המשאלה המפורסמת של ימינו היא "לחיות את הרגע". צירוף המילים הזה מרוח על הפוסטר העצום המתנוסס לראווה באמצע הכביש המהיר של רוח התקופה, מחייך אלינו מכל פינה כאילו הוא מונה ליזה. בינתיים אנחנו תקועים בפקק אינסופי ומשננים לעצמנו כמו תפילה "לחיות את הרגע, לחיות את הרגע, לחיות את הרגע…". אבל לא טורחים לגלות לנו הוא שהרגע הזה שאנחנו כל כך מנסים לחיות תמיד יהיה מחובר בקשר הדוק לרגעים שהיו ולרגעים שיהיו. אולי ההכרזה ההיא של קהלת, "מה שהיה הוא שיהיה", היא בכלל לא מייאשת כמו שעושים ממנה, ופירושה הוא לא "עזבו, אין מה לעשות, הכול תמיד אותו פאקינג דבר בואו פשוט נבזבז את הכסף על אוכל שמנוני ונראה את העונה הראשונה של 'בואו לאכול איתי'", אלא דווקא תובנה פשוטה וצלולה: מה שיהיה כמוס כבר במה שהיה, ממש כשם שמה שהיה נצור במה שיהיה, וההווה הוא המפגש הפלאי בין מה שהיה למה שיהיה.

כל ההקדמה האולי-מוגזמת-בקטנה הזאת באה להכין לקראת המסעות בזמן שאני מזמין אותנו לעשות עכשיו. נתחיל מהברור: בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר הקרוב בחול המועד סוכות, אציג הצגה בשם "פ.י.ת" על פי המחזה "משפט פיתגורס" של נתן אלתרמן — מחזה מדע בדיוני מבריק ונטוש משנות השישים שהגיבור שלו הוא רובוט. כן כן — רובוט! למעשה אני מבקש לחזור לעבר, לאסוף איתי את הנבואה העתידנית שכתב המשורר הגאון ולחזור להווה בשביל להפיח חיים במילים ברגע הזה.

המחזה המטורף הזה הגיע אליי במקרה לפני שתיים עשרה שנה, כשעוד הייתי תיכוניסט בתול ואת כל התשוקה שלי הקדשתי לשירה, כשרק גיליתי את נתן אלתרמן, מכשף המילים שהספיק להפוך מאז לשטר של מאתיים. לא יודע איך לנסח את ההלם שלפת אותי כשקראתי את המחזה הזה בפעם הראשונה. אולי הלם זאת לא המילה הנכונה, אולי עדיף השתאות או יראה. מחזה מוזר כל כך ויפה כל כך, ששואל אם יש עוד מקום לרוח בעולם שכולו חומר. והרי לנו המסע בזמן השני — מסע שתכליתו לשוב אל רטט הלב מגיל שש עשרה, לייבא אותו הנה אל ההווה, תריסר שנים אחר כך, ולהעניק אותו לקהל.

מסע טוב בזמן תמיד מתחיל מאיזו שאיפה לתקן שבר מהעבר. בימים ההם שפגשתי את המחזה לראשונה, יצאתי למסע חיפוש נחוש וקדחתני בחסות ההתאהבות, וקראתי כל בדל מידע שנשאר על אודות ההפקה המקורית. קראתי וקראתי ונשבר לי הלב. הסתבר לי שבזמנו המבקרים הכפישו בלי רסן באכזריות ובארסיות את המחזה. על ההצגה ההיא נשפכו קיתונות של בוז ולעג, גם מהמבקרים וגם מהקהל, ותוך רגע קצר היא כבר גורשה מהבמה, ומאז ועד היום המחזה לא עלה שנית. הביטוי "הקדים את זמנו" הוא ביטוי מגוחך, מפני ששום דבר לא יכול להתקיים בזמן אחר חוץ מזמנו, אבל במקרה הזה אין הסבר משכנע אחר לכישלון. אני מאמין בכל מאודי שעכשיו סוף סוף הגיע זמנו של המחזה.

והזמנה אחרונה למסע בזמן, מסע במימדים הרבה יותר גדולים: פסטיבל תיאטרון לתיאטרון אחר בעכו. באולמות האבירים שנבנו לפני כמעט אלף שנה נערך פסטיבל לכבוד אמנות שנולדה עוד הרבה לפני שהתחילו לספור את הזמן קדימה. כשלימדתי השנה בשיעורי ספרות בתיכון על הטרגדיה היוונית, מצאתי את עצמי מתרפק יחד עם התלמידים על תקופה שמעולם לא הייתי בה: הדיוניסיה, הפסטיבל האדיר שבו כולם היו משתכרים, מסתובבים בעיר בתהלוכה שבמרכזה פסל ענק של פאלוס, וצוהלים ואוכלים ושרים ורוקדים, ובסוף מתכנסים לשיא הפסטיבל: תחרות הצגות התיאטרון.

היה לי קשה להסביר לתלמידים איך מהחגיגה המרהיבה הזאת נשאר לנו תיאטרון מנומס של רשרושי עטיפות סוכריות ובושם בהגזמה. והנה בא פסטיבל עכו ומתעקש לחזור אל כל הקודש ואל כל הטומאה שנזנחה ולהזכיר שתיאטרון הוא לפני הכול חגיגה. אבל מה שבאמת הופך את כל העסק הזה לנס הוא שדווקא במבנה העתיק הזה ודווקא במסורת העתיקה הזאת נבראת אמנות חדשה. כותרת המשנה של הפסטיבל: "תיאטרון אחר" יכולה להישמע יומרנית ומטופשת, ובכל זאת יש בה משהו — זאת הזדמנות להיחלץ מהנדוש, הלעוס והמאוס ולחפש צורות אחרות, משונות ותקדימיות לספר בהן סיפור. קלטו את הפרדוקס: איך יונקים מהעבר בשביל ליצור את העתיד? אבל מה שהיה הוא שיהיה, ובפרדוקס הזה בעצם מתחבא הרגע הזה ממש. לסיכום העניין: לכל מי שרוצה לחיות את הרגע, שווה לקפוץ לפסטיבל עכו ולהסתחרר יחד בריקוד הנצחי של העבר עם העתיד. וכמובן תמיד מומלץ להשתכר תחת.

מעין אבן הוא המעבד, הבמאי והמלחין של המחזה "פ.י.ת" (לפי "משפט פיתגורס" של נתן אלתרמן). פסטיבל עכו לתיאטרון אחר 2022 יתקיים ברחבי עכו בחוה"מ סוכות, 11.10-14.10 ויכלול למעלה מ-60 מופעים שונים.

• ❤ תרבות
• נתן אלתרמן
• פסטיבל עכו

כשריקי גל החלה לשיר את "זמר שלוש התשובות" עיני נמלאו דמעות. השיר מ-1969, עם הלחן היפהפה של אריה לבנון, זכה ברבות הימים לביקורת כטקסט שוביניסטי שמציג את האישה הדוברת בו כאסקופה נדרסת. במחזמר "עוד חוזר הניגון" הוא מושם בפיה של הציירת צילה בינדר, מי שהיתה הידועה בציבור של נתן אלתרמן במשך שלושים שנה, ומושר מיד אחרי סצנה שבה המשורר הלאומי דורש ממנה לעשות עוד הקרבה גדולה למענו. היא עונה לו "אם תעזוב אותי, אני אהרוג אותך", אך נענית לדרישתו. בקונטקסט הזה, הביצוע האדיר של ריקי גל, שעומדת בצד הבמה כשם שצילה היתה תמיד בצד, חורך את הלב.

הרגע הבימתי המוזיקלי המרגש הזה מעיד על הפוטנציאל הגלום במחזמר המבוסס על שירי נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר המוצג בתיאטרון הבימה. כמה חבל שהפוטנציאל הזה אינו מתממש בשאר ההצגה בבימויו של משה קפטן, שבולט בה פער עצום בין הרובד המוזיקלי המשובח לבין איכות דרמטית ירודה. מוטי לרנר כתב מחזה המתפצל לשתי מסגרות זמן – כך מסבירות לנו כתוביות המוקרנות על התפאורה, המורכבת מכמה במות מסתובבות. ההווה הוא אותו לילה במרץ 1970 שבו אלתרמן בן ה-59 מת בבית החולים, והעבר הוא סצנות משנות השישים המוקדמות שבהן הוא נמצא בקונפליקטים עם בינדר, עם אשתו השחקנית רחל מרכוס, עם בתו שאותה הוא מכנה תיצקין, ועם המשורר הצעיר נתן זך הקורא תיגר על שירתו הלאומית שהולכת ונעשית יותר ויותר לאומנית.

אלא שבמקום דרמה יש כאן מסכת צעקנית, ובמקום סבטקסט אנחנו מקבלים המון טקסט מפורש. שלוש הנשים דורשות את תשומת לבו של המשורר, ואילו הוא עסוק בעצמו ובמעמדו הציבורי, והכל נאמר ומוסבר ומבואר ואחר כך גם מושר. הסיטואציות תמיד על סף רתיחה, ולאף אחד מהשחקנים אין סיכוי לבנות דמות שלמה עם הדיאלוגים השטוחים ורבי המלל שהושמו בפיהם ("אתה עם האישה ההיא או איתנו?").

אף שבשנים המתוארות במחזה אלתרמן היה בסך הכל בן חמישים ומשהו, יגאל שדה מגלם אותו כאיש זקן. הוא צועק ומנפנף בידיו והופעתו חלולה ונטולת כל חן או כריזמה שיעזרו לנו להבין מדוע שתי נשים עם קריירות מרשימות משל עצמן נלחמו עליו כל כך הרבה שנים. ואילו הן מוצגות באופן מעליב למדי, מרודדות ליחסיהן המתסכלים איתו. רק הבת תרצה מיוצגת באופן קצת יותר שלם, גם משום שכמה משיריה הכואבים (בהם "תפילת יום הולדת" ו"בלדה לאשה" וגם שירים פחות מוכרים) משולבים במרקם הדרמטי והמוזיקלי.

את שלוש הנשים מגלמות שש שחקניות. לכאורה יש כאן הפרדה בין הווה לעבר, אבל נראה שהכפילות מבוססת יותר על יכולות השירה והמשחק של הנשים מאשר על הגיון הזמנים. כך ריקי גל היא בינדר בהווה וגם הצל המזמר של אוסנת פישמן, המגלמת את בינדר בעבר. שלומית אהרון שרה את קולה הפנימי רחל מרכוס עבור מאיה מעוז, ורוני דלומי שרה את תרצה אתר עבור הלה שלו, ששרה יפה גם בעצמה.

לפישמן ולשלו יש פה ושם רגע שבו הן מצליחות לגעת במשהו אמיתי. אבל הכוכבים האמיתיים של ההצגה הם אנשי המוזיקה – המלחינים המקוריים (סשה ארגוב, משה וילנסקי, נעמי שמר, יאיר רוזנבלום, יהודית רביץ ואחרים), ליאור רונן שעל העיבודים המוזיקליים המצוינים, והזמרים הנהדרים – שלוש הסטאריות וכל חברי האנסמבל. כל פעם שהאנשים על הבמה מפסיקים לדבר ומתחילים לשיר – ויש בהצגה כ-21 שירים – הכל נפלא.

חלק מהשירים מוגשים במחרוזות מתוך מיוזיקלס שאלתרמן כתב להם את הפזמונים – "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "צץ וצצה" (מיכל ברנד מרביצה חיקוי מקסים של רבקה זוהר מבצעת את "אוריאנה"). שאר השירים משולבים בתוך הדרמה, בניסיון לקשר אותם לקונטקסט שבו נכתבו. רק במקרים בודדים זה עובד.צלילים מתוך "שיר משמר", שאלתרמן כתב לבתו הלא שמחה, מרחפים על פני ההצגה כולה, עד שהשיר כולו מושר לקראת הסוף על ידי שלוש הדיוות. במהלך הערב חשבתי שבבוא הרגע אלתרמן עצמו ישיר אותו (יגאל שדה הרי שר ב"עלובי החיים"), אבל במקום זאת הוא מקריא אותו בקצב מהיר, כאילו ליבו אינו במילים שכתב. ההצגה כל כך עסוקה בניתוץ הפרה הקדושה, שהיא לא עושה כבוד למשורר שכתב את השירים היפים המושרים בה, אלא מציגה אותו כאיש די בלתי נסבל ותו לא.

"עוד חוזר הניגון" , תיאטרון הבימה,פרטים וכרטיסים כאן

• ביקורת
• תיאטרון
• התיאטרון הלאומי
• הבימה
• מחזמר
• נתן אלתרמן
• ריקי גל

• Facebook
• Twitter
• Email

אימא:אז אלונה, היום קיבלנו מטיים אאוט משימה מיוחדת – להאזין לאלבום חדש שיצא ולכתוב עליו טור.

אלונה:יש! של ג'סטין ביבר?

אימא:כמעט. של נדב הולנדר שהלחין ועיבד שירים של המשורר נתן אלתרמן לקטנים ולגדולים. קוראים לאלבום "מגש הקצב". יש לך מושג למה קוראים לו ככה?

אלונה:לא.

אימא:לאלתרמן יש שיר נורא מפורסם שנקרא "מגש הכסף", שתמיד מקריאים בימי זיכרון, ואני מניחה שמגש הקצב זה סוג של פראפרזה על זה. ואולי כבר מהשם אפשר לדעת שהאלבום מעודד חשיבה, כי יש בו הידהוד תרבותי. אז מה חשבת בהאזנה ראשונה?

אלונה:חשבתי שהאלבום טוב. אהבתי מאד את השיר הראשון, "בוקר טוב", ואת הקול של הזמרת ששרה אותו. אבל לא התחברתי כל כך לאלבום כי אני חושבת שהוא לא לגילי. אם הייתי ילדה בת 7 הייתי נהנית מהאלבום, אבל אני פשוט ילדה בת 11 ויש לי סגנון מוזיקה מועדף שונה.

אימא:סגנון מוזיקה שמסתכם בג'סטין ביבר ו…

אלונה:וואן דיירקשן.

אימא:נורא. אבל את לא חושבת שמוזיקה טובה היא על-גילאית? את הכבש ה-16 את לא נהנית לשמוע היום?

אלונה:אני נהנית, אבל בגלל ששמעתי אותו כל הילדות שלי. יכול להיות שאם הייתי שומעת בילדות שלי את "מגש הקצב" הייתי נהנית לשמוע אותו גם עכשיו.

אימא:אני גדולה ונהניתי לשמוע אותו למרות שלא גדלתי עליו, אפילו שלא מבינים את כולו בשמיעה הראשונה. יש בו שירים שיותר קלים לעיכול, עם לחנים כאלו קסומים וילדיים, ויש בו שירים עם טקסטים מורכבים יותר ולחנים מורכבים, ואני אהבתי את זה, כי הוא מזמין אותך למסע.

אלונה:אבל היו שם שירים שאני ממש לא חושבת שמתאימים לילדים.
אימא: איזה לדוגמא?

אלונה:"ברמלי". זה שיר על מפלצת מפחידה באפריקה, ששורפת אנשים בתוך מדורה, והילדים מסתכלים על זה ובוכים.

אימא:נו? אבל יש המון סיפורים לילדים על מפלצות. וגם אם יש שם דברים מפחידים ואלימים בשיר הזה (שהוא בעצם מחולק לשלושה שירים ), למה לא לנהל דיאלוג עם ילדים על פחדים ואלימות? אלו דברים שהם מכירים.

אלונה:בסדר, אבל אני חושבת שאם הייתי קטנה יותר זה יכול היה לעשות לי סיוטים ומחשבות לא נעימות בראש. זה עשה לי את זה אפילו עכשיו בגילי.

אימא:לעומת הלהקה וואן דיירקשן שעושה לי סיוטים ומחשבות לא נעימות בראש, כשאת מאזינה להם 24/7.

אלונה:לא אמא! וואן דיירקשן הם מושלמים.

אימא:הם איומים! ושטחיים ומטופשים.

אלונה:מה הבעיה שלך איתם?

אימא:צר העולם מלהכיל את כמות הדברים השליליים שיש לי לומר על הלהקה הזאת ועל המוזיקה שלה. אבל בואי נחזור ל"ברמלי", שזה אגב שיר שלקוח מספר ילדים לא של אלתרמן, אלא של סופר ילדים רוסי בשם קורני צ'וקובסקי שאלתרמן תירגם אותו.

אלונה:אבל לא רק השיר הזה לא מתאים לילדים שם, גם השיר על ההוא שמת.

אימא:השיר שנקרא "הסיכום" הוא על אדם שעל סף מותו נואם על החומרים שמהם עשוי העולם. את זוכרת את שני הדברים האחרונים שהוא מונה לפני שהוא מת, ושומעים כזה צליל ארוך של מוניטור?

אלונה:אני זוכרת כפתורים.

אימא:נעצים וכפתורים. זה היה אחד השירים שהכי אהבתי. ואני חושבת שזה מאד חכם לדבר עם ילדים על המוות. מוות הוא חלק משמעותי מהחיים שלנו, וילדים מתעסקים בו מגיל מאד צעיר.

אלונה:בסדר, צריך לדבר על מוות עם ילדים, אבל אפשר למצוא דרך יותר נוחה, דרך שיותר נכונה לילדים.

אימא:אני הרגשתי שזו דרך נכונה לילדים. משהו באופן הגשת הטקסט של יובל מנדלסון שהוא סטורי טלר מעולה, ובמוזיקה, ובקריצה… היה שם משהו ממש פיוטי. והמילה מוות אפילו לא נאמרה שם לדעתי. היא חודרת אליך מהסאונד של האמבולנס והמוניטור. זה כל כך יפה.

אלונה:זה מטריד.

אימא:ואיזו שפה יש באלבום הזה, כל כך עשירה ויפה. איזה תענוג. אני חושבת שזה חשוב שילדים מגיל קטן ייחשפו לשפה כזו, במקום למיכל הקטנה ורינת ה…

אלונה:לא לא, די אמא. היא באמת עושה לי סיוטים.

אימא:אז את מבינה? האלבום הזה הוציא אותי למסע מוזיקלי וטקסטואלי ביקום מקביל, מסע של חקירה, ובא לי לשמוע אותו שוב כדי לגלות בכל פעם עוד משהו שפספסתי.

אלונה:אם את רוצה מוזיקה שתוציא אותך למסע כזה, אבל ממש טובה, תקשיבי לבילי אייליש.

אימא:אלונה! את עוד לא בת 11! את לא יכולה כבר להיות נערה מתבגרת!

אלונה:אני לא עזבתי את הטלפון שלי מאז שהכרתי את המוזיקה הזו.

אימא:באמת? לא שמתי לב. את הפכת לקלישאה של כל הסרטים האמריקאיים, הילדה עם האוזניות על האוזניים 24/7, שלא שומעת אף אחד חוץ מהמוזיקה הגרועה שהיא מקשיבה לה, תוך כדי שהיא שרה בקול… אלונה, אולי זה הזמן שלי להתוודות בפנייך. את ברוכת כישרונות, אבל שירה הוא לא אחד מהם.

אלונה:לא נכון. יש לי קול מושלם.

אימא:מודעות עצמית זה גם דבר חשוב, אבל אני אוהבת אותך על אף שקולך צורם כצרצר. ועכשיו ברשותך אני הולכת להאזין שוב לתקליט "מגש הקצב" ואת בטח תחזרי להקשיב לג'סטין ביבר.

אלונה:דווקא לא.

אימא:באמת? אז למי?

אלונה:לוואן דיירקשן. חחח.

• עם הילדים
• מוזיקה
• נתן אלתרמן
• ביקורת מוזיקה

שירה ואלכוהול הולכים יחד כמו שירה ואלכוהול (לא הצלחתי לחשוב על דימוי מוצלח יותר כי התחלתי לשתות מוקדם). כבר המשורר הרומי הורטיוס קבע כי "שותי המים מעולם לא כתבו שיר מושלם". ובאמת, המשוררים הגדולים ביותר בהיסטוריה היו שתיינים מועדים שהיללו ושוררו לכוסם – מהיין של משוררי תור הזהב בספרד ועד לאבסינת של המשוררים המקוללים בצרפת.

גם כאן ברחובות תל אביב דידו-מעדו כמה שתיינים כבדים שהיו משוררים מכובדים. אברהם שלונסקי היה מבושם כלוט. אלכסנדר פן היה מפרק בקבוקי וודקה מדיצין כאילו הם היו סירופ נגד שיעול (וזה בדיוק מה שהם היו – סירופ נגד שיעול). נתן זך היה אלכוהוליסט מועד, אם כי לא מוצלח במיוחד לפי העדויות. כך או כך, אף אחד מעולם לא התקרב לקרסוליים של נתן אלתרמן, מלך המשוררים השיכורים של הספרות העברית – בטח לא כשהקיא את נשמתו, אז מוטב היה להתרחק.

"מן השישית ואילך החל השטן נוטל ממשלה בתוכו"

טעימה מהכמויות האסטרונומיות אפשר לקבל מקריאה בספר זיכרונותיו הנהדר של המשורר יעקב אורלנד, שמשחזר בשירה את דמותו של אלתרמן. בשירו "בין כוסית ראשונה לשלישית" כותב אורלנד על אלתרמן: "בין כוסית ראשונה לשלישית היה כפי שהכירוהו כולם – / חכם, מפוכח, שנון, רתוע, מקשיב, שתקן. / בין שלישית לחמישית או שישית, היה סגור-ליבו נפתח / ואלוהים הציץ מתוכו, נדיב וטוב-עין. היה אוהב את כולם ומסנגר לכולם ומושך חסד את רעיו-באמת… // מן השישית ואילך החל השטן נוטל ממשלה בתוכו / וכובש כל חלקה טובה. / אפילו אוהביו-באמת לא יכלו עוד למחציתו. / מר ואלים היה, זומם וחורש, וקנאי ונטור לזולתו, תדהמת כל מרעיו".

אפשר היה להניח שהשיר יסתיים פה, כלומר אי שם אחרי כוסית הקוניאק השישית. אבל לא. אלתרמן ממשיך לשתות. הוא אכזר, הוא מקלל – קללות שאורלנד חסך מאיתנו הקוראים. אחר כך "ברח מפני סובביו ונמלט אל אחת הפחתות בחצר, / תקע אצבע בבית-בליעתו והטיל כל קיאו חוצה./ לשבחו יאמר שהקפיד להיוותר שם לבדו, / וניער מעליו גם את הקרובים לו ביותר, אם אכן היו לו כאלה…". ומה בא אחרי הקיא? נכון מאוד: עוד קוניאק.

למעשה, יכול מאוד להיות שהמאמר המפורסם ביותר בספרות העברית החדשה לא היה נכתב אלמלא היה אלתרמן אלכוהוליסט בלתי נלאה. כל סטודנט מכיר את "הרהורים על שירת נתן אלתרמן" – המאמר שפרסם נתן זך ב-1959 ושחט, או ניסה לשחוט, את מלך השירה העברית. אבל האמת היא שאלתרמן היה זה שהתחיל. למה הוא התחיל? כי הוא לא ידע מתי להפסיק, כמובן.

מעשה שהיה כך היה: בקיץ 1957 נערכה מסיבה בביתם של אהרן מגד ואידה צורית לכבוד הופעת ספרו החדש של אלתרמן, האפוס הציוני הגדול "עיר היונה". כולם היו שם – משמעון פרס ועד חיים גורי, מיהודית הנדל ועד איסר הראל, מאבא קובנר ועד אמיר גלבע. וכולם שתו. אבל אלתרמן שתה יותר. הרבה יותר. היחיד שעמד בקצב היה המשורר הצעיר נתן זך – עד שבשלב מסוים רץ למרפסת והקיא על הכביסה של השכנים מלמטה. ואז גם הוא המשיך לשתות.

בלית ברירה הוחלט להמשיך לשתות במקום האחד שנשאר פתוח: הקוויקי באר – בית זונות באלנבי. זו הייתה החלטה אומללה

בערך בחמש בבוקר, אחרי ששלונסקי, קובנר ואחרים דיברו בשבחי אלתרמן, הגיע תורו של חתן השמחה לשאת את נאומו. הוא היה כבר מחוק לגמרי – ואז, כמו שכתב אורלנד, יצא השטן. הוא הצביע על זך ואמר: "הנה יושב לו נתן זך. משורר מן הצעירים המשחק אצלנו, בשנת 1957, אקזיסטנציאליזם, להלכה ולמעשה, מגלח את גולגולתו כדי קרחת שלמה ומגדל זקנקן, צהבהב. דוגל בזנות". זך היה אז בן 27. אלתרמן היה המשורר העברי המשפיע ביותר בדורו. את ההשפלה הזאת הוא לא שכח.

אבל השתייה יכולה גם להוציא מהשתיין נדיבות לב מפתיעה. שנים אחרי פרסום "הרהורים על שירת אלתרמן", שני הנתנים לא החליפו מילה. כל אחד ישב בראש השולחן שלו בכסית. אלא שלילה אחד בחורף 1962, נתן ז' הפריז בשתייה. אמת, גם נתן א' טבל ידו בקוניאק, אבל נתן ההוא היה בערב ההוא שיכור להפליא. לפתע פתאום קם זך המתנדנד ממקום מושבו, ניגש אל שולחנו של אלתרמן, כורע ברך בפניו ונשק לרגליו. ככה!

שני השולחנות היריבים התאחדו בשמחה גדולה – והזמינו סיבוב נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד אחרון, לכבוד ה"סולחה". אלא שהשעה כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, ואנשי כסית גירשו אותם משם כלהקת ציפורים. בלית ברירה הוחלט להמשיך לשתות במקום האחד שנשאר פתוח: הקוויקי באר – בית זונות באלנבי. זו הייתה החלטה אומללה. בקוויקי באר ישבו זונות וסרסוריהן והקימו רעש כזה, שזך ואלתרמן לא פשוט שמענו אחד את השני. בשלב מסוים, זך שטוף הקוניאק מאס ברעש וצעק על יושבי הקוויקי באר: "זונות, תשתקו! אתן יודעות מי מדבר?" אחד הסרסורים שלף סכין והסתער על זך. מבלי לחשוב פעמיים הטיל עצמו אלתרמן למערכה, נעמד בין הניצים והרעים בקולו: "אם יש פה זונות, זה רק שנינו!"

"ללגום או לא? כוס ראשונה לא חטא היא, / אך כידוע לוגם גורר לוגם"

נו, כל אלה סיפורי ברים נהדרים, אבל משוררי כסית השיכורים לא רק השתכרו וכתבו – הם כתבו על ההשתכרות, על הכוסית. שלונסקי כתב את שיר ההלל הנפלא "נתהוללה / נתחוללה / נשתוללה / אמן סלה! / בסחרחורת / לב שיכורת / כציפורת / אל האש. / מי שיש לו / מי שאין לו / פתח את פיהו / יין תן לו" ואילו פן כתב "שמים, בקשו רחמים עלי!…" – אבל אז נזכר שזאת שורה של ביאליק מ"על השחיטה" ותהה "מאיזה בקבוק זה בא לי?…".

גם כאן הפליא מכולם נתן אלתרמן, ששירי השתייה שלו דווקא מפוכחים להדהים. אלתרמן בא חשבון עם השתייה, על מעלותיה וסגולותיה למשורר – וכן על מחירה הכבד לכבד. מעניין לראות שדווקא שירי היין של גדול השתיינים לא היו שירי הלל פשוטים ומשחקיים, כמו שירי היין של משוררי ספרד או שירי הלל של שלונסקי ופן, אלא התמודדות רצינית להחריד עם התמכרות קטלנית. ב"דבר המחבר אל כוסו" הוא תוהה: "ללגום או לא? כוס ראשונה לא חטא היא, / אך כידוע לוגם גורר לוגם. / כוסית אחת תפליג אל חדרי בטן / וצי כוסות שלם כבר מרים עוגן / אחרי ספינת הדגל, וזה רע, / כיוון שהכבד והמרה / סובלים מזה מאוד, אף כי בתוך / תוכם הלא הם נכונים ללחוך / בלחוך השור, שכן מרמה ותוך / מלאים הם, ובעודם דוחים כוסית / הם לי שטן מדיח ומסית".

כן, דווקא הכבד והמרה, הסובלים מהטיפה המרה, הם שמדיחים אל אלתרמן להתחיל – בידיעה שלא ידע מתי לעצור. על משורר אלכוהוליסט אחר, פרננדו פסואה, נאמר ששתה כדי להתאבד התאבדות איטית, לאורך שנים. גם בשורות אלו של אלתרמן אפשר למצוא רמזים לרצון הגוף להביא על עצמו כליה. מה שאכן קרה לבסוף ב-1970, כשמעיו של אלתרמן נחסמו. המשורר, שעוד לא מלאו לו 60, הובהל לבית החולים – ונפטר מהתקף לב במהלך הניתוח לשחרור המעי.

• שירה
• נתן אלתרמן
• עירוני
• הבועה
• אלכוהול
• ספרים
• ספרות

• Facebook
• Twitter
• Email

בית רוקח (שמעון רוקח 36, נווה צדק)

בשכונת נווה צדק מסתובבים כמה סיפורי אהבה הכוללים רופאים מהוללים שמגיעים "לטפל" בנערות המקומיות. אחד הסיפורים התרחש בביתו הגדול והמרשים של שמעון רוקח, ממקימי השכונה. חנה רוקח, בתו, התאהבה ברופא לאון מג'רו בטיפול שכנראה לא כלול בביטוח המשלים שלכם, והדבר הוביל לחתונה. המשפחה הייתה נגד, אבל כנראה האהבה מנצחת הכל. האמנית לאה מג'רו מינץ היא פרי סיפור האהבה, והיא מתגוררת בבית רוקח, שאותו הפכה למוזיאון המספר את סיפור נווה צדק ואת סיפור המשפחה.

אנדרומדה

המיתולוגיה היוונית מספרת על מפלצת ים איומה ששכנה לחופי יפו ונשנשה ספינות סתם בשביל הכיף. אנשי העיר החליטו להקריב למפלצת את אנדרומדה, היפה בבנות יפו, וקשרו אותה באכזריות לסלע מול החוף בתקווה שזה איכשהו יעזור. מי שנקלע לעזרתה היה אהובה פרסאוס, שהגיע בדיוק בזמן עם קלשון וסוס מכונף כדי להביס את המפלצת. לכו תמצאו מישהו שיבוא היום עם קלשון.

גן העצמאות

הרבה לפני שגריינדר נכנס אל חיינו, בשביל למצוא אהבה (או לפחות מין מזדמן) לא הייתה ברירה אלא לצאת מהבית. גן העצמאות, מוקד הקרוזינג הגאה המיתולוגי של תל אביב, אירח במשך שנים אינספור גברים לשיטוט לילי ולחיפושים אחר אהבה בפוטנציה. נמרוד, גיבור "גן העצים המתים" מאת יוסי אבני, הגיע גם הוא לשם תוך שהוא מתווך את חוויית היציאה מהארון לישראל של 1995, ועל הדרך חושף את העולם הבודד והכאוב מאחורי הדגל הצבעוני.

גן העיר

פאן פאקט על קניון גן העיר, ליד בניין העירייה – המקום נבנה על מה שהיה גן החיות של תל אביב. מאיר שלו מביא בספרו "יונה ונער" (2006) את סיפור האהבה בין "הילדה" ו"התינוק", אשר מגדלים בשובך שבגן החיות העירוני יוני דואר עבור ארגון ההגנה, אי אז בימים הקשים של מלחמת 1948. רומנטיקה עם קוקו וסרפן.

בית שאול טשרניחובסקי (אחד העם 89)

לשאול טשרניחובסקי, אחד המשוררים החשובים שפעלו אי פעם בעיר, היה קראש לא קטן. חיזור לא מוצלח במיוחד אחרי עלמה צעירה בשם רחל רוזנשטיין הוביל אותו לכתוב סדרה של מכתבי אהבה, פואמות, שירים וסיפורים במטרה לשבות את לבה. העובדה שרחל התחתנה לא הפריעה לו להמשיך לכתוב לה, בין השאר את "שירים לאילאיל", אחת היצירות המפורסמות שלו.

בית עגנון (רוקח 2, נווה צדק)

העובדה שאתה ש"י עגנון לא מונעת ממך מלהתמודד עם שיברון לב. מחלון עליית הגג שהשכיר ממשפחת אבולעפיה היהודית בנווה צדק, השקיף עגנון לחדרה של מרגלית, נכדתו של הרב אהרון שלוש המפורסם. עגנון התאהב בה מיד, אך נתקל בהתנגדות עזה של משפחת שלוש, שראתה בו לא יותר מכלומניק שמשתעשע בכתיבה. אותו כלומניק זכה בשנת 1966 בפרס נובל לספרות. רק אומרים.

בית נתן אלתרמן (שדרות נורדאו 30)

המשורר והמחזאי נתן אלתרמן התגורר בבית זה עם אשתו השחקנית רחל מרכוס ובתו המשוררת תרצה אתר עד יום מותו. זה לא הפריע לו (ובאופן מפתיע גם לא לאשתו) לנהל רומן עם הציירת צילה בינדר, שאפילו איירה כמה מספריו. חושבים שאתם המצאתם את היחסים הפתוחים?

בית ביאליק (ביאליק 22)

מערכות יחסים לוהטות (או סתם מתוסבכות) הן כנראה עניין שבשגרה אם אתה משורר או סופר. גם למשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק היה רומן סודי וסוער במיוחד עם הציירת והסופרת אירה יאן בזמן ששניהם היו נשואים. יאן אפילו עזבה את בעלה ועלתה לבדה לארץ בתקווה שביאליק יבוא בעקבותיה, אך הוא חטף רגליים קרות, ניתק איתה את הקשר ושמר בשושו על הקשר הרומנטי ביניהם.

חיפוש לוקיישנים לא תיארתי למצוא כזה דבר מרקש במרכז תל אביב . ביאליק ידע זאת לפנינו , מעוניינת לגור פה . #לעד

A photo posted by SaAr Nave (@saar_nave) onJul 13, 2015 at 2:31am PDT

קולנוע עדן (לילינבלום 2־4, נווה צדק)

סרט הקאלט "אלכס חולה אהבה" הוא כולו נוסטלגיה רומנטית אחת גדולה לתל אביב של שנות ה־50. בקולנוע עדן, בית הקולנוע הראשון של תל אביב, אלכס ומוטקה יוצאים להתחיל עם כמה בנות "על הכיפכפאק", אבל כמו לא מעט גברים מאוהבים בכתבה הזאת, זה לא בדיוק מצליח להם. הסצנה מסמלת אהבות ראשונות עבור דור שלם של מתבגרים תל אביבים. תשאלו את אבא, הוא יסביר לכם.

בית משפחת אבו שדיד (לבונטין 16)

אחד מסיפורי האהבה שהלחיצו במיוחד את היישוב היהודי לפני יותר מ־100 שנה היה הרומן של איתמר בן אב"י, בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה, ולאה אבו שדיד, בת למשפחה מוגרבית עשירה. במשפחתה של לאה התנגדו לנישואים בין השניים, אך לאחר שאיתמר פרסם שיר התאבדות בשם "אקדחי" וחצי מארץ ישראל נכנסה לסטרס רציני, המשפחה הבינה את המסר ואפשרה את החתונה המרגשת.

סייעו בהכנת הכתבה: דורי מנור, משורר ומתרגם, עורך הספר "נפלאתה: אנתולוגיה של שירה להט"בית"; רעות רז בירן, מורת דרך מוסמכת ומדריכת הסיור "סיפורי אהבה בנווה צדק"; הניה מליכסון, חוקרת תל אביב

• מיוחדים
• גן העיר
• סיפורי אהבה היסטוריים
• אהבנו: שאלות עכשוויות על אהבה וזוגיות
• ט"ו באב 2016
• קולנוע עדן
• נתן אלתרמן
• אליעזר בן יהודה
• גן העצמאות
• שמעון רוקח