירה קטנה בעדות רק כדי לפורר את האדם על דוכן עדים. ומול כל זה קיים הפיתוי הגדול לשתוק, לחיים השקטים, להישאר בחושך. לא להוציא את האמת לאור, כי הדרך גם ככה ארוכה, והרבה יותר נוח בפינה שלך.

"אלף" נותנת הצצה קטנה לעולם של המתלוננות; היא עושה זאת בכישרון רב, ובעיקר מראה כמה עבודה יש לנו בחיים האמיתיים כדי לתקן את המערכת המעוותת שנוצרה לטיפל בתקיפות מיניות, והתלונות עליהן. ההמחשה הכואבת שהיא מציגה לפרשה המדממת מהעבר הפכה אותה לרלוונטית גם כיום, במיוחד היום, יותר מתמיד.

ששת הפרקים של "אלף" זמינים ב-yes, שני הפרקים הראשונים זמינים ביוטיוב

• המסך
• סדרות ישראליות
• משה קצב
• הטרדה
• נפגעות תקיפה מינית
• yes