Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
כל המילים הטובות: פסטיבל אמנות חדש עושה כבוד למילה הכתובה
איש המילה המדהימה. דן תורן (צילום: ליה יפה)
פסטיבל "מילים טוות" שיתקיים בחודש הבא מוקדש כולו לחיבור שבין המילה הכתובה ואמנויות אחרות ולחשיבותה של המילה העברית. יככבו: יהלי סובול ויהושע סובול, מאיה קוסובר במפגשים עם קובי מידן, עמיר לב ודני בסן, דנה ברגר וצרויה שלו במופע משותף ודואט בין קונטרבס לאמנית חבל. מתברר שיש לנו מילה
בקו התפר שבין הניינטיז ותחילת שנות האלפיים, חיים שמש היה מהדמויות המשמעותיות בתרבות הישראלית בכלל ובמוזיקה האלטרנטיבית בפרט, כשגילה כמפיק ומנהל מוזיקלי בחברות התקליטים הגדולות שורה ארוכה מאוד של אמנים כמו אביב גפן, החברים של נטאשה, היהודים, איפה הילד, אלג'יר, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, אפרת גוש, יוני בלוך, להקת הבילויים, מוניקה סקס, אסף אמדורסקי ועוד. עכשיו יש לו בייבי חדש: פסטיבל בניהולו האמנותי שכולו מוקדש למילה המדוברת והכתובה ולחיבור שלה אל תחומי אמנות שונים.
פסטיבל "מילים טוות" יתקיים בחודש הבא (21.6-17.6) במרכז תאו הנהדר בהרצליה, ומכוון להיות "חוויה אמנותית רב חושית ופורצת גבולות, שמהדהדת את הטוב והחשיבות שבמילה העברית ומשלבת מוזיקה ,שירה, פרפורמנס ,עבודות וידיאו ומפגשים עם אמנים ממגוון תחומים ומיטב אושיות התרבות בארץ", שזה אומר בין היתר גם דברים כמו דואט בין קונטרבס לאמנית חבל או סטודיו למכבסת מילים באמצעות פואטרי סלאם, או פרפורמנס מחול בשיתוף הקהל.
הרבה מילים יש ביניהם. יהלי סובול ויהושע סובול (צילום: אורית פניני/ארז גולנס)
באירוע הפתיחה ייערך מפגש פסגה בין המחזאי יהושע סובול ובנו המוזיקאי יהלי סובול, בדיאלוג נדיר וחוצה דורות בין עולמות וזמנים שונים של הספרות והמוזיקה הישראלית; בהמשך תארח דנה ברגר את הסופרת צרויה להב למפגש המשלב שירה, סיפורים ותערוכת ציורים; הדס לולו קורן ובן דנציג יעלו את המופע "השביל" – דואט המשלב כמובטח קונטרבס וחבל המספר את סיפורם האישי של שני אמנים מקיבוצים שכנים בעוטף עזה שחיי התושבים בהם השתנו לנצח ביום אחד באוקטובר. היילייט נוסף צפוי להיות האירוע "מילים על הגג" לזכרו של היוצר והזמר דן תורן – "השומר של הגן", שרון קנטור,יובל מנדלסון והפזמונאי מאיר גולדברג יחליפו מילים על המילה והשירה הישראלית ועל יצירתו ופועלו של דן תורן.
יש לה מילה. דנה ברגר (צילום: גבריאל בהרילה)
אירוע מרכזי נוסף יהיה סדרה בת שלושה מפגשים של העורכת והמגישה מאיה קוסובר, ממקימות "כאן הסכתים" ומיוצרי הפודקאסט המעולה "שיר אחד", במסע בעקבות המילה בעולם היצירה הישראלית. במופע הראשון תארח את קובי מידן, מפגש נדיר ומסקרן עם המראיין והיוצר שהפך את המילה העברית למסע אינטלקטואלי; אחריו היא תארח את הזמר והיוצר עמיר לב לשיחה מרתקת שתחשוף את הקסם ביצירותיו של האמן ששיריו מלווים את התרבות הישראלית כבר עשורים/ ולקינוח יתארח הזמר דני בסן לשיחה מעמיקה על אחד מענקי המילים בפזמונאות הישראלית – יענקל'ה רוטבליט – יחד עם ביצועים של בסן לשירים שהפכו לקלאסיקות ישראליות.
שיר אחד, מילה אחת. מאיה קוסובר (צילום: ענבל מרמרי)
זה לא נגמר: האירוע "מעבדת מילים" מבית פואטרי סלאם ישראל, בהשתתפות ארבעה אמני ספוקן וורד בולאים, יזמין את הקהל לחוויה שתנער את הביטויים השחוקים והקלישאות מהשפה העברית; גון בן ארי ומקהלת זולת יעלו להופעה של עברית פסיכואקטיבית, מיסטיקה יהודית ופופ חודר תודעה; לאורך כל ימי הפסטיבל יעלה גם המיצג "מילים מציירות", שמזמין את הקהל לחוויה חושית מהפנטת המחברת בין האמנות החזותית והמילה הכתובה בדרך בלתי שגרתית. ארבעה ציירים ומאיירים מובילים יציגו יצירות מרהיבות במרחב ייחודי בשילוב קריינות מדויקת של טקסטים בהשראת היצירות, ויצרו דיאלוג מרתק בין המילה, הקול והדימוי החזותי. נותרנו ללא מילים. >> פסטיבל "מילים טוות" הראשון, 21.6-17.6, מרכז תאו הרצליה.כל הפרטים, כל הכרטיסים והתוכניה המלאה כאן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
רון עשהאל הוא נסיך של היפ הופ ישראלי. וזאת העיר שלו
רון עשהאל (צילום: אוסף פרטי)
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים אהובים בוחרים את המקומות האהובים עליהם. והפעם: הראפר והמוזיקאי רון עשהאל בדרך להופעה בבארבי בחודש הבא (1.7), ובינתיים ממליץ על גינת הכלבים, על חוף הכלבים ואפילו על כמה מקומות שאין בהם כלבים בכלל. ווף ווף ווף
>> רון עשהאל הוא מהנסיכים הבולטים של ההיפ הופ הישראלי, ובשנה האחרונה בלט בשת"פים מרהיבים עם עלמה גוב וההרכב המצוין באבל ראפ טראפ.ב-1.7 הוא ירים באוויר את הבארביויוציא אותנו לחופש הגדול כמו שצריך.
לפני חצי שנה אימצתי כלבה מ-SOS,רועה בלגית מלינואה, אז היא הייתה בת חודשייםולי עוד לא היה מושג מה זה הז'אנר הזה.היא חייבת לצאת ולפרוק אנרגיה, אז אני לוקח אותהספציפית לגינה הזו. היא אוהבת אותה, אז גם אני.מביא איתי חטיפים וחישוק,אני זורק לה אותו, לפעמים היא מחזירה לפעמים לא.צחוקים.
גינת כלבים בדרום העיר (צילום: עיריית תל אביב-יפו)
2. אוקטובר
אהבתי לקחת לשם דייטים כשגרתי בשכונה והייתי רווק.עכשיו כשאני בזוגיות אני אוהב לשבת שם עם האישה.חודש אחרי שהתחילה המלחמה חזרנו לעיר וישבנו בפעם הראשונה להתאוורר,היינו קבוצת אנשים קטנה בפנים על הבר, לא הכרנו אף אחד והאווירה הייתה מוזרה ולא ברורה בגלל הטרגדיה והאסון, אבל כולנו היינו ביחד. זה היה מיוחד. אוהב את המקום.אחד העם 60
יש דיבור שהחברה האלה הם התרופה הכי טובה לשביזות יום א׳. ככה שמענו לפחות ????
עד לא מזמן עבדתי ברחוב שינקין.פעם בשבועיים בימי שישי הייתי רץ באמצע המשמרת להביא פרחים לפני שכל היפים נגמרים. מעדיף חמניות. הן עושות אור טוב בבית ויפה על השולחן.שינקין 58
אני אוהב ללכת אליו.הוא לא עמוס כי לא כולם אוהבים ללכת לשם בגלל הכלבים.לקחתי את הכלבה שלי לשם בפעם הראשונה לפני חודש. אושר. אין לתאר איך זה לראות כלבה בפעם הראשונה במפגש עם המים ואיך שהיא עפה עליהם.מה גם שאנשים עם כלבים גם אוהבים אנשים עם כלבים.זה נחמד.
כלבים בחוף שאינו חוף הכלבים (צילום: shutterstock)
5. יצחק שדה
הדרך שמחברת בין השכונה שלי יד אליהו למרכז העיר.יש לי כל מיני פגישות וסידורים בעיר, אני אוהב ללכת את הדרך הזו ברגל בסוף יום בחזרה הביתה,שותה בירה בדרך וחושב. על הבית שלי, המשפחה, מוזיקה או שירים שאני עובד עליהם.לאחרונה כתבתי משהו יפה על הדרך הזו.
הדרך היורדת מן הכפר. יצחק שדה (צילום מסך: גוגל סטריט ויו)
מקום לא אהוב בעיר
שוק לוינסקי. סבבה שם, תבלינים והכל, אוכל פרסי. אחלה.צפוף שם מדי, אנשים ומלא מכוניות תקועות על מעברי חצייה וצופרות סתם.קשה לי להיות במקומות כשאני לא מצליח לחשוב. לא צריך לשפר שם כלום, אני פשוט בכיף מוותר על לעבור שם.
איזה בלאגן. שוק לוינסקי (צילום: אלי אליהו)
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב? עמיר לב בבארבי הישן לבד עם גיטרה במשך שעתיים כל אחד בקהל בכה בשיר אחר. אני ב"מיליוני דולרים".
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה? הפרק החדש של הפודקאסט "שיר אחד" שהשיק את הגירסה הטלוויזיונית של הסדרה, על השיר "חסידה צחורה" של רביד. אני מתרגש מלראות אנשים מדברים על היצירה שלהם וכמה היא חשובה להם. זה תמיד הכי עושה לי את זה ובכלל יש לשיר הזה סיפור מעוד מרגש ונוגע בהרבה אנשים ודורות אחורה.
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה? המלחמה נגעה בכל כך הרבה אנשים, אנשים שנעקרו מהבתים שלהם, חטופים, משפחות שכולות, לוחמים שנכנסים ויוצאים מהשגרה שלהם. אני מרגיש שכולם צריכים שיראו אותם ואת הכאב שלהם. לא רק להתנדב דרך עמותה או לתרום כסף, גם ביום-יום, אם זה דבר קטן, מילה טובה, מחווה אנושית. כשאני מצליח לתת את זה אני מרגיש שזה עושה הבדל. יצא ככה שהיצירה שלי נוגעת באנשים, אז אם אני נתקל במישהו שאוהב את היצירה שלי והטרגדיה של המלחמה נגעה בו, אני משתדל להקדיש יחס קצת יותר אישי ולחשוב איך אני יכול לצאת מעצמי ולעשות לו להרגיש טוב.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? אולי השכנה שלי צריכה שירימו לה. אישה מבוגרת.
מה יהיה? מקווה שטוב. יהיה טוב. נראה מחר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
עמיר לב לוקח אותנו לטיול ברחבי תל אביב. זאת העיר שלו
בין הרכבת והגנה, עושים סיבוב בעיר. עמיר לב. צילום: תומר גילת
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: אחד מכותבי השירים הכי טובים בעברית מגיע לביקור מהגליל, ומספר לנו (לקראת הופעתו בבארבי, רביעי, 31.5) על איך הרחובות באוזר שוקן-שפירא-קרית שלום שומעים את המגפיים שלו, והמקומות בהן הוא מטייל בעיר שגם 24 שנים אחרי שעבר לגליל עדיין מרגישה לו כמו בית
אני חי בגליל כבר 24 שנים, ותמיד ארגיש בבית בתל אביב. מכיר את הרחובות ואיך לנסוע אליהם, מכיר את הריחות, את החנויות. לפעמים אני חושב שאני יכול לזהות אנשים שרק מבקרים בשכונה אבל עם השנים, כשאני בא לעיר, למרות הזיכרונות – אני מוצא שיש מעט מקומות בשבילי שאני יכול בהם להרגיש בנוח ואפילו לשכוח את עצמי מרוב איזה נוחות נפשית.
כמו משהו מהגליל, ולא סתם עמיר עובר שם. קפה שפירא (צילום: יפעת יוגב)
לרוב אני מגיעלרכבת ההגנהבבקר והולך ברגל, יורד במדרגות שללבנדה. לפני המדרגות יש את חסרת הבית עם הכלבים, אני קונה לה סנדויץ' טונה. פעם שאלתי אותה, וזה מה שהיא אמרה. טונה וסודה. אחר כך יורד עדסלמה,ושם חותך והולך דרך רחובראב"ד. אני עובר ליד הבית של אילן חבר שלי, שעוד ישן ב-8 בבוקר. אני עובר ומסתכל למעלה לדירה, הרבה פעמים אני מדמיין שאני רואה אותו ישן. יודע שב-9 יתעורר וישתה הפוך עם שוקולד 80 אחוז מול האייפד.
אני עובר דרךקפה שפירא (רלב"ג 15),ויודע שגם אסף המקסים שמוכר שם ירקות ופירות וכולו לב, עדיין לא הגיע. אבל אני רואה את הארגזים של אסף, ואני ממשיך. הרחובות שומעים את המגפיים שלי. רק כשאני ממהר אני שם לב לרעש. אני מגיעלמסילת ישרים, מרגיש שם בבית. העיניים נפגשות עם מי שבא ממול, ויש חנות באלכסוןלקפה גרגר (מסילת ישרים 48)שמשמיעה את בומבינו. תמיד אני פונה ברחובמאור הגולה, תמיד אני חושב על השם של הרחוב. בחורף אני עוצר במכולת וקונה וודקה בבקבוקון של מטוס ,לפני הקפה מוריד אותו ורק מהעניין אני מרגיש שאני חי לגמרי. במאור הגולה אני עובר ליד הבית של טדי, תמיד גם בלי הוודקה, אני אומר בקול בוקר טוב טדי. אני יודע שטדי ישן ואני אוהב את טדי ואת הדירה שלו. אני מגיעלשדרות הר ציוןונכנסלקופי לאב (הר ציון 108). האיש המקסים עם הסיפור העצוב על הבן שלו שתלוי בתמונה ליד הדלפק, אני תמיד מרגיש יראת כבוד אליו איך הוא ממשיך ועם חיוך ומשפטי מפתח קבועים ללקוחות קבועים. תמיד דיבור קטן ושני קפה ומשם אני מתחיל לעבוד.
בדרך כלל הפגישות והחזרות הם באזור הזה שלשוקן-שפירא-קרית שלום. כבר שנים אני מסתובב שם. יש אפילו איזה רפד שנהייתי אצלו קבוע בעין, והתחלנו לברך אחד את השני כשאנחנו נפגשים. ויש עוד כמה, רובם לא מתארים לעצמם שאני שר שירים או שבערב אני חוזר לגליל, ואני מאושר מכמות ה"בקר טוב" ו"מה שלומך" שהולכת וגדלה עם השנים. יודע שטעיםבשוק הכרמל, יודע שיש בתי קפה כמו באירופה. יודעשהמנזר והסילוןעוד עובדים, יודע שאתרגש אם אעבור ברחובמאז"ה 16– שם אחרי תקופה ארוכה של ריקנות פתאום קיבלתי איזה כיוון שהלך והשתלט עלי, שיום אחד מצאתי שם את האהבה הזו שלא ידעתי שיש אותה. אבל אם אני לא חייב, לא מגיע לשם.
אני יורדבהגנה, שוקן, שפירא, קריית שלום, חוזר בחושך ברגל. עוצרבהגנה 20מתחת לבניין שמירי הייתה גרה, ולמרות שידעתי שאנחנו נפרדים, לא הצלחתי אף פעם להרגיש את זה אז. כמו שיש כאלה שנוסעים לקבר של ג'ים מוריסון, גם אני מקפיד לעבור את התחנה עוד כמה בתים, עוצר ליד הבית, חושב על מירי. לפעמים אני שם אבן על הגדר של הבניין, חוזר לתחנה, עולה על הרכבת ושם אוזניות.
עמיר לב יופיע במועדון הבארבי (קיבוץ גלויות 52) ביום רביעי הבא, 31.5, במופע בו יחזור לשירי אלבום המופת "לפעמים אני מאושר".לפרטים נוספים וכרטיסים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הכל שרשרת: על השיר החדש שסוגר את האלבום החדש של עמיר לב
עמיר לב (צילום: תומר גילת)
לעמיר לב יש אלבום חדש (הוא יוצא היום לאור) ויש בו שיר חדש (גם הוא יוצא היום לאור) ואודי שרבני מקשיב לו כבר כמה חודשים וחש צורך לכתוב עליו טקסט חדש (והנה גם הוא יוצא היום). רק תשכחו מגילוי נאות
המושג "שש דרגות של הפרדה" מתאר את הרעיון לפיו כל שני אנשים בעולם מקושרים ביניהם על ידי חמישה אנשים אחרים לכל היותר. כלומר, שהדרך שלכם להגיע אל – נניח – בילי אייליש, יכולה לעבור דרך עד חמישה אנשים; אתם מכירים את צחי שמכיר את יסמין שמכירה את ג'יימס מארצות הברית שהיה בייביסיטר של השכנה של אייליש, וכן הלאה, עד אליה. החוק הלא כתוב הזה היה תקף לפני עידן הרשתות החברתיות. כלומר, לפני שאולי אותה בילי אייליש – נניח, שוב נניח – תפתח את ההודעות שלה באינסטגרם ותענה לכם בעצמה באיזה ערב שיכור.
***
"(…) ויש לנו את גדי שאבא שלו ואבא שלך, והוא יבוא לעזור, ואם נצטרך גם אנחנו נבוא, גם לאחותו שהיא אחות במיון, שלא נדע, אבל אם נצטרך היא תעזור כמו שעזרנו אז לבן שלה למצוא מורה, למצוא כינור (…)"
***
שרשרת. מה יש בשיר הזה של עמיר לב שלא עוזב אותי כבר כמה חודשים? השיר הזה – כלומר, הישראליות שבתוכו –יכול להישמע כפארודיה על קומבינטריוּת; אדם אחד מקושר לאחר שמקושר לאחר וכן הלאה, ובסוף העניינים מסתדרים במעין "אל תדאג, אני מכיר מישהו". זאת קריאה אחת. קריאה צינית. היא יכולה להתקיים כי אנחנו כבר מגיעים עם עור יבש אל השפה, אבל כמובן שהדברים דורשים הקשר, וההקשר במקרה זה הוא היוצר הנ"ל שמבטל את הקריאה הזאת לנוכח היכרותנו איתו. אז מה כן מתקיים בשיר הזה?
לפני כן, ביטולו של הגילוי הנאות: השיר הזה אצלי כמה חודשים, על כל שלביו, כי עמיר לב ואני מכירים. קיבלתי אותו ומשם הנפש שלי מחכה לתוצאות צילומי הרנטגן שלה. כלומר, אני כותב את מה שאתם קוראים עכשיו בגלל צורך נפשי, הרבה לפני שהשיר יצא, כי לא היה לי לאן. אני כותב אל הרִיק. אבל למה ביטולו של הגילוי הנאות? כי בדיוק כמו מילותיו של השיר הזה – בהם מומחש שבישראל כולם מכירים את כולם – אין צורך בגילוי נאות. אם כן, עד כאן ביטולו של הגילוי הנאות, כמושג, על כל צורותיו. ועכשיו אל השיר ומה שמתקיים בו.
כל אחד מאיתנו הוא אפקט פרפר מהלך. עמיר לב (צילום: איליה מלניקוב)
מתקיים כאן, בשיר הזה, משהו אחר, גדול יותר: חיים. השיר הזה מקיים את החיים, והחיים הם האמנות הגדולה ביותר. האדם הוא יצירת אמנות אחת גדולה שמציגה בכל יום; לקנות במבה זה פרפורמנס, לעצור מונית זה פרפורמנס, לעזור למצוא עשירי למניין זה פרפורמנס, לנשום זה פרפורמנס וכו'. כלומר, החיים הם האמנות הגדולה ביותר. עלינו לזכור זאת, אבל זה לא קל כי החיים שלנו כמעט חיים באופן מקביל אלינו; רק מדי פעם אנחנו מודעים להם. "שרשרת" הוא מאותם שירים שדוחף את אפו במובן הטוב של המילה כדי להזכיר שהאמנות הגדולה ביותר היא החיים; הנה אני פוגש את ב' באחד מצהרי היום והוא אומר לי ש-ד' השמיע לו את השיר הזה ואנחנו מדברים על השיר. וזה בדיוק מה שזה. שרשרת, כמו השיר הזה ומילותיו. וכך, כל אחד מאיתנו הוא אפקט פרפר מהלך שמשפיע על אפקט פרפר אחר, וכן הלאה, מאדם לאדם. וכל אדם נושא בתוכו כנפי פרפר, כי כמו המילים שפותחות את השיר ("מעבר לכסף, מעבר לכבוד, יש אותך ואותי"), זה בדיוק זה: אדם בשביל אדם.
***
"(…) דרך עוד חבר שגר בצפת – יש לנו מישהו בצפת – ויש לו אותנו לכל דבר, גם למכוניות, פעם היה לנו את אלי, קונה ומוכר, והיה לו עוזר שנכנס לנו ללב (…)"
***
השיר הזה הוא עזרה. הוא ביטוי לעזרה, אבל בעיקר לקפיצת האמונה של האדם באדם; על האדם להאמין באדם. אדם שלא עוזר לסביבתו הקרובה הוא כאדם שמחמם את כדור הארץ, לא חושב על אלה שסביבו ובעיקר לא על אלה שיגיעו אחריו. סביבתו הקרובה של האדם היא האקלים שבו הוא חי. הכל זה חלק מהכל.
הכל זה חלק מהכל. עמיר לב (צילום: רונן ללנה)
תראו, יש שאפשר לראות בדאגה רק לסביבה הקרובה שלך מעין אגואיסטיות, האשמה בסגפנות מצפונית, בועתית, אבל יש שכך אתה דואג להרחבת הטוּב בעולם; אתה עוזר לזה שלצידך, זה עוזר שלצידו, וכן הלאה. אלה הם דברי השיר. לא משנה מיהו אותו אדם שלצידך. לא משנה הלאום, הדת ושאר הדברים; פיזית, על מטר מרובע, אתה עוזר למי שלצידך באותו הרגע או האוזן. וזה מתרחב, אני מאמין בזה. נדמה שזוהי תמימות, אבל הדברים הם שם, רק שם. הרחבת השרשרת. בין אם אתה עושה את זה למענך כדי שזה יחזור אליך, ובן אם לא. המעשה הפיזי הופך את החיים מלימודים עיוניים למקצועיים.
וזה קשה. זה קשה לראות את זה ברגע עצמו, ברגע הנצרך; לעצור את עצמך ובעצם לבקש מעצמך לעזור. ושם, בדיוק שם, נכנסת ההלקאה העצמית; בלילה, סקירת היום מראה כמה היינו לא. מה זה "היינו לא"? פשוט לא. בלי המשך. חוליה ללא שרשרת.
***
"(…) אבל כשנבוא נביא איתנו את רומן ששר מדהים והוא יביא את אחיו שזכה במשפט אחרי עשר שנים והוא נשוי לבת-אל שטיפלה בשכנה, שכנה מבוגרת, עזרה לה שנים, בסוף קיבלה שרשרת. והיא תבוא עם השרשרת של אמא שלי"
***
אני מרשה לעצמי להגיד שהוא, עמיר לב – מהכותבים הטובים בעולם לדעתי – הגיע בשיר הזה למה שהוא תמיד רצה, טקסטואלית. כלומר, כל השירים שלו עד כה, היו הכנה לשיר הזה. לדבר הזה שמלכד את כל מהותו כיוצר; תמיד יש שם שני אנשים בשירים שלו, אבל עכשיו כל שניים מרחיבים את זה הלאה. ריצת שליחים שבכוונתה לסגור מעגל אינסופי. אלה הם המילים.
מהכותבים הטובים בעולם, מתברר. עמיר לב (צילום: דניאל צ'ציק)
ומסביב, מה קורה מסביב למילים? מתחת למילים יש תזוזות אמבייאנט סטייל The Big Ship של בריאן אינו, שרונן סאבו, מפיק האלבום, רקח בנהדרוּת, ומעליהן גיטרה בן-מוֹשית של אור גורפינקל שמתעגלת סביב עצמה. כלומר, הפקת השיר ועיבודו הם ביטוי מוזיקלי למה שקורה אצל האדם שלידנו אם רק נצליח להיכנס לנפשו. ומה זה אם לא הרחש סביב פני הדברים, והדברים הם המילים? השיר הזה נושא רחש, נושא בעבוע בתוכו. הרחש הזה הוא מתחת ומעל פני הדברים. ואלה החיים. כי כל הדברים, כולם, קורים מסביבנו, מעלינו. עלינו רק להסתכל לצדדים, למעלה, למטה. שם האנשים, האדם. אני כותב את זה בשבילי.
>> הכותב הוא סופר ומשורר
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כולם הופכים מאוד אישיים פתאום כששואלים אותם על אלבום הבכורה של אביתר בנאי. אולי זה לא מפתיע: האלבום הזה היה ונותר מפץ עצב חשוף, רף חדש של כּנוּת וגילוי לב במוזיקה הישראלית. הבנאי הצעיר היה רק בן 24 כשהוציא אותו, אבל עם אינטלגנציה רגשית של פסיכולוג ישיש. התוצאה, 13 שירים שמזקקים לתוכם את כל ייסורי ההתבגרות והאהבה וגם התקווה והסיכוי, הייתה מהממת. עשרים שנה מאוחר יותר, ביקשנו מכמה מוזיקאים בולטים לחזור למפגשים הראשונים שלהם עם הקול הגבוה וההסתערות הפסנתרית. חלקם, כמו אסף אמדורסקי וקורין אלאל, היו שותפים להפקה המוזיקלית של האלבום, ואחרים רק סיימו תיכון כשהוא יצא. על דבר אחד כולם מסכימים – בלעדיו, רבים מהשירים שאנחנו שומעים היום היו נשמעים אחרת לגמרי.
הבשורה על צאת אלבום הבכורה בשער "7 לילות" לפני 20 שנה (צילום: מיכל יחיאלי קופנהגן)
רונה קינן: "יכולתי לשיר את כולו מתוך שינה"
"גם עשרים שנה אחרי, אלבום הבכורה של אביתר בנאי נשמע לי נדיר ביופיו ובשלמותו.
"כשהוא יצא הייתי בת 18, סיימתי תיכון והתחלתי לעבוד עם ערן צור, הייתי צמאה למוזיקה חדשה וכשהגיע משהו טוב, עטתי עליו. גרתי בדירה השכורה הראשונה שלי ברחוב גאולה והאלבום הזה היה ברקע כל הזמן, ביום ובלילה. יכולתי לשיר את כולו מתוך שינה. נדמה לי שהדבר שהכי דיבר אלי היה העובדה שמצד אחד זה לא דמה לכלום ומצד שני זה התכתב עם כל כך הרבה דברים שאהבתי. שמעתי שם את סשה ארגוב ואת מתי כספי ואת שלמה גרוניך ואת מאיר בנאי, אבל היה שם גם דבר חדש, טביעת אצבע חד פעמית ומקורית לגמרי. השילוב הזה של הרמוניות ומלודיות מורכבות ועשירות עם טקסט שהוא מין דיבור פנימי קטוע, פיוטי ויומיומי בו זמנית, עיבודי המיתרים, השירה הפרועה, האקספרסיבית, המינימליזם האמיץ בעיבודים, ההחלטה לדבר על הכל – על אהבה, על כעס פראי, על קנאה, על סטייה, על יחסים בין הורים לילדים, על בדידות, כל אלה הפכו את האלבום הזה לאלבום בכורה מהחלומות, כזה שסוגר פינה כשמישהו שואל ״איזה אלבום ישראלי היית לוקחת לאי בודד".
אהבה וכעס פראי, קנאה וסטייה. קינן (צילום: יולי גורודינסקי)
אסף אמדורסקי: "חשבתי שהאלבום הוא הזיה שתדבר לאלף־אלפיים איש גג"
"חיים שמש מהד ארצי התקשר אליי וביקש שאקשיב לקלטת עם שירים של יוצר חדש שהוא הרגע החתים. הוא היה מעוניין שאביע את דעתי על הבחור, ואם אפשר אז גם שאפיק לו איזה שניים-שלושה שירים באלבום. הקשבתי, ובהתחלה לא הבנתי מה אני שומע.
"זה קצת רוסי במנגינות, קצת פרוגרסיב-סבנטיז שמזכיר גרוניך ו'קצת אחרת', ובנוסף לְכל המוזרות הזאת – המילים היו ממש מוזרות. אישי מדי ונועז וקצת גס ופרוע לאללה, והצירוף של פסנתר-סשה-ארגוב עם מילים כל כך כועסות היה נראה לי כמו מוצר שנידון לכשלון. קצת ריחמתי על חיים שמש שכבר הספיק להתחייב לזה ועכשיו הולך לחטוף את הכאפה של החיים שלו. רמזתי לחיים בעדינות, לא חשפתי את החששות שלי עד תומן, ואז הוא ביקש שאפגש לפחות פעם אחת עם הבחור ונראה אם יש עם מה לעבוד.
"אביתר הופיע אצלי בדלת דירתי ברחוב זרובבל בשיער חלק וקומה זקופה, נראה כמו צ׳יף אינדיאני וכריזמטי כמו חץ שלוח. תוך דקות נפלתי בקסמו. גילינו שאנו חולקים את אותה אהבה לרוברט וואייט, וסיכמנו להיפגש באולפן ולעשות נסיון. כשהגעתי לאולפני 'המון' הפסנתר והשירה בשירים כבר היו מוקלטים. עמי איילי וחיים שמש הפיקו כבר את החלק הזה, וכל שנותר לי הוא לייפות ולסגנן לשירים לבוש.
"העבודה עם אביתר היתה תענוג ופלא. הכל זרם, ומה שלא הוצאתי תחת ידי זכה לתשבחות וחיוכים מאֶבי בעצמו, מה שמאוד תרם לאמביציה שלי להמשיך ולחשוב על רעיונות מקוריים ועל נגינה חופשית ומשוחררת. כל זה לא שינה את דעתי לגבי מסחריות האלבום, עדיין חשבתי שמדובר בהזיה שתדבר לאלף־אלפיים איש גג ותעלם עם הזמן.
"רק בהופעת ההשקה, בצוותא, כשראיתיו עומד במרכז הבמה, שתי ידיו פרושות לצדדים – רק אז נפל לי האסימון. הבנתי שמדובר בפרפורמר ממגנט ושסל שיריו הם חומרי גלם נפלאים איתם הוא יכול ללוש ולהעביר תחושות חזקות שידברו לקהל בכל גיל, מעבר לגבולות ז׳אנר כזה או אחר.
"אחר כך כבר הבנתי שהבחור יודע היטב מה הוא עושה ושהכתיבה שלו מאוד מודעת ומאוד אפקטיבית, והמוזיקליות שלו מאז רק המשיכה להעמיק ולפרוץ עוד ועוד גבולות."
"אביתר נראה כמו צ׳יף אינדיאני וכריזמטי כמו חץ שלוח". אמדורסקי (צילום: בן פלחוב)
דניאלה ספקטור: "איך הוא נתן לעצמו לצלול לתהומות אפלים כל כך ולחזור משם עם שיר"
"במשך תקופה ארוכה, בדרך להופעות הראשונות שלי, לבד באוטו, הייתי מאזינה לאלבום הזה. מרגישה שהוא מכייל אותי נכון, טוען אותי ברגש ושם את הלב שלי בנקודה הזו, בה הוא עולה על גדותיו ומבקש להתפוצץ ברגשות רבים ומנוגדים כל כך.
"מעבר לקול, לנגינה, ללחנים ולפסנתר של בנאי, שדיברו מעומק הנפש, הדבר הכי יקר שמצאתי באלבום הראשון שלו היה היכולת לתאר בשיר אחד את כל המורכבות הבלתי אפשרית של החיים – שנאה עצמית יחד עם כמיהה אינסופית לאהבה, עצב תהומי מחובר עם עליזות משונה, אלימות מתפרצת כרוכה עם אהבה וגעגועים.
"בשיר 'שן לידי' הוא שר על געגוע נורא לילד שלא בא לבקר. הוא עוטף את השיר כולו בעצב ואובדן של אבא שמבקש מהבן שלו נחמה, ואז בשיא השיר נכנס הקול של אמא שלו והיא שרה שיר ערש רועד, כמו מתוך זיכרון ילדות דהוי. זה היה בלתי נתפס עבורי, איך הוא נתן לעצמו לצלול לתהומות אפלים כל כך ולחזור משם עם שיר, מלודיה יפהפיה ומילים פשוטות ונוגעות כל כך. איך הוא פורט על הרגשות האנושיים הכי פגיעים והכל אמיתי לחלוטין, חשוף לגמרי, ישר מהלב. זה היה לא ייאמן.
"באלבום הזה הוא סימן לי, כמו מגדלור, את היעד אליו רציתי להגיע ככותבת שירים וכיוצרת. מקום שהוא שומר עליו עד היום – היכולת להאיר את כל הצדדים של הנפש במשפט – ספק עם אמונה, חושך עם אור, אהבה עם ייאוש.
"זו נקודת המוצא שרציתי לצאת ממנה לעולם וזה מקום שאליו אני מכוונת עדיין ביצירה – לכתוב פשוט ומהלב, אבל לא פשטני ולא רגשני. ההיפך, בשיריו, אביתר בנאי, נותן הצצה לעומקים שקשה להכיל, אבל בשביל זה בדיוק יש שירים. כדי להתקרב לשם, ולו במעט".
סימן לה את היעד ככותבת שירים. ספקטור (צילום: איליה מלניקוב)
עמיר לב: "אנטיתזה ללוחמים, לטייסים, לסיירת מטכ"ל"
"עד אֶבי היו סטריאוטיפים אחרים לשירה גברית. הוא כאילו היווה אנטיתזה ללוחמים, לטייסים, לסיירת מטכ"ל. פתאום מגיע בחור עם קול דק, נשי-משהו, ומביא איתו עדינות וכנות וגם את המסכנוּת בטקסטים. אף אחד לא כתב 'יש לי סיכוי להינצל' קודם, אני לא זוכר אף זמר שרצו כל־כך לחבק אותו. היו כאלו שרצו לרקוד איתם, להתאהב בהם, אבל הוא יצר מין חמלה כזאת, וזה רגש שלא היה קודם.
"אני מקבל כל מיני פניות להפיק אלבומים, ולרוב הפונים יש שירים דמויי-אֶבי או בהשראתו. אני חושב שהוא הכי השפיע על הדור הבא. אין הרבה שכותבים כמו אהוד או ברי, אבל כולם כותבים כמו אֶבי ומנסים לשיר כמוהו. כולם מספרים על עצמם כמה הם מסכנים בלי להתבייש, אבל זה לא עובד להם. אביתר הוא הכל ביחד, הוא לא עשה טריק – זה הוא. הוא גם שברירי וגם עם עמוד שדרה, הוא גם מאוהב וגם שונא וגם מאמין, וזה לא תמיד הולך ביחד. הרבה אנשים מנסים לחקות את השירה שלו, עם הסלסול הקצת-ג'אזי בקול, אבל זה רק שלו. קיבל מאלוהים, כנראה".
"הוא הכי השפיע על הדור הבא". לב (צילום: כפיר בולוטין)
שלומי שבן: "בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה"
"עוד לפני שיצא הסינגל הראשון מהאלבום, ישבתי בהצגה שבסופה היה את השיר 'שמח שבאת'. זה היה במקום קטן – או באיזה בית ספר למשחק, אני אפילו לא זוכר – אבל השיר הזה מיד תפס אותי. גם במורכבות ובאורגניות ההרמונית שלו, והלחן שהיה כאילו-ארגובי אבל חדש ומעניין ומאוד רגיש, רגיש באמת לטקסט ולניואנסים, וכמובן הקול של אביתר. לא הרבה אחרי זה יצא 'תתחנני אליי', שהיה כמובן אגרוף בבטן. אני זוכר שבהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה להגיד במילים האלו, 'תתחנני אליי', אבל זה ישר לפת אותי. יש בשיר הזה מתח בין עדינות גדולה לאלימות אצורה ולא אצורה. עד אז היינו רגילים לשמוע שירי פסנתר שהם או נוגים או רוקנ'רוליים, ושם היה משהו שהוא גם וגם.
"תמיד כשמדברים על השפעות מוזיקליות נורא קשה להגיד באיזה אופן מישהו השפיע עליך, אבל כל מי שנגע בי ככה בטוח השפיע וחלחל אליי, ודאי כפסנתרן. לאורך השנים שמעתי הרבה שירים שאמרתי לעצמי לגביהם, לאו דווקא לטובתם, שהם כנראה לא היו נכתבים ככה אילולא אביתר. האלבום הראשון יצא בתקופת פריחה לרוק ולפופ, והוא פתאום החזיר את כתיבת השירים המסורתית יותר, המורכבת יותר, עם פיתולים מלודיים והרמוניים. כל הדבר הזה פתאום צף שוב.
"אני זוכר שכשקניתי את האלבום הזה היה לי קשה לשמוע אותו ברצף, והופתעתי מכמה הוא כבד. אביתר עד היום מאוד מאוד מרגש אותי, ואני חושב שהוא באמת מוזיקאי יוצא דופן וגם כותב מילים מחונן. בקיצור, שיהיה מזל טוב ושימשיך".
מתח בין עדינות גדולה לאלימות אצורה ולא אצורה. שבן (צילום: זיו ממון)
יהוא ירון: "כל הבית-ספר אהב את האלבום ואני לא אהבתי את כל הבית-ספר"
"האלבום הזה היה כזה ביג דיל כשהוא יצא, שבמשך שנים ואולי אפילו עד עכשיו הוא נוכח כל הזמן מסביבי, בשכבות הסמיכות יותר של האוויר שנמצא איתי בחדר. לא הקשבתי לזה בהתחלה. כל הבית-ספר אהב את האלבום ואני לא אהבתי את כל הבית-ספר. אבל זה באוויר – לאט לאט, בצבא, ברדיו, ״שמתי לי פודרה״ בדכאון מצמית במשמרת לילה, ״מתי נתנשק״ בחזרה מדייט מבאס. ואז ״הדוב והנחש״ עם שאכטה אצל חבר ואני אבוד לנצח – בדיוק בזמן בשביל שחברה שלי תעזוב אותי ואני אשנא אותה יחד עם ״תיאטרון רוסי״ ועראק.
"ואז למשך שלוש שנים ניגנתי עם אביתר. והיינו עושים שירים גם מיצירת המופת הזו. וכשאתה רואה חבר שלך, יהודי מאמין, שר ״כבר עכשיו אני פחות כועס״ אתה שמח בשבילו כמו שאתה שמח בשבילך. וכמו שאתה שמח בשביל הבחור ששר את זה לפני עשרים שנה ושינה את האוויר שמקיף אותי".
"מתי נתנשק" בחזרה מדייט מבאס. ירון (צילום: עומר מסינגר)
לונא אבו נסאר: "להצליח להיות מי שאתה במקום העצמתי והמתעתע הזה שנקרא במה"
"הפעם הראשונה ששמעתי את השם אביתר בנאי היתה בשנתי הראשונה בבית הספר למוזיקה מיוזיק. הייתי בת 18, הוא הוציא את אלבומו הרביעי 'לילה כיום יאיר' וכולם מסביבי דיברו על זה. שלוש שנים אחרי, בשוטטות ספונטנית בפייסבוק, חברה שיתפה את השיר 'תתחנני אליי'. הסתקרנתי, הקשבתי ואהבתי את מה ששמעתי, וחיפשתי מיד לשמוע את האלבום במלואו. שום דבר לא הכין אותי למסע שחוויתי שם.
"הפעלתי את האלבום, התיישבתי על הספה והקשבתי לפתיחה האינסטרומנטלית שאחריה החל להתנגן השיר 'יש לי סיכוי'. ברגע שאביתר התחיל לשיר, נחנקתי. הדמעות לא הפסיקו לרדת, כמו שיטפון. חזרתי על האלבום בלופ ובכל פעם הצטמררתי, רגש מזוקק.
"חודשיים אחרי קיבלתי במתנה כרטיס למופע סולו באוזןבר, בו אביתר חשף שירים חדשים מתוך אלבום העתיד לצאת. אביתר עלה עם ציצית וכיפה שחורה, מחזה מוזר עבור מישהי ששקועה באלבום הראשון. אחרי כמה שירים חדשים פתאום התחיל 'שמח שבאת'. כשהגיעה השורה 'איך יש לך גוף כזה צעיר ויפה' הוא שר במקומה בהומור 'איך יש לך מטפחת כזאת יפה'. זה היה מצחיק ומעצבן בו זמנית, אך בעיקר הבנתי שאת המסע שלי עם אביתר אני מתחילה כאן ברוורס – הוא באלבום החמישי, אני בראשון (שלו).
"עבורי, מעבר לקול והמוסיקה הנפלאה, אביתר הוא השראה לכנות ואומץ, להצליח להיות מי שאתה במקום העצמתי והמתעתע הזה שנקרא במה, ועם זאת לא לפחד לשאול, להשתנות ולהמשיך לנוע".
רגש מזוקק. אבו נסאר (צילום: יואב פיצ'רסקי)
עינב ג'קסון כהן: "פגישה ראשונה שלי עם יופי כל כך שבור ועקום"
"הייתי בתיכון כשראיתי לראשונה באיזה לילה את הקליפ של 'תתחנני אליי' בערוץ הקהילתי ומיד למחרת רצתי לקנות את הדיסק (במשביר!). זו הייתה פגישה ראשונה שלי עם יופי כל כך שבור ועקום. הישירות של הטקסטים הפנטה אותי, 'תיאטרון רוסי' ריסק אותי ו'מנגינה יקרה' ו'יש לי סיכוי' הדביקו חזרה לחתיכה אחת. היו שם כל כך הרבה רגשות 'לא פוטוגניים' ולפגוש אותם דרך הקול הצלול והנקי של אביתר היה מטלטל ובאותה המידה גלגל הצלה אמיתי. התאהבתי בשירים שאפשר לראות בהם חשוף כל כך את הבשר.
"באותה השנה ישבתי כל יום שעות על הפסנתר עם דיסקמן ואוזניות וניסיתי ללמוד את התפקידים המיוחדים של הפסנתר באלבום. זה היה בית ספר לנגינה עדינה, מפותלת ומלאה בטקסטורות הכי יפות שאני מכירה. אם להיות ממש ספציפית – פגשתי שם לראשונה את המרקם שבו מנגנים ביד ימין את המלודיה של השיר יחד עם השירה. זה מאד עזר לי כמה שנים מאוחר יותר כשכתבתי את השירים הראשונים שלי ומרוב חרדה זייפתי נורא כששרתי, הייתי עוזרת לעצמי בעיבוד ו”מסמנת” את המנגינה לכל האורך. היום אני כבר שרה קצת יותר מדויק, אבל לשמחתי זה עדיין חלק בלתי נפרד מהנגינה שלי. "האלבום הזה עדיין מהדהד בי, גם כי הפך לסוג של מצפן לכנות, עור דק ואומץ בכתיבה, אבל גם כי הוא פשוט רצף לא נורמלי של שירים מדהימים, דבר שתמיד טוב לפגוש באופן קבוע".
בית ספר לנגינה עדינה ומפותלת. כהן (צילום: דויד פרל)
קורין אלאל: "הוא היה אז מאוד שקט וצנוע ונתן לכל אחד מהמפיקים לעבוד"
"אני זוכרת ששמעתי את 'תתחנני אליי' ונפלתי. האמת הזאת, והפשטות והכאב והמוזיקה והרצינות, אתה עומד מולם ופשוט יודע שזה זה. אביתר היה כמו פרח חדש שאתה רוצה לגדל ולעזור לו לצמוח כמו שהוא. מגיע אליך מישהו שאומר לך את האמת בלי להתבייש וחושף את עצמו מוזיקלית ונפשית, ואתה פשוט מתאהב בזה. הוא היה אז מאוד שקט וצנוע ונתן לכל אחד מהמפיקים לעבוד, לא התערב ופשוט ציפה שזה יצא הכי טוב שאפשר.
"אלבום ראשון הוא נורא חשוב, כי אם הוא טוב הוא מכיל בפנים את כל הפרמטרים של הבנאדם עד אותו רגע. במקרה של אביתר זה היה מאוד חזק, וזה פוצץ את הרדיו. אבל אי אפשר היה לדעת את זה קודם.
"לפני אביתר לא היינו רגילים לשמוע את הרכות הזאת מגברים, ופתאום הוא נתן את האוקיי שגבר יכול לשיר בעדינות נפש יותר מאישה. היום אנחנו שומעים מלא אמנים שמנסים לשיר כמוהו ולהגיע לזכות הזאת. אני חושבת שהוא נתן פתח חשוב לאותם בחורים. בהתחלה הם אולי מחקים אותו, אבל אחר כך זה מוביל אותם לעצמם באמת והם לא מתביישים שהם אוהבים ורכים וכועסים. הם בדרך הנכונה, לפחות בחיפוש העצמי שלהם".
"נתן פתח חשוב לאותם בחורים". אלאל (צילום: שי פרנקו)