Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

צדק חברתי

כתבות
אירועים
עסקאות
תעמיס עוד קרטון, שיהיה (צילום: גטי אימג'ס)

ניוז פלאש: התחמנות הישראלית לא עובדת על הקורונה
טור דעה

ניוז פלאש: התחמנות הישראלית לא עובדת על הקורונה

מעמיסים קרטוני ביצים בסופר, נוסעים לליל הסדר עם המשפחה ויוצאים מהבית כדי לצלם לייבים. למה הישראלים לא מבינים שאת הקורונה אי אפשר לתחמן?

תעמיס עוד קרטון, שיהיה (צילום: גטי אימג'ס)
תעמיס עוד קרטון, שיהיה (צילום: גטי אימג'ס)
8 באפריל 2020

יש המון דברים שניתן לשייך לישראליות. אחד הראשונים שקופץ לראש, לצד ערבות הדדית וחום אנושי, הוא תחמנות. אמנם אין לנו פטנט רשום עליה וכמו בכדורגל, אנחנו לא הכי טובים בה בעולם, אבל כולנו קצת ממזרים עם חיוך. ״חוצפה חיובית״ אנחנו קוראים לזה. יודעים במה אנחנו כן במקום הראשון בעולם? במספר עורכי הדין הגבוה לנפש. כבר עשור, לא פחות, שבישראל יש את הריכוז הגבוה ביותר של תחמנים מקצועיים, כאלה שלמחייתם עושים קווצ'ים בחוק.

הרי לא סתם ביבי הוא מלך ישראל; הוא מלך התחמנים, כך מעידים עליו שונאיו ואוהביו. רבים שיתפו לפני הבחירות הקודמות פוסט מזויף בפייסבוק בו לכאורה התפייט אברי גלעד על העובדה שנתניהו הוא "בן זונה אמיתי" ש"יודע לתחמן ולהקסים שועי עולם", מה שגרם להם לתמוך בו עוד יותר. מבינים מה קרה פה? מישהו תיחמן פוסט על כמה ביבי הוא תחמן בתור תעמולת בחירות – ואנשים קנו את זה.

אם כך, לא פלא שרובנו הפכנו לכאלה. מכניסה באור צהוב-אדמדם לצומת לא פנוי ועד גניבת מגבות מבית המלון, רק לא לצאת פראיירים. אז מה עושה הבן אדם כשהוא שומע שיש סגר מדיני ב-16:00? עומד בפקקים ב-15:00. מה הוא עושה כשהוא שומע שיש מחסור בביצים? מעמיס ארבעה קרטונים הביתה. ומה הוא עושה כשאומרים לו להישאר בבית? מחפש סיבה מספיק טובה לצאת החוצה.קחו לדוגמה את הלייבים. חוץ ממתים וחולים, הביאה איתה הקורונה גם גל של הופעות מוזיקליות וסטים של די ג'ייז המשודרים מאחת העמדות במועדונים שעברו הסבה לאולפן שידור, מה שמכניס אותם (מבחינת החוק לפחות), תחת ההגדרה "עסק חיוני". וכך, במו ידיו, הישראלי אמנם משחק בתוך הכללים אבל רק מחמיר את המצב שהוא מנסה לצאת ממנו. אפס התחשבות בכלל, אפס חשיבה על הטווח הרחוק.

הקורונה אדישה אלינו. לא אכפת לה מה היא עושה לנו והיא לא באה ללמד אותנו כלום. היא מגפה, תוצאה של וירוס המנסה להתרבות, לא להפוך לכהן ניו-אייג'. יחד עם זאת, זה לא אומר שאי אפשר ללמוד ממנה משהו. אם תשאלו אותי, אחד השיעורים הכי חשובים שסיפקה לנו הקורונה הוא שיש דברים שאי אפשר לתחמן, לא בהתחמקויות פתלתלות לשון ולא במניפולציות מספרים. הדבר היחיד שיעבוד נגדה הוא רק פעולה אחידה ונחושה של כל הפרטים בחברה.

אז כן, יש יותר גרועים מכם, ואתם לא עוברים על אף חוק. אז מה. תהיו קצת יותר טובים. קחו בימים האלה כל פעולה שאתם עושים ותכפילו במיליונים, כי זה האימפקט האמיתי שלה. כמעט כל חולה שנאבק כרגע לנשום הוא תוצאה של הדבקה שניתן היה למנוע. אם זו הנסיעה הקטנה לליל הסדר כשעוד היה חצי מותר או הפעם ההיא בה יצאתם מהבית שלא לצורך חיוני. מה שבטוח הוא שאם תישארו בבית, תוכלו להיות בטוחים שהצלתם חיים, כי מה שעבד עד היום פשוט לא יעבוד מעכשיו. תשאלו את בוריס ג'ונסון.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מעמיסים קרטוני ביצים בסופר, נוסעים לליל הסדר עם המשפחה ויוצאים מהבית כדי לצלם לייבים. למה הישראלים לא מבינים שאת הקורונה אי...

מאתנדב אגמי8 באפריל 2020

שישי חברתי: יריד כל מיני

שישי חברתי: יריד כל מיני

על האירוע

בגדי יד שנייה ומעצבים, פריטי אמנות וחומוס (כי לא עושים שופינג על בטן ריקה) יחכו לכם ביריד יום שישי קלאסי.

מתי ואיפה
יום שישי, 21.06.201912:00
מחיר
כניסה חופשית

בגדי יד שנייה ומעצבים, פריטי אמנות וחומוס (כי לא עושים שופינג על בטן ריקה) יחכו לכם ביריד יום שישי קלאסי.

יום שישי 21.06, 12:00תל אביב-יפו
קח מספר. צילום: Shutterstock

שותפות גורל: התוכנית החדשה של חולדאי להורדת שכר הדירה

שותפות גורל: התוכנית החדשה של חולדאי להורדת שכר הדירה

הכירו את היוזמה החדשה של ראש העיר: דירות נפרדות שחולקות מטבח, סלון או חדר משחקים. מתחת לרדאר כבר קיימת גרסה של הקונספט, וזה לא נראה טוב. ביררנו עם חולדאי אם יש לזה סיכוי אמיתי לעבוד בתל אביב

קח מספר. צילום: Shutterstock
קח מספר. צילום: Shutterstock

"דמיינו את כל האנשים חולקים את העולם כולו", זימר ג'ון לנון בתחילת שנות ה־70 והרטיט את לבותיהם של היפים רבים. 45 שנים חלפו והדור שלנו חולק בעיקר חובות, הרגלי שתייה מגונים ומתכונים של שלוש דקות למיקרו. יוזמה חדשה שהחל לקדם ראש עיריית תל אביב־יפו, רון חולדאי, שואפת לקרב בין בני האדם מעט יותר ולנסות להוזיל את עלויות המחיה התופחות. חזון הדיור השיתופי כולל דירות סטנדרטיות החולקות עם שאר דירות הקומה חדר פונקציונלי ספציפי – חדר משחקים לילדים, מטבח או סלון.

"בעתיד בני האדם יצטרכו להסתדר בדירות קטנות"

"מצוקת הדיור קיימת בכל העולם. יש מגמה ברורה של מעבר מהכפרים אל הערים, שבינתיים מצטופפות ומתייקרות", מסביר חולדאי. "זה הביא אותי לידי הבנה שבעתיד בני אדם יצטרכו להסתדר בדירות קטנות יותר, והשאלה היא איך אפשר לספק את כל השירותים ברמה גבוהה ובפחות שטח. במשרדים, למשל, אפשר לשכור היום רק שולחן וכיסא, וכל יתר הצרכים, כגון חדר דיונים וקפיטריה, הם משותפים. אולי דמי השכירות על השולחן והכיסא גבוהים, אבל אילו היית צריכה לשכור משרד שלם, זה היה עולה לך הרבה יותר.WeWork(חברה שמציעהשירותי משרדים משותפים– ד"מ) כבר החלה לפתח פרויקט מגורים חדש בתל אביב שנקרא WeLive. העליתי את הרעיון כאתגר ליזמים במסגרת כנס הנדל"ן של 'גלובס', ובמקביל יזמנו תחרות אדריכלים, שיציעו לנו תוכניות לטיפול בנושא".

איך הדיור השיתופי יוזיל את מחירי הדירות? הרי הדיירים שוכרים גם את החלל המשותף.

"קחי לדוגמה בניין שבו יש חדר כושר משותף. אם כל דייר היה צריך להחזיק בעצמו את ההליכון ואת מכשירי הכושר בדירה, זה היה הרבה יותר יקר. השיתוף מוזיל את השימוש".

אבל אנחנו מדברים על דברים בסיסיים יותר מחדר כושר.

"זה אותו דבר בדיוק. אנחנו נמצאים בתחילת הדרך. נראה מה יציעו לנו ומה יהיו ההגבלות הכלכליות".

מי קהל היעד של פתרון המגורים הזה?

"אני מעריך שאלה יהיו אנשים בראשית דרכם, צעירים עם שני ילדים לכל היותר, עד שאולי ירווח להם והם יוכלו להרחיב את דירתם. יש הרבה אנשים שרוצים ליהנות ממה שיש לעיר להציע ולא יכולים להרשות לעצמם לקנות בה דירה גדולה".

רון חולדאי. צילום: נמרוד סונדרס
רון חולדאי. צילום: נמרוד סונדרס

ועכשיו תפסיקו לדמיין

סולידריות? אולי. אוטופיה? לא בטוח. מתחת לרדאר, ולרוב גם בניגוד לחוק, מושכרות בתל אביב דירות שפועלות על פי רעיון דומה, רק בביצוע מרשים פחות מזה שרואה חולדאי לנגד עיניו.

"זאת הדרך של בעל הדירה לגבות יותר כסף ממה שהיה מרוויח על דירת שותפים סטנדרטית ולעקוף את האיסור על חלוקת דירות. זאת תרמית רעיונית", מבהירה מורן נוגה, שמתגוררת בדירה קטנה ומחולקת באזור שינקין, שבה המטבח משותף לה ולשכן. "הדבר החמור ביותר הוא שאין לי אמירה לגבי הדייר שאיתו אני חולקת חלל. חתמתי ראשונה על החוזה ומיד חיפשתי שותפה, אבל בעל הדירה קבע לי עובדה בטענה שזאת לא דירת שותפים. אנחנו חולקים חשבונות ולדייר השני יש ילד שנמצא אצלו כל הזמן, הדוד דולק כל היום, הוא משתמש לי בדברים במטבח המשותף, הורס לי מכשירי חשמל, יש לו בעיית שתייה שיצרה סיטואציות מפחידות ממש. זאת דירת שותפים שאין לי את האפשרות לבחור עם מי לחלוק אותה".

לנוכח ניסיונך, את חושבת שאם זה ייעשה בצורה מאורגנת, האם זה פתרון שיכול להצליח?

"צריך להקדיש לזה חשיבה רצינית, לנתח את הסיכונים ולצפות את כל מה שיכול להשתבש. אם ינוסחו כללים, זה יכול לעבוד".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הכירו את היוזמה החדשה של ראש העיר: דירות נפרדות שחולקות מטבח, סלון או חדר משחקים. מתחת לרדאר כבר קיימת גרסה של...

מאתדר מוספיר15 במרץ 2016
צילום: בן קלמר

עד שנגיע לגשר: מירי חנוך על סוציאליזם והבום הקטן והמתוקשר

עד שנגיע לגשר: מירי חנוך על סוציאליזם והבום הקטן והמתוקשר

טיול אחד ארוך לשבדיה ודנמרק הסתיים בפיצוץ הקצר של גשר מעריב. ואיך כל זה קשור לסוציאליזם וצדק חברתי?

צילום: בן קלמר
צילום: בן קלמר
27 באוגוסט 2015

"יש חור בגשר מעריב" היה התירוץ הכי מפתיע שהצלחתי להמציא לקצינה שלי, כשאיחרתי בפעם המאה ל"ביטאון חיל האויר" שהתגורר בבית מעריב (שכבר אז נפלו לו מהשלט המ"ם והעי"ן, כך שמעל הבניין התנוססה הקביעה “בית ריב"). הקצינה, שהטילה ספק בכל מה שיצא לי מהפה, הביטה מהחלון ואמרה: “נכון, יש חור בגשר". לא הצלחתי להחניק את הצעקה “מה?", והיא חזרה על הקביעה: “באמת יש חור בגשר מעריב". כך הציל אותי גשר מעריב באותו בוקר חורפי בשנות ה־80.

מאז אימצתי את שיטת “לנצח בקרב ולהפסיד במערכה" – במערכה שאני מנהלת על החיים כאן, כמו עוד מיליוני ישראלים שיש להם איזו הפרעה קולקטיבית (משהו בין פחד מאנטישמיות לצורך לאכול חומוס ליד המשפחה) שגורמת להם לכלות את חייהם באזור אסון מוכה מלחמה, שקולל במזג האוויר הגרוע ביותר, שבקדנציה שלי לא יהיה בו לא שלום ולא צדק חברתי, לא חניה ולא יופי שננעץ כמו סכין בלב; אלא רק צפירות של נהגים עצבניים או אזעקות מלחמה, ממשלה מחורבנת, יוקר מחיה שלא מבייש את פריז וחום אימים המתחלף בקור בינוני עם מטחי גשם עצבניים.

כאן, בתל אביב, העיר היקרה בעולם, אומרים שנורא יקר שם, בארצות צפון אירופה. אז כל השנה חסכתי כדי לקיים את הנדר שאת הקיץ הזה נשבור בטיול לא קצר לשבדיה ולדנמרק. כל לילה לפני הטיול נרדמתי תוך וידוא קור, כשמול עיניי מרצד המספר 22 לצד המילים “מעלות מקסימום בסטוקהולם".

ביום השני למסע עף בעלי הטבח מהאופניים בקופנהגן, ואת שארית הטיול בילה בצליעה מלווה במטרייה שקניתי לו בסופר וששימשה משאלה לגשם יותר ממקל של זקנה, אבל חוץ מזה היינו בעולם מושלם.

הרחובות נקיים – כולם נוסעים באופניים גם אם הם בני 70 אחרי ניתוח או בני שנתיים שרק למדו ללכת – העיר מחורצת ממים ושטופה ביופי אינסופי. איש לא צופר, מקלל, עוקף, זורק או יורק או מרוויח את הרמזור ואת התור. כולם לבושים נחמד ומשוטטים בעירם בין גנים בוטניים לנמל הסירות, וכך גם בשבדיה, שנכנסנו אליה בחציית הגשר המפורסם של סאגה נורן מ"הגשר", המחבר בין קופנהגן למאלמו, בקילומטרים של בטון שנישא מעל מי הים הבלטי, בקו הרוחב שבו נולד אבא שלי בליטא באלף הקודם, ואם לא היטלר הזבל הזה עוד הייתי חיה לי ביופי הזה.

לא נכנסנו למאלמו כי אומרים שהיא אנטישמית מאוד, אבל חוץ ממנה, בכל חור שבחרנו לרדת בו קצת מהכביש, נפלנו על ימה, שפה קוראים לה ישר כנרת ובונים עליה עשרת אלפים מלונות הכל כלול, שופכים אליה ביובים של רפתות ונצלים בכיף על מה שנשאר משפת המים האנוסים, לא לפני שמשלמים לכל מיני קומבינטורים 50 ש"ח כדי להתבשל קצת בין האשפה לשטחי הקמפינג.

בדרכים עצרנו בסופרמרקטים והצטיידנו לפיקניקים, אכלנו ארוחת צהריים אחת באיקאה בשביל הבידור וישנו במלונות פשוטים או בקתות שמצאנו על הדרך, וכל הזמן הזה הבטנו זה לזה בעיניים, כמו היינו האנשים הכלואים באפלת המערה במשל של אפלטון.

הדבר המדהים הוא שבארצות הסוציאליסטיות האלה יש צדק חברתי גלוי וברור. לכל אחד יש איזו דירה או צריף מינימליים עם ציוד איקאה מקיר לקיר, שם חיים להם האנשים השלווים האלה, הלומדים בחינם גם באוניברסיטה ומקבלים קצבת אדם, לובשים H&M ונוסעים בוולבו. ולא זו בלבד, אלא שבניגוד למראה שהתרגלנו אליו כאן ובמערב הקפיטליסטי – שבו מאחורי כל אדם לבן עומד אדם שחור, שיעשה את העבודה המלוכלכת – כאן מאחורי כל אדם לבן עומד עוד אדם לבן. כך יוצא שבלונדינים מנקים את הרחובות, בלונדיניות נוהגות בטרקטורים בשדות חיטה, בלונדינים הם חדרנים וחדרניות, בלונדינים מסדרים את הסחורה בסופר ובלונדיניות יושבות בקופות. כן, ככה נראה צדק חברתי. אף אחד לא חושש ללכלך את הידיים הבלונדיניות שלו, כל עבודה מכבדת את בעליה, ובעליה מרוצה מחייו, ובצדק – צדק חברתי.

חזרנו לתוך 40 מעלות שנטעמות כמו חמין בירידה מהמטוס, ביום העמוס ביותר בנתב"ג מאז תום המנדט, ישר לתוך קטטה של שני אבות על מונית אחת, לעיני ילדיהם הקטנים הצורחים בעגלות. המונית שלנו פילסה את דרכה הביתה בין חפירות הרכבת הקלה ברחובנו הצר נחמני, שהפך לאיילון דרום, נרדמנו עם הצפירות והתעוררנו עם הבום הקטן והמתוקשר של הפיגוע שיזמו הרשויות בגשר מעריב. ממש עכשיו אני בדרך לאיקאה לקנות כוס ולחפש בה את החצי המלא.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

טיול אחד ארוך לשבדיה ודנמרק הסתיים בפיצוץ הקצר של גשר מעריב. ואיך כל זה קשור לסוציאליזם וצדק חברתי?

מאתמירי חנוך27 באוגוסט 2015
אקטיביסטים. תמונה: אורן זיו

הכיבוש מתחיל 20 דקות מתל אביב: הסיפור על הכפר דהמש

הכיבוש מתחיל 20 דקות מתל אביב: הסיפור על הכפר דהמש

סיפורו האבסורדי של כפר דהמש מזכיר – האפליה מתרחשת גם קרוב לבית, ולא רק מעבר לקו הירוק

אקטיביסטים. תמונה: אורן זיו
אקטיביסטים. תמונה: אורן זיו

בסיפור עירוני קטן, משולי תל אביב: בין רמלה ללוד, מרחק נסיעה קצרצרה במכונית או ברכבת, שוכן הכפר דהמש. כמה עשרות משפחות, כ־700 תושבים. ב־1948 כינסה המדינה בדהמש אזרחים פלסטינים שפונו מאדמות אחרות, בדרך כלל לצורך הקמת יישובים ליהודים. אדמות הכפר – כ־220 דונם – אף נרשמו באופן רשמי על שם תושביו החדשים. אלא שבכפר דהמש עצמו המדינה מעולם לא הכירה. האדמה שעליה יושבים כ־70 בתי הכפר מוגדרת כקרקע חקלאית – מותר לגדל עליה ירקות, לא ילדים. כבר 66 שנים שאין בכפר חיבור למים, חשמל או ביוב, האשפה לא מפונה ממנו ודואר לא מגיע אליו. אל דהמש מוביל שביל עפר משובש. המדינה אף ניסתה למנוע מילדי הכפר להירשם לבתי ספר, ורק בג"ץ כפה עליה לשנות את עמדתה. ומכיוון שהמדינה אינה מכירה בכפר וממילא אין לו תוכניות מתאר, הבנייה בו מוגדרת לא חוקית. ל־16 מבתי הכפר יש צווי הריסה. לתושבים, צאצאי המשפחות שהמדינה ריכזה בעצמה בדהמש, אין לאן ללכת.

איך אפשר להסביר את הסיפור הזה? לאורך השנים הפשירה המדינה קרקע חקלאית לצורכי בנייה ביישובים סמוכים – ברמלה, בניר צבי. בדהמש, לעומת זאת, החקלאות היא מעל הכל. פלפל משוחרר לא יוחזר. מדינת ישראל מסרבת לאשר תוכניות מתאר ליישובים ערביים – גם כאלו שהיא מכירה בהם – ואחר כך מתלוננת על בנייה לא חוקית. מה אמורים תושבי דהמש לעשות? לרחף באוויר? למי בדיוק הכפר שלהם מפריע? הרי הם יושבים על אדמה בבעלותם ואינם תובעים לעצמם שום דבר חוץ ממנה.

תושבי דהמש מנהלים כבר עשור מאבק כפול: נגד צווי ההריסה של בתיהם ולמען ההכרה בכפר. העתירות לבתי המשפט עולות כסף רב. התושבים גם מימנו תוכנית מתאר מכספם, ואף הכניסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. לוועדה המחוזית לקח שנים עד שהסכימה בכלל לדון בתוכנית, וגם אז היא דחתה אותה על הסף. איום ההריסה חזר. ב־2013, כשוועדת הגבולות של משרד הפנים המליצה להכיר בדהמש, נראה היה שהמאבק נושא פרי, אלא שהממשלה, שמגלה חריצות יוצאת דופן כשמדובר בבנייה ליהודים, לא התכנסה לאשר את ההמלצות. למה? ככה.

בסוף השבוע האחרון התקיים בדהמש הפנינג אקטיביסטי גדול לתמיכה בתושבי הכפר, לקראת דיון שנערך בבג"ץ ביום שני, רגע לפני הבחירות. איתי טיראן אמר בדהמש דברים יפים ואמיצים: "אנחנו, תושבי תל אביב, יצאנו לרחובות בגלל שהעלו את שכר הדירה שלנו, סירבנו להציג כשחקנים בשטחים כי אנחנו מאמינים במאבק נגד הכיבוש, אבל אף פעם לא רצינו להבין שהכיבוש והנכבה מתחילים 20 דקות מתל אביב". הסיפור הזה לא קורה בנגב או בחברון. בדהמש חיים אזרחים ישראלים, מטר משדה התעופה, אבל מבחינת המדינה אין הבדל משמעותי בינם לבין תושבי השטחים. המערכת נועדה לקחת מהם ולשרת אחרים. יהודים. טיראן צודק: אם יש משמעות למושג "צדק חברתי", היא צריכה להתחיל בדהמש.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

סיפורו האבסורדי של כפר דהמש מזכיר – האפליה מתרחשת גם קרוב לבית, ולא רק מעבר לקו הירוק

מאתנועם שיזף19 במרץ 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!