>> כבר כמעט שנה שאחת לחודש מתכנסים מאות צעירים וצעירות בבית רדיקל לערב בלי טלפונים, ובחלוף הזמן התברר שמדובר בערבים עם האווירה הכי טובה בתל אביב. עכשיו בית רדיקל ומוזיאון תל אביב לאמנות לוקחים את זה צעד קדימה ללילה מטורף במוזיאון(רביעי 10.9) בלי מסכים וזמזומי נוטיפיקציות, ממש כמו פעם. אתם נכנסים, שמים את הטלפון במעטפה – ופשוט מבלים עם עוד אנשים בשוטטות במרחבים המופלאים של המוזיאון, שיתמלאו בשלל פעילויות רדיקליות לאורך הערב: סדנאות, הרצאות, כיתות אמן, עמדת צילום, סיורים מודרכים בתערוכות, מרחב משחקים והרבה חברה אנושית. בין האירועים מסתתרת כיתת האמן של איש המילה והספר יובל פלוטקין, שתלמד אתכם איך מקשיבים עכשיו. תשמעו לנו, תקשיבו לו.

אתם שומעים את זה? אי אפשר שלא. החיים שלנו רועשים. ברגע שאנחנו עוצמים את העיניים, אנחנו סופגים דרך אוזנינו את המולת הרחוב, גניחות האוטובוסים, שאגת הפרסומות, התפתלויות הפרשנים ויללות התנים. בניסיון להילחם בהצפה הבלתי פוסקת הזו, אנחנו ממלאים את אוזנינו בקולות אחרים, כאלה שאצרנו בעצמנו: פודקאסטים, מוזיקה, פודקאסטים על מוזיקה ופודקאסטים על פודקאסטים.

אז אנחנו שומעים. ויותר מאי פעם, מאזינים. אבל פחות מאי פעם, ככה אני מתרשם, אנחנו מקשיבים. הקשב דורש מאיתנו ריכוז. הקשב דורש מאיתנו התמסרות ואורך רוח. הקשב דורש הינהון איטי. אוקיי, בואו נודה בזה: הקשב דורש שנסתום לרגע את הפה. ואנחנו? אנחנו ישראלים.

כל זה מצער למדי. הקשבה, בדומה להתבוננות, היא אחת הפעולות המיטיבות והמתגמלות ביותר. ואם אתם מרגישים כאן איזה אופק של ניו אייג׳, אני מבקש להדוף בעדינות את טענתכם ומאשים בכך את הטכנולוגיה והקפיטליזם, שסוחרים בקשב שלנו ומרחיקים אותנו מן הנימוס הבסיסי. הרחק מנטפליקס, בספרייה הציבורית, אפשר למצוא רעיונות דומים אצל הבודהיסטים, הדאואיסטים, הסוקרטיים והאקזיסטנציאליסטים. אכן, החיפוש אחר קשב תמיד היה שם – ותמיד יהיה. זהו אתגר נצחי.

לי עצמי, זה לא בא באופן טבעי. כשאני נסער או נלהב או סתם עייף, אני עלול לקטוע את חבריי וזוגתי ללא הרף. אחר כך אני מתחרט. לעומת זאת, כשעולה בידי להיות קשוב, אני מתמלא השראה. לא פחות. וזה בעצם העניין כולו. בסופו של דבר, אני לא מעביר סדנאות מיינדפולנס וגם לא מומחה לתקשורת מקרבת. אני עוסק בכתיבה, בעיתונות, בביקורת ובאוצרות. עם הזמן למדתי שההקשבה לא רק מסייעת אלא הכרחית ממש לכל אחד מהעיסוקים האלה.

לפעמים זה רק חצי משפט. הנה דוגמה לא צפויה. לפני כשנה ישבתי בבית קפה בדרום תל אביב. לפתע שמענו זכוכית מתנפצת. בדקות שלאחר מכן היינו עדים לעימות בין אדם קשה יום, כנראה חסר בית, לבין הקופאי מהמכולת הסמוכה. האיש הכועס, שנסיבות חייו המרות דרדרו אותו לחיים של מצוקה, גידף אותנו. את כולנו, באלימות. עשינו מה שעושים במקרה כזה: העמדנו פנים שאנחנו לא שומעים. ניסינו לא להישיר מבט. אבל אז, ברגע של קשב, שמעתי אותו אומר: "אתה הולך כנגד המציאות, יא שרמוט". ושוב. ושוב, באותו ניגון. הרגשתי שהוא מדבר ממש אליי.

המילים האלה, שנשמעו לי מצחיקות ברגע הראשון, ליוו אותי כמה שבועות עד שקיבלו גוון נבואי. חשתי שאני מסכים עם האיש. לבסוף כתבתי טקסט על התחושה הזו שהעולם משתנה ללא הכר, ואנחנו נותרים מאחור. דוגמה נוספת, מקוטעת לא פחות: ביום שבו נגמרה המלחמה עם איראן (לעת עתה), הלכנו לשתות בירה. מכר חביב ניגש לעברנו, ואמר במשיכת כתף: "איזה מבאס שנגמר, אה?".

כמה ימים לאחר מכן, כתבתי בהשראת האמירה הזו טור לעיתון "הארץ", על המציאות הדפוקה שבה אנחנו חיים: היומיום כל כך קשה וחלול, שמצבי החירום נעשו ממכרים – ודווקא בתוכם מתגנבת תחושה של משמעות. הטקסט הזה ייצג את התחושות של הרבה מאוד אנשים. אני יודע את זה כי הם כתבו לי. אבל הוא גם זכה להרמת גבות, צקצוקים ואפילו בוז. אני גאה בו מאוד. אילולא שמעתי מישהו אומר את זה בכזו אגביות, לא היה לי אומץ לכתוב על כך.

אז אני מקשיב. לפעמים לכמה מילים, ולפעמים לשיחה שלמה. אם אתם ברשתות החברתיות, יש סיכוי גבוה שנחשפתם להרגל מגונה שלי: לצותת, לצטט ולארוז יפה בחמישיות. כשמקשיבים אפשר ללמוד על מצב הרוח הכללי, על הטבע האנושי וגם על השימוש בשפה. "תגידי, יש לכם פלאנס לדינר?" שאלה מישהי, וחברתה ענתה לה בעברית עכשווית: ״מה, לא אמרתי לך שאנחנו בוויקיישן בוויקנד?״ כמה קילומטרים משם, ביום אחר, בחור שדיבר עם תייר צרפתי ניסה להודות לו: "תודה אחי. מרסי ממש. כאילו, מרסי בוקו. אבל באמת בוקו, אתה שומע? הכי מרסי שיש". וביום שישי בשינקין, מישהי דיווחה לחברתה בטלפון: "יש פה וייב חזק של סוף העולם, משהו דארק. אבל בואי, נראה לי שיהיה לך כיף אניוויי".

בעבודתי כעיתונאי – אני מקשיב. כל ביקור בבר קריוקי, בסדנת נגרות או בשיעור סיף יכול להפוך לערב בלתי נשכח אם רק מעזים לגשת לאנשים ולשאול שאלות. מתחת לאף מסתתרים סיפורים בלתי נתפסים. בעיסוקי כחוקר קונספירציות – אני לא ניגש מיד להפרכתן, אלא מקשיב לאנשים שמפיצים אותן ומנסה להבין מה המניע שלהם. מה הם מנסים להגיד לנו על העולם ועל עצמם? כשאני מבקר ספרים – אני מנסה להקשיב לקולו של הכותב או הכותבת, עוד לפני שאני שופט אותו לכאן או לכאן. כשאני כותב סיפורים משל עצמי – אני מנסה להיזכר בדברים ששמעתי ושראיתי, ואפילו להקשיב לדמויות שלי, כלומר, לקול הפנימי הזה שקושר ביניהן לביני.

גם לחלומות שלי אני מרבה להקשיב, ומשתדל להאמין שהאנשים שמפציעים בהם אינם רק השתקפויות שלי. מה אכפת לי? פעם קיבלתי ככה עצה משנת חיים מיונה וולך. פראן ליבוביץ׳ המליצה פעם: "חשבו לפני שאתם מדברים. קראו לפני שאתם חושבים". אני מסכים איתה, אך מציע להוסיף ליד הקריאה את ההקשבה.

וכן, ידעתם שזה יגיע. אמנות היא לא הכל בחיים. ייתכן שיש בהקשבה גם מזור לנפש הדואבת, לזוגיות הרעועה (או לבדידות) ואפילו למשברים פוליטיים. אני כותב "ייתכן" מסיבה אחת בלבד: לא ממש נעים לי לכתוב ״בטוח״. כל כך הרבה מהצרות שלנו קשורות בנטייתנו להאמין שכל התשובות נמצאות אצלנו, או גרוע מכך, אצל האלגוריתם. במקום להקשיב לקריאותיה הברורות של הסביבה המיידית, אנחנו פוקקים את חושינו עם אוזניות אוטמות רעשים – ומחפשים גאולה או פיתרון באופן מלאכותי, צר ומחושב להחריד. אלכסנדר פן כתב: "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת". אני מוסיף: ובכל גלילה היא מתעמעמת.

התפיסה הזו עומדת בלבה של כל סדנת כתיבה, קריאה מודרכת או הרצאה שאני מעביר. יצירות מסוימות מתארות את החיים כמו שהם, לפרטי פרטים (אני חושב למשל על ריימונד קארבר או סבטלנה אלכסייביץ'). יצירות אחרות מזמינות את הדמיון להתפרע (אני חושב על פיליפ ק' דיק או אורלי קסטל בלום). בשני המקרים, בין אם כותבים על השכנים או על חייזרים, צריך קודם כל להקשיב, אחר כך להיסחף ולבסוף לעבד ולנסח. אתם מוזמנים ומוזמנות להגיע לכיתת האמן "איך להקשיב" שתתקיים ביום רביעי הקרוב (10.9) במוזיאון תל אביב. נשמע דוגמאות, נחלוק מחשבות, נקרא ונכתוב, נכתוב ונקרא. אם יתמזל מזלנו, נציץ באיזו תכלת.
>> "איך להקשיב?", כיתת אמן של יובל פלוטניק במסגרת "ערב בלי טלפונים", בית רדיקל X מוזיאון תל אביב,כל הפרטים וכל הכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• בית רדיקל
• מוזיאון תל אביב
• סמארטפון
• התמכרות לסמארטפון
• סלולר
• טור אישי

הסמארטפון, כידוע, החריב הכל. הוא השמיד את היכולת שלנו לחוות אירועים בלי לצלם אותם או לברוח אל המסך תוך כדי התרחשותם, הוא קיצר את טווח הקשב והריכוז שגם כך לא היו בשיאם, הוא שינה באופן בלתי הפיך את התקשורת הבינאישית ולא לטובה, ומעל הכל – אנחנו פשוט לא יכולים בלעדיו. או שזה מה שחשבנו לפני שמועדונים התחילו לאסור על שימוש בסמארטפונים על הרחבה, ולפני שנתקלנו ב"ערב בלי טלפונים", ליין האירועים המבריק של בית רדיקל.

אם פספסתם את הפלא, במסגרתו עוזבים תל אביבים מן השורה את הטלפונים שלהם בכניסה לאירוע ומבלים ערב שלם ללא סיוע סלולרי, תוכלו בקרוב לקבל אותו במהדורת ענק שתשלט על מוזיאון תל אביב בעוד שלושה שבועות בדיוק (10.9), ותאמינו לנו שאתם מאוד רוצים להיות שם. הקונספט: אתם נכנסים, שמים את הטלפון במעטפה – ופשוט מבלים יחד במרחבים המופלאים של המוזיאון, שיתמלאו בשלל פעילויות רדיקליות משתנות לאורך הערב כולל סדנאות, הרצאות, כיתות אמן, עמדת צילום, מרחב משחקים ובעיקר חברה אנושית טובה כמו פעם.

בין האירועים הבולטים של הערב: "הלייט נייט שואו של ג׳רמי פוגל: אמנות או נמות"; פרידה מטרטקובר בהנחיית עודד בן יהודה; כוח, שליטה ומוות: סיאנס למישל פוקו בהנחיית עומר בן יעקב1 ערב מחווה לג'ון ווטרס, מלך הקיטש ונסיך הזוהמה בהנחיית זוהר אורבך; בעקבות התערוכה ״רות פתיר: ארץ אֵם״ – האם ישראל רואה ברחם שלנו פרויקט לאומי?; בעקבות הספר ״דרישת שלום״ והתערוכה ״חנאן אבו־חוסיין: קסר חדוד/גבולות שבורים״ – איך אמנות יכולה להביא את השלום?; ויש עוד, חכו חכו.

>> בשישי: התדר ותרבות של סולידריות חוזרים לשת"ם למען ילדי הזרים
>> העיר נשדדה על ידי הקבלנים, המתעשרים, הזמנים. רק תבחר // טור אישי

חיכיתם? כי הנה עוד: עמדת צילום של אלה ברק; סדנת אמנית עם אלכס פרפורי; סדנת כרזות להפגנות עם אייל דה ליאו וכנרת רוזנבלום: Creativity for Democracy; בוק קלאב פסיכדלי עם ד"ר רן ספיר; אמבטיית תדרים בתערוכה "פעם השמיים היו ים" בהנחיית עודד ומיטל קב, וגם מרחב רגוע למשחקים וקריאה וסיורים מודרכים בתערוכות. בקיצור, רשמו ביומנים שבטלפונים שלכם ואז תרכשו כרטיסים בטלפונים שלכם ובערב עצמו תנווטו את עצמכם למוזיאון תל אביב עם הטלפונים שלכם. איכס טלפונים.
>> ערב בלי טלפונים, בית רדיקל X מוזיאון תל אביב, 10.9 (רביעי) החל מ-18:00. כל הפרטים והכרטיסים כאן, הכניסה לאירוע מותנית ברכישת "כרטיס שוטטות", חלק מהפעילויות בתשלום נוסף.

• ❤ תרבות
• הבועה
• בית רדיקל
• מוזיאון תל אביב
• סמארטפון

אני אגיד את זה ככה. זה לא מדעי, זו לא קביעה מוחלטת, אבל מהתבוננות והשוואה כפייתית של ילדים במגוון קבוצות הגעתי למסקנה: ילדים שיש להם סמארטפון הם מרגיזים יותר. פשוט מרגיזים יותר מילדים שאין להם סמארטפון. זה פשוט, אולי פשוט מדי, יש בזה תתי-אדוות וניואנסים וחריגות (הילד שלכם, כמובן, לא מרגיז בכלל, חלילה), אבל זו האמת שהגעתי אליה, כאמור, ללא כל כלי מחקרי מובהק פרט להתבוננות רבת שנים. הסתכלתי בארועים משפחתיים, במסיבות כיתה, בבית מארח, בנסיעות ברכבת, בחוף הים. בחוף הים מופיעה הילדות במלוא הדרת חירותה העמלנית: הילדים יוצרים מבנים מורכבים ממה שסביבם, חופרים, משנעים, אוספים, מתחברים ביתר קלות עם ילדים אחרים, מעסיקים את עצמם שעות ארוכות. פעילות החוף של הילדים צריכה לשמש כמגדלור לשאר הפעילויות שלהם. גם בסמארטפון הם חופרים, יוצרים מבנים מורכבים ומעסיקים את עצמם שעות ארוכות. אבל התוצאה, איכשהו, הפוכה.

הילדים עם הסמארטפון, באחוזים ניכרים ובאופן יחסי לחבריהם: מושחתים יותר, עסוקים יותר בכסף ושיקולי כדאיות, משתעממים מהר יותר, מתקשים להמתין או להנות מההווה; צעקניים יותר אם זו נטייתם הראשונית, או מסוגרים יותר ונוירוטים יותר אם זו נטייתם הראשונית. הם חצופים יותר, אומרים יותר דברים בוטים לחבריהם ולמבוגרים סביבם, נוטים יותר להתאמלל ולאמלל וסולדים יותר מרעיונות מורכבים או ממשפטים שאורכם יותר משלוש מלים. אני יכולה להמשיך ברשימה זו ואתם, הקוראים, מן הסתם, נחלקים בין אלו שחושבים שכל זה מובן מאליו ומה יש לכתוב את זה (אהלן להורי "ילדי השמש – גן אנתרופוסופי") לבין אלו שחושבים שמדובר בשטויות בלתי מבוססות (ניתן לזהות קבוצה זו לפי השימוש במשפטים: "הסמארטפון הוא רק כלי" או "את יודעת איזה דברים מדהימים היא עושה בטיקטוק"). קיומן של שתי קבוצות הקוראים השונות האלו, מצביעה על כך שכנראה, עדין, יש טעם לכתוב את זה.

אני נמנעת מלגייס מחקרים רפואיים על דכאון, כאבי גב, הפרעות ריכוז ונטיה לאובדנות בקרב ילדים ונערים משתמשים (לשון זכר מתייחסת כאן לשני המינים, זה הלוא טקסט שמרני בכל מובן). כאלו יש מספיק, והם לא נכתבו על ידי קבוצות בעלי אינטרס כלכלי, משום שאין קבוצה בעלת אינטרס כלכלי כזו, שרוצה שלילדים שלכם לא יהיה סמארטפון. כולם רוצים. כל הכוחות הגדולים: גוגל, פייסבוק, סבתות. המורים למשל, מאוד רוצים. החל מכיתות מוקדמות מאוד, מוקדמות מדי, הם מתחילים להעביר את כל התקשורת עם הילדים (ועם ההורים כמובן) לווטסאפ, כולל משימות ושיעורי בית. בכך הם שוברים גם משפחות שתכננו לאפשר לילדיהם עוד כמה שנים של חופש מהודעות סרק אינסופיות ("יהלי כל הזמן שולחת אימוג'י של פולקע") ואפשרות לקרוא ספרים.

המורים עצמם לא קוראים ספרים, ולכן לא אכפת להם. רובם, ככולנו, נגררו מזמן לבילוי כל שעה פנויה שלהם במענה להודעות חסרות חשיבות (האם כאן הוא המקום להזכיר שהילד הפרטי שלכם הוא זה שיש לו חשבון אינסטגרם עתיר עוקבים והוא גם סיים כרגע את כל כתבי ארתור קונן דויל? ושהמורה שלכם קוראת כל כך הרבה ספרים שיש לה שפשפת באצבע המדפדפת? זה ברור. מדובר על אחוזים ניכרים באוכלוסיה אבל בשום אופן לא עליכם!). המורים יודעים שהטלפונים מזיקים – לכל ילד כפרט ולחברה כולה. הם יודעים שהילדים שקיבלו טלפון ראשונים בכיתה הם, נאמר זאת כך, לא התלמידים הכי חמודים וקשובים שלהם והם ראו כבר – אם הם מלמדים כמה שנים רצופות – את הילדים שכן היו חמודים וקשובים, עוברים שינוי בעקבות הטלפון שקנו להם ליום הולדת כי לכולם כבר יש. הם בוודאי עושים את ההקשר, אבל כמו כולם, נוטים או מחוייבים לפעול מתוך מה שמכתיב נוחות וקיצור זמן כרגע. ברגע זה ממש.

לגבי ההורים, קשה לומר: רבים מההורים מתייחסים להורות כולה, או לחלקים נרחבים ממנה, כאל מסע כומתה שיש לצלוח (חלקם מתייחסים כך לאספקטים רבים של חייהם. זו לא איזו אפליה נגד הילדים) ולפיכך יש להקל על המסע והמשא ככל הניתן. עכשיו, ברגע זה, בחופש גדול זה ממש. רבים מהם, כלומר מאיתנו, משתמשים כבדים בעצמם. רבים מהם, גם המשכילים לכאורה, לא פתחו ספר קריאה מרצונם מאז כיתה ג'. רבים מהם אוהבים להצטלם ולקנות בגדים באינטרנט. אבל גם אלו, וזו הנקודה החשובה, מעדיפים ילדים חמודים.

גם אם ברבות משעות היום הם מוצאים את הטלפון של הילדים כבייביסיטר מוצלח, מכשיר פלא שיאפשר להם לאכול בשקט את המנה העיקרית במסעדת "בונה סרה" בטיילת, הרי שבאזורים בהם עדין נדרשת מהם הורות פעילה, גם הם מעדיפים לפגוש ילד קשוב יחסית ואדם נסבל, שיודע להסתכל בעיניים ולצחוק במקומות הנכונים; גם הם משתוממים כשהילד שלהם מופיע בסוף בכתבה בויינט, בין אם כנתון מדאיג ובין אם כדוגמא לאסון או שערוריה (האם כאן המקום להזכיר שאי-בעלות על טלפון לא מבטיחה חמידות וקשב במאת האחוזים? וכמובן, שהילד שלכם חמוד וקשוב אף יותר מאז שיש לו סופסוף את הטלפון שהוא רצה?).

יש כמובן עוד יתרונות רבים לטלפון, בעיקר בגילאי העשרה המוקדמים. אל תנג'סו לי, אני יודעת את כולם: עצמאות ("היא הולכת לבד לחברות!"), לא להיבדל מחבריו ("כולם קבעו בגינת דובנוב ורק הוא לא ידע"), חיבור לזמן ולמקום ("את רוצה לגדל אותו במערה?") וחדשנות ("היא יצרה לבד דגם זז של מערכת השמש"). הכל ידוע, באמת. כל מה שאמרתי הוא שהילדים שיש להם סמארטפון הם, ככלל, ובאחוזים ניכרים, ילדים מרגיזים יותר, בכל גיל, וככל שהוא ניתן להם בגיל צעיר יותר (גם 9 זה גיל צעיר מאוד) – הם מרגיזים יותר. אגב: לא אותי. אני לא אמא שלהם, הם לא מרגיזים אותי. הם מרגיזים אתכם. ואם לא עכשיו, אז בערב, ואם לא בערב, אז בחופשה המשפחתית, ממש עכשיו ובכל החופשים הבאים.

• עם הילדים
• סמארטפון
• התמכרות לסמארטפון
• אינסטגרם
• ווטסאפ
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 906 // הילדים של קיץ 2022

>> לפרגן לתעשייה מקומית //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

משחקי המובייל הוא ז'אנר יחסית חדש בתחום משחקי המחשב, אך תעשיית הגיימינג הישראלית התחילה דווקא ממנו. עם זאת, מפתחות המשחקים הישראליות כבר מתחילות להשתלב בתעשייה הבינלאומית – אין ספק שהגיימינג הישראלי עובר שינוי ענק ואנחנו נמצאים כעת בתחילתו של עידן חדש. מכיוון שיש המון חברות חדשות שמפתחות משחקים, בחרנו עבורכם חמש מפתחות כחול-לבן שכדאי לשים אליהן לב, רגע לפני שהן פורצות את תקרת הזכוכית הישראלית.

Plarium

חברת Plarium נוסדה בשנת 2009 ופיתחה מספר משחקים למחשב האישי ולמובייל. המשחק הכי מוכר שלהם הוא Raid: Shadow Legends, משחק מצליח למחשב הנייד ולמובייל עם יותר מ-70,000 שחקנים. החברה אף נמכרה בעסקת ענק לחברת Aristocrat Leisure האוסטרלית במעל לחצי מליארד דולר. נכון לעכשיו נראה כי החברה משקיעה בעיקר בקהילות השחקנים הקיימות שלה ולא נראה שיש משחק נוסף באופק, אך אני בטוח שנשמע ממנה עוד בקרוב.

OverWolf

חברת OverWolf הישראלית עושה מהפכה ענקית בקרב יוצרי התוכן עבור משחקי מחשב, בכך שהיא למעשה נותנת את הכלים והמרחב ליוצרי תוכן ליצור מודים ותכנים נוספים, כמו גם את הפלטפורמה למכור אותו. כיום יש לחברה מעל 10 מליון משתמשים פעילים ורק לאחרונה החברה רכשה את חברת Tabex, המאפשרת ליוצרי תוכן להכניס כסף דרך ניצול הפעילות במשחקים. החברה התחילה לגדול למימדים בינלאומיים לאחרונה ואנחנו צפויים לשמוע מהם עוד בעתיד.

>>זהו יום הבוחר: עלייתם ונפילתם של הסרטים האינטראקטיביים

FTX Games

אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני הייתי קטן היה נפוץ מאד שלצד כל סרט חדש, יוצא גם משחק מחשב תואם. אני עפתי על הדבר הזה. FTX לוקחת את ההתרגשות הזו ומייצרת משחקים עבור כותרי טלוויזיה נבחרים. החברה עצמה ממוקמת בסאן דייגו, אך נרכשה על ידי Playtech הישראלית, שנוסדה על ידי המיליארדר טדי שגיא ושותפים אחרים, ואחרי שבמשך שנים פיתחה משחקי קזינו ותוכנות הימורים, נכון להיום בעיצומו של שינוי תדמית.בין המשחקים של FTX Games תוכלו למצוא שמות כמו נרקוס" והמתים המהלכים, כשמשחק המובייל המוביל שלהם הוא Narcos Cartel Wars, שמונה מעל 400,000 משתמשים פעילים. מה שבטוח – בקרוב נשמע מהם אפילו יותר.

We Create Stuff

חברת We Create Stuff הוקמה בשנת 2007 ויצרה בעבר משחקים כמו Interlocked, משחק של פאזלים תלת מימדיים, או Portal: The Flash Version, גרסאת פלאש למשחק הפופולרי. אך לאחרונה הם החלו לפרוץ את גבולות המובייל ויצרו משחק FPS (ירי בגוף ראשון) חדש בשם In Sound Mind. מדובר במשחק אימה פסיכולוגי מלא בפאזלים מהירים, קרבות בוסים מאתגרים ופסקול מקורי של The Living Tombstone. ציון המשחק ב-Metacritic הוא 70, ציון לא רע למשחק הראשון של החברה שהוא לא משחק מובייל או פלאש, ונדמה כי מדובר בצעד ענק.We Create Stuff היא החברה היחידה בשוק שעשתה את הצעד של פיתוח משחקים לקונסולות, על אחת כמה וכמה משחקים עלילתיים לקונסולות, דבר שהיינו רוצה לראות יותר בשוק הישראלי.

>>מורטל קומבט ועוד 9 המשחקים הכי טובים בניינטיז, מדורגים

CrazyLabs

יתכן ושמעתם עליה הרבה בחדשות לאחרונה, ובצדק – לחברת CrazyLabs (לשעבר TabTable) יש מעל 500 משחקים למובייל, ולמשחק המוכר ביותר שלהם,Run Sausage Run, היו מעל 21 מליון הורדות רק בחודשיים הראשונים. באוגוסט האחרון החברה נמכרה לענקית הגיימינג השוודית Embracer תמורת סכום של מעל 11 מליארד דולר. כרגע לא נראה כי הם מתכוונים לצאת משוק המובייל, אבל דווקאפה מעניין מה החברה תעשה, במיוחד לאחר הרכישה שמאפשרת תקציב חדש, ואיתו גם אפשרויות חדשות.

• גיימינג
• משחקי וידאו
• משחקי מחשב
• משחקים
• טלפון נייד
• התמכרות לסמארטפון
• סמארטפון
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 894 // עצמאות 2022

הטלוויזיה חיה. לא, הטלוויזיה מתה. לא, הטלוויזיה נמצאת בעידן הזהב שלה, מה, לא ראיתם "שובר שורות"? מה, לא ראיתם "משחקי הכס"? מה, לא ראיתם "2025"? יוטיוב, לא – סנאפצ'אט, לא – פורטנייט הרג את הטלוויזיה. את כל אלו מבטיחים לנו זה שנים. כולם מדברים כבר כמה שנים טובות על "העתיד של הטלוויזיה", אבל העתיד מגיע ואנשים ממשיכים להגיד אותם דברים.

אם מסתכלים על הטווח המיידי של השנה־שנתיים הקרובות, אנחנו יודעים בערך מהן התמורות הגדולות הצפויות בתחום. התעשייה העולמית נמצאת בתקופה של מיזוגים, רכישות ושיתופי פעולה. מארוול חוברת לנטפליקס וכעבור כמה שנים מתנתקת ממנה לקראת ההשקה של שירות מתחרה מבית חברת האם דיסני, דיסני רוכשת גם את הולו דרך רכישה של 21^stCentury Fox, ואמזון משקיעה המון מאמץ בקידום פריים בארצות הברית. ומובן שזה לא נעצר כאן.

עוד כתבות מעניינות:
תעשיית הטלוויזיה המקומית במשבר חסר תקדים
"פאנץ'" החדשה חוזרת לראשית הסטנדאפ בישראל
מה חשבנו על הפרק האינטראקטיבי של מראה שחורה?

"הנה לך תסריט לא מופרך: אפל, חברה עם הרבה מאוד מזומנים, קונה את זכויות השידור של ה־NFL בארצות הברית. זה מבטיח לה המון אנשים שיבואו לצפות בתכנים אצלה, בין שזה יהיה בשירות סטרימינג משלהם או בשירות כלשהו שהם יחברו אליו. מי שנמצא בבעיה הן הפלטפורמות של הכבלים. הן מתבססות בעיקר על תכנים קנויים, ואם הצופים יעברו טוטאלית לשירות צפייה כגון נטפליקס או נניח הולו או דיסני פלוס, תוך כמה שנים כבר לא יהיה להם ממי לקנות תכנים", אומר עידו רוזנטל, שהיה מנהל פיתוח בכאן ועורך אחראי בקומדי סנטרל ישראל וערך את "לילה טוב עם אסף הראל" (גילוי נאות: רוזנטל הוא גם מיוצרי תוכנית מערכונים שהח"מ כתב בה, שתעלה לשידור בקיץ). "האופציה השנייה היא שהם ימכרו אותם לכמה פלטפורמות ואז להן כבר לא יהיה ייחוד, אבל התוכן הטלוויזיוני רק הולך ופורח".

המצב שרוזנטל מתאר כבר התחיל לקרות בטפטופים. בישראל, למשל, כשנטפליקס נכנסה לשוק המקומי באופן רשמי בתחילת 2016, סדרות מקור שלה כגון "כתום זה השחור החדש" ו"בית הקלפים" כבר שודרו בהצלחה בערוצי הכבלים המקומיים. זה יצר מצב שבו נטפליקס לא החזיקה בזכויות שידור לתכנים של עצמה, ועד היום בנטפליקס ישראל אפשר לצפות רק בארבע העונות הראשונות של "כתום זה השחור החדש". נטפליקס, כמקובל בשוק הדיגיטלי, שומרת את הקלפים קרוב מאוד לחזה, אבל אפשר להניח שאף על פי שבוודאי קיבלה סכום כסף נאה עבור זכויות השידור בכבלים, היא לא מרוצה מהמגבלה הגלובלית: מאז 2016 נטפליקס הפסיקה את הפרקטיקה של לשדר את התכנים שלה אצל המתחרות, והפקות המקור שלה עולות לאוויר כשהן מתורגמות לעברית.

"כשמדברים על העתיד של הטלוויזיה צריך להפריד את הטלוויזיה לשני דברים", אומר רוזנטל. "מה שאנשים קוברים הוא את הטלוויזיה כמו שאנחנו מכירים אותה, וכמו שמכירים אותה בעיקר בארצות הברית. המודל הטלוויזיוני האמריקאי התבסס על זה שמספיק אנשים יישבו בזמן נתון ויראו את התוכן ואת הפרסומות, וזה אכן משהו שהולך ויורד עם השנים. אבל זה לא הוביל לצמצום בכמות הטלוויזיה. להפך, גם הגופים הוותיקים, הנטוורקס, מוצאים דרכים חדשות להרוויח כסף. בארצות הברית אתה יכול לראות תוכניות של CBS ב־VOD, אבל אתה לא יכול להעביר קדימה את הפרסומות. מובן שיש גם כסף שאפשר לעשות מתכנים לאפליקציות שלהם עם דמי מינוי חודשיים. למשל, סדרה משמעותית עבור CBS, 'הטובות לקרב', עלתה באופן בלעדי בשירות הדיגיטלי CBS All Access".

אבל מה שאנשים התנבאו לגביו בביטחון במשך שנים הוא שהפורמט הטלוויזיוני עצמו בדעיכה – העונה, הפרק של השעה והפרק של חצי השעה. הבטיחו לנו עתיד שכולו סרטונים של שלוש דקות, וזה לא קרה. "זה פשוט ז'אנר נוסף. יש הבדל בין לעשות תוכן של חמש דקות לתוכן של חצי שעה, 40 דקות ו־50 דקות, ואת זה אף טכנולוגיה לא יכולה לקחת. מובן שיש צפייה אגבית וזה שוק עצום, אבל כמו שהיה עם התלת ממד ועם ה־VR, וכמו שעכשיו מדברים על הטלוויזיה האינטראקטיבית – השאלה היא איזה תוכן יעשו עם זה. זוכר שלפני כמה שנים מכרו טלוויזיות תלת ממד במחיר מופקע והבטיחו שהתוכן שלהן אוטוטו מגיע? זה נעלם לחלוטין".

גשר צר מאוד

"טלוויזיה זה לא בן אדם, זה לא חי או מת אחרי 70 שנה", אומר עמרי מרכוס, שהיה חבר מייסד בחדר הכותבים של "ארץ נהדרת", מילא שורה של תפקידים על תפר הקריאייטיב והטכנולוגיה בארץ ובעולם ומתברר כאדם בעל תחזית פסימית לגבי תוחלת החיים של בני אדם. כיום מרכוס עובד בחברת Screenz, שפיתחה בין היתר את הפורמט והטכנולוגיה של המסך העולה ב"כוכב הבא" (עוד נחזור למסך הזה).

"מה זה בעצם הטלוויזיה הזאת שאתה תוהה לגבי העתיד שלה? זה המסך הזה בסלון? זה תוכני וידיאו? אולי זה שהמסך הזה כבר לא מחובר לאנטנה הרג אותו? אולי זה שהוא כבר לא מחובר לכבלים הרג אותו? מסך הטלוויזיה הוא נדל"ן. לשמונה בערב ב־CBS יש ערך מסוים, אתה חייב להביא שם את קליעת הזהב ולא משנה כמה משאבים ישימו על הדבר הזה. הברודקאסט האמריקאי מכוונן על כמה שיותר קהלים שצופים באותו הדבר באותו רגע. ל-ODT (On Demand Television) יש פרמטרים אחרים: כמה באזז יצרנו? כמה מנויים יש לנו? יש גם אנשים שסקפטיים לגבי התוקף של המודל הכלכלי של נטפליקס".

של נטפליקס? אם כבר שיהיו סקפטיים לגבי התוקף של המודל הכלכלי שלCBS.

"CBS עדיין חברה רווחית גם אם היא עם הגב לקיר, והיא מוצאת דרכים חדשות להרוויח כסף. להגיד לך כמה זמן זה עוד יחזיק? לא יודע. אולי בשנה הבאה נגלה שזה כבר לא רווחי, שזה מגדל קלפים שנפל. בינתיים הוא עומד".

מרכוס עובד כאמור ב־Screenz, חברה שעוסקת בתחום הסקנד סקרין – הסמארטפון שבו כמעט כולם מתעסקים במקביל לצפייה בטלוויזיה. המטרה העליונה של מרכוס היא לגרור את הצופה מהפייסבוק, הטוויטר והאינסטגרם למחוזות תוכן שקשורים ומשלימים את התוכנית שבה הוא צופה על הפירסט סקרין. בישראל החברה "המציאה את הטכנולוגיה שמאפשרת לכל האומה יחד להרים את המסך מעל מישהו", הוא מתאר. "אתה מחולל משהו בסיפור שקורה מהבית. לפני זה סוזן בויל הייתה שרה את השיר וכל האומה מתרגשת יחד, או שכולם הצביעו לנינט טייב. גם זו הייתה שכבה של הדבר הזה, אבל עכשיו אתה לוקח חלק אקטיבי יותר בריגוש, ממש פיזי".

פרויקט נוסף שאותו הוא מתאר, הוא גרסה הודית ל"מי רוצה להיות מיליונר?" – הצופים משחקים במקביל לשעשועון שעל המסך, עונים על אותן שאלות וזוכים מיידית, אם כי בסכומים הרבה יותר קטנים ממיליון כמובן. הפתרונות האלו אמנם מתקדמים, אבל הם ברורים כאשר מדובר בשעשועונים או בריאליטי. האתגר מסתבך הרבה יותר כשמתחילים לדבר על טלוויזיה עלילתית (מרכוס מציין בהערכה עמוקה כמובן את "באנדרסנאץ'", הפרק האינטראקטיבי של "מראה שחורה" שיצא לנטפליקס לפני כחודשיים).

"היום מדברים על שני סוגי צפייה: Lay Back – צפייה פסיבית, מסורתית. סבתא שלי לדוגמה היא רק Lay Back כי היא לא יודעת להפעיל אייפון; ו־Lean Forward – צפייה המערבת בשימוש באינטרנט. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו יכולים לגשר על הפער הזה. אני רוצה להחזיק אותך ב־360 מעלות, גם בסלולרי וגם במסך. אני יכול להגיד – אעשה את התוכן הכי טוב בעולם, וכל כך תיסחף אליו שלא תוכל בכלל לחשוב על הסלולרי, ואני יכול גם לתפוס את תשומת הלב שלך בתוכן משלים. יש פה כמובן הרבה מאוד שאלות. אם אני עושה תוכן משלים לקומדיה, אני מסתכן בכך שתפספס את הפאנץ' שעל המסך".

אלה הגדרות קשיחות של צופים? הזקנים הםLay Backוהמילניאלס הםLean Forward, או שאותו צופה יכול להיות גם וגם בגילים שונים, בימים שונים של השבוע, אפילו בשעות שונות של היום?

"אנשים הם גם וגם, אפילו בו זמנית. הנוער היום הוא על הגשר הזה, כל הזמן".

אחת הדרכים שמחפשים בתעשייה לעלות על הגשר הזה שמחפשים בתעשייה היא שילוב רדיקלי בין התוכן על המסך לתוכן משלים באינטרנט – Lean Forward קיצוני. סדרת הנוער הנורבגית המצליחה "Skam" הייתה בעלת נוכחות משמעותית ברשתות החברתיות, והעיבוד האמריקאי שלה שעלה ל־Facebook Watch בשנה שעברה לקח את זה לשלב חדש, עם חשבונות פעילים ברשתות החברתיות לכל הדמויות שאפשרו זליגה של העלילה בין המדיות. לא במקרה הניסיונות האלה נשארים בגזרת הסדרות לבני נוער, שלהם יש זמן וכוח לעקוב כך אחר תכנים.

אפשר לחשוב שחברות מהסוג של Screenz מביאות ממד חדש לגמרי ואפשרויות חדשות לגמרי לספר סיפור (או לא כל כך חדשות, למי שעקב בתשומת לב אחר התפתחות הממד הנרטיבי במשחקי מחשב בשני העשורים האחרונים). אפשר לחשוב גם שהן רק מקשות על התסריטאי שרוצה לספר סיפור ומשבשות את הקשב של צופה מופרע קשב ממילא. התחושה הזאת, שהכל משתנה ואוטוטו קורס, כנראה מלווה את תעשיית הטלוויזיה זה שנים, ולהבדיל, כשמכשירי הטלוויזיה נכנסו לכל בית היו גם אנשים שהספידו את הקולנוע. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק: באמצע שנות ה־2000, כשנטפליקס היה רק שירות הזמנת משלוח DVD להשכרה עד הבית, עבד מרכוס ברשת טלוויזיה גרמנית גדולה בשם ProSieben. "הימים היו תחילת ימי יוטיוב, וכולם היו בפניקה וחשבו שזה הולך לאכול את הטלוויזיה".

אבל הטלוויזיה לא בדיוק הלכה כצאן לטבח. רוזנטל וגם מרכוס אופטימיים (באופן חריג לאנשי תעשייה) לגבי המשמעויות של הדברים האלו. יכול להיות שבעלי הבית יתחלפו, אבל בסופו של דבר הפלטפורמות הן רק אמצעי תיווך בין היוצר לקהל שלו. "תראה טלוויזיה ישראלית מ־1970 ומ־1980, לא תראה הבדל משמעותי. תוכנית של היום ותוכנית מראשית שנות ה־2000? זה עולם אחר לגמרי", אומר מרכוס, "כשאני גדלתי בשנות ה־80 הייתה דרמה אחת ברבעון, שלוש דרמות בשנה, זו עבודה ל־12 כותבים בכל התעשייה הזאת. אם היה נופל על חדר הכותבים הזה טיל היינו רואים 'קרובים קרובים' לנצח". גם רוזנטל לא בדיוק נוסטלגי: "פעם היית שומע על סדרה שיש בחו"ל, היית מחכה חודש-חודשיים שהיא תגיע לארץ והיית בעננים. היום יש תוכן איכותי שיש מצב שאתה מפספס כי אין לך זמן לראות אותו".

זו באמת בעיה?

"זאת בעיית עולם ראשון".

• סמארטפון
• נטפליקס
• מראה שחורה
• המסך
• תרבות