פורסם במקור ב-25.10.25
עד רגע לפני שבעה באוקטובר, הפופ הישראלי – סוגה שאף פעם לא קיבלה כאן הערכה אמיתית – זכה לעדנה. זה התחיל בסטטיק ובן אל תבורי, שפרצו את השערים ושינו משהו בסאונד המקומי. אחריהם, הגיעו מרגי, נועה קירל, אנה זק ושחר טבוך – כולם הצליחו להביא משהו יותר קל דעת לאוזניים שלנו, להשתחרר מהרוקנרול ששלט בגלי האתר ולהביא משהו משוחרר יותר, מערבי יותר, פופ פשוט וקליל.

האסון והמחדל הרגו את הוייב הזה, אבל עכשיו יש סימני התעוררות מחודשים: רוברטו בן שושן החליט להקים להקת בנות חדשה, בשם "איי באטרפליי" – שסיפורה יתועד בסדרה חדשה שעולה בקרוב ב"הוט". ארבע בנות שצוותו להן יחדיו על ידי מפיק שבונה להקה יש מאין. כמה זה יצליח? ובכן, אם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה כי הוא קרה הרבה פעמים בהיסטוריה המוזיקלית שלנו. אז אפשר לנחש.

בישראל יש שני סוגים של להקות (בהכללה גסה): האחד הוא להקות שקמו באופן אורגני. כלומר – חברים שהכירו אחד את השני בדרכים שונות והחליטו לצאת לדרך משותפת. מ"כוורת" שנולדה בלהקת הנח"ל, "שב"ק ס" שהתחילו כחבורת ילדים ביבנה, "משינה" שנולדה מהחברות בין יובל בנאי ושלומי ברכה או "תיסלם" שגדלה בין חברותם של דני בסן ויזהר אשדות ועוד ועוד. אבל לא עליהם באנו לדבר, אלא על הסוג השני.

והסוג השני, בוא נקרא להן "להקות רעיון" – להקות שבאות מלשון "ליהוק". מקרים שבהם מפיק רב השפעה מחליט שזה הזמן לנסות ולהדליק מחדש את הרעיון של להקת בנים/בנות/הכל ביחד – שתצית מחדש את הקהל, תכבוש את הנוער ותמכור סולד-אאוטים ביד אליהו. הבסיס – לצוות יחד אנשים שלא הכירו קודם, כדי לייצר משהו חדש ופופי. ואיכשהו, למרות ההתפתחויות הרבות במוזיקה הישראלית, הרעיון הזה חוזר על עצמו ונכשל שוב ושוב, בגלים שונים ובעטיפות אחרות.

החלוצים: מ"שוקולד מנטה מסטיק" עד "הכל עובר חביבי"

המקרה המתועד הראשון של להקת פופ ישראלית מהונדסת כזאת מתרחש ב-1972. כמו "כוורת", שתקום שנה לאחר מכן, גם היא מתחילה מהמקום שבו הבידור העברי נולד בשנים האלה – הלהקות הצבאיות. ירדנה ארזי, רותי הולצמן ותמי עזריה (שתוחלף בהמשך בידי לאה לופטין) שירתו בלהקת הנח"ל ואחרי שחרורן, כפי שקרה להרבה כשרונות, הן הוחתמו על ידי מפיק העל של התקופה, אברהם דשא (פשנל). באותה שנה ממש הופיעה הלהקה תחת הכותרת "שלישיית שוקולד מנטה מסטיק" וסיימה במקום השני בפסטיבל שירי הילדים עם "אברה קדברה". ארבע שנים לאחר מכן, הן נשלחו לייצג את ישראל באירוויזיון עם "אמור שלום", שסיים במקום שישי בהאג.

אחרי שש שנים של הצלחה לא קטנה (עם להיטים כמו "זה טוב זה טוב", "נח" עם מתי כספי וכמובן – "מי המנטה? מי המסטיק? מי השוקולד?"), ירדנה ארזי החליטה שהיא פורשת מהלהקה ועוברת לקריירה עצמאית, מה שגרם מעשית לפירוק הלהקה. היו ניסיונות לאחד אותה מחדש, אפילו עפרה חזה ז"ל גויסה לעניין לזמן קצר, אבל זה לא צלח באמת. מתוך הצורך הזה, נולדה הלהקה הבאה בתור: המפיק אבשלום רובין החליט למלא את הוואקום שהותירה "שוקולד מנטה מסטיק", והקים את "סקסטה" שפרצה לתודעה עם להיטים כמו "נולדתי לשלום", "סינדרלה" (שסיים במקום השני בקדם אירוויזיון 1981) ו"אני עושה לי מנגינות".

בין לבין, קיבלנו גם את תופעת "הכל עובר חביבי", שבשנת 1975 נוסדה במסגרת מופע משירי שנות החמישים של המפיק אמנון ברנזון (ובבימויו של צדי צרפתי). שם התאחדה סולנית להקת פיקוד מרכז, שלומית אהרון, עם שלישיית "אף אוזן גרון" (שהיתה חלק מ"ליל חניה" האגדי). הלהקה פעלה במשך לא פחות מ-27 שנים, כולל הופעה באירוויזיון 1981 עם "הלילה", ושירים כמו "החגיגה נגמרת" ו"על מדרגות הרבנות". כש"הכל עובר חביבי" סירבו (מסיבות שונות) לבצע את השיר "הללויה" – נולדה להקה מהונדסת נוספת, "חלב ודבש", שהוקמה על בסיס אותו רעיון של רביעייה (סולנית אחת ושלושה גברים) לפני האירוויזיון שהתקיים בישראל ב-1979. התוצאה היא שיר בלתי נשכח, זכייה שנייה ברציפות והצלחה גדולה בישראל וגם בעולם.

אז ככה זה התחיל: יוזמות של מפיקים (רובין, פשנל, ברנזון) שזרמו בעיקר עם המוזיקה הישראלית של התקופה. מה שנוצר, נוצר מכאן, מהלהקות הצבאיות, מהקלאסיקות העבריות, מבמות הבידור הישראליות הקיימות. ההמשך כבר יושפע הרבה יותר ממה שקורה מחו"ל.

הלהיטים: מ"מנגו" ועד "היי פייב"

באמצע שנות השמונים המוזיקה הישראלית החלה להיפתח יותר לעולם, וגל חדש של להקות פופ מהונדסות הגיע לפרקו. בשנת 1988 מחליטים מנכ"ל חברת התקליטים "הליקון" רוני בראון והמפיק שלמה שיין להקים שלישיית בנות נוסח להקת "בננהרמה" שהצליחה מאוד בבריטניה באותם ימים. מהבננה שלהם נולדה ה"מנגו" שלנו. צדי צרפתי חוזר, הפעם בתור מנהל אמנותי, ומחבר בין יסמין גמליאל, מיכל צפיר ומירי נבו. בסוף 1988 "מנגו" מוציאה סינגל כפול הכולל שני שירים – "גרה בשינקין" (שכתב יאיר לפיד) ו"מתחילה מהתחלה" שיצרה חוה אלברשטיין. שניהם הופכים ללהיטי ענק.

בקדם אירוויזיון 1989 "מנגו" מתחרה עם השיר "ידידיי" ומפסידה לגילי, גלית ו"דרך המלך". העסק לא מחזיק (או שמאמסתבך והולך), וב-1990 הלהקה מתפרקת. בשביל הקייס סטאדי הבא בתור, נצטרך לחכות ארבע שנים – ל-1994, אז המפיקים יאיר שדה וגרי ולדובסקי מחליטים להקים את "ללדין", שוב שלישיית בנות, שמוציאה להיט אחד ענק ושמו "יעקב" שמתנגן עד היום ברדיו. "ללדין" עשתה עוד כמה הופעות מעניינות, כולל בסרט "סטריפטיז" של דמי מור וגם כקולות רקע בלהיט "להתראות נעורים שלום אהבה" של משינה, אבל גם זה לא ממש עבד – כמו גם להקת "בנות יעקב" שהוקמה כיורשת החוקית שלה ונעלמה כלעומת שבאה.

וכאן, אנחנו מגיעים לרגע בזמן שבו זה עבד, וממש עבד, ואולי בפעם היחידה שבה זה עבד. בשנות התשעים צמחה בארצות הברית תופעת פופ מפלצתית: להקות בנים. חמישה גברים צעירים מסוקסים ששרים לחנים קליטים, יודעים גם לזוז על הבמה ומושכים הערצה גדולה ומצווחת בקרב נערות צעירות. "בקסטריט בויז" ו"אן סינק" החלו לפעול בשנים האלה בארה"ב, ובארץ – כמו במקרה של "מנגו" – חיפשו את התשובה הישראלית. וכך חברת "הד ארצי" מחליטה להקים את "פרויקט חמש", בפיקודו של המפיק המוזיקלי וחבר להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שי להב.

כך נולדה "היי פייב" – להקת הפופ הישראלית הטהורה והמצליחה ביותר בפורמט הזה. בשנת 1997 יצאו מייקל הרפז, אייל שחר, עידן יסקין, אייל דסאו ואמיר פיי גוטמן לאור והצליחו בצורה מטאורית, עם הופעות ענק בכל הארץ, שירים שכבשו את הרדיו (מ"אני" ועד "יום מעונן") ואלבום זהב (20 אלף עותקים) – להקת בנים כמו שלהקת בנים צריכה להיראות. מעריצות צורחות, כוכבות אמיתית שעד אז ואולי גם מאז לא ידענו. זה נמשך ארבע שנים מדהימות, כולל אחרי העזיבה של הרפז ב-1999, עד הפירוק הסופי בשנת 2000. מכאן, זה יילך וידעך.

הסוף? ישראל אינה מאמינה בפורמט

כל היוזמות שבאו לאחר מכן להחיות את פורמט להקת הבנים/בנות – אמנים יפים, שיודעים גם לרקוד וזוכים להערצת המונים – לא התקרבו אפילו לשחזר את ההצלחה המטורפת של "היי פייב". להקת "חמסה" הוציאה להיט אחד ענק בשם "אתה חייב למות עליי", אבל די נעלמה אחריו. להקות כמו "גיים בויז" ו"דיימונדז" הוקמו, ואפילו מדי פעם ייצרו כמה שירים שעבדו בפלייליסטים, אבל לא הצליחו לייצר הצלחה משמעותית לאורך זמן.

למה זה לא עבד? "היי פייב", בסופו של דבר, היתה אירוע נקודתי, מצב שבו כל הכוכבים הסתדרו בשורה. חבורת בנים מוכשרת ויפת תואר, מפיקים ומיטב הכותבים שגויסו למשימה, וגם הקהל הישראלי שחיפש משהו חדש וכיפי. אלה גם היו שנים מאוד אופטימיות בישראל, אבל כמה חודשים אחרי פירוק הלהקה פרצה האינתיפאדה השנייה. במקביל, גם הבוי-בנדז החדשים שניסו להנדס בארה"ב פחות עבדו, הקהל הפך ציני ומחודד יותר, והחל לסלוד מהפופ המתועש. תוסיפו לזה את העובדה שהרדיו המקומי שלנו היה פחות פתוח לפופ, בטח כשיש פיגוע, ותקבלו את העובדה שלהקות מהונדסות הן כבר לא ממש סחורה.

האם "איי באטרפליי" תצליח? רוברטו בן שושן כבר ידע לייצר אמנים שהתפוצצו על הבמות המרכזיות, אבל גם בגיבוי סדרת טלוויזיה זה לא יהיה קל. האוזן הישראלית פחות סבלנית ללהקות שנוצרות יש מאין. גם באופן כללי, זאת לא תקופה של להקות חדשות, והפלייליסט מלא בעיקר בזמרים וזמרות בודדים, לרוב גם כאלה שכותבים את שיריהם. נדמה שהרצון הברור של הקהל הוא ביצירה אותנטית.ההיסטוריה של "להקות הרעיון" אמנם מכילה כמה הבלחות של הצלחה מטאורית – אבל בסוף זה לא באמת עובד לנו ולא הופך לכוח תרבותי אמיתי. מקסימום וואן היט וונדר.

האם אפשר לעשות פופ בעברית? ברור שכן, כבר ראינו את זה קורה. אבל בפורמטים אחרים. הישראלים מעדיפים גם את הפופ שלהם מיוצרים אישיים או סולנים מבצעים, ולא מלהקות מהניילונים. המעריצות של "היי פייב" התבגרו והדור החדש כבר מוצא את המוזיקה שלו בטיקטוק ולא מחכה למפיקים ממולחים. ישראל בטח לא מחכה ללהקת בנות חדשה.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• פופ ישראלי
• היי פייב

>> פסטיבל חשיפה בינלאומיתייפתח ביום שלישי הקרוב (18.11)ויתקיים במשך שישה ימים בין תל אביב לירושלים במגוון לוקיישנים מסעירים שיציגו ל-50 אורחים מתעשיית המוזיקה בחו"ל כ-60 הופעות לוהטות של מיטב תוצרת הייצוא הישראלית (אמרנו שרובן בכניסה חופשית?). אחת המגמות הבולטות בו השנה היא נוכחותן של מוזיקאיות רבות, זמרות-יוצרות ממגוון ז'אנרים מסחרר עם נוכחות קולית מהפנטת. אספנו עליהן המלצות מהמנהלת האמנותית של הפסטיבל הדס ונונו, כמו גם מחברות הועדה האמנותית ומהאורחים הבינלאומיים שיגיעו לפסטיבל. קבלו את הקולות הנשיים שישאירו אימפקט בעולם בשנה הקרובה.פרטים ותוכניה מלאה כאן.

הדס ונונו // מנהלת אמנותית

קשה מאוד לבחור שתיים בלבד מתוך ליינאפ שמכיל הרבה מאוד גיבורות נשיות מקשת ז'אנרים רחבה. אני חושבת שבתור התחלה, עצם זה שהן נבחרו ונמצאות בליינאפ הזה מעיד על כך שיש להן פוטנציאל הצלחה בינלאומי. אם אני אתן רגע זרקור לשתי אמניות, אסמן שתיים משני צידי המתרס הז'אנרי:

שרון מנסורשמגיעה עם הטריו שלה – היא פסנתרנית ג'אז שמביאה גם את הג'אז, גם את האלקטרוניקה, גם מוזיקה מהמזרח התיכון, מביאה סאונד מאוד מאוד פרשי. היא כבר מתחילה להצליח בעולם, את האלבום הבכורה שלה הוציאה בלייבל אקט. אני ממש צופה לה עתיד מזהיר.

זוהרה– זמרת וקלידנית כבר הרבה שנים, אנחנו מכירים אותה מכל מיני הרכבים קודמים שהיא השתתפה בהם, כולל הלהקה הבינלאומית אוי ואבוי. לפני שנה היא הוציאה אלבום שמביא פופ, אלקטרוניקה ומזרח תיכון, עם קול מאוד נעים ועוצמתי.
יהיה מאוד מאוד מעניין לראות איך הן פוגשות את הבמה, כל אחת מהן, בפסטיבל.

ניצן פינקו // חברת הוועדה האמנותית

עירית רוז שרון– בעיני תגלית השנה. היא מקורית בכל עיבוד ובכל ביצוע, ואף פעם לא נשמעת אותו הדבר. השירים שלה כאילו מגיעים מתוך עולם אחר. חושבת ששילוב שלה בפסקול של סרט או סדרה יכול לעזור להביא את המוזיקה העוצמתית שלה קדימה.

שקד מילר– FKA Twigs הישראלית. מאוד ורסטילית, משתמשת בקול שלה בצורות ובדרכים שונות. יש לה גרוב, הפקה מדויקת, כל מה שצריך.

דני קוטנר– היא רגע לפני פריצה, אני חושבת שמה שצריך זה שיר עם פזמון חזק שיגרום לה לפרוץ בארץ ובעולם. עוד לא שמעתי את האלבום המלא אבל אני מהמרת שיש שם שיר כזה.

John Acosta // מאורחי הפסטיבל

דגה פדר–אני נרגש במיוחד מההופעה של דגה פדר! היא מביאה שילוב עוצמתי של תנועה אתיופית מסורתית עם שפת מחול ישראלית עכשווית, ועבודתה עם להקת המחול בטא היא בעלת דיוק רגשי ועומק תרבותי.

Jason Furman // מאורחי הפסטיבל

מייקי –יש לה עיבודים כל כך יפים. היא גורמת למוזיקה להתעורר לחיים.

שקד מילר –לישראל יש מלכה. קוראים לה שקד מילר. והיא כל מה שצריך.

Heather Waters // מאורחות הפסטיבל

ואלרי חמאתי–קולה של ואלרי נושא טוהר; יש בו כנות וזרימה רגשית וגולמית שמרגישה אנושית מאוד. אני גם אוהבת את המסר הכללי שלה שמשקף את ישראל כמקום עשיר ומגוון שיש לו את היכולת להוות גשר בין כל השפות והדתות. אני להוטה לראות אותה בפעולה בהופעה חיה ביחד עם קהל.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• פופ ישראלי
• חשיפה בינלאומית

בתזמון לא מקרי, נועה קירל שוב חוזרת למוקד תשומת הלב: השבוע, סוף סוף, היא תתחתן עם בחיר ליבה דניאל פרץ, באחד האירועים הכי מתוקשרים של השנים האחרונות: נישואין בין שוער נבחרת ישראל (שנמצא גם הוא בצומת דרכים) ובין מי שהצליחה לקבע את עצמה ככוכבת הפופ של המדינה. בתוך השבוע הזה, אחרי אלבום וסדרת דרמה שלא היכו גלים, מגיעה גם סדרת דוקו חדשה, "אני נועה קירל" שעלתה אתמול ב-yes (וגם בפרטנר TV במקביל).

הסדרה מנסה להתחקות אחר חייה של קירל בשנתיים האחרונות – בין הפארקים, המלחמה, ההופעות בחו"ל והרומן המתוקשר עם פרץ. צריך לציין שזו לא הפעם הראשונה שנעשה ניסיון שכזה לתעד את הזמרת – כבר ב-2015 היא השתתפה בסדרת דוקו-סלב בשם "פושרז" ב-HOT על אמנים צעירים שמנסים לפרוץ קדימה; ולפני שנתיים, עם חשיפת השיר שלה לאירוויזיון 2023, הופק עליה סרט דוקו בשני חלקים ששודר בכאן 11. אבל "אני נועה קירל" מתיימר לכאורה להביא משהו חדש ואחר אל המסך.

"בפעם הראשונה בחייה היא בוחרת להסיר את המסכות, את התדמית הנוצצת, המושלמת, ומזמינה אותנו להיכנס פנימה, לחיים האמיתיים שלה, חושפת את הקושי, המשברים, והמורכבות שבלהיות נועה קירל", כך נכתב בטקסט השיווקי שמלווה את הסדרה. האם הסדרה באמת חיה לפי ההבטחה הזאת? ספק מסוים.

>> סמנו שלא תפסידו: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> עיניים אלי: 21 סדרות חדשות שבטח תרצו לראות בנובמבר

מי שעומדת מאחורי יצירת הדוקו הנוכחית היא הבמאית סיגל שביט – מי שהתמחתה בסדרות דוקו-ריאליטי על סלבז. מאחוריה נמצאות קלאסיקות קאלט כמו "המאסטרו" על צביקה פיק ז"ל, "הבוזגלוס" על משפחת הכדורגלנים ו"הגולדשטיינים" על ניקי גולדשטיין ומשפחתו. אבל בניגוד לסדרות הללו, שהפכו לסדרות דאחקה קלילות שכיף לראות בבינג', "אני נועה קירל" היא סדרה רצינית יותר. אין כאן המון רגעים משעשעים. יש סיפור של כוכבת, אישה צעירה בתקופה מאוד מורכבת בחייה ובקריירה שלה.

התחושה הבלתי נמנעת מצפייה בסדרה היא ששוב, כמו הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליה במרץ 2023, יש כאן עיסוק רב מדי בתעשייה הגדולה שסביבה ופחות מדי בה עצמה. לצד דמויות שהופיעו בדוקו ההוא, כמו הסוכן רוברטו בן שושן וההורים אילנה ואמיר, מצטרפות לא מעט דמויות אחרות מהמעטפת המקצועית שלה, כמו המנהל האישי צחי אגדה והמפיקה בחו"ל, קמילה חנטוב. זה אכן קולע לאמת: כמו לכל כוכבת פופ רצינית, גם סביב נועה קירל יש מערכת אנושית שלמה שעובדת בזה. אבל הטיקט של הסדרה היה חשיפת הסיפור שלה – ולא שלהם. ובכך היא קצת מתהפכת על עצמה.

זה לא שהסדרה נטולת רגעים אישיים ואינטימיים – יש כאלה, כולל כמה וידויים מקסימים – אבל הם נבלעים בתוך בליל המונולוגים והטסטות של כל העולם ואחותו, כך שכמעט קשה לשים לב לקיומם. האם אפשר שפעם אחת קירל תקבל את הקול שלה סולו? שפעם אחת נשמע רק אותה, ולא עוד פעם את ההורים המגוננים והסוכנים והמפיקים השומרים? לנועה קירל יש סיפור לספר וכשהיא מקבלת הזדמנות – היא יודעת טוב מאוד לספר אותו לבדה. רעשי הרקע רק מפריעים – גם אם הם מספקים אחלה יחסי ציבור. במילים אחרות, יש כאן יותר "אנחנו נועה קירל". ה"אני" קצת מתחבא, וחבל.

מוטיב מרכזי בסדרה הוא מערכת היחסים בינה לבין דניאל פרץ – ה"פאוור קאפל" של תעשיית הבידור הישראלית בשנים האחרונות. שני אנשים צעירים שחיים בשני עולמות מאוד תובעניים – מחד, קירל ולו"ז ההופעות הצפוף שלה (וכל מה שמסביב), ומצד שני פרץ שמשחק (או לפחות, מתאמן) בפסגת הכדורגל – מועדון הפאר באיירן מינכן. בדרך, הם לא היו צריכים רק להילחם על האהבה שלהם – אלא גם בלא מעט ציניות מסביב.

לא מעט אנשים, בעיקר סביב הצעת הנישואים של פרץ לקירל, קצת לעגו לקשר הזה וקראו לו "רומן מבוים" שנועד לקדם את הקריירות שלהם, ולא משהו שנולד באופן אורגני.הסדרה נאבקת בזה. היא חושפת הרבה מאוד ממערכת היחסים של שניהם ואת ההקרבה שלהם זה למען זו רק בשביל עוד כמה דקות ביחד. קירל ופרץ נורא רוצים שתאמינו להם – מה שבאופן אבסורדי רק מגדיל את החשד והציניות. מי שכל כך עסוק בלצעוק כלפי חוץ "אנחנו מאוהבים!", בעיקר ממחיש חוסר ביטחון ופחות מדגמן אהבה כנה. קצת עצוב שזוג שעומד להתחתן בעוד כמה ימים צריך כל הזמן להוכיח שהוא זוג אמיתי, ולמרות זאת היו כנראה דרכים יותר אלגנטיות לעשות את זה מהאופן שבו מנסים להשליט נרטיב בסדרה.

אפרופו עולמות הכדורגל, קשה שלא להשוות בין "אני נועה קירל" לבין סדרת דוקו מז'ורית אחרת שעלתה ב-yes, הסדרה על ערן זהבי. קירל וזהבי הם אנשים שונים מאוד, אבל קו אחד מחבר ביניהם: הם כוכבים שיודעים שהם כוכבים, במרחב תרבותי שבדרך כלל מאוד חשדן כלפי סטארים וממתין למפלתם. אבל יש הבדל עצום בין הסדרות – אצל ערן זהבי הייתה כנות גדולה ודיבור ישיר. גם ב"זהבי" היו מרואיינים אחרים, אבל הם היו התוספת בצד, והכוכב עמד במרכז. בסדרה על קירל הפריים הרבה יותר צפוף.

איזו מין כוכבת היא נועה קירל? בניגוד לכוכבות פופ אחרות בעולם, האופי שלה מעט שונה. אולי בגלל שהיא באה ממדינה במלחמה, קירל מדגישה ללא הרף את הפייטריות שלה ("בנות כמוני לא בוכות"). זה לא סיפור על חיי זוהר ותהילה, אין פה בדיחות ורגעי קאלט ויראליים. יש המון זיעה ומאמץ ועבודה קשה, ורצון עז להוכיח לכולם שהיא לא זכתה בכוכבות מן ההפקר. כי בישראל אי אפשר פשוט להיות כוכב פופ שהחיים שלו דבש – זה תמיד חייב לבוא עם מחיר. להיות ערה כשכולם ישנים.

"אני נועה קירל" מציגה תהליך התבגרות שכבר עברנו עם לא מעט כוכבות פופ בעולם, כאלה שמתחילות בתור "פופ איידול" צעירה ותמימה, עוברות למשהו יותר סקסי ומסוכן, ומגיעות מתישהו לשלב שבו הן פושטת מעצמן את חליפת הפופסטארית ומתחילות לדבר אמת. לצערי, "אני נועה קירל" אולי מתקדמת בכיוון הזה, אבל עוד לא שם. קירל עדיין מחכה לרגע שבו יאפשרו לה להיחשף באמת ויש עוד המון קריירה לפניה, אבל מי שמצפה לדוקו החושפני שבו היא סוף סוף יוצאת מקליפת הכוכבות, צפוי להתאכזב.

• ביקורת טלוויזיה
• נועה קירל
• yes
• פופ ישראלי

ראש השנה תשפ"ה תופס את מדינת ישראל בלימבו. בשנה שעברה בזמן הזה, היינו עדיין בתוך שנת האבל. הטקסים לציון שנה לשבעה באוקטובר, כמות החטופים האדירה שהייתה אז בשבי (ולא הצטמצמה מספיק מאז) והתחושה שכמעט כל מי ומה שהכרת חווה אובדן בדרך כזו או אחרת – הפצע היה עדיין טרי. אבל שנה עברה – וגם אם הכאב עדיין חי איתנו ואפילו חי מתמיד, התחושה היא של דואליות – מצד אחד החדשות העצובות לא מפסיקות להגיע ומצד שני מעל פני השטח הכל מרגיש כאילו בסדר. תשפ"ה היתה השנה שבה הפריים טיים חזר לדפוק, מקומות העבודה ומקומות הבילוי פתוחים – הדברים חזרו לשגרה לכאורה. חוץ מהרגעים האלה שבהם נתקלים במציאות – כששישה חיילים נהרגים, כשיש פיגוע, כשמתחילה מלחמה עם איראן.

אחד הדברים שהכי מעידים על מצב הרוח הלאומי הוא המצעד השנתי של גלגלצ. התחנה המיינסטרימית שפותחת את ההצבעות שלה לקהל, מצליחה פעם בשנה לגעת בססמוגרף הכי רגיש לתחושות הציבור באותה נקודת זמן: באינתיפאדה השנייה המצעד התמלא בשירים לוחמניים וגם עגמומיים (את המצעד של תשס"ב 2002 הובילו "דרכנו" מ"הבורגנים", "מדברים על שלום" של מוקי ו"שיר עצוב" של אביב גפן); גם בקורונה הסאונד קצת ירד מהמסיבתיות לטובת שירים אישיים ואינטימיים יותר (מ"רסיסים" של רביב כנר ועד "שרק תחייך" של יובל דיין). וכן, זה הגיע גם לשבעה באוקטובר.

הנה רשימת השירים שהובילה את המצעד של גלגלצ בשנה שעברה: "גיבורי על" של להקת "התקווה 6", "תרקדי", שיר הזיכרון של אושר כהן לזכר הרוגי הטבח בנובה, "Hurricane" של עדן גולן (במקור "הגשם של אוקטובר", השיר שהיה אמור לייצג אותנו באירוויזיון ונשא את הכאב הישראלי) ובמקום הראשון "חרבו דרבו" של נס וסטילה. כולם מתכתבים בצורה כזו או אחרת עם הפצע שעמד במרכז הלב, בעצב, בגאווה או בנקמה כועסת ואלימה. זה קרה כי הלב שלנו עדיין היה שם – עדיין שחינו בתוך אוקיינוס הכאב, הטראומה עטפה את הכל סביבנו. אבל שנה עברה וגם זה השתנה.

גם אם לא לכך התכוונו יוצרי השיר המקוריים, התחושה הברורה שעוברת מההצלחה של השיר הזה היא "דווקא" פלוס אצבע בעין. כמו טנק של ברסלבים שמגיע לזירת פיגוע

אז תגידו מזל טוב לשיר השנה החדש שלכם – "תמיד אוהב אותי", שמבצע הזמר ששון שאולוב. למען הסר ספק – הטקסט הזה אינו התקפה אישית על שאולוב, שבסך הכל עשה להיט פופ קליט (שאפו). הוא גם לא על מי שיצרו את השיר במקור – הראפר החרדי אלייצור או הרב שלום הרוש שכתב אותו. הוא נועד לנו – אלה שהפכו את השיר הזה לשיר השנה, וכנראה לא שמים לב למסר המבעית שהבחירה הזאת משדרת.

"תמיד אוהב אותי" הוא שיר שבא מגלקסיה אחרת. הוא לא קשור למציאות שאנחנו חיים בה, הוא לא קשור לתחושת החנק שמלווה את כולנו כמעט מדי יום. הוא אפילו לא מנותק מהמצב – הוא פשוט סותר אותו בצורה מוחלטת. אם כולנו מרגישים בבטן עצב או כאב או חרדה מהמצב, הווייב של שיר השנה תשפ"ה הוא בכלל שמחה גדולה – כאילו שהתקופה הנוכחית היא סיבה למסיבה. "השם יתברך תמיד אוהב אותי", שר הפזמון החוזר (והחופר), "ותמיד יהיה לי רק טוב. עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". מה, לא טוב לכם?

>> מזל טוב תל אביב, יש לך פסטיבל חדש ושלומי שבן מנהל אותו
>> הרבה יותר מפסטיבל: 52 שעות של דאנס, גוף ונפש בלב המדבר

גם אם לא לכך התכוונו יוצרי השיר המקוריים, התחושה הברורה שעוברת מההצלחה של השיר הזה היא "דווקא" פלוס אצבע בעין. כמו טנק של ברסלבים שמגיע לזירת פיגוע – כך השיר הזה לא מנסה למצוא את האופטימיות (כי כולנו מחפשים תקווה או מזור לכאב בדרך כזו או אחרת), אלא מפברק וצועק אותה בווליום מחריש אוזניים, עם מקצב האוס ומכונות תופים שקורצות ישירות לברסלבים עם הוואן. מרגישים שהמציאות חונקת אתכם? מודאגים מהמצב? מפחדים מהעתיד? בעיה שלכם, יא חמוצים. אנחנו נמשיך לספר לכם ש"תמיד יהיה לי רק טוב".

וכן, צריך לדבר גם על המילה הזאת. "תמיד". תמיד יהיה רק טוב? במאה אחוז מהמקרים? אין איזה עשרה אחוזים של אפשרות שלא יהיה טוב? כמעט בלתי נתפס לחשוב איך בתקופה שמכילה כל כך הרבה צער, השיר הבולט ביותר והמצליח ביותר מתייחס למציאות בצורה אוטופית, משל חיינו ביקום מקביל, כזה שבו אנחנו לא מידרדרים במדרון מטורף למלחמה הכי קשה בתולדות הארץ הזאת, עם בידוד מדיני ונזק כלכלי גוברים, עם החטופים שעדיין בשבי ועם תחושת היריקה בפרצוף שמעניק לנו כל שר וח"כ בקואליציה הנוכחית.

ושוב – גם אם לא היתה כוונה פוליטית בכתיבת השיר, ברור שבבחירה הזאת היה גם מסר פוליטי. כי יש אנשים שמשוכנעים שהתקופה שאנחנו חיים בה בכלל לא עצובה. להפך. ינון מגל מדבר על זה ש"זו תקופה של נס", ואותו הדהדה גם השרה אורית סטרוק. שורה של אנשי ציבור במדינת ישראל, כולל אנשים מאוד בכירים, בכלל מסבירים לנו שזו התקופה הכי טובה שלנו – שהמצב שבו מדינת ישראל מצורעת בעולם, מתרסקת כלכלית, עוברת חרם תרבותי, מאבדת כל יום את טובי בניה ו-48 אזרחים שלה נמצאים במנהרות ואף אחד לא יודע מה קורה איתם, הוא מצב נורמלי ואפילו חיובי. זה לא רקוב, זה דבש.

מה ש"תמיד אוהב אותי" מציע הוא לא דרך לרפא את הכאב, לנסות ולהבין את מקור הבעיה ולחפש את הפיתרון. הוא מציע הדחקה והכחשה – מצב שבו מדינה שלמה עומדת מול הסיטואציה הכי קשה שהייתה בה ושרה לעצמה שבכלל טוב לנו

את החיבור בין השיר לבין הסנטימנט הזה, עשתה תכנית "הפטריוטים" כשבעוד יום שבו נהרגו חיילים, פתחה שולחן עם השיר המפורסם ברקע. חיילים נפלו והפאנליסטים באולפן רקדו ושרו שהכל "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". זו היתה כמעט התרסה, או במילים קצת יותר עדכניות גזלייטינג קיצוני לישראלים האחרים שחיים איתם ורואים את הצד החשוך של המציאות: זה הכל בראש שלכם, יא שמאלנים מדוכאים. אנחנו בכלל בדרך הבטוחה לגאולה.

אני לא מאלה שמשוכנעים שהכל רע. אני בעצמי מנסה לחפש את התקווה ואת הצד המואר בכל דרך – אין דרך אמיתית אחרת לשרוד במקום כל כך קשה. המציאות מורכבת ואי אפשר להסתכל עליה רק בשחור ולבן. אבל אני די משוכנע שהדרך להתמודד עם החושך הזה היא לא לצעוק שיש אור (ועוד יותר אור, ועוד יותר אור). זה לא יהפוך את החדר למואר יותר. רק יוציא את הצועק קצת מנותק מהמציאות.האבסורד הוא שיש לא מעט מוזיקה אופטימית שלא מעליבה את האינטיליגנציה. כזו שמכירה בעצב הגדול ובכל זאת מנסה ללכוד סיבות לנחמה. "ראש למעלה" של טונה הוא שיר טוב בדיוק בגלל שהוא לא מתכחש למציאות המדכדכת. הוא מכיר באבל, מספר אותו ומצליח לרגש, ומתוך אוקיינוס הכאב הזה הוא קם ומנסה להציע אופק אמיתי – כזה שאפשר ללכת אליו בלי להרגיש מטומטם.

וכן, גם אני מבין את המשמעות הדתית של "תמיד אוהב אותי" ואת התפיסה שמנסה לחפש את האור גם בתוך החושך. אני אפילו מעריך אותה. אבל יש מקרים שבהם הניגודיות פשוט גדולה מדי וצורמת מדי. "תמיד אוהב אותי" הוא לא שיר של מדינה במלחמה, הוא שיר של מדינה בהזייה, מדינה שמנסה בכל הכוח לא להסתכל לעצמה בעיניים, לא להפנים את הכאב, אלא לברוח ממנו לצלילי "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", גם כשיש כל כך הרבה אנשים מסביבכם שעבורם המצב הוא לא טוב בכלל. אולי אפילו קטסטרופלי.

כי מה לעשות שהמציאות, כרגע, משדרת מנגינה אחרת מהרפטטיביות של "תמיד אוהב אותי". במציאות זו תקופה קשה, מאתגרת, שיש בה הרבה סימני שאלה ופחות סימני קריאה. תקופה שבה הרבה ישראלים עומדים נבוכים מול ההתרחשויות ולא מוצאים את עצמם ולא יודעים את נפשם. וכשממול כל הבלגן הנפשי הזה, הקאנון של המדינה טוען ש"תמיד יהיה לי רק טוב" – זה כנראה שיא עולמי בגזלייטינג.

בתקופה חשוכה אחרת של מדינת ישראל, לפני 28 שנה, כתב אריק איינשטיין ז"ל שיר שנקרא "האור בקצה". בתוך האווירה הכואבת פוסט רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – איינשטיין כתב: "כל הנרות שהדלקנו בלילה, לא יגרשו את החושך הקר הזה/ כל הרוחות שנשבו כל הלילה, לא יכבו את האור בקצה/ לא יכבו את האור שעולה בבוקר". אנשים, מתוקף היותם אנושיים, חייבים לחפש את האור. גם אני מוצא אותו בכל מיני חלקים של החיים שלי. במוזיקה, בקולנוע, בסדרות טובות, באנשים שיש לי בחיים שמפיחים בי תקווה, שמזכירים לי שמתישהו יהיה אור, אחרי התקופה החשוכה הזאת.

אבל מה ש"תמיד אוהב אותי" מציע הוא לא דרך לרפא את הכאב, לנסות ולהבין את מקור הבעיה ולחפש את הפיתרון. הוא מציע הדחקה והכחשה – מצב שבו מדינה שלמה עומדת מול הסיטואציה הכי קשה שהייתה בה ושרה לעצמה שבכלל טוב לנו. שמי שרואה את הרע, מחפש אותו בכוח. שאם "נחשוב טוב", גם "יהיה טוב". ובידיעה ברורה שזה לא מספיק – צריך גם לעשות טוב בעולם החומרי כדי שמתישהו יהיה טוב באמת. ושאף אחד לא יעזור למי שלא עוזר לעצמו.שנה טובה יותר לכולם.

• טור דעה
• מוזיקה ישראלית
• פופ ישראלי
• גלגלצ
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר

עם תקוות של מדינה שלמה מאחוריה, יובל רפאל עלתה במצו"ש האחרון אל בימת גמר האירוויזיון בבאזל, המקום שבו נוסדה מדינת היהודים. שם התמודדה מול מכבש של לחצים ושנאה (שנה שנייה ברציפות שאנחנו שולחים בחורה צעירה מאוד לספוג את האש), כדי לייצג את הפופ הישראלי בכבוד – והצליחה להפתיע את כולם. אבלבנוסף לסיפור שלה, במוצ"ש ציינה ישראל עשור שנים לאחד מהרגעים המשמעותיים בתולדות יחסיה עם תחרות האירוויזיון: החיבור עם תחרות הריאליטי המוזיקלית "הכוכב הבא". הרגע שבו התחלנו לקחת את האירוויזיון ברצינות.

>> משחק של דמעות: יובל רפאל לא באה לשחק במגרש האירוויזיוני
>> הטוב, הרע והמביך ברמות: דירוג שירי האירוויזיון של ישראל

נדב גדג', הראשון שנשלח לאירוויזיון מטעם הריאליטי של קשת, החזיר את ישראל לגמר אחרי היעדרות של חמש שנים עם "גולדן בוי" ואפילו הצליח להגיע למקום התשיעי המכובד (יחסית לתוצאות עד אז).זה פתח את השער לעשור הכי טוב של ישראל בתולדות האירוויזיון. כן, היו שתי זכיות רצופות בשנות השבעים עם "אבניבי" ו"הללויה". היו גם שתי ההעפלות הרצופות של אבי טולדנו למקום השני עם "הורה" שלו ו"חי" שכתב לעפרה חזה ז"ל, והיתה, כמובן, דנה אינטרנשיונל ההיסטורית ופורצת הדרך ב-1998. היו גם הצלחות נוספות (אורנה ומשה דץ, שירי מימון) – אבל כשמסתכלים על התמונה הכוללת, אלה היו הבלחות. מקרים ספציפיים שבהם שיר מוצלח או נראטיב טוב עזרו לנצח את הבינוניות הכללית.

ב-42 השנים הראשונות של ישראל בתחרות, רוב הזמן, היינו בינוניים ומטה והשתדלנו לא לעשות יותר מדי פדיחות. ואז הגיע העשור האחרון. והוא מטאורי. לא פחות מזה. בעשר השנים האחרונות, ישראל נעדרה מגמר האירוויזיון רק פעמיים – פעם אחת עם מיכאל בן-דוד (שנבחר דרך "אקס פקטור ישראל"), ופעם אחת כשהתחרות בוטלה בגלל הקורונה. מתוך שמונת הגמרים שבהם השתתפנו, בארבעה הגענו לעשיריה הראשונה – ובשלושה לטופ 5: מקום חמישי לעדן גולן בשנה שעברה, מקום שלישי לנועה קירל לפני שנתיים, וכמובן – הזכייה הבלתי נשכחת של נטע ברזילי ב-2018. מספרים שלא ידענו עד שהגיע "גולדן בוי".

למרות האווירה החשדנית באירופה (שבשנתיים האחרונות הפכה עוינת לפרקים) ישראל הפכה למדינת אירוויזיון חזקה ששווה לספור אותה. ומעבר לעובדה שנשלחו מבצעים נהדרים ושירים מעולים, צריך גם לתת הרבה מהקרדיט לבית הגידול – הלוא הוא "הכוכב הבא לאירוויזיון" של קשת ובעיקר של טדי הפקות. השילוב בין הריאליטי המוזיקלי שחיפש את דרכו אחרי שקיעת "כוכב נולד", לבין התחרות האירופית שהיתה במשבר ארוך שנים מבחינת היחס של הקהל הישראלי ועל סף חוסר רלוונטיות מוחלטת – יצר חיבור מחודש ללב הקולקטיבי של עם ישראל הבוהה בסלון ולסאונד העדכני. זה התבטא היטב גם בטבלאות הרייטינג וגם בהצלחה שאי אפשר להכחש לקיומה ברמת התחרות וההישגים בה.

האמת היא ששורשי החיבור הזה נזרעו עוד קודם: יוצאי "כוכב נולד" שלטו באירוויזיון גם לפני 2015. הראשונה היתה שירי מימון, שנתיים אחרי ניצנים, שנשלחה לטורקיה עם "השקט שנשאר"; אחריה באו הראל סקעת, בועז מעודה ומיי פיינגולד. זה, כמובן, לא היה מקרי; הדבר הגדול ביותר ש"כוכב נולד" עשתה עם לידתה היתה החזרת הכבוד לאמן המבצע. לא סינגר-סונגרייטר עם גיטרה על הכתף, אלא מי שההופעה היא לחם חוקו ועבורו היא לב העניין. זה התחבר באופן מצוין עם האירוויזיון, תחרות שבה לביצוע יש משמעות מכרעת – הרבה יותר מלטיב השיר, איכות המילים או המלודיה הקליטה.

הצעד הטבעי הבא היה החיבור הרשמי, הרגע שבו נדלג על הוועדה המסדרת ששיגרה לא מעט שירים מביכים לאירופה (או על הקדם-אירוויזיון הקצת ארכאי), והעם כולו בוחר את הנציג לאירוויזיון בפריים טיים. להיטי הריאליטי של טמירה ירדני ויואב צפיר הפכו אותם ואת טדי הפקות למכונה משומנת שמייצרת פרפורמרים פופיים ונותנת להם מעטפת מקצועית גם אחרי שהמצלמות כבות. הם הביאו איתם אנשי מקצוע מיומנים כמו דורון מדלי, והפנימו שהמטרה באירוויזיון היא לייצר להיטים סוחפים ומעודכנים עם טאץ' חמקמק של חוצפה ישראלית שרק עין מקומית תבחין בו.

למרות שהחיבור הזה מוכיח את עצמו על הבמות הגדולות של אירופה, להיתוך בין "הכוכב הבא" והאירוויזיון יש גם צדדים פחות חיוביים. בסופו של דבר, מה שראינו מול עינינו בעשור הזה זו סוג של הפרטה זוחלת. האירוויזיון, ברמה הרשמית, חייב להיות פרויקט של רשת שידור ציבורית. הוא גם משודר בכאן 11, תאגיד השידור הציבורי, ששייך לאזרחי המדינה. אבל הליך בחירת הזמר כבר לא מתקיים במסגרת שידורי הרשות הציבורית, אלא בתוכנית הכי פופולרית של ערוץ 12 המסחרי, תוכנית שחברת הפקה מסחרית שולטת בה ביד רמה.

בחירת השיר שמייצג אותנו באירוויזיון, וגם כאן התוצאות מדברות בעד עצמן, נשארה בגבולות החמימים של משפחת טדי-הפקות-הכוכב-הבא-קשת.חמישה שירים שנבחרו בעשור האחרון – "Golden Boy", "Made Of Stars", "Toy", "פקר ליבי" (שלא נשלח ב-2020) ו"יוניקורן" – נכתבו על ידי דורון מדלי. עוד שניים, "Hurricane" ו"New Day Will Rise" שייצג אותנו השנה, נכתבו על ידי השופטת קרן פלס. אתם יכולים לחשב לבד כמה זה יוצא באחוזים.

כבר ראינו לפחות שני מקרים ידועים שבהם נטיית הלב הטבעית ללכת עם אנשי "הכוכב הבא" וטדי הפקות התנגשה בעקרון ההזדמנות השווה לכולם. אתהדוגמה הראשונה והזכורה היטב קיבלנו ב-2018, כש"טוי" של דורון מדלי וסתיו בגר ניצח את "באסה סבבה" של נטע ברזילי עצמה, שרצה כל העונה ההיא על טיקט של יוצרת פופ. במבחן התוצאה, זה עבד כי "טוי" זכה באירוויזיון, אבל אין ספק שהעובדה שלהפקת "הכוכב" יש משקל רב בבחירת הזמר, משפיעה גם על ההחלטה לגבי זהות הכותבים; כך גם קרה השנה, כאשר נשמעו לא מעט טענות מצד יוצרים על כך שהבחירה הוטתה לטובת פלס (שופטת בכירה ב"הכוכב הבא"), שבסופו של דבר השיר שלה הוא זה שיבוצע הערב על הבמה בבאזל.

כלומר, בסופו של דבר השאלה "מי ייצג אותנו באירוויזיון?" עברה מרשות השידור/התאגיד ומבעלותו של הציבור, לשתי חברות פרטיות ומסחריות שאינן חייבות שום דין וחשבון לציבור. ומצד שני,יואב צפיר, טמירה ירדני, דורון מדלי וקרן פלס הם אנשים שיודעים לעשות פופ. הם מקצוענים בתחום הזה, יש מאחוריהם ניסיון משותף של עשרות שנים רבות, ויש להם לא מעט קבלות.הם הצליחו לקחת את שאלת הנציגות הישראלית לאירוויזיון ממעמד די חבוט (ואפילו מגוחך, אם נזכרים בשנות התשעים העגומות) בחזרה למעמד של מדורת שבט לאומית.

היום בערב כולנו שוב נתאחד סביב זמרת ישראלית שתעלה על הבמה מול האירופאים ותייצג את כולנו, אחרי הופעה מצוינת ואף מרגשת בחצי הגמר. בתוך תקופה כל כך מסוכסכת ועצובה, זה משהו שיש לו ערך עצום. גם מי שמתנגד אידיאולוגית להפרטות, חייב להסכים שהשאלה צריכה להיבחן לגופו של עניין: האם טוב יותר, מבחינת האינטרס הציבורי הרחב, שהמדינה תנהל משהו או שגוף פרטי ינהל אותו? בדרך כלל האינטרסים הסותרים בין רווח פרטי לתועלת ציבורית מכריעים בוויכוח, אבל כשבוחנים את ההפרטה הלא רשמית הזאת, אין ולא יכול להיות ספק שהיא הועילה לכל הצדדים המעורבים: המעמד שלנו באירוויזיון השתפר פלאים, התוצאות הרבה יותר טובות, השירים הרבה יותר פופולריים גם ברדיו הישראלי והאירוויזיון חזר ללב של כולנו. והערב, אינשאללה, הם יוכיחו את זה שוב.

• המסך
• קשת
• כאן 11
• אירוויזיון
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• פופ ישראלי