מבנים תעשייתיים שהופכים לחללי סטודיו לאמנים ומעצבים הם לא עניין חדש. זה קורה בכל העולם (סביר להניח שקופצת לכם לראש עכשיו המילה "צ'לסי". אבל יש עוד הרבה כאלה, גם פה בתל אביב). מה שכן חדש הוא העובדה שמבנים כאלה, על כל עשרות החללים הנפרדים שבהם, הופכים ליחידה אחת שעובדת בשיתופי פעולה. קוראים לזה קהילה.

>> העיר שנמסה בגשם: 10 הדברים הכי מעצבנים בתל אביב בחורף
>> זה בידיים שלנו: 15 תערוכות חדשות להתאושש איתן בסופ"ש

מרחב התחייה 14 הוא בדיוק כזה. בשנים האחרונות, מאז שנרכש ע"י קבוצת קרנות הנדל״ן ריאליטי וקבוצת מנרב נעשות בו פעולות שונות בתחומים מגוונים כדי להפוך את החלל כולו לכזה שעובד בסינרגיה – גם אם זו בכלל לא היתה כוונת המשורר מלכתחילה. מדובר במבנה תעשייתי אורבני שנבנה בתחילת שנות ה-60 ע"י הכשרת הישוב. הוא משתרע על פני שלוש קומות וכ־10,000 מ"ר (כן, לא השתרבב פה אף אפס בטעות) ונכון לעכשיו פועלים בו 44 בתי עסק שונים, ביניהם בתי מלאכה מסורתיים לצד סטודיואים וחללי תצוגה של יוצרים.ות, וגם חברות טכנולוגיה מתקדמת.

אני נתקלתי במבנה המיוחד הזה לראשונה לפני כשלוש שנים, מכל הדרכים בעולם דווקא הודות לקייטנת קיץ של הבן שלי, שהתקיימה באחד החללים בו. כבר אז היה לי ברור שמדובר במבנה קצת שונה מכל המבנים התעשייתים־אמנותיים שאני מסתובבת בהם לעיתים די קרובות, וחלילה אין לי שומדבר נגד קרית המלאכה (להפך, היא המקום האהוב עליי בעולם), אבל בקרית המלאכה אין כאלה.

אפשר לראות את זה כבר הודות לנראות החיצונית המוקפדת: הדלתות כולן צבועות באותו גוון כחול, צמחייה מטפסת משתרעת בין החללים וחדרי המדרגות נקיים, מסודרים. יש במבנה הזה משהו שקצת מזכיר את בית רומנו, שהפך בעשור האחרון למקום הכי לוהט בעיר (ובצדק), בין השאר הודות לפטיו הגדול והנעים שלו, שגורם לך להרגיש באותו הזמן גם בחוץ וגם בפנים (לא, זה לא יופימיזם).

כשנרכש המבנה ע"י קבוצת ריאליטי, הבינו הנפשות הפועלות שלא מדובר בעוד סתם מבנה. בניגוד לחברות נדל"ן אחרות שכנראה היו מייעדות אותו להריסה ומנצלות את השטח שלו לבנייה של עוד מגדלים חדשים, הם רתמו לעניין את עיריית ת"א-יפו שהחליטה לשמר את המבנה וכך לשמור על צביון העסקים המיוחדים שפועלים בו וגם על המרקם הקהילתי והחברתי שנוצר בו.

כשהגעתי לבקר בו בשנית, הפעם מתוך התבוננות מקצועית ופחות בלחץ להביא צאצא הביתה בעוד סוף יום של חופש גדול, למדתי מונח חדש – "שימור שימושים". מעבר למעמד ה"מבנה לשימור" הפיזי היוקרתי שזכה לו המבנה, הוחלט גם לשמר, כמו שמעיד השם, גם את השימושים שלו. נכון, אף אחד לא מבטיח שכל בתי המלאכה, חללי התצוגה והחברות יישארו בו לנצח, אבל ככל שיוכלו להשאיר אותם (וגם להביא כאלה חדשים) – מה טוב.

בין האמנים והיוצרים שאפשר למצוא בימים אלה במתחם נמצאים, בין השאר, קהילת האמנות KakdelArt – קהילת אמנים דוברי רוסית ובינלאומיים שנוצרה במטרה לשלב את אותם אמנים בסצנת האמנות הישראלית. הקהילה מנוהלת ע״י האוצרת דאשה איליאשנקו ומונה כ-500 אמנים פעילים. עוד נמצאים אסא ביגר, בעל סטודיו 207 שבו הוא מארח אירועי קולינריה ותרבות (ביניהםסדרת אירועי "הקפסולה"שהעיפו לעיר את המוח לפני כשנתיים); אורן הופמן – אמן רב תחומי ואוצר שחי על הקו בין ת"א ואמסטרדם; הצייר שגיא אזולאי שמציג כבר שנים בארץ ובעולם; הסטודיו לצילום של יובל חי; הסטודיו לעיצוב Alfabees; סטודיו 1220 של הקרמיקאית ליאור שחר ועוד.

המהלך של שימור השימושים והחיבור בין דיירי המתחם, שהתחיל להתניע כבר לפני תקופת הקורונה, הניב בינתיים כמה תוצאות מעניינות. אחת מהן היא תצוגה מתחלפת בוויטרינות שפזורות בחדרי המדרגות, שמציגה תוצרים של דרי המבנה – בין אם מדובר במפעל לנעליים או באמנים שיוצרים עבודות סרוגות. אחת לכמה זמן מתחלפת התצוגה, מה שמאפשר לכל שאר הדיירים (וגם המבקרים במקום) להתרשם ולהכיר את השכנים שלהם. ותתפלאו, מסתבר שיש כאלה שעובדים במקום כבר כמה עשורים, ועד אז לא באמת הכירו את מי שעובד באחת הדלתות המקבילות אליהם. ההחלטה הלכאורה פשוטה אבל חכמה הזו הובילה כבר לכמה שיתופי פעולה בין יוצריםות ובעלי מלאכה, וסביר להניח שיובילו לעוד כאלה בעתיד.

מעבר לזה, החלה קהילת דיירי המבנה לייצר לעצמם תכנית של שיעורים וסדנאות, שמועברים ע"י הדיירים עצמם, כל אחד בתחומו, ומאפשרים לשכניהם להחשף לעבודה שלהם וגם ללמוד דברים חדשים. ביניהן אפשר למצוא כאלה כמו שיעורי פונט גרפיטי עם אמן הקליגרפיה ואדים XE; טקס בהובלת מאסטר תה שבו לומדים המשתתפים על תרבות התה; שיעורי דנסהול עם אלינה רוב; שיעורי ציור בצבעי מים עם אמן האקוורל איליה קגן; סדנאות פיסול נייר עם האמן מיכאיל גורשקוב שממחזר את אוצרות התחייה 14 – הפסולת מבתי המלאכה השונים – שכוללת מגוון חומרים שימושיים שמהם אפשר ליצור כמעט כל דבר; סדנאות "מכתיבה לתחייה" עם דנה לרר והאמנית דניאל מנו-בלה, והיד עוד נטויה.

אז אשריהם, זכו. אבל מה לכל זה ולנו? פשוטי העם שלא עובדים במתחם ולא זוכים בכל הבניפיטס הקבועים? ובכן, מלבד לבוא לאסוף את הילדים מקייטנות, אחת לכמה שבועות מקיימים אמני ויוצרי המתחם אירועים שפתוחים לקהל הרחב. אלה יכולות להיות תערוכות, הופעות מוזיקליות שמתקיימות בפטיו הפתוח, הרצאות, סדנאות ופעילויות לילדים ועוד. הודות למרקם האנושי והמקצועי שנוצר במקום האפשרויות, כך עושה רושם, בלתי מוגבלות – וזה תמיד כר פורה ליצירה של דברים חדשים. אנחנו ממליצים בחום לעקובבעמוד הפייסבוקלקראת האירועים הבאים.

• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• יפו
• אמנות ישראלית
• סטודיו

1. בייקרי כיכר רבין

יש טוב יותר מלפתוח את היום בבבייקרי? מזמינים קפה וכריך ואיזה פשטל די נטה לדרך, לפני שנכנסים לטירוף של עבודה ומי יודע מתי נכניס בכלל משהו לפה עד הערב. אנחנו מאד מעריכים את רותי ברודו, היא השראה עבורנו והשאיפה שלנו היא לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהיא הציבה בשוק המקומי – של קינוחים, ובכלל.
אבן גבירול 72

2. סטודיו

מטבח אסייתי בלב השכונה, כזה שיכול לנחם בימים מטורפים שאין זמן לבשל. לפעמים יוצא לנו לרדת ולחטוף משהו עם הילדים בזמן איכות סביב השולחן העגול במרפסת המשקיפה על השכונה. קצת סוריאליסטי לראות עולם כזה סביבנו, אבל אלו הם חיינו.
ניסים אלוני 10 (קניון G)

3. ארנסטו

כשאני (רפאל) רוצה את מנת הפסטה שלי לצהריים, אני קופץ לבן יהודה למסעדת ארנסטו הוותיקה, טרטוריה טיפוסית באמצע העיר. אני מזמין מהשף 200 גרם פסטה בדיוק כמו שאני אוהב – פוטנסקה אל דנטה, קצת חריפה. אנחנו מפטפטים באיטלקית עד לאספרסו הקצר ולסיגריה, ואז חזרה לעבודה סביב השעון.
בן יהודה 90

4. מיטבר נקסט דור

פאב קטן ואינטימי של האחים שי ושרון שלומי, צמוד למסעדת מיטבר על שד חן, ממש מאחורי הסיציליאנית שעל אבן גבירול. מקום שכיף לשבת בו ולשתות כוס יין כשרוצים להתנתק קצת מהעיר ללא הפסקה.
שדרות ח"ן 52

5. הקוסם

אין חודש שלא מגיעים אלינו אורחים מחו"ל במסגרת עבודה או משפחה. בשבילם זה לגלות עולם מופלא של טעמים מזרח תיכוניים וזיכרון של אוכל רחוב מופלא, בשבילנו זו גאווה באוכל הישראלי האותנטי שיש לתל אביב להציע, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתלכלכים בטחינה תוך כדי התלהבות שיא מצד האורחים הזרים שמתפנקים על פיתה עסיסית.
שלמה המלך 1

• העיר שלי
• אוכלים שותים
• ארנסטו
• הקוסם
• סטודיו
• נקסט דור (מיטבר)
• בייקרי
• הגלידרייה הסיציליאנית

תרחיש אימה צפוי מראש: המכירה של בית רומנו, בין מרכזי התרבות החשובים בעיר, הרעידה את עולם התרבות והלילה המקומי בחשש לעתידו של התדר, מוסד התרבות המוביל בעיר ששוכן במבנה.רק לפני שבוע חגגנו כאן ב"טיים אאוט" את קיומו, בידיעה שלפחות בשנה-שנתיים הקרובות הוא צפוי להישאר במשכנו הנוכחי, אבל חדשות רעות מהמתם לא איחרו להגיע: האמנים השוכרים חללי סטודיו במתחם גילו לחרדתם השבוע כי הרוכשים החדשים, קבוצת ווי בוקס, מקפיצים את עלויות השכירות ב-50 עד 100 אחוזים. אמנים שלא יוכלו לעמוד בגזירה יקבלו 60 יום להתפנות.

בית רומנו הפך בשנים האחרונות לפלטפורמה המאגדת בתוכה אירועים ומיזמים בתחומי המוזיקה, האמנות, החברה, הקולינריה והמסיבות, אבל המבנה אינו מאכלס רק מקומות מוכרים ואהובים כמו התדר, הרפי, הנואיבה ומסעדת רומנו, אלא גם אמנים, מוזיקאים ומעצבדים שפועלים בסטודיואים במבנה כדרך קבע ויוצרים את המרקם האנושי והתרבותי הייחודי שמאפיין את המתחם.

כזכור, בית רומנו – שטח הכולל כ-9,000 מ"ר וקיים כבר כ-75 שנה – אמור לקבל בוסט קפיטליסטי מרוכז בדמות שלוש קומות שיתווספו לטובת מלון ודירות מגורים, כך לפי התב"ע שטרם אושרה.על פי דיווח ב"כלכליסט"מנסה העירייה להקשות על השינוי המתוכנן ולמנוע את הסבת המבנה למגורים תמורת אחוזי בנייה בפרויקטים אחרים, אך אם תצא התוכנית לפועל אתם יכולים לתאר לעצמכם מי יוכל להרשות לעצמו לגור שם. רמז: זה לא אתם.

בינתיים, כאמור, נראה שהתכניות תופסות תאוצה באופן שקשה להגדיר אחרת מדורסני. אחת המוזיקאיות המשכירות סטודיו במתחם, שהעדיפה כמו שאר המרואיינים להישאר בעילום שם מחשש לפעולת תגמול של בעלי הבית, אמרה לנו: "צריך להבין עד עכשיו השוכרים שילמו 60-65 ש"ח למטר, באו בהתראה של רגע והפילו עלינו עליה ל-120 ש"ח למטר. הם שמו הרבה כסף על המקום ומחפשים למנף. התחושה היא שמנסים להעיף אותנו החוצה. מהבית ומהעיר. גם הארנונה עלתה. איזה אמן יכול לתחזק גם דירה וגם סטודיו בעלויות האלו? אם העיריה לא תתאפס לא ישארו אמנים בעיר, רק הייטקיסטים שעושים מוזיקה כתחביב".

ובאמת קשה להבין מדוע העירייה אינה משקיעה מאמצים גדולים הרבה יותר בשימור האנשים שעושים את העיר. התחושה היא שמגמת הדחיקה של כל מי שאינו עשיר אל מחוץ לעיר – באה לביטוי גם כאן. "מדובר באותה חברה שהורידה את הבלוק", מזכיר אחד השוכרים האחרים, גם הוא העדיף להשאר בעילום שם. "מה ששילמנו עד עכשיו הם אכן מחירים נוחים, אבל נאמר לנו שהם לא מחוברים למה שקורה בשוק. מצד שני מדובר בסטודיואים מוזנחים מאוד. בקושי מנקים, יש בעיית ג׳וקים קשה. לא מדובר בפסיליטיז ברמה גבוהה. העלאת המחיר לא לוותה במתן שירותים נוספים או שיפוץ כלשהו של המתחמים. ניסינו להציע לרוכשים לנהל איתנו שיחה כקבוצה, שיסבירו את האג'נדה שלהם ואולי נגיע לאיזו הסכמה, אבל זה לא קרה. כרגע כולנו עדיין בשלב ההלם".

תמונה דומה מצייר אחד השוכרים הוותיקים במתחם: "אנחנו לא מקבלים כמעט כלום, שירותים הרוסים שמנוקים פעם בכמה ימים, מטבחון הרוס, לכלוך וג'יפה. הסתדרנו כי מדובר בעלויות טובות, אבל עכשיו רוב האנשים לא יוכלו לעמוד בזה. ביקשנו מהם במפורש פגישה, שאלנו אם ישפרו משהו בשירות תמורת העלייה במחיר. אמרו לנו שאולי יצבעו קצת. פגישה עדיין לא הייתה ותשובות לא קיבלנו".

השוכרים ההמומים חוששים כי אם מתקיימים מגעים לפשרה בין העירייה והרוכשים החדשים לגבי המשך פעילותו של התדר במתחם, נראה כי הם אינם כוללים את דיירי הסטודיואים בקומות העליונות שלו וכי למעשה מדובר בתוכנית לגירושם.תגובת חברת ווי בוקס ותגובת עיריית תל אביב-יפו טרם התקבלה ותפורסם אם וכאשר תגיע.

• הבועה
• בית רומנו
• משבר הדיור
• תדר
• סטודיו

הסיפור של סיון דיין, אמנית רב תחומית, מתחיל כמה שנים לאחר שסיימה את התואר הראשון שלה בשנקר, כשחיפשה מקום שיכיל את התקופה שעברה באותו הזמן. "הייתי ממש צריכה מקום שאוכל ליצור בו", היא מספרת, "במקרה באתי עם אבא שלי לחפש משהו בעסק הישן של סבא שלי למוצרי קירור בשפירא וראיתי חורבה נטושה לחלוטין. מתוך הכלום שהיה שם הרגשתי שאני יכולה להוציא החוצה את כל מה שהייתי צריכה להוציא דרך היצירה".

סיון פתחה סטודיו קטן במחסן של סבא ועבדה בו כשנתיים, עד שנסעה ללמוד תואר השני באמנות ב-SVA בניו יורק. בלב כבר התבשל רעיון ההרחבה של הסטודיו הקטן לבית קהילתי של ממש. "הגלגול השני של 'חובות הלבבות' התחיל בפרידה שלי מניו יורק ומזוגיות שהייתה לי שם שלוש שנים", היא משתפת, "במשך כל השהות שם פנטזתי על ההקמה של הבית, וזה מה שהוביל לקונפליקט גדול של האם להישאר או לחזור הביתה. החלטתי לחזור לארץ, וביום שנחתתי התחלתי להשקיע את כל האנרגיות והכאב בהגשמת החלום שהתבשל במשך שבע שנים".

היא חזרה שבועות ספורים לפני פרוץ מגיפת הקורונה לארץ, והחלה בכל זאת במהלך הבלתי אפשרי הזה – להקים את בית 'חובות הלבבות' (על שם הרחוב בו הוקם) על חורבות העסק המשפחתי של סבא שעבר מאז למקום אחר, ולצד הסטודיו הקטן שלה לשעבר. "המקום הזה גם ככה עמד נטוש, ידענו שגם אם הוא יצליח וגם אם לא – ההשקעה היא חשובה", היא משתפת, "אין לי שום נגיעה לאדריכלות או לעיצוב, אבל יש לי תפיסה טובה לחלל שבאה מהאמנות שלי. באמצעות המשפחה, מענקים, מנטורים ולצד הקבלנים שהסכימו לעבור איתי תהליך הרמנו את המקום שכבה-שכבה. כמו בהתייחסות לציור. קצת יותר משנה לאחר מכן פתחנו, במרץ האחרון".

"לכל אחד מהמשפחה שלי הייתה נגיעה בתכנון של המקום הזה לכדי משהו שלם יותר", היא מספרת בהתרגשות, "אבא שלי יצר במסגרייה שלו את הקשתות שנמצאות בכל החלל, בנה את השולחן המרכזי והיה חלק מכל התהליך, אמא שלי עזרה בהחלטות העיצוביות, הכינה את כל סידורי הפרחים ולוקחת עד עכשיו חלק באירוח. אחותי עוזרת בשיווק ואחי תומך בנו כל הדרך. זו סגירת מעגל בשביל המשפחה שלנו וכך זה גם התבטא בתהליך ההקמה".

"חובות הלבבות", מעבר לעובדה שהוא אחד מהמבנים המשופצים היפים והמרשימים בשכונת שפירא, הוא חלל שעצם מהותו הוא לארח, כמו בבית. החל מסטודיו קרמיקה, דרך חלל לתערוכות, מטבח מאובזר לשפים וחלל שמארח ארוחות פרטיות וקהילתיות, ואפילו גינה פסטורלית. "רציתי ליצור את המפגשים האלה דווקא כאן. אמנות עם אנשים; אנשים עם אוכל; אוכל עם אמנות", אומרת סיון, "להימצאות של הבית בשפירא יש השפעות גדולות על הקהילתיות של המקום הזה. אנחנו נמצאים בין תרבויות שונות מאוד ואקלקטיות ומאפשרים לזה להיות חלק מאיתנו. אני מרגישה איך זה משפיע על האנשים שבאים לכאן ועל התוכן שאני מכניסה ועוד רוצה להכניס למקום".

כל החללים במקום מתקשרים זה עם זה – הארוחות מוגשות בכלי הקרמיקה שנעשים בסדנאות, תערוכות האמנות הפתוחות לקהל מוצגות על קירותיו החשופים (בכוונה) שמשמרים את האווירה הנוסטלגית של העסק של סבא. במקום כבר בישלו אסף גרניט, נאיפה מולה ואדם סולד, והתארחו בו בין היתר שלומי שבן ויובל שרף. "ערב אחד אני יכולה לארח אירוע פרטי ואנשים ייהנו מהחלל שאנחנו מציעים, ובערב אחר אוכל ליזום ארוחה קהילתית שבה אנשים יושבים בשולחן אבירים גדול עם אנשים שהם לא מכירים".

וכשכל זה לא קורה, המקום הוא חלל עבודה, סדנאות יין ובישול – הכול מותאם ומתואם אישית על ידי סיון – רק תבקשו. "אנשים פונים אליי ואני בונה להם את מה שמתאים להם מתוך מה שהבית יכול להציע", היא מסבירה.

ולמה עוד יש לצפות? "הייתי רוצה שזה יהיה בית פתוח שמשלב את כל המגוון הזה שלשכונה יש להציע", היא צופה הלאה, "התושבים של השכונה כבר נמצאים כאן. כל אחה"צ הילדים של השכונה רצים ודופקים על החלון כדי להיכנס לאכול עוגה, השכנים שלי תמיד נכנסים לשבת כאן, לפעמים גם עם משהו לאכול או לשתות. אלה השורשים של המקום הזה. החלום שלי הוא שהבית יהפוך, בין היתר, למקום שעוסק בשכונה הזו, שמדבר עליה, שאנשים מהשכונה יבואו לבשל כאן ולתת מעצמם".

"מהות המקום הזה היא שהוא בית שיוצר חיבור בין אנשים ועולמות. זה כמעט קסום בשבילי שפתחנו את המקום ברחוב 'חובות הלבבות', על שמו הוא נקרא", מחייכת דיין, "חובת הלב שלי הייתה כל הזמן לאחות את הכאב שהיה בו לכדי משהו חדש שהוא יותר טוב. הרצון למצוא בית ללב שלי הפך לרצון למצוא פתרון לכל הלבבות שרוצים למצוא בית משלהם".
בית חובות הלבבות, חובות הלבבות 5 בשפירא,לפרטים נוספים באתר,בדף הפייסבוקובאינסטגרם

• הבועה
• חללי עבודה
• סטודיו
• שכונת שפירא
• אסף גרניט