שילה ברופלובסקי, אמא של קייל מ"סאות' פארק", יוצאת ממונית לבנה עם לוחית רישוי צהובה. לפניה עומד משרד ירושלמי עתיק. היא פורצת את הדלת וצועקת בפני האיש שעומד מולה: "מי אתה חושב שאתה? הורג אלפים ומשטח שכונות, ואז מתכסה ביהדות כאילו זה מחסה מביקורת?!". מולה עמדה, בפה שמוט ובהבעה ריקה מתוכן, דמותו המצוירת של יהודי אחד ושמו בנימין נתניהו. ליגה אחרת. האן.בי.איי של הסאטירה. זה לקח 30 שנה אבל הנה הוא הגיע לטופ.

ההתחלה: אמריקה ב"חרצופים" ושלטון הפקידים בחמישיה הקאמרית

בחודש מאי הקרוב, ימלאו שלושים שנה לבחירות (הטראגיות) שבהן הפך נתניהו לראשונה לראש הממשלה. מתוך שלושים השנה הללו, ב-17 הוא עמד בראש. ציוות המילים "ראש הממשלה בנימין נתניהו" הפך לעובדת חיים. חוק טבע, משהו שהוא יסוד הקיום של תומכיו ומתנגדיו כאחד. מישהו שהוא חלק אינטגרלי מהחיים שלנו.אם קיבלנו את הנחת היסוד הזאת, הרי שזה משתקף בכל תחומי החיים וכמובן שבסאטירה. כשנמצאים כל כך הרבה זמן במוקד הכוח, רק טבעי ומתבקש לעמוד במוקד הסאטירה.

מ"החרצופים" ו"זהו זה" ועד "ארץ נהדרת", נתניהו הופיע בדרך כזו או אחרת כמעט בכל תכנית סאטירה משמעותית שהיתה כאן. הוא הופיע בגרסאות שונות, במצבים נפשיים שונים, בתפקידים שונים שמילא בחיינו (פעם שר אוצר ופעם ראש אופוזיציה, פעם ראש ממשלה ופעם ראש ממשלה), אבל תמיד היה שם, דומיננטי יותר מכל דמות פוליטית אחרת שחווינו. לטוב, ובעיקר לרע.

נתניהו עלה על הכוונת הסאטירית עוד בימים שהיה כאן רק ערוץ אחד וחיקוי של טוביה צפיר ביום שישי בערב היה מקבל כ-90 אחוז רייטינג, אבל "החרצופים" – שעלתה במרץ 1996, חודשיים לפני הבחירות שבהן ניצח את שמעון פרס, הייתה הראשונה שהתייחסה אליו כאל מטרה מרכזית. נתניהו של התכניות הראשונות היה – מי זוכר – הדבר החדש והמרענן, ההוא שהגיע מאמריקה ולמד לדבר למצלמה, הצלופח שידע למכור לכולם את מה שרצו לשמוע, בעיקר איש מאוד ערמומי. וכן, לצידו הייתה גם שרה, על משקל ביל והילארי קלינטון, הזוג הנוצץ שמזנק אל התודעה וינצח את הבחירות. בקיצור, משהו לא מכאן. משהו שמשדר חו"ל.

>> ילדים רעים: דירוג 20 הסדרות הישראליות הטובות של השנה
>> אל תשכחו את אברהם: 15 הרגעים הכי מטומטמים של השנה

באותן שנים, בעיקר אחרי הבחירות, מי שעוד השתמשו בדמותו – בעקיפין – היו גם חברי "החמישייה הקאמרית". לא היה שם חיקוי ישיר של נתניהו ("החמישייה" מעולם לא הצטיינה בחיקויים), אבל סדרת מערכונים בכיכובו של מנשה נוי (עם בלורית מאוד אופיינית וקול באס, שקשה לטעות בו) עשתה את העבודה בלי להתאמץ יותר מדי. כמו המערכון שבו התווכח עם פקיד על תנאי העבודה שלו – עם שורת המחץ "אתה יודע מה? אין שלום". כשהפקיד (רמי הויברגר) שואל אותו: "לא תתן תמורה למשכורת?", הוא ענה: "בכסף הזה אני לא נותן".

שני אלמנטים מרכזיים נוספים עמדו ביחס הסאטירי לנתניהו בגרסה הראשונה: רדיפת השמלות – ובעיקר השקרים. באחד המערכונים של "החרצופים" נתניהו ממש הוצג בדמותו של פינוקיו ("ביבינוקיו"), ובשיר אחר בתוכנית הוא שר "חפשו אותי כדי לדעת מי כנגד התקשורת הוא מסית/ חפשו אותי כדי לדעת מה מר פינקלשטיין אומר לי להגיד". וזה באמצע הניינטיז, כן?גם ב"זהו זה", מטבע הדברים, הופיעה דמותו של נתניהו לא אחת. וגם אצל יצפאן. המכנה המשותף לתכניות הסאטירה של שנות התשעים היה שהן הציגו את נתניהו ככלי ריק. מוכר רהיטים לשעבר, שיודע לדבר נכון, אבל לא ממש עומד על עקרונות מסוימים. ב-17 במאי 1999, נתניהו הפסיד בבחירות לאהוד ברק והתחושה הייתה שתם העידן הקצרצר שלו בפוליטיקה. כמה מעט ידענו.

האבולוציה: הנוכל השרמנטי עם הסיגר והאיש המזיע בפאניקה

הפעם הבאה שבה יצוץ נתניהו תהיה כמה שנים טובות אחר כך. ראש הממשלה הוא אריאל שרון ונתניהו חוזר בתור שר האוצר שלו – שמוביל תכנית כלכלית דרמטית. נתניהו (והסיגר) מופיעים לא מעט בתכנית של אלי יצפאן בערוץ 3, אבל בעיקר מזנקים לפריים טיים של ערוץ 2 בתוכנית סאטירה חדשה שעולה בנובמבר 2003 בשידורי קשת. קראו לה "ארץ נהדרת".

כשמריאנו אידלמן גילם לראשונה את נתניהו ב"ארץ", בתכנית הבכורה שלה, זה היה נתניהו הנהנתן. בפארודיה על פרסומת לדאורדורנט שרצה אז על המסך, נתניהו חיקה את מיסטר ביג מ"סקס והעיר הגדולה" שאמר: "וומן, יו מוב, יו דאנס, יור אמייזינג". הצ'ארמריות הישנה פלוס רדיפת השמלות היו שם – ומעל הכל הסיגרים, סמל לעושר המוגזם ולדיסוננס בינו ובין המצב הכלכלי המידרדר של התקופה.

השלב הבא באבולוציה של דמותו ב"ארץ נהדרת" היה סביב בחירות 2006, בהן נתניהו כבר היה מובס יחסית, מנהיג הליכוד המצטמק אל מול העוצמה של קדימה בראשות שרון (ואחר כך אולמרט). שם, נתניהו בייאושו כבר היה "הפאניקר", המזיע ממסיבת העיתונאים המפורסמת שבה הודיע על התפטרותו ובעיקר מי שרואה צל הרים כהרים – מתעלם מהמצב בתוך מדינת ישראל, ואוהב ממש לדבר על חמאס ואיראן. יש דברים שלא השתנו.

בלילה שבו נתניהו חזר לשלטון (10 בפברואר 2009), הגורם האמיתי שממנו "ארץ" – ואולי גם הצופים שלה – פחדו, היה בכלל אביגדור ליברמן ומערכון "הכלבים" המפורסם. נתניהו אמנם הפך לראש ממשלה, אבל התחושה הייתה שהוא אינו עומד בפני עצמו ושהוא יעשה הכל כדי לרצות את הקיצוניים, שמחזיקים לו את הממשלה. כך היה גם בהמשך כשדמותה של רוווחוול המתנחלת שרה לו "תעשה מה שנגיד לך" עם ד"ש מרייג' אגיינסט דה משין, ואחר כך גם הגיע "זמן הבן גביר", שבו הבן גביר יורה לרצפה ונתניהו רוקד סטפס בין הכדורים. הכתובת הייתה על הקיר.

שנות המהפך: מנוכל שרמנטי לדיקטטור פרנואיד ומפחיד

לאורך השנים ספגה "ארץ נהדרת" הרבה ביקורת על החיקוי החלבי וה"חמוד מדי" של נתניהו, אבל בקדנציה השלישית של נתניהו התחולל טוויסט משמעותי בעמדת התוכנית כלפיו.במערכון שהתבסס על השיר "עשיתי" של ג'ימבו ג'יי(2017), עברו על כל תיקי נתניהו, והפאנץ' הגיע בבית האחרון: "לא עשיתי שלום, לא משא ומתן/ לא עשיתי הרבה עם הכור באיראן/ לא עשיתי כלום לצמצום פערים/ לא עשיתי דבר להוריד ת'מחירים/ אז איך בכל זאת לקחתי בחירות?/ עשיתי את מה שאני יודע לעשות – עשיתי מהמשטרה שקרנים/ משב"כ פחדנים, מבג"ץ חתרנים/ מהשמאל בוגדים, מהנכים פקקים/ על הנשיא צרכים/ עשיתי מחצי העם חמוצים/ בקיצור: שיסיתי, שיסיתי, שיסיתי".

זה היה קו השבר – שאחריו נתניהו של "ארץ נהדרת" כבר לא חזר להיות הנוכל הריקני והשרמנטי של תחילת הדרף. אם פעם הציגו אותו כשקרן פתולוגי, עכשיו החשש הוא שהמטרה האמיתית שלו היא להסית ציבור בציבור לטובת מטרה שהוגדרה בשיר אחר בתוכנית: "הדמוקרטיה היא אסון/ החוק מפריע לשלטון/ אז בקרוב אני אומר – נבחר לנו פורמט אחר/ ביבי, ביבי, ביביקרטיה". כלומר, נתניהו הוא כבר לא הסוחר התחמן עם הסיגר, אלא המנהיג הכוחני, הסמכותני, שהמטרה שלו היא לשלוט בכל מחיר, ללא מעצורים וללא התחשבות בשומרי הסף.

בתוכניות של "ארץ נהדרת" פוסט-7.10, משהו בנתניהו של אידלמן השתנה. הוא היה יותר טרוט עיניים, יותר מבוהל, רדוף ופרנואיד, ובעיקר כזה עם הכתם על המצח שלא יורד. אבל לאט לאט, גם התחושה שהוא נושא עליו איזשהו כתם נמחקת – הזחיחות של נתניהו במציאות, כמו של הדמות, חזרה בענק. עכשיו היא מגיעה עם תאוות שלטון בלתי נתפסת שכבר לא יכולה להיות מצחיקה או קלילה כמו דמות של מריאנו. זה כבר נתניהו אחר, פופוליסט יותר ומפחיד יותר מאי פעם.

אבל למה בחו"ל: מחיקוי של וויל פארל לכאפה מסאות' פארק

ומה לגבי הסאטירה הבינלאומית? כאן צריך להודות שעד הגל האחרון, נתניהו לא היה ממש על הרדאר של הסאטיריקנים אמריקנים. ב-SNL, למשל, הוא הופיע רק פעם אחת – באופן די שולי. זה היה סביב הסכמי וואי, כשראש הממשלה נתניהו ויו"ר הרשות יאסר ערפאת באו להציג את ההסכם. את נתניהו, אגב, חיקה וויל פארל (אם תרצו, סוג של מחמאה), אבל המערכון יותר צחק על ישראל ושכנותיה במזרח התיכון ועל הריב בן אלפי השנים על שטח בגודל חוות בקר בטקסס.

מי שכן התייחס אליו לא מעט – בצורות שונות ובשלל תוכניות – הוא ג'ון סטיוארט, המגיש הגדול של ה"דיילי שואו", שהתייחס בלעג מופגן לנתניהו עוד ב-2015, כשכינה את הנאום של נתניהו בקונגרס בתור "המציצה הכי גדולה שיהודי קיבל אי פעם"; וגם לאחרונה, סביב המלחמה מול איראן, נהנה סטיוארט לחבוט בנתניהו כשהציג את אזהרותיו החוזרות ונשנות של נתניהו ש"איראן מתקרבת לפצצה". ג'ון אוליבר, שפרץ לתודעה בתוכניתו של סטיוארט, נהנה גם הוא לחבוט בנתניהו לא מעט בתוכנית המצוינת שלו ב-HBO.

אבל דווקא סאטיריקן אחר מייצג הכי טוב את הפער שבין נתניהו של פעם לזה של היום:ביל מאהר, הקומיקאי הוותיק שמגיש תכנית ברשת HBO, היה ממעריציו של נתניהו. ב-2006, לפני הבחירות בישראל, הוא אפילו אירח אותו בתכנית שלו לראיון מפרגן יחסית. נתניהו, אגב, התראיין אצל מאהר שוב ב-2022, הפעם כדי לקדם את הספר שכתב. מאהר גם ידוע בתור תומך נלהב מאוד של ישראל, כולל בסבב הנוכחי מול עזה. אבל דעתו על נתניהו די השתנתה. בשיחה עם אוליבר סטון לפני שנה, הוא אמר: "נתניהו תמיד הבטיח שהוא מר ביטחון, אבל הוא דפק את זה. הוא גם הלך רחוק מדי מול בתי המשפט".

וזה מתחבר, אם תרצו, לרגע שבו טריי פארקר ומאט סטון שלחו את החצים שלהם לעבר נתניהו. קל מאוד לייחס את ההאשמות נגד ישראל רק לאנטישמיות, אבל האמת היא שגם אנשים שנטיית ליבם היא לטובת ישראל, לא ממש מבינים את המלחמה הנוכחית שלה ובעיקר את הממשלה הנוכחית שלה. הם ראו בישראל את מה שהיא אמורה להיות – מעוז דמוקרטי ליברלי בתוך ים איסלמי רדיקלי שוצף; ואז הם נתקלים בממשלה שמלאה במשיחיים קיצוניים שקוראים "להשמיד את עזה", ובראש ממשלה שלא מציב חזון אחר שיסתור את ההתפרעויות של חברי ממשלתו.

בשנה הבאה ימלאו 30 שנה לבחירות שבהן נתניהו פרץ לחיינו – ולחיי העולם. והאמת? הירידות עליו בתכניות של שנות התשעים כמעט מעוררות געגועים. הדמות הצלופחית והתחמנית שנתניהו שיווק בניינטיז, נראית כמו גן עדן לעומת נתניהו הנוכחי. פעם הוא עוד ניסה למכור לנו "שלום בטוח" וממלכתיות. היום הוא כבר לא מכיר שום חזון אחר פרט למלחמת נצח ובוז מוחלט לכללי המשחק. נתניהו של הסאטירה, הישראלית והעולמית, השתנה במקביל ובהתאם לשינוי שחל בנתניהו במציאות. בניינטיז הוא חלם להיות קלינטון. היום הוא מנסה בכל הכוח להיות ארדואן.

הסאטיריקנים, כמו העיתונאים, הם האנשים שכותבים את ההיסטוריה. איך נתניהו ייזכר? מוקדם לדעת. אבל מי שיסתכל על הסאטירה לאורך השנים יראה לא רק את הקריסה של נתניהו, אלא גם את זו שלנו.

• המסך
• סאטירה
• בנימין נתניהו
• ארץ נהדרת
• זהו זה
• סאות' פארק

זה היה רק עניין של זמן. חששנו, קיווינו ובעיקר המתנו בחוסר סבלנות, אבל הלילה זה קרה: העונה ה-27 של סאות' פארק מפנה את חציה החדים לעבר המלחמה בעזה, ולמרבה שמחתנו – הם קלעו בדיוק למטרה. הפרק החמישי לעונה המדוברת מסתיים (וסליחה על הספוילר) עם אם יהודיה שנוזפת ישירות בבנימין נתניהו על הנעשה מטעם ממשלתו בעזה. יאללה נו, כאילו שלא ידענו שעונה שמתחילה בדונלד טראמפ שוכב עם השטן תפספס את הקונפליקט הכי דפוק בעולם כרגע.
>>דונלד טראמפ יצא למלחמה בלייט נייט. בקרב הזה הוא הפסיד

הפרק, שנקרא "ניגוד עניינים", מתחיל בכלל עם נושא אחר שמעסיק את האמריקנים אפליקציות "חיזוי שוק" בסגנון האתר פולימרקט, שמאפשר לכל אחד להמר על פחות או יותר מה שהוא רוצה – החל מתוצאות של מערכות בחירות או "האם יהיה יום שלג החודש", ועד ל-"האם אמא של קייל תפציץ בעזה ותהרוס בית חולים פלסטינאי". למרות שאחוז המהמרים שזה אכן יקרה עומד רק על 5%, קייל עדיין מתעצבן מהשאלה הבבירור אנטישמית, שמייחסת אחריות על פגיעה בחפים מפשע בעזה ליהודים-אמריקאים, פשוט עם קריצה. אתם יודעים, אנטישמיות מודרנית.

אמא של קייל מתפרצת למשרד ראש הממשלה. (צילום מסך/קומדי סנטרל)

ההימור מכה בסערה בביתו של קייל, ואימו שילה ברופלובסקי פשוט לא מצליחה להבין למה כולם שואלים אותה על עזה (בעיקר כדי לאמוד את סיכויי ההימור שלהם). יש עוד עלילה שלמה שעוסקת בממשל טראמפ ובהתעללות בראש ה-FCC, אבל אנחנו יודעים עבור מה באתם: עם סיום הפרק, לשילה נמאס והיא טסה לישראל "כדי למצוא את האדם שאחראי לכל זה, ולהגיד לו את דעתה", לדברי קייל, ואוהו – כשהיא מסתערת כמו אמא יהודייה זועמת למשרדו של נתניהו, היא בהחלט לא מתאפקת במילים שגם אנחנו היינו רוצים לצעוק עליו.

"הנה אתה מר נתניהו", היא פותחת תוך כדי שהיא פורצת לפגישת קבינט, "פשוט מי אתה חושב שאתה? הורג אלפים ומשטח שכונות, ואז עוטף את עצמך ביהודיות כאילו זה איזה מגן מביקורת. אתה עושה את החיים ליהודים אומללים. וחיים ליהודים-אמריקאים בלתי אפשריים. הו, אל תגלגל את העיניים שלך עלי, מיסטר. אתה יודע מה אתה עושה, ואתה עושה את זה בכוונה". בעוד הנזיפה נמשכת על רקע כותרות הסיום, קשה שלא לראות שגם בעולם מבינים שמעשי נתניהו הרסניים לישראל וליהודים בכלל.
סאות' פארק, בקומדי סנטרל ופרמאונט+

• המסך
• סאות' פארק
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו

בזמן שאנחנו עסוקים בעיקר בעצמנו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ דואג ללא מעט כותרות ואירועים מעוררי מחלוקת. מי שעוקב אחר השערורייה התורנית יודע שטראמפ, בדרכים עקלקלות וספק חוקיות, שלח את ידיו לעבר לוח השידורים של רשת CBS, השייכת לפרמאונט, ועל פניו נראה כי דרך תביעה חסרת ביסוס ואיום במניעת מיזוג של חברת האם – טראמפ דאג להשתיק מבקרים נוקשים, לרבות ביטול תוכנית האירוח הפופולרית של סטיבן קולבר. אך עכשיו שחקנית נוספת נכנסת למגרש, תוכנית האנימציה הסאטירית "סאות' פארק", שחזרה לעונתה ה-27 במלא העוצמה, עם מתקפה ישירה ומתריסה כנגד טראמפ.

זה מתחיל, איך לא, עם קרטמן, שמתעורר לגלות שבשל קיצוץ בתקצוב תחנת הרדיו הציבורית האהובה עליו NPR, הוא לא יהנה מהתוכנית האהובה עליו שהיא "לסביות ויהודים מתלוננים על דברים" (תיאור לא רע לתחנה הליברלית). כשהוא מגיע לבית הספר הוא מגלה שגם החלל הקדוש הזה הופקע, ו-PC פרינסיפל, שבמשך 8 עונות ייצג את תרבות ה"Woke", עכשיו הפך למאמין ישו הדוק (פאוור כריסטן פרינסיפל), ובעיצומו של הליך הדתה קיצונית לבית הספר. כמה קיצונית? הוא מביא את ישו לבית הספר, שבירה בוטה של אחד הקונצנזוסים האחרונים באמריקה – הפרדת דת ומדינה.

אם בעבר טראמפ יוצג בסאות' פארק על ידי דמותו של מר גריסון, הפעם הנשיא מקבל דמות נפרדת משלו, עם קריצה לקלאסיקה סאות' פארקית – טראמפ החדש גס, מאויר עם תמונת פנים אמיתית של הנשיא וכמובן, מנהל מערכת יחסים עם השטן. בפעם האחרונה שראינו דמות שכזו זה היה לא אחר מסדאם חוסיין, אתם וודאי זוכרים. למעשה, טראמפ מוצג כמעט אחד לאחד (כולל מוזיקת הנושא) כפי שחוסיין הוצג בסרט "סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר" (1999. כן, הרבה זמן עבר) – אותו סטייל אנימציה, אותו קול דיבוב, אותה התנהגות של דיקטטור מזרח תיכוני. כשהשטן אומר לטראמפ שהוא מזכיר לו אקס שהיה לו, הפאנץ' הופך למובהק.

גם אנשי העיר סאות' פארק מתייחסים לטראמפ כמו אלדיקטטור צעצוע במזרח התיכון, ואט אט הגופים שאמורים להגן על האזרח – הממסד, מערכת החינוך, עיתונאי תחקירים, מערכת המשפט – מתקפלת בפני הנשיא, שמא יתבע או יקשה את חייהם. ההשוואה לחוסיין היא קיצונית, אבל נועדה לתפקד כהתגרות בנשיא שעשה קריירה מלקרוא לאובמה חוסיין. וההתגרות הזו רק הולכת וגוברת ככל שהפרק מתקדם, עם אינספור בדיחות על איבר מינו של הנשיא, ובסיומו "תשדיר תמיכה בטראמפ" שכולו דיפ פייק משפיל ומקטין עד לדמות של זין קטנטן מדבר. כמה רחוק זה עוד ילך? כמה שטראמפ של המציאות יאפשר להם.

את המהלך של טריי פארקר ומאט סטון אפשר להבין יותר דרך קו העלילה של קרטמן, שבפרק הזה הופך מנבל לדמות מעט חשופה יותר – הילד השמן תמיד היה האנטגוניסט, וחי על התרסה ושנאה. אבל עכשיו, בעולם שבו כולם הפכו להיות קרטמן, הוא מרגיש חסר ייחוד ומעדיף למות. בחירה המעניינת, והמצחיקה שלו, לקחת את באטרס איתו מרגישה כמו דימוי למה שיוצרי סאות' פארק עושים לרשת פרמאונט – סוג של פעולת תגמול על ההתנהלות האיומה של חברת התקשורת הזו.

יום לפני עלייתו של הפרק הזה הוכרז כי סטון ופארקר הגיעו להסכם עם פרמאונט, שמספק להם חוזה על 50 פרקים בחמש השנים הבאות, בתמורה ל-1.5 מיליארד דולר. ההסכם הזה הגיע לאחר הליך משא ומתן ארוך ומייגע, במהלכו יוצרי סאות' פארק טענו כי אנשי פרמאונט הופכים את חייהם לסיוט, והלכה למעשה פוגעים בסדרה. העיקוב אף גרר דחייה של העונה החדשה בשבועיים. אבל מרגע שנחתם, בדיוק כמו קרטמן, גם יוצרי הסדרה מושיבים את סאות' פארק בכיסא הנוסע, ומכריזים ש"זאת ברית התאבדות". אם טראמפ יתבע את סאות' פארק או ידאג לביטולם, הם יקחו את פרמאונט איתם.הפרק הראשון של העונה מבהיר שהכפפות ירדו – ואין חוקים.

"זאת שנת 2025 ואין הרבה דברים לא חוקיים" אומרPC פרינסיפל לסטן, שמתרעם על הכנסת ישו לבית הספר בטענה שזה לא חוקי. וזו אכן רוח הדברים – בעידן שבו מתבטלות האשמות חמורות נגד נשיא ארה"ב רק כי הוא נבחר, בזמן שבו הוא יכול לדאוג לביטול של תוכנית המבקרת אותו, שבו החופש של מוסד עיתונאי כמו "60 דקות" מסונדל בגלל תביעה חסרת פשר – אין הרבה דברים לא חוקיים.זה התהליך שעובר העולם שלנו כרגע – הקצנה הולכת ומחריפה של הערכים. אנחנו מרגישים את זה על בשרנו במדינה, והעולם כולו חווה את זה מול טראמפ, שחזר בענק כשמולו אין אופוזיציה, רק אנשים שמפחדים מהטירוף שלו.

"סאות' פארק" מחליטה להיות האופוזיציה הזו, אבל זה לא מספיק, ובמהלך הפרק הם מכירים באפשרות שלא דמיונית שהוא ינסה להשתיק אותם. אם הפרק הזה מעיד משהו, הם מתכננים ללכת רחוק. ואם יש משהו אחד שברור לי מהפרק הבאמת משגע הזה, זה כמה חסרה בישראל בסאטירה בועטת. ל"ארץ נהדרת" בהחלט היו כמה הברקות, אבל זה מעט מדי ולבדם אי אפשר. בזמן שסאות' פארק מציגה את הזין הפצפון של טראמפ, כאן לכל היותר אפשר להתמקד בכתם הגדול של ביבי. סאות' פארקמסתכלת לנשיא בעיניים, ואומרת לו: "בוא יא בן זונה, תתבע אותי". וגם אם אנחנו כבר הותשנו מהמאבק המתמשך בארץ אוכלת יושביה, היא בהחלט נותנת השראה ועוזרת להרים את הראש, ולנסות להילחם בכל כוחנו.
"סאות' פארק", עונה 27, פרק 1

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סאות' פארק
• דונלד טראמפ
• סאטירה

המסורת הארוכה של שערוריות סאות' פארק החלה פחות או יותר עם לידתה, אי שם ב-1997, אבל השערוריה של עונתה ה-27 עוד עומדת להיכתב בספרי ההיסטוריה. זה התחיל, בשונה מבדרך כלל, עוד לפני תחילת העונה – לא נלאה בפרטים, אבל רק נגיד שפרמאונט+ לא היו מרוצים מתנאי חידוש החוזה מול יוצרי הסדרה טריי פארקר ומאט סטון, מה שהוביל לדחיית תאריך עליית הסדרה בכשבועיים. אמש, אחרי שפארקר וסטון קיבלו את החוזה שרצו, הפרק הראשון לעונה עלתה, וגילינו שהשערוריה רק מתחילה, ומאז כולנו רק מחכים שנשיא ארה"ב יפנה 20 דקות מזמנו כדי לצפות בפרק.
>>"סורי, בייבי": סרט עתיר ניואנסים והומור, זו עוד פנינה מבית A24
>>"הרגתי אותך בחלומות שלי" הוא ניצחון קטן של הילד שרציתי להרוג

הסדרה על ארבעת הילדים והעיירה הקולורדואית השקטה מעולם לא היתה מעודנת בסאטירה שלהם, ותמיד העדיפו את הבוטה על פני הניואנסי, תוך שליחת חצים חדים לעבר כל מי שבעיניהם מציג צביעות, ריקבון מוסרי או הרס תרבותי – אך בפרק הזה, שנקרא "הדרשה על ההר", הם חצו את הגבולות של עצמם. הפרק מתמקד, איך לא, בשינויים הקיצוניים שעברו על ארה"ב מאז בחירתו השנייה של טראמפ, ומציג לראשונה את דמותו של הנשיא כפי שהוא – בלי השוואות למר גריסון, בלי התחמקויות מתחכמות. והוא, לפי יוצרי סאות' פארק לפחות, דיקטטור מזרח תיכוני שמזכיר את סדאם חוסיין, שוכב עם השטן, מסתיר את קשריו לפדופיל ג'פרי אפשטיין ובעל זין קטן באופן קיצוני. מילים (ואיורים, ו-AI) שלהם, לא שלנו.

לשם הבעיטה הפומבית במבושיו של טראמפ, בסאות' פארק החזירו שתי דמויות אייקוניות מהסדרה שנעלמו מהעונות המאוחרות, השטן וישו, שחוזרים כל אחד למקומו החדש – מיטתו של טראמפ ובתי הספר, בהתאמה. גם קרטמן מתמודד עם משבר אקזסטנציאליסטי ברגע שהוא מבין שתרבות ה-Woke מתה, ועכשיו "כולם שונאים את היהודים, כולם סבבה עם שימוש בקללות לגייז", מה שאומר שכולם קרטמן, אז מי הוא? לקינוח הם גם עוקצים את חברת פרמאונט עצמה (שכאמור, היתה נעולה במשא ומתן חוזי מולם) על הפחדנות מול טראמפ, וההתקפלות מולו בנושא "60 דקות", כמו גם השוחד הברור של ביטול תוכניתו של סטיבן קולבר. לא יכלנו לבקש פתיחת עונה יותר בועטת מזו, והמון זמן לא חיכינו לפרקי סאות' פארק הבאים כמו עכשיו.
"סאות' פארק", עונה 27, בקומדי סנטרל ופרמאונט+

• מה רואים הלילה
• המסך
• סאות' פארק
• דונלד טראמפ
• סאטירה

לפני 20 שנה, בפרק סאות' פארק מהעונה השביעית שהפך מאז לאחד מהפרקים הזכירים בסדרה, לקרטמן יש חלום ילדותי ותמים – הוא רוצה להגיע ל"קאסה בוניטה", מסעדה מקסיקנית שפועלת כמעיין פארק שעשועים קטן משל עצמו וחלומו הרטוב של כל ילד. עד כמה זה חלום? קרטמןהיה מוכן להעלים את באטרס כדי להגיע למסעדה החגיגית. מי ידע שעשרים שנה אחרי, יוצרי סאות' פארק יהפכו לבעלים של אותה המסעדה בדיוק.

>>"שחר אדום" לא רק מתמודדת עם הטראומה. היא מראה איך נצא ממנה

אז כן, מסתבר שיש קאסה בוניטה אמתית בקולורדו, והיא באמת מופרעת בדיוק כמו שקרטמן מתאר. רק שזה היה נכון, אולי, ללפני 20 שנה – כי לאחר הקורונה המקום, שהיה כבר בשלבי התדרדרות מתקדמים, סגר את שעריו סופית. או לפחות עד שטריי פארקר ומאט סטון (אוקי, יותר פארקר, אבל סטון הצטרף) רכשו את המסעדה המוזרה, והשקיעו מיליונים – ואנחנו מתכוונים להרבה יותר מדי מיליונים – כדי לשפץ את המקום. הם לא יצאו מהסיפור הזה רק עם מסעדה, אלא גם עם הסרט הדוקומנטרי העוקב אחר הסיפור הזה, שנקרא (בספרדית, כמובן) "קאסה בוניטה אהובתי!".

הסרט משרטט את תהליך הקאמבק של המסעדה, על הטוב ועל הרע: החל מלראות איך עלה הרעיון לרכוש את העסק, דרך ההחלטה הקשה, השיפוץ הבלתי אפשרי ובור הכסף המטלטל אליו נכנסו השניים בלי יותר מדי מחשבה. מצד שני, אפשר גם לראות שניים מהאנשים היצירתיים ביותר בעולם במגרש משחקים קסום, בונים עולם במו ידיהם, ובעיקר מגשימים את חלומות הילדות שלהם (אוקי בסדר, בעיקר של פארקר. אבל סטון הצטרף). זה מצחיק, זה מרתק ובסיום אפילו תתרגשו יחד איתם, ואז כנראה שתרצו ממש להגיע למקום החלומי שהוא קאסה בוניטה. מי יודע, אולי יום אחד תוכלו גם אתם לרכוש אותה, ולהגשים חלום.
"¡Casa Bonita Mi Amor!", עכשיו בפרמאונט+

• המסך
• מה רואים הלילה
• סאות' פארק
• דוקומנטרי