התקדמויות טכנולוגיות אמורות להיות טובות סף הכל, לא? הן מקדמות את הרפואה המודרנית, מפתחות את היכולות האנושיות ועוזרות לנו לכתוב את העבודות שלנו לאוניברסיטה. לאן שלא נפנה, נתקל בהתקדמות טכנולוגית. בין אם זה הסמארטפון היפה שלנו, הנינג'ה שמנקה לנו פאנלים ואופה לנו עוגות וכמובן, הפורנו. רגע, מה? לצערנו, חוק 34 חל גם בתחום הזה של ההתפתחות הטכנולוגית ואם אתם יכולים לדמיין את זה, לגמרי קיימת גרסת פורנו של זה.

התקדמות ה-AI הביאה אותנו למקום שאנשים אמיתיים בשר ודם לא חייבים להצטלם בכלל לסרטונים פורנוגרפיים כדי ליצור תוכן פורנוגרפי. במקום זאת ניתן ליצור סרטים כחולים מבינה מלאכותית, שבה אף אישה או איש לא נאלצו לקחת חלק באקט. זה נשמע מוסרי ופתרון אפשרי לבעיות הניצול בתעשיית הפורנו, לא? לא. כבר עכשיו אתרי פורנו רבים חסמו את האופציה להעלות תוכן שנוצר על ידי AI, ויחד איתם גם רדיט. למה בעצם לא ליהנות מפירותיו של הדבר הכי מוסרי בתעשייה כה לא מוסרית? ובכן…

איך נוצר פורנו מבינה מלאכותית?

פורנו מבינה מלאכותית נקראת היום Deepfake Pornography. מאחר ומדובר בזיוף דיפייק לסרטוני פורנו של אנשים אמיתיים, שנוצרו על ידי בינה מלאכותית. זאת אומרת, התוכנה לוקחת תמונות של אנשים, כמוני כמוכם, ומלבישה אותם על אקטים פורנוגרפיים שנראים אמיתים, ובכך יוצרת פורנו של זיוף עמוק. מיותר לציין שבדרך כלל, האנשים שמשתמשים בפניהם לא נתנו את הסכמתם להופיע בסרטונים מהסוג הזה. זוכרים שפחדתם שמישהו יצור סרטון שלך אומר דבר שמעולם לא אמרת? היום יותר קל ליצור סרטון שלך מקיים יחסי מין. וזה עוד מבלי לדבר על הפחד מפורנו-נקמה. מה זאת אומרת? אם חשבת אי פעם שהפרידה הזאת תעבור בשלום, או שאין מצב שמישהו יצליח להפיץ סרטונים שלך – כי פשוט אין כאלה – תחשבי שוב. מי יודע מתי האקס שלך, או כל בחור אחר, יחליט לקחת כמה תמונות שלך, להכניס לתוכנת AI וליצור פורנו נקמה שיופץ בין כולם?

ובינתיים, הטכנולוגיה מתקדמת בקצב שיא. מתכנתים כבר יצרו בעבר אפליקציות שמשתמשות בבינה מלאכותית כדי להפוך תמונות של נשים בלבוש מלא לערומות. אפליקציות כאלה מעוררות זעם, נמחקות תוך כמה ימים לאחר שההד הציבורי גועש, ואז חוזרות בגרסה או תצורה אחרת. אחד מאתרי הפורנו הגדולים ביותר, Pornhub, יצאו בהכרזה כי חסמו את כל סרטוני הפורנו שיוצרו על ידי בינה מלאכותית. מצד אחד, נשמע כי הם עשו את הדבר ההוגן, שהרי זה יהיה לא מוסרי לתת במה לסרטונים מלאכותיים שלא קיבלו אישור מאלה שנכפה עליהם להשתתף. מצד שני, בתור אתר שלוקח חלק באחת מתעשיית הכי בלתי מוסריות בעולם המערבי כיום, תעשייה שמקדמת באופן שיטתי ניצול, התעללות ומיניות מעוותת – איך בדיוק פורןהאב היקרה יכולה בכלל לקחת חלק בדיון על מוסר?

הרצון הטוב אל מול המציאות

בשבועות האחרונים התפרסם סיפורו של סטרימר טוויץ' ידוע בשם Atrioc, שחשף בטעות כי החזיק במנוי לשירות שמציג סרטוני דיפ-פייק של קולגות שלו. לאטריוק יש 319,000 עוקבים בטוויץ ו-503,000 מנויים ביוטיוב, ולחלק מהסרטונים שלו יש למעלה ממיליון צפיות. הגילוי עשה רעש בקהילת הסטרימרים, והטיל אור על הפרובלמטיות של שירותים כאלה, ועצם הכתם המוסרי של שימוש בהם, ובטח ביצירתם. אחת מהסטרימריות בהן צפה אטריוק, QTcinderella, עלתה לשידור חי כדי לשתף את תגובתה לקיומם של סרטוני פורנו "בהשתתפותה", וללא הסכמתה. מספיק לראות את המבט המזועזע בעיניים שלה כדי להבין את הנזק.

https://www.youtube.com/watch?v=OUPxov-JXMw

עם זאת, הנזק לא נגמר בזה. אטריוק פרסם סרטון התנצלות ארוך בפני הסטרימריות. עם זאת, התגובות להתנצלות שלו – כמו גם להודעות של שאר הסטרימריות הנפגעות – לא היו כה נעימות. למעשה, משתמשים רבים צידדו באדם שהפיץ את התוכן הפורנוגרפי המזוייף, ולא בנשים הפגועות שפרצופן עיטר את אותם הסרטונים, ללא ידיעתן. למה? יש כמה טענות שעלו מקהילת הגברים השוצפים קצף. הראשונה גורסת כי זה לא בלתי מוסרי להשתמש בתמונה של בחורה או בחור ללא הסכמתם, מאחר ולא נעשה דבר בכפייה, ולמעשה, לא נעשה שום דבר "במציאות". מדובר, לטענתם, בשימוש חופשי בתמונות ללא זכויות יוצרים, וללא פגיעה פיזית-ממשית באדם אחר. הטענה השניה היא – אל תהיו יותר מדי מופתעים – סלאט שיימינג. תגובות רבות הפנו אצבע מאשימה כלפי אותן הנשים, ואמרו "אם לא רציתן שהתמונות שלכן ישמשו כתוכן פורנוגרפי, אז למה פירסמתן אותן?".

במערכה הזאת אי אפשר לנצח. בין אם את שחקנית פורנו או סתם נערה רגילה, הסיכוי שתהפכי לאובייקט מיני בידי גברים תמיד היה גבוה, ותמיד באשמתך. כעת, עם הטכנולוגיה המתקדמת, אפשר ליצור תוכן פורנוגרפי שלך, שאת מככבת בו, ללא ידיעתך או הסכמתך בכלל. ואם את מסרבת או מתנגדת למעשה? אז כנראה שזה לא יאה לך שאנשים אחרים רק מנסים להגיע לסיפוק על חשבונך. מה את רוצה? הם אפילו לא פגעו בך פיזית או כפו את עצמם עלייך. האשמת הקורבן 2.0.

https://www.youtube.com/watch?v=_gb6RkD_25Y

נראה שכמה שהטכנולוגיה מתקדמת, כך אנחנו חוזרים אחורה בכל הנוגע למודעות ליחסים מיניים בריאים. אם בעבר הבעיה היתה אנשים שלומדים הכל על מין מפורנו, זה עלה שלב מרגע שהחליטו להכניס לתוך המלחמה הזאת גם אנשים שלא רצו להילחם מלכתחילה. רק נסו לתאר לכם איזו השפעה תהיה על אדם שמאונן מידי יום על סרטון פורנו של הקראש שלו מהמשרד. מה יהיה יחס שלו כלפיה? מה יהיה היחס שלו לנשים אחרות? הקורבנות של המשחק הזה לא יהיו האנשים שהחליטו להיכנס לתעשיית המין – אלא אנשים רגילים, חברים, קולגות, עמיתים שלנו לחיים, שמידי פעם יוכו הלם לגלות שנעשה בהם שימוש עבור צרכים מיניים.

• טכנולוגיה
• פורנוגרפיה
• סקסיזם
• אינטליגנציה מלאכותית
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 933 // חג האהבה העצמית

• Facebook
• Twitter
• Email

יוני, 1992. מיקי ברניי, סולנית לאש, בעימות חזיתי עם נציגו של פלג קטן אך עקשן בקהל שהגיע לראות את הרכב האינדי ברוקסן. "יש לך פה גדול, אבל הזין שלך קטן", אמרה ברניי בעיצומה של התקרית, שתועדה במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות שהופיע למחרת: "הפרחחים שהתמקמו בחזית הבמה ניצלו את המצב, ולמן הרגע הראשון הציקו לסולנית שהייתה לבושה במכנסונים שחורים וקצרצרים וקראו לעברה קריאות גסות", נכתב בגיליון, "ברניי סבלה בדממה את ההטרדה המינית ואת האלימות המילולית עד שנשבר לה והגיבה בבוטות: 'משהו דפוק כאן', אמרה, 'יש פה אנשים דפוקים שמקללים ומעליבים. רוצים לראות את הציצים שלי. מה אתם רוצים, שאני אתפשט?'. הקהל, כ־300 איש, הגיב בתשואות".

27 שנה אחרי, מתברר שאין לברניי כל זיכרון מהתקרית, אך היא כן מתחברת לתחושת המיאוס הכללית שלה במהלך אותו ביקור. "זה נשמע הגיוני לגמרי", היא אומרת, "סבלתי לא מעט בתל אביב, נראה שהשיער האדום שלי עורר לא מעט אגרסיות: עקבו אחריי וצעקו עליי הרבה גברים וכששחיתי בים הייתה חבורת גברים ששחתה אחריי והקיפה אותי, כמו טורפים. זה היה מאוד לא נעים. גם ירקו עליי כשביקרתי בכותל המערבי. בסוף פשוט נשארתי בבריכה של המלון".

עוד כתבות מעניינות:
"נשמע כמו בלרינות שמזדיינות": סר בייביגירל מושכת בצמות
15 דקות של תהילה: מבוא לעולמה המופלא של טיירה וואק
אירוויזיון 2019 בתל אביב: כל מה שצריך לדעת

למרבה הצער, ברניי חוותה לא מעט רגעים כאלה בחייה, וכיום, ממרום גילה (52), היא זוכרת את שנות ה־90 בעיקר כרצף של תקריות שהסבו לה לא מעט צער. "ציפו מאיתנו ליהנות, ואם כתבת על משהו שחשוב לך היו אומרים לך שאת סתם מקטרת", היא אומרת. "ממש שנאתי את זה. בכנות, רוב הסצנה הייתה סקסיסטית להחריד. שמחתי כשעידן הבריטפופ נגמר".

לאחר מחשבה היא מבהירה: "אני לא נגד הלהקות, אבל מוזיקלית לא מצאנו מקום בסצנה של הבריטפופ. נהניתי מההדוניזם של 'סיגריות ואלכוהול' (שיר מאלבומה הראשון של אואזיס – נ"פ), היה כיף, אבל ההרגשה הייתה שלא היה מקום לשום דבר אחר חוץ ממצ'ואיזם. לפני הבריטפופ – למשל עם My Bloody Valentine, להקה שממוקדת במוזיקה עם סולנים יותר מסתוריים – הייתה הזדמנות גדולה יותר לשוויון. בבריטפופ הכל היה סביב מצ'ואיזם: בלר היו חבורה של בנים, האחים גלאגר היו שני פרחחים, היה קשה להימלט מזה".

רק אל תגידו סופרגרופ

בימים אלה יש לברניי להקה חדשה, הראשונה מאז לאש. קוראים לה פירושקה (Piroshka) ומלבד ברניי חברים בה בן זוגה זה 20 שנה, המוזיקאי קיי.ג'יי מק'קילופ מההרכב Moose; מיק קונרוי ממודרן אינגליש; וג'סטין וולש מאלסטיקה. הודות לכוח האדם המרשים קל להכתיר את ההרכב כסופרגרופ, אבל הטייטל מעצבן את ברניי: "היה פחד שיחשבו שזה מהלך ציני, כאילו אם אנחנו ארבעה חברים מארבע להקות שונות יהיה לנו פי ארבעה קהל", היא אומרת, "אבל זאת בסך הכל להקה של ארבעה חברים. אני לא שמה זין על זה. בסופו של דבר אם המוזיקה טובה, למי אכפת?".

ברניי, ששמרה על סגנונה הבוטה, מעידה על עצמה שהיא תמיד אומרת את האמת בפרצוף. לפיכך היא לא חוששת להודות שהיא כלל אינה בטוחה שמישהו מחכה בנשימה עצורה להופעתו של האלבום החדש. "אין לי כל כך הרבה ביטחון עצמי", היא אומרת, "זה שהייתי בלאש זה נהדר, היא הייתה להקה נהדרת, אבל זה לא אומר שלמישהו אכפת עכשיו מהזמרת של הלהקה. זה נשמע כמו צניעות מזויפת, אבל זה אמיתי. מי שם זין על חברה אחת מהלהקה שעושה משהו אחר? לקחנו סיכון גדול – יש לך ארבעה אנשים מלהקות שדי הצליחו, ולהתחיל משהו חדש הופך אותך לדי פגיע".

בניגוד למפלי הגיטרות והווקאלז המהורהרים של לאש, אלבום הבכורה של פירושקה נשמע חיוני במובן האנרגטי של המילה, מלא בהמנוני גיטרות קליטים שכאילו נועדו לעזור לשרוד את התקופה הכאוטית שאנחנו חיים בה. הקול שלה נותר מדויק ועוצמתי בעדינות שלו, והכתיבה שלה ישירה ואפקטיבית. ההפקה יפהפייה וכוללת כלי מיתר שמונחים על הטראקים כמו שכבה של שלג על הר. זה אלבום של להקה שמגלה את עצמה תוך כדי תנועה, וזה יפהפה.

בשיר "Run for Your Life" ברניי מפצירה במאזינים: "Don't give up on the struggle". בשיר "What's Next" היא שרה: "מעולם לא ראיתי מצב כזה, אני מפוחדת שהימים הרחוקים שבהם לא היינו מאוחדים חוזרים, אנחנו צריכים למחות, אנחנו צריכים למצוא דרכים חדשות להתחבר".

מדונה עשתה לנו טובה

באחד השירים היפים באלבום, "Heartbeats", ברניי מתארת את הקושי שלה כאימא לשחרר את הילדים שלה ולתת להם לחיות את החיים שלהם – נושא שנכתב עליו מעט מאוד ברוקנ'רול. כשאני מציינת את זה בפניה, היא מהרהרת ואומרת: "כשלאש התפרקה הייתי בת 30, היה נראה שלאף אחד לא אכפת מנשים מבוגרות במוזיקה. יש שינוי רק בעשור האחרון אולי, ואז זה נשמע נישה. אפילו שבלאדי מדונה ממשיכה לעשות מוזיקה, היא עשתה לנו טובה. אנשים התרגלו וזה מעולה. את צודקת, אימהוּת היא לא דבר שכותבים עליו ברוקנ'רול, זה ממש פרוץ".

עם זאת ברניי לא מגדירה את עצמה אמנית פוליטית. אין לה מספיק ביטחון בשביל זה, היא אומרת. "אף פעם לא אגיד לאנשים מה לעשות", היא אומרת, "אבל יכול להיות שהשירים יגרמו למישהו לומר: 'תודה לאל, מישהו חושב כמוני', או סתם לגרום לאנשים להבין שכולנו מבולבלים. מאז האייטיז אני לא זוכרת כזה המהום רקע תמידי של לחץ באוויר".

כך או כך, בישראל לא נזכה לראות את פירושקה בהופעה, לפחות בסיבוב הנוכחי. הלוגיסטיקה מסובכת מדי בשביל להקה חדשה שאין לה תקציבי ענק, אבל ברניי הייתה שמחה להגיע. לשאלה הבאה והבלתי נמנעת, אם נזכה לראות את לאש חוזרת לפעילות ביום מן הימים, התשובה חד משמעית: "לא. היה לי ממש כיף, אבל זהו, זה נגמר".

• מוזיקה
• פופ
• סקסיזם
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

תל אביב דורשת מאיתנו לפתח כישורים חדשים. אני למשל יודעת לפלס את דרכי בשוק הכרמל בלי שאף יד מיוזעת תיגע בי בטעות, וגם לכוון את המבט שלי בזווית המדויקת כך שאזהה קקי של כלבים על מדרכות פלורנטין מרחוק. הכישרון הכי חשוב שפיתחתי אחרי עשר שנים של מגורים בעיר קשור גם הוא לזווית המבט, וגורם לי להתחלחל בכל פעם שאני מבחינה בו: אני לא יוצרת קשר עין במרחב הציבורי.

זה אפילו לא כישרון של ממש, אלא יותר סוג של הרגל. אני הולכת ברחוב עם מבט מונמך וכתפיים שמוטות. אני לא מחייכת, לא מסתכלת ונוברת בטלפון בכניסה למעלית או בישיבה באוטובוס. לפני שעברתי לגור בתל אביב הייתי אישה חייכנית וזקופה שמישירה מבט לזרים. אני יכולה להישבע שהייתי הולכת ברחובות עם חיוך, גם כשלא היה שם משהו שהצדיק את זה. סתם, כי למה לא בעצם? למה לא? כי כל יציאה למרחב הציבורי מלווה בהטרדות, בהערות ובמבטים לא נעימים. להיות אישה בעיר אומר לפעמים ללכת כמה שיותר מהר ליעדך, ובדרך לספוג כל אמירה של גברים שנקרים בדרכך.

עשר שנים של מגורים בעיר זימנו לי הרבה סיטואציות מטרידות: מכונית שעצרה לידי ומתוכה צעקו גברים שאכנס מיד ואז נסעו אחריי לאט (זה קרה לי כבר פעמיים); גבר שנעמד מולי עם אופניים ודרש שאנשק אותו ו"מה אכפת לך?"; גברים שחסמו לי את הדרך עד שאסכים לדבר איתם; גבר שניסה לשבת קרוב מדי באוטובוס; וכמובן הערות ואמירות מטרידות לא פחות, החל מ"איזה איבר גוף כלשהו סקסי יש לך" ועד "למה את לא מחייכת" המוכר. למה אני לא מחייכת? בדיוק בגלל גברים כמוך, יא חתיכת.

בשבוע שעבר, בדרך לעבודה, הביט עליי האיש מהחומוסייה ואני, כמו תמיד, נמנעתי מקשר עין. כשעברתי אותו הוא צעק לי: "היי, מותק, רוצה חומוס?", ובאמת שרציתי חומוס. זה נגמר בארוחת הבוקר הכי טעימה שאכלתי השבוע ובהחלטה חדשה: שהמטרידנים ישפילו מבט, אני אלך מעכשיו עם ראש מורם. גם כדי שלא אתנגש בעמודי חשמל, וגם כי אף אחד לא אמור למחוק לי את החיוך מהפנים. למה שאני אפספס את מה שיש לעיר שלי להציע? עכשיו רק נשאר לי לבדוק איך הזווית החדשה של המבט שלי תסתדר עם המדרכות המחורבנות של פלורנטין.

• גברים
• נשים
• הטרדות
• שוביניזם
• המרחב הציבורי
• קשר עין
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• פלורנטין
• סקסיזם
• שוק הכרמל
• חומוס
• פמיניזם

• Facebook
• Twitter
• Email

"ג'יזס, אתה כל כך מטומטם שזה משוגע", מהדהד קולו הרובוטי המפורסם של תופעת הטבע, גדול האסטרופיזיקאים בעולם, סטיבן הוקינג, בקדימון ל"זולנדר 2", שיוצא השבוע למסכים בישראל. והוא צודק: דרק זולנדר, הדוגמן שנראה ממש ממש טוב, הוא אחד הגיבורים הכי טיפשים שאי פעם נראו על המסך.

הסרט המקורי החל את דרכו בכלל כשני סרטים קצרצרים שהופקו עבור טקס פרסי האופנה של VH1 אי שם בשלהי שנות ה־90 והגיע למסכים קצת יותר משבועיים לאחר נפילת מגדלי התאומים. ארצות הברית לא הייתה אז במצב רוח לקומדיות והסרט נכשל בקופות, אבל מתחת למה שהיה יכול במבט ראשון להיראות כפארסת ריגול באווירת "אוסטין פאוורס" היה תסריט מושחז (פרי עטם של בן סטילר ושל דרק סת'ר, אחד מכותבי "המופע של לארי סנדרס", ששם קץ לחייו ב־2004), ולאורך השנים "זולנדר" מצא את הקהל שלו והפך לקאלט ב־DVD.

הפעם, 15 שנים אחרי הסרט הראשון, צמד הדוגמנים דרק זולנדר (סטילר) והנזל מקדונלנד (אוון וילסון) חוזרים מעשור של בידוד חברתי – כאילו המוח הרפה שלהם היה זקוק לאתגרים נוספים – כדי למצוא את בנו האובד של זולנדר. הפעם כבר אין פלא שסטילר (שגם הפעם, נוסף לתפקיד הראשי, ביים וכתב) הביא את הפרצופים המוכרים ביותר בעולם לאכלס את עולם הזוהר המגוחך שלו: מג'סטין ביבר וקים קרדשיאן עד סטינג, רק שהפעם גם בכירי תעשיית האופנה – טומי הילפיגר, נעמי קמפבל, אנה וינטור ואחרים – הגיעו לקחת חלק בבדיחה על חשבונם. ראשית, כי הסרט הראשון כונה ב"גרדיאן" "הסרט הכי טוב שנעשה אי פעם על עולם האופנה" (יש רושם שבתעשייה הסכימו בשמחה: חלק מסיבוב היח"צ של הסרט עבר באירועי אופנה גדולים, שם סטילר עלה – בדמותו של זולנדר כמובן – על המסלול). שנית, סטילר עצמו אמר במסיבת העיתונאים לאחר הקרנת טרום הבכורה בניו יורק: "מי לא היה רוצה לתת לוויל פרל לרדת עליו?".

פרל, שהסרט הראשון יצא כשהוא היה לקראת סוף הקדנציה הארוכה שלו ב"סטרדיי נייט לייב" אבל כמה שנים טובות לפני ש"חדשות בהפרעה" הפך אותו לקומיקאי על, חוזר גם הוא למלא את נעליו המעוצבות של מעצב האופנה המטורף ג'אקובים מוגאטו. במציאות פרל הוא גבר נעים ותכול עיניים שגילו נושק ל־50, והוא נראה יותר כמו בנקאי חביב מאשר אליל אופנה מרושע (אגב, בצעירותו הוא באמת עבד בבנק).

"מוגאטו הוא מהדמויות האלו שתענוג לאבד בתוכן את הראש", אומר פרל. "כשראיתי את הסרט לראשונה הבנתי שאני באמת נראה פסיכי לגמרי, אפילו יותר מאשר בסרט הראשון, ואני ממש נותן קרדיט לסטילר שאפשר לי ללכת רחוק מאוד עם הטירוף. בעצם, אם אתה כבר יוצר סרט המשך, כדאי שתלך עם זה עד הסוף, נכון?".

קריסטן, איך הייתה התחושה להצטרף לכזו מורשת קומית?

"התרגשתי מאוד, בייחוד כשידעתי שלא איראה כמו עצמי. הסרט הראשון הפך לכזאת קלאסיקה, שזה כבוד ממש גדול להצטרף למורשת. וויג מגלמת בסרט את אלכסניה אטוז, מומחית יופי מלחיצה ומגוחכת במיוחד, עם מבטא מוגזם ותסרוקות, תלבושות ואיפור מוגזמים אף יותר. החלק הכי קשה היה פשוט להיות בתלבושת הזאת כל היום", היא אומרת ומספרת חוויות שמוכרות יותר משחקנים המגלמים חייזרים בסרטי מדע בדיוני מפוצצים באפקטים. "הייתי צריכה להוריד שכבות שלמות רק כדי לשבת, אסור היה לי לשכב לנוח בין סצנות בגלל השיער, שהיה מתפרק, ולא יכולתי לאכול שום דבר. כשחושבים על זה, בעצם היה לי די נורא", היא צוחקת.

עוד לפני ההקרנה הראשונה של הסרט, הוא כבר הצית זעם בקרב הקהילה הלהט"בית, עקב הדמות שמגלם בנדיקט קמברבאץ' – אול ("הכל"), אושיית אופנה אניגמטית ונטולת מגדר. נציגי הקהילה טענו שמדובר בייצוג קריקטורי של טרנסג'נדרים וקראו להחרים את הסרט. "אני מכבד מאוד את הקהילה הטרנסג'נדרית וממש לא ניסינו ללעוג להם", מבהיר סטילר. "לדעתי הייתה התקדמות מדהימה בשנים האחרונות בתחום הזה, ואני ממש תומך בכך. זולנדר תמיד יהיה זולנדר, כך שאני מקווה שאנשים יוכלו לצפות בסרט ולשפוט בעצמם".

על פניו "זולנדר 2" הוא קומדיה די אינפנטילית: חפצים שונים מוטחים לסטילר בפרצוף בניסיון להשיב לו את כוחות המבט המהפנט, ויש גם שִחזור לסצנת האורגיה הזכורה מהסרט הקודם, מחוזקת הפעם בנוכחותו של קיפר סאתרלנד אחד רגיש במיוחד. אבל על הדרך יצר סטילר סרט שגם עוסק על הדרך בסוגיות ההזדקנות – בעולם האופנה ובכלל – בסקסיזם, בהשמנה ודימוי הגוף ובקהילת הלהט"ב.

יכול להיות שזה בעצם סרט ממש רציני?

סטילר: "אתן לקהל להחליט לגבי זה. קודם כל, המטרה היא לגרום לאנשים לצחוק ולפגוש מחדש את הדמויות, למרות שכמובן שהן לא כל כך מתפתחות. זה לא שיש להן איזה מנעד רגשי, פשוט רצינו לעסוק בדברים רלוונטיים למה שקורה היום, כי עברו 15 שנה מאז הסרט הראשון. רצינו להסתכל על עולם האופנה כפי שהוא היום ולעסוק באופן שבו אנחנו מסתכלים זה על זה ועל עצמנו, ובחשיבות המופרזת שאנחנו מייחסים לתדמיות".

אחרי שישה סרטים באמתחתו כבמאי, סטילר כבר חש נינוח כמוביל החבורה, ושחקניו (שהם גם חבריו הקרובים) מעידים על כך. "לא היו חזרות בכלל, כולם הופיעו וקפצו על העסק ובן פשוט ידע שהוא יכול לסמוך על כולם", מספר פרל. ווילסון, שנראה בדיוק כמו הנזל של לפני 15 שנה (הסוד שלו? "יוגה, מדיטציה, טיולים להוואי וסלוטייפ"), מוסיף: "החלק הכי טוב בשבילי הוא לבלות זמן עם בן". חמוד מצדו.

אחרי האכזבה הניכרת מביצועיו של "חדשות בהפרעה 2" בקופות – עוד המשך לקומדיה מצליחה עם וויל פרל – יש מתח לגבי מידת ההצלחה הצפויה ל"זולנדר 2". אבל גם למי שלא נמנה עם אוהדי קומדיות נונסנס, קשה שלא להתענג מהקליעים המפלחים את גופו של ג'סטין ביבר או מהמילים המפלחות את האגו של אייקוני האופנה שעמדו בתור בשביל לחטוף קצת.

זולנדר 2 מחמישי (10.3) בקולנוע

• וויל פארל
• אוון ווילסון
• בן סטילר
• דימוי גוף
• סקסיזם
• להט"ב
• אופנה
• השמנה
• סרטים
• זולנדר
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"בשישי בבוקר שקד נראתה בבריכה, אך לאכזבת הנופשים האחרים הקפידה להישאר בבגדים". זהו משפט אחד שחתם ידיעה ב"ידיעות אחרונות" על בילוי סוף שבוע של חברת הכנסת ושרת המשפטים המיועדת איילת שקד. בימים האחרונים נזרקו אינספור הערות מיזוגניות הנוגעות למראה החיצוני (הלוהט למדי, נו) שלה, כאילו יש בו כדי להפחית מיכולותיה, או לחלופין לממש אותן טוב יותר בעזרתו בתפקידים אחרים,ייצוגיים לכאורה.

גברים נפוחים מחשיבות עצמית נוהגים להשתאות מול נשים אמביציוזיות ולהגיב אליהן באופן שוביניסטי, כי כשאפשרות כזאת קיימת היא קלה יותר מביקורת עניינית. במקום לתקוף את האג'נדה הלאומנית ששקד תקדם באמצעות האמביציה שלה, הם משתמשים במראה שלה כדי להפוך אותה ללא רלוונטית לתפקיד, כאילו אזלה כל תחמושת פולמוסית אחרת, כגון חוסר ניסיון בתפקיד בכיר, היעדר הבנה מוכחת בתחום המשפטים וביקורת בלתי פוסקת שמתחה על בית המשפט העליון.

ברגעים מסוימים נקטלה שקד לא רק בגלל המראה החיצוני שלה אלא מעצם היותה אישה, בלי קשר לשאלה אם תמונות שלה יכולות לקשט קיר במוסך או לא. הרי מה הטעם לתת לנשים להתאמץ בניסיון לנפץ את תקרת הזכוכית אם אפשר לרסק אותה ישר על הראש שלהן? הגישה הזאת לא נחסכת גם מגברים – כאלה שנתפסים כחלשים ונטולי כריזמה בגלל המראה העדין שלהם (יצחק הרצוג) או כחתיכים נטולי תוכן (יאיר לפיד). גם אם כל זה נכון, מדובר בטיעון שיורד נמוך מדי ומעיד יותר על המבקר מאשר על מושא הביקורת.

הערות סקסיסטיות נאמרות על ידי גברים בעמדות השפעה וכמעט לא זוכות לגינוי מגברים אחרים, וזה סימן שעוד מוקדם לחגוג את ניצחון הפמיניזם. היעד הוא שוויון לא רק ברמה הפרקטית, אלא גם ברמה התודעתית. אפשר לדבר ולכתוב ללא הרף על מיתוגים, גישות ואידיאולוגיות ביחס לנשים, אבל חובת ההוכחה היא לא רק במתן ההזדמנות, אלא גם ביכולת לאפשר את מימושה באופן חף מביקורת תלושה. איילת שקד יכולה להיות מטרה כל כך קלה עבור מתנגדיה, לו רק יכוונו לנקודות הנכונות. המראה, הגוף או המגדר שלה הם ממש לא כאלה.

• אנשים
• בוז'י הרצוג
• מיזוגיניה
• מיזוגניה
• שוביניזם
• שרת המשפטים
• בגד ים
• יצחק הרצוג
• ידיעות אחרונות
• איילת שקד
• ביקורת
• פמיניזם
• סקסיזם
• יאיר לפיד
• טורים אישיים ובלוגים
• מראה