הנה עונת הפסטיבלים חוזרת: "פסטיבל סנטרל פארק" חוזר בחודש אוגוסט הקרוב לארבעה ימים (9.8-12.8) של הופעות בלב מועצה האיזורית מגידו, עם כמה הופעות מכמה מהאמנים הגדולים בארץ: שרית חדד, שלומי שבן, נגה ארז, ברי סחרוף, יוני בלוך, סטטיק, אודיה, יסמין מועלם, בלקן ביט בוקס, ג'ימבו ג'יי, עדן דרסו, אפרת ג'וש בהופעה מיוחדת עם צ'יל פיל ועוד יותר מדי מכדי למנות פה. כרטיס יעלה לכם 180 עד 250 ש"ח.

הפסטיבל יתקיים במתכונתו הנוכחית (כלומר, תחת השם מגידו, במצפה אוכברג) זו השנה הרביעית, וכבר 15 שנים במכלול, ונחשב בעבר לפסטיבל עם הטייה משמעותית לאינדי – כך שלא נשקר, יש משהו משמח ומבאס כאחד לראות את ה-A ליסטרים משתלטים על הליינאפ. עם זאת, דווקא יש בשורות נהדרות לסצינה הרעבה יותר של המוזיקה, כי לצד הבמה המרכזית יופעל לראשונה גם "מתחם מגדה" – שישמש כמתחם אלטרנטיבי להופעות. זה אומר שכל הוורדוז שאנחנו אוהבים מאוד יופיעו שם – נטע וינר, עילי אשדות, להקת מסוק, שי טרא ליטמן וכל מה שכיף, אז אל תתקעו יותר מדי בהופעה של אגם בחבוט.

פסטבל סנטרל פארק, 9.8-12.8 ביער מגידו, 180-250 ש"ח,לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• פסטיבל
• יערות מנשה
• פסטיבל יערות מנשה
• סטטיק
• הופעות בישראל

אל אלבום הבכורה של סטטיק, "לירז", הגעתי עם הרבה ציפיות אך לצידן גם לא פחות חששות. סטטיק הוא האחראי העיקרי לרנסנס של הפופ הישראלי שהחל באיזור 2015-16 ונמשך עד היום. הוא הסתכל על תעשיית הפופ העולמית ועשה לה אדפטציה מדוייקת ומחושבת עבור הסצנה המקומית. עם זאת, בשנותיהם האחרונות של סטטיק ובן אל החלוצים של הפופ הישראלי מצאו עצמם יותר מובלים ממובילים. נועה קירל, אנה זק, אגם בוחבוט, נונו, מרגי ועוד הפכו לנועזים ומעיזים יותר בעוד סטטיק ובן אל העדיפו לשחק על בטוח.

>> הסרט של סטטיק ניסה להראות כמה הוא אנושי, ורק הוכיח שהוא מוצר

השאלה הגדולה שעליה חיפשתי תשובה באלבום היא – האם סטטיק יצליח (או בכלל ינסה) להמציא את עצמו חדש? במקרה של סטטיק זו שאלה גורלית. אם לא יצליח, לקריירת סולו לא תהיה הצדקה. אם יצליח, מה שזה לא יהיה שהוא יעשה כבר יחלחל אל כל התעשייה. אבל עוד לפני הלחיצה על הפליי כבר יש מה להעריך: העובדה שסטטיק בחר להוציא אלבום לפני הכל, ללא סינגלים מקדימים וללא קליפים בשלב הראשון, איננה מובנת מאליה בסצינת הפופ הישראלית. נועה קירל, אנה זק, מרגי, נטע ברזילי – לאף אחד מהם עדיין אין אלבום אולפן מלא, לסטטיק ובן אל היה אלבום אחד ויחיד, "שבעה ירחים", שגם הוא הגיע רק שש שנים אל תוך הקריירה שלהם.רקנונו הייתה צדיקה בסדום כאשר הוציאה אלבום בכורה מלא (ומצוין) כשנה אל תוך הקריירה שלה. והנה "לירז" מגיע עם 12 רצועות מלאות, ללא קטעי מעבר, מה שהופך אותו גם לאחד מאלבומי הפופ הבודדים בשנים האחרונות עם כמות כה מכובדת של חומרים חדשים.

האלבום נפתח עם שיר הנושא "לירז", מעין בלדת ראפ קודרת, בו לירז האותנטי והמתוסבך מנהל דיאלוג עם סטטיק – האלטר אגו השטני, מעין דינמיקת אמינם/סלים שיידי. מלבד שורה בודדת בפזמון ("גם בטוב וגם ברע, זה מחיר ההצלחה") שמרגישה קצת אוף, מדובר בפתיחה חזקה לאלבום: קונספט מעניין, הפקה מרשימה ובתים מצויינים. האלבום ממשיך עם שני באנגרים דאנס-פופים מעולים, "בלנסיאגה" ו"רונדלים", שעוברים בין ראפ לשירה ומוחזקים היטב על ידי סטטיק לבדו. משם מגיע השיר השלישי, "פשע מושלם" שהוא גם שיתוף הפעולה הראשון באלבום מתוך שלושה: כאן זו עדן בן זקן, כשבהמשך ב"טרנטולה" וב"לשטוף את העיניים" מתארחים אגם בוחבוט ואיתי לוי, בהתאמה. בן זקן בוחבוט נותנות ביצועים ראויים לשבח בשיתופי פעולה שנעשו בצורה אינטליגנטית ומחמיאה לכל הצדדים. "לשטוף את העיניים" לעומת זאת מרגיש כמו בי-סייד של סטטיק ובן אל כאשר איתי לוי בתפקיד ממלא מקום.

מועמד בולט לתואר השיר הטוב באלבום הוא "תחנונים" שנע באלגנטיות בין סאונד מזרחי מיושן אל טראפ-דריל ובין שירה מסולסלת ואוטוטיונית לראפ. "תחנונים" מציג צבעים חדשים ומחמיאים של סטטיק, כפי שעושה גם שיר הסיום "מחול". "מחול" הוא בלדת גיטרה שכוללת כמעט אך ורק שירה ומעט מאוד עיבוד קולי ביחס לשאר האלבום. סטטיק מחזיק את האתגר הקולי בצורה מכובדת ומראה שאף על פי שאינו הזמר הכי דגול, הוא יכול לזהור במלודיות שמתאימות למידותיו.

״לירז״ הוא ממש לא אלבום מושלם, אך הוא אלבום פופ מעולה. הוא נע סביב אותם הז׳אנרים שאנחנו רגילים לשמוע בפופ הישראלי – דאנס, טראפ, רגאטון ומזרחית, אך הוא מצליח לעניין באמצעות עירבוב וקפיצות ביניהם בצורה מעט יותר נועזת ממה שאנחנו מכירים במיינסטרים. האלבום נעשה בזמן קצר אך איננו נשמע כך. הוא נשמע עשיר, מהודק ומושקע. האלבום מרגיש כמו פרוייקט של ניסוי וטעייה, של חיפושי כיוונים וסגנונות שונים על מנת למצוא את נקודות המיקוד בהמשך קריירת הסולו. ניכר שבסטטיק טמונים עוד המון יכולת וכישרון שנותנים להאמין כי בעתידו צפויות יצירות עוד טובות בהרבה. הוא יכול וראוי לקריירת סולו מצליחה שיש לה סיכוי טוב מאוד להתעלות על כל מה שעשה עד עכשיו במסגרת הצמד.

• ❤ תרבות
• ביקורת מוזיקה
• מוזיקה
• סטטיק

קטע, בדיוק שבוע לפני שידור הסרט על סטטיק, כבר שודרה הפארודיה עליו. ובאופן מפתיע, הפארודיה הזו הופיעה בסאות' פארק. אז נכון, כנראה שיוצרי סאות' פארק לא ראו את הסרט של סטטיק, וסביר שהם אפילו לא יודעים מי הוא ראפר הפופ הישראלי הזה – ובכל זאת הם הצליחו לעשות פארודיה על הסרט היח"צני שלו, שבוע לפני שבכלל שודר. זה קטע כמה מהר הם מצלחים להגיב לאירועים במציאות.

https://www.youtube.com/watch?v=QtQKFaP_XvU

הפרק, שנקרא "סיבוב הפרטיות העולמי", לא צוחק ישירות על סטטיק, אלא מתמקד בנסיך הקנדי ואשתו – פארודיה ברורה על הנסיך הארי ומייגן – שיוצאים למסע יח"צ קדחתני ברחבי העולם כדי לצעוק שהם רק רוצים פרטיות. האירוניה ברורה כבר משם הפרק, אבל זה היסטרי לראות איך הזוג המלכותי מפגין ברחבי העולם וצועק למגהפון "אנחנו רוצים פרטיות", ואז מספר שהיתה לו כוויית קור בזין. מאוחר יותר בפרק מגלים את הסיבה שהניע את הזוג המלכותי לצאת לקמפיין יחסי הציבור הזה: זו בכלל היתה חברת ניהול המותג המזדיינת שלהם שאמרה להם לעשות את זה.

בנאום הסיום של קייל, הרגע בו סאות' פארק תמיד מחדדת את המסר שלה, הוא אומר על חברת המיתוג שהם "אומרים לכם לצמצם את עצמכם למוצרים במקום לאנשים כדי להיות באמת מובנים ואהובים. לא הייתם רוצים שאנשים יחבבו אתכם עבור עצמכם במקום עבור מי שהם רוצים שתהיו?". וזה בדיוק הריח שעלה מהסרט "לירז – הגירושים הכפולים של סטטיק" ששודר אמש (ג') בקשת. זה הוא סרט "דוקומנטרי" (חחחח) שנוצר על ידי חברת גרוס הפקות, הלוא היא החברה שניהלה את המותג סטטיק ובן אל, ועכשיו מנהלת רק את סטטיק.

הפרומואים, במסורת קשת, הבטיחו הרבה ג'וס. בפועל, קיבלנו סרט יחסי ציבור לאלבום החדש שלו, "לירז", שיצא לפלטפורמות הסטרימינג שעה וחצי אחרי שהסתיים הסרט. היה גם הרבה ג'וס, אבל זה פשוט המס שסטטיק היה צריך לשלם כדי לקבל ספוט פריימטיים בשביל פרסומת בת שעה וחצי לאלבום. הוא כבר נמצא לא מעט זמן באור הזרקורים של קשת, הוא מכיר את הנוהל – הנה כמה סגירת קצוות לסיפורים רכילותיים, ריבים עם בן אל, תגובה נחרצת לשמועות, מפגש מרגש עם ההורים, דמעות, דמעות, דמעות. עכשיו בואו תשמעו את האלבום שלי.

ושלא תחשבו שהוא הקורבן פה, למרות שהסרט בהחלט מנסה להציג אותו ככזה. הוא משחק את המשחק הזה נפלא, נחשף בפני המצלמה בכריזמה הכל כך חביבה שלו, מגולל סיפור טוב כמו שרק ראפר יודע, מדבר באופן מכובד על בן אל (בזמן שבפועל קצת זורק אותו מתחת לגלגלים) – וסך הכל יוצא מהסרט הזה "אמיץ", "חשוף" ו"חדש". אבל כל זה רק מיתוג. כמו לפתוח מסעדה אסייתית בלב קניון ולקרוא לה אותנטית. אני מאמין לדמעות שסטטיק הזיל מול המצלמה אחרי שצפה בסרטון החתונה שלו, אבל המוכנות להיחשף מול מצלמה הופכת לחסרת כל ערך אם רגע אחרי שמים שיר מהאלבום כפרומו (כולל שם השיר ועיצוב שמדמה ניגון בסטרימינג, כדי להזכיר שמיד זה בחוץ).

באחת מהפסקות הפרסמות, רגע לפני שסטטיק סוף סוף ביצע את גרסתו ל"נשבע לך לא בוגד", פתאום סטטיק קפץ לי כדי לספר שלאחת מחברות התקשורת יש סיבים. למה כולם רוצים להגיד לי עכשיו שיש לכם סיבים? בכל מקרה, זה הזכיר לי בדיוק מה הוא סטטיק. גם כשהוא נחשף על רגעיו הכואבים ביותר, ואין ספק שהיו כואבים, הוא אורז אותם בחזרה בתור הזדמנות שיווקית. קייל מסאות' פארק אמר את זה בנאום הסיום שלו יותר טוב משאוכל להגיד בעצמי: "לכולנו יש את הפגמים שלנו, אלוהים יודע שלי יש. אבל אם אנחנו רק מנסים להציג ולשלוט בתדמית שלנו בשביל שאנשים יראו – אז אנחנו רק פרופורמרים במקום בני אנוש".

• המסך
• ❤ תרבות
• סטטיק
• סטטיק ברבי
• סטטיק ובן אל תבורי
• קשת

השנה היא 2021. אוליביה רודריגו היא המנצחת הגדולה של טקס פרסי אם.טי.וי ואת פרס שיר השנה שלה על "Driver's License" היא מקדישה לכל הבנות שיושבות על רצפת החדר שלהן וכותבות שירים.בינתיים, בפרובינציה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, כוכבת הטיקטוק אנה זק משחררת סינגל חדש בנושא דבש בדיוק בזמן לראש השנה. זוהי התגשמות החלום הציוני.

בשיר "כל הבאז" מגוללת זק ליריקה מעצימה לכאורה, אך כיאה להפקה של שני גברים שחצו את גיל שלושים המילים צורמות, ולא בפעם הראשונה. השיר נפתח בנימה אגרסיבית שמקורה לא ברור ("בא לו דבש, קח ת'עוקץ") ולאורכו התמונה מתבהרת חלקית עם "לא תקבל ת'צוף/ יא חצוף/ אם ת'בא לי רע". נהיר אם כך ששורש הטון התוקפני טמוע בשיח העכשווי על מגדר, אבל אז זק מאבדת אותנו שוב עם "כמה יש'ך זה לא משנה/ אף דבורה לא צריכה שתביא לה פרח/ למלכה לא אכפת אם אתה נהנה/ עד שלא תעקץ לא תלמד ת'לקח".

ובכון, באופן אישי לא אחמיץ שום הזדמנות להתעצבן על בנים, אבל אנה משאירה אותי מבולבלת מאוד בעודי מרכזת מאמצים לצרוח את שירה בכעס אחרי עוד ריב ווטסאפ מדמם עם הבחור התורן.על השיר חתומים סטטיק וג'ורדי. בהאזנה שנייה אני כבר מדמיינת אותם עובדים עליו, יושבים בחדר סגור בלי חיבור לאינטרנט בזמן שאיש יח"צ צועק עליהם את המילה "פמיניזם".הם מגרדים את הראש, מנסים לחשוב מה בנות רוצות עכשיו. אולי שהגברים יסבלו? אולי שיפסיקו להביא להן פרחים? אין לדעת, לו רק יכלו לחפש בגוגל או לשאול מישהי, אם רק הייתה שם אשה בחדר.

כך יוצא שמשפטים ביזאריים כמו "זה הזמן כאן למלוכה נשית" או "למלכה לא אכפת אם אתה נהנה" סוללים את דרכם ללב הפלייליסט הישראלי. מקרה לא מאוד שונה זכור לי עם ההמנון הפמיניסטי "יהלום" של אגם בוחבוט, שנכתב גם הוא על ידי שלושה גברים (עידו נצר,עמית מרדכיוים רפאלי),והחרדה הגברית העצומה משתקפת גם בטקסט הזה ("אני? מחפשת קורבן/ לך? לא נשאר הרבה זמן"); נדמה שהכותבים לא מבינים את האיומים המרחפים מעל נשים והפזמון הקליט "אנ'לא צריכה מישהו שיקנה לי/ טיסה לשניים לאן שמתחשק" חושף את בורותם בקלקלותה.

כן, הבנתם נכון, משום מה למפיקים נדמה שהקושי העיקרי שעומד מול הנשים להן הם מכניסים מילים לפה הוא הרעפת כסף בלתי פוסקת כאמצעי חיזור. ברצינות? אי אפשר לבקש מאיש היח"צ שהתעקש להכניס לשיר את "את אשה חזקה/ עצמאית/ אינדיפנדנט" גם לברר עם אגם מה היא חושבת?אין אף עוזרת הפקה עם חמש דקות פנויות ליד אולפן ההקלטות?רכיבה על טרנדים חברתיים אינה חדשה בעולם הפופ. עוד לפני שפמיניזם היה הנושא החם, שירי הגאווה שנכתבו, הופקו ובוצעו על ידי גברים סטרייטים חרכו את המצעדים. אבל גם ב2021 בשיר המצעד, עם עלה התאנה הלהט"בי הצעיר אלה-לי להב, לא נמצא טייק מעצים יותר מהמשנה "חופשיה מהגדרות/ חופשיה מהגדרות", השורה הבומרית ביותר בפופ העברי לשנת תשפ"ב.

בעוד ליל נאס אקס מנצח את קטגוריית הקליפ הטוב ביותר בVMA, עם הטראק שבו הוא מבצע ריקוד הומו-אירוטי על ברכיו של השטן, התעשייה המקומית ממשיכה להציג לנו את מי שלטענתה הם עמודי התווך של תנועת שחרור האשה בתרבות, מלקקות סוכריה בעיניים מזוגגות, בתחפושת ברבי בנאלית, בהלבשה תחתונה סקסית בכוורת הדבורים.אולי, סתם רעיון ותשמעו אותי עד הסוף, גברים יכולים להפסיק להתיימר לכתוב מניפסטים פמיניסטים מוזיקליים ופשוט שנשים יכתבו אותם?

• מוזיקה ישראלית
• טור דעה
• פופ
• פופ ים תיכוני
• סטטיק
• ג'ורדי
• אגם בוחבוט

• Facebook
• Twitter
• Email

זהו חברים, אנחנו לפני קו הסיום. בשבוע הבא יתקיים פרק הגמר של "הזמר במסכה", שם נזכה לראות את שלושת המתמודדים האחרונים נחשפים קבל עם ועדה. אחרי שאתמול היה לנו עוד פרק עם מינימום רמזים (באמת? השיר זה הרמז? זה לא מה שהיה אמור להיות כל העונה?) ועם חשיפה צפויה לאללה (עוד ברמז השלישי כתבתי כאן: זה איציק כהן, סופי) ולמעשה, העובדה שמאז דביר בנדק לא היתה לנו הפתעה אחת, נראה לי שמיותר לפענח את הניחושים האחרונים שלי (תזכורת: צחי הלוי התרנגול, רינת גבאי השפירית ואורי ששון הפלאפל). אם כך, את הריקאפ היום אקדיש לכוכבי התוכנית שלא מוסתרים מתחת למסכה חונקת.

הליהוק של שולחן השופטים נראה מבטיח בראשית העונה: פאנל מגוון ורחב של אנשי מוזיקה, בידור, תרבות וכיף. אבל ככל שהעונה התקדמה כך ראינו את שולחן השופטים נופל כל אחד למקומו, עם בדיחות חוזרות ומתישות (שחר עם "דיס איז אמייזינג" וסטטיק עם התא הקולי ברוסית) והתנהלות צפויה כמעט אפילו יותר מהחשיפות: אופירה תקבע בוודאות שהיא יודעת מי זה (ואז תטעה) כי היא גרה לידו/עושה איתו קידוש/היה אצלה בתוכנית/ראתה אותו פעם במשתנה, צדי יצעק שזה לא זה ואז יזהה לפי הברכיים, שחר יזרוק ניחוש לא קשור לחיים ורק סטטיק בא לעבוד.

לפני שנצלול ללכלוכים, כדאי שנתחיל עם מחמאה: סטטיק הוא כוכב טלוויזיוני. זה היה ברור עוד בימיו ב"הכוכב הבא", אבל "הזמר במסכה" הראתה עד כמה הוא רציני, יסודי, שנון ובעיקר מבין איך לבדר באופן הכי טבעי שיש. מעבר לזה, הוא אולי היחיד בשולחן השופטים שלקח את התפקיד ברצינות, סיפק נימוקים לבחירות שלו ולא שבדקתי, אבל אני מעריך שיש לו גם את אחוז הניחושים הכי גבוה בשולחן. בן אל, ובכן, לא מזיק אבל גם לא מוסיף יותר מדי, והדבר הכי טוב בו הוא ללא ספק הכימיה האותנטית עם סטטיק.

גם אופירה היא בדרנית מצוינת, אבל המרכזיות שלה בשולחן השופטים (גם הפיזית וגם בכמות הרעש) הפכה אותה למעמסה. חיים, נשמה, עיניים של ברקו, זה פשוט לא הגיוני שתהיי נחרצת ומבושמת כל כך אחרי שטעית כמעט בכל הניחושים שלך. לפחות היא מבדרת תוך כדי הניחושים, דבר שקשה יותר להגיד על שחר חסון.

צחקתי עליו די הרבה במהלך העונה, אבל האמת היא שהוא פשוט אכזבה. כשראיתי שהסטנדאפיסט הכי מצחיק במדינה (רק נסו לערער על זה) וכנראה המאלתר הגדול ביותר בסטנדאפ הישראלי מגיע לשפוט, הייתי בטוח שיהיו קטעים. כנראה שהשחר המשוחרר שעל הבמה הוא לא אותו החסון המייבש שמאחורי השולחן, עם הומור אבא מביך, אנרגיה כבויה וחוסר מאמץ מופגן לנחש מישהו הגיוני. בחייאת, הביאו אותך להצחיק קצת, לא כדי לזרוק ניחושים חסרי שחר (הבנת? זה מצחיק כי קוראים לך שחר).

על השופט האחרון, צדי צרפתי המתוק, אני מודה שאני קצת מרחם. את מירב התוכניות הוא העביר בתור פקעת עצבים, מלא תסכול והלקאה עצמית על חוסר היכולת לנחש, להצמיד קול לפנים או לזהות אנשים לפי ההליכה שלהם. הוא חשב שהוא מגיע לתוכנית בידור מוזיקלית שבה הוא יוכל להצמיד אוזן לשולחן ולזהות אנשים לפי רטט קולם, אבל מצא את עצמו מוקף בעיבודי קול ורמזים שללא גוגל ומלא זמן פנוי אין מה לעשות איתם. איך אומר הקאצ'פרייז שלו? זה לא.

למעשה, המצטיין מהקאסט של התוכנית היה בכלל עידו רוזנבלום החמוד, שמצליח להחזיק את ההנחיה קלילה ועניינית, להשחיל את הבדיחות הכי טובות העונה (בפרק האחרון הוא הבריק כשצדי אמר על מייקל לואיס ש"יש לו ביצים", ועידו ענה בפרצוף קפוא "ראינו אותן") ולהחזיק את האישיות הכי נעימה ומבדרת על המסך. שמישהו יתן לו בבקשה להנחות כל תוכנית בקשת. רגע, מדברים איתי באוזניה. אה סליחה, לא משנה.

ההצלחה של העונה האחרונה ברייטינג, ועלויות ההפקה הנמוכות יחסית לפריים-טיים, מצביעות על כך שנראה עוד עונה. יש עוד לא מעט דברים ש"הזמר במסכה" יצטרכו לשנות כדי למנוע נטישת צופים המונית (על זאת ועוד, בשבוע הבא), אבל הידוק ושדרוג שולחן השופטים הוא ללא ספק אחד התחומים שיאלצו לפנות אליו כדי לשפר את התוכנית. עם כל הכבוד לתחפושות המטורפות (באמת) והכריזמה של רוזנבלום, הם מהווים את רוב זמן המסך של התוכנית, ואם אשמע עוד פעם אחת את הדיס איז אמייזינג של שחר אני נשבע שאני אתלוש לפלאפל את הכדורים. ואפילו לא אכפת לי לחטוף איפון מאורי ששון.

• המסך
• ריאליטי
• קשת
• הזמר במסכה
• סטטיק
• עידו רוזנבלום