החיים בישראל של 2025 הם מסע הישרדות בלתי נגמר. כולנו מרגישים את זה על בשרינו. המסים עולים, המחירים עולים ורוב הישראלים מרגישים את זה בכיס שלהם. המינוס הפך לסטנדרט. בתל אביב זה אפילו עוד יותר בעייתי, כי אנשים בעיר הזאת רוצים לחיות כמו נסיכים וליהנות ממה שיש לה להציע להם; מסעדות, ברים, מועדונים, שופינג. וכל אלה עולים לא מעט, בעוד מחירי הדיור ממשיכים לנסוק. בבית רדיקל, שהפך למוקד הרצאות מרכזי בשנים האחרונות, אספו מומחים לערב בשיתוף עיריית תל אביב-יפו ו"מרכזים לצדק חברתי". הכותרת שלו הייתה "משחקי הרעב: איך לשרוד את תל אביב?";הגעתי לאירוע במחשבה שאני הולך לקראת ערב נאיבי מלא באופטימיות מעושה, אבל זה היה משהו אחר. היו אלה ניצני המרד.

המרצה הראשון היה סבסטיאן ולרשטיין, מומחה לתכנון ערים שהסביר מאיפה נובע משבר הדיור והעלייה הקיצונית במחירי הדירות. לאחר מכן עלה אורי מאיר צ'יזיק, מחבר הספר "הפוליטיקה של האוכל", שהסביר איך לשבור את הריכוזיות בשוק. אחריו עלתה עורכת הדין לינור דויטש-בין, המנכ"לית של לובי 99, הארגון המעולה שמטרתו לקדם באמצעות לוביזם את האינטרס הציבורי מול מקבלי ההחלטות בכנסת. את ערב ההרצאות סגר גל קולוג, כתב צרכנות עצמאי שמנהל מאבק במונופולים. נבחרת ראויה של דוברים שחותרים נגד הזרם של העושק והביזה.

פאוזה לצורך ניים-דרופינג: לאחרונה, סיפר קולוג, הוא פנה לאייל שני באופן אישי כדי לשאול על המנהג הקבוע והדוחה של עובדי דלפק בתדר שמבקשים טיפ למרות שבפועל אינם באמת נותן שירות. שני, לדבריו, מיד התנצל וטען כי הוא רואה זאת בחומרה. האם זה השתנה? לא יודעים, שמישהו ילך לשם ויעדכן אותנו אם זה עדיין מתרחש, זה קרה לפני שבוע בסך הכל. אבל האירוע הזה מדגים את טענתו המרכזית של קולוג: שאנחנו לא צריכים לשתוק ולקבל בכניעה את גזר הדין של המונופולים ובעלי העסקים. אפשר לצרוך אחרת.

תתארגנו: אתם האנשים להם חיכיתם

האם זה יכול להספיק כדי באמת להשפיע? הייתי סקפטי. ניהלתי שיחה קצרה עם מעיין פחימה, מנהלת האקטיביזם ביחידת הצעירים של העירייה. נשמע לי קצת מוזר שהעירייה עצמה עומדת מאחורי אירוע, שבסופו של דבר בוחנים בו בין היתר איך משלמים פחות לעירייה, אבל היא הסבירה זאת כך: "אנחנו חייבים את הקול שלכם כדי שתעזרו לנו, גם מול קובעי המדיניות, כי העירייה משתמשת בכוח שלה בצורה שעיריות אחרות לא עושות. האם היא יכולה לעשות יותר? ועוד איך יכולה לעשות יותר. האם כדי שתצליח לעשות יותר גם צריך להוביל מדיניות ברמה המדינית שתאפשר לה לעשות את זה? חד משמעית כן".

כמו רבים, פחימה איבדה את האמון שלה בממשלה, ולכן היא כבר לא מאמינה שהשינוי יגיע מלמעלה: "גדול עלינו הממשלה. אין לי ממנה הרבה תקוות – אבל מהעירייה שלי יש לי וגם מהעיר שלי. גם מרכזים לצדק חברתי מדברים על שינויים ברמה העירונית". אבל מאיפה יבואו האנשים? ובכן, אתם האנשים. התפקיד של פחימה, לטענתה, הוא לא לשאת את הלפיד אלא לקדם יוזמות של אנשים שמגיעים אליה, בין אם מדובר במרד צרכני מאורגן או באפליקציה שתקשר בין שוכרים.

אז האם תנועה אזרחית-צרכנית חזקה יכולה להשפיע על המציאות הכלכלית שלנו? על כך השיב לי קולוג: "דווקא בגלל שכל מקבלי ההחלטות סתם מבטיחים הבטחות, ואנחנו רואים את זה עכשיו כשאנחנו מריחים בחירות וכמעט כל חבר כנסת או מפלגה כזאת או אחרת מקיימת דיון חירום על יוקר המחייה – שזה מגוחך, כי אף אחד מהם לא רוצה לשנות באמת – קל להבין שאף אחד אחר לא ישנה, אלא הצרכנים בהתנהגותם. זה הדבר היחיד שאני מאמין בו". קולוג מעודד לנטוש את רשתות השיווק הגדולות ואת מונופולי המזון כמו אסם-נסטלה ויונילבר. הוא גם מסביר את עמדתו: "בשנייה שצרכן יבין שכאשר הוא קונה מוצר אחד פחות הוא בעצם נוגס בנתח של אותן חברות, אז יבוא השינוי. זה מרחב התמרון הכי משמעותי. לא מלמדים אותנו איך לצרוך נכון, אנחנו צריכים לעשות את זה".

ביקשתי מקולוג לדבר על מודלים קיימים בעולם או יוזמות שהצליחו להביא לירידת מחירים, אבל הוא לא רצה ללכת רחוק. "אני רוצה לדבר על מה שקורה בארץ. קודם כל – אתר החישוק מדהים. מיזם חברתי שמציע מוצרים זולים במחיר נוח לצרכן תוך כדי מתן דגש על שמירת אמון הציבור ושקיפות מוחלטת. אתם יכולים למצוא שם המון דברים בזול ולהזמין משלוח. יש גם אתקואופרטיב העגלה במצפה רמון: קמו תושבים שכל מה שהיה להם זה שופרסל והחליטו שדי להם. הם יצרו קואופרטיב, סופר משל עצמם שמתנדבים בו שעתיים בחודש, משלמים דמי מנוי ופשוט מוציאים את שופרסל מחייהם הלכה למעשה. יש בארץ המון יוזמות כאלה וככל שאני חוקר יותר ומגלה יותר אני מתמלא יותר ויותר תקווה".

מפת דרכים למרד או פנטזיה סוציאליסטית

השאלה הגדולה שיצאתי איתה מהאירוע לא נוגעת רק לתל אביב, אלא לכל המדינה. מה צריך לקרות כאן כדי שנגיד "די, עד כאן"? כמה עוד ניתן למחירים לעלות? אורי מאיר צ'יזיק טוען שהדרך היחידה היא לשבור את הריכוזיות, לחפש את בעלי המלאכה ולרכוש ישירות מהם את המוצרים. אני מניח שזה הצעד הראשון במרד. להחרים את המונופולים, להזמין דרך "החישוק" או כל מיזם חברתי אחר שבא לטובת הצרכן. לינור דויטש תגיד לכם שהצעד הראשון הוא לתרום ללובי 99 כדי שיקדמו את האינטרסים שלכם, הציבור שנאבק ביוקר המחיה. מאד יכול להיות שגם זה יעזור, במיוחד כשרואים את המאבקים שלהם בתור הקול של האזרח בכנסת.

צריך להודות: הרבה מזה נשמע לי כמו איזו פנטזיה סוציאליסטית שלא תתממש לעולם. גם אני מאמין שכך צריך להתנהל, אבל המציאות פחות אופטימית וכרגע קשה לי לראות פיתרון אחר מלבד לעזוב את הארץ, משהו שהייתי עושה כבר חודשיים לתוך המלחמה אם לא אשתי.

אבל בבית רדיקל ראיתי באותו הערב את ניצני המרד. המקום היה עמוס עד אפס מקום, אנשים ישבו על המדרגות ואפשר היה להריח את הכמיהה לשינוי. זה הראה שיש מי שרוצה לשנות את המציאות הכלכלית שלנו בארץ ומוכן להיאבק על זה עבורנו. בתור התחלה, יותר ויותר אנשים מבינים שאנחנו צריכים לשנות את ההרגלים שלנו. אנחנו צריכים להבין שהכוח בידיים שלנו, או יותר נכון בארנקים. אנחנו נחליט לאן הכסף שלנו הולך ולא אף אחד אחר. האם זה שינוי שיקרה מהיום למחר? כנראה שלא, אבל אנחנו לא חסרי אונים, יש לנו עוד כוח ואם כל אחד ישנה ולו במעט את האופן שבו הוא מחליט להוציא את הכסף שלו, אנחנו יכולים ליצור פה עתיד כלכלי הרבה יותר נוח.

אי אפשר להמשיך לעמוד בשקט

אנחנו זקוקים נואשות לשינוי כדי להתחיל להחלים מחמש השנים האחרונות בהן הנחיתו עלינו מכה אחר מכה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד בשקט יותר, וזה גם האינטרס שלנו כתושבי העיר – לא תהיה תל אביב אם אנשים לא יוכלו לשלם שכר דירה או לקנות במכולת וזה נכון לגבי כל עיר אחרת בארץ. אנחנו צריכים מחירי דיור שפויים ומחירים שפויים בסופר, ויש לזה פתרונות. לכן אני מצרף כאן מספר אתרים ומזמין אתכם לעשות את הצעד הראשון שלכם במרד הכלכלי. וחשוב לי לציין שאף אחד בהרצאה לא ביקש ממני לעשות את זה, אבל אם יש משהו שהשתכנעתי בו זה שחייבים לשמוע את מה שיש להם להציע:

לאתר החישוק
לאתר לובי 99
לאתר של אורי מאיר צ'יזיק
לעמוד האינסטגרם של גל קולוג
מצגת על זכויות הצרכן של הרשות להגנת הצרכן

תקראו, תתרמו, תחרימו – כל האמצעים כשרים במלחמה הזאת שלנו, מלחמה שאין לנו ברירה אלא לנצח בה. תחפשו מידע באינטרנט, תחפשו עסקים שקופים ותתמכו בהם – כי בלעדיהם אין לנו איך להילחם. אם כל אחד יעשה את השינוי הקטן הזה בחייו, אולי לא נצטרך לשרוף את הרחובות בסוף. או לעזוב את הארץ. כל אחד ומה שמדבר אליו.

• הבועה
• בית רדיקל
• יוקר המחייה
• עיריית תל אביב

מכירים את שירי הדאנס-פופ האלה שמדברים על לרקוד, לחגוג, לשתות, להרים כוסות באוויר, להיות צעירים ופרועים? כאלה שהמילה "tonight" ככל הנראה חוזרת בהם כמה וכמה פעמים? אם קפץ לכם לראש שיר שיצא בין השנים 2010-2007 – יש לכך סיבה: כלכלה.

>> פסטיבל הבלוק: כל כך הרבה די.ג'ייאים מחו"ל לא ראינו כל 2024

המשבר הכלכלי העולמי של 2007–2009, שנגרם מהתפוצצות בועת הנדל"ן בארה"ב, כונה "המיתון הגדול" והשפיע על כל תחומי החיים -. ובהם גם המוזיקה. שירים כמו Just Dance של ליידי גאגא, Tik Tok של קאשה ו-I Gotta Feeling של בלאק אייד פיז – ולמעשה כמעט כל שיר שעסק בלברוח מהמציאות ולחגוג (טונייט, כמובן!) – הפכו ללהיטי ענק בזה אחר זה וחרכו את המועדונים. צעירי דור המילניום, שנפגעו ישירות מהמשבר, מצאו נחמה במוזיקה האסקפיסטית. קאשה, למשל, שרה על כך שהיא מצחצחת שיניים עם בקבוק ג'ק דניאלס, ובכך העניקה אישור סמלי למאזיניה לצאת, לבלות ולשתות – גם כשהם מתקשים לשלם את החשבונות שלהם.

במהלך העשור שלאחר מכן הפופ הפך למורכב ומגוון יותר, בעוד שהדאנס-פופ נסוג לאחור לטובת סאונד שמושפע יותר מהיפ-הופ ו-R&B. הפופ של סוף שנות ה-2000 ותחילת העשור הבא כונה "Recession Pop" ("פופ מיתון") והפך עם הזמן למושא ללעג וזלזול, במיוחד בקרב דור הטיקטוק שגדל על מוזיקת מיינסטרים עם ליריקה משמעותית יותר.

התפנית חלה כאשר במהלך 2024 צבר המונח "Recession Pop" יותר אזכורים ברשתות מאי פעם, והטון הלועג התחלף בטון נוסטלגי הצמא שוב לאסקפיזם. השילוב של כלכלה בלתי יציבה, מגפת הקורונה ומציאות פוליטית מורכבת יצר תחושת חוסר ודאות שמזכירה את תקופת המיתון הגדול. בדיוק כמו באותם ימים רחוקים לפני כמעט 20 שנה, צעירים מוצאים עכשיו נחמה בפופ קליל ומרקיד שמציע בריחה זמנית מהמציאות.

מספר האזכורים של המונח "Recession Pop" באינטרנט על ציר הזמן

בשנה שעברה יצא Brat, אלבומה של צ'רלי XCX, שסימן את שובו של פופ המיתון למצעדים ולמיינסטרים. בעוד שכוכבות פופ אחרות התאמצו להיתפס כעמוקות ומהפכניות, צ'רלי בחרה דווקא לשיר על סמים ומסיבות, כשהיא עטופה באוטו-טיון כבד וביטים מסונתזים – ממש כמו שעשו כוכבות הפופ 15 שנה לפניה. האלבום הוליד את טרנד ה-Brat Summer, שמבוסס למעשה על אותם עקרונות שהפכו לפופולריים בקרב דור המילניום בזמן המיתון הגדול – לחגוג את החיים ולהיות פחות אחראיים.

לפי כל הסימנים, 2025 מסתמנת כשנת הקאמבק של Recession Pop. בסילבסטר האחרון, במשדר הנצפה ביותר בארה"ב, Dick Clark's New Year's Rockin' Eve, הופיעה קאשה עם המנון המיתון שלה Tik Tok בן ה-15 שנה. במקביל, הסינגל החדש של ליידי גאגא, Abracadabra, הופך להצלחה מסחררת דווקא בגלל הדמיון שלו ללהיטי העבר שלה מתחילת העשור הקודם, כמו Bad Romance. רק בשבוע האחרון הודיעו הראפרית דב (Dev) ו-The Cataracs – ההרכב שאחראי על להיטים כמו Like a G6 ו-Bass Down Low – על קאמבק ראשון לאחר למעלה מעשור של שתיקה. בהצהרה המשותפת כתבו "It's 2010 in 2025" וסיפרו על כך שהחיבור הגיעה מדרישת קהל לאותה המוזיקה שהוציאו בתחילת דרכם.

ומה אצלנו? דומה, אבל שונה. הישראלים, אולי יותר מכל אוכלוסיה אחרת כרגע, זקוקים לאסקפיזם. בשנה הקרובה ייתכן שנראה גל של "פופ מלחמה" – מוזיקה שתעסוק בהכול חוץ מהמלחמה. רמזים לכך הופיעו כבר השנה, כאשר דווקא השירים הפופיים והקלילים ביותר זכו להצלחה הגדולה ביותר, על חשבון בלדות ושירים שמתייחסים ישירות למציאות הנוכחית.

החל מ"נאדי באדי" של שחר טבוך, "צ'יק צ'ק" של סטטיק, "תמיד אוהב אותי" של ששון שאולוב, ועד ל"לא לפנות אליי" של נסרין, שמאכלס כעת את המקום הראשון בגלגלצ – נראה שגם הקהל הישראלי מחפש מוזיקה שתאפשר לו להתרחק, ולו לרגע, מהכבדות של היומיום. הקהל לא מחפש שירים שידברו על המציאות – אלא כאלה שיעזרו לו לשכוח אותה. ההיסטוריה מוכיחה שאסקפיזם בתרבות ואמנות בכלל ובמוזיקה בפרט אינם ניתוק מהמציאות, אלא דווקא תגובה ישירה ודרך הכרחית להתמודד איתה. כוכבי וכוכבות הפופ צריכים לקחת זאת בחשבון אם הם שואפים להצלחה מסחרית.

• ❤ תרבות
• פופ
• מוזיקה
• ליידי גאגא
• משבר כלכלי
• יוקר המחייה

ב-2021 דורגנו במקום הראשון בעולם, ב-2022 ירדנו למקום השלישי ובמדד יוקר המחייה העולמי של ה"אקונומיסט" שהתפרסם היוםנמצאת תל אביב במקום ה-8 בין הערים היקרות ביותר בעולם, אותו היא חולקת עם קופנהגן היפהפיה. אל המקום הראשון העפילו במשותף סינגפור וציריך, את המקום השלישי חולקות ניו יורק וז'נבה, ובנוסף אליהן מקדימות את תל אביב רק הונג קונג, לוס אנג'לס ופריז.

הירידה של תל אביב למקום השמיני אינה נובעת חלילה מירידה ביוקר המחייה בעיר עצמה, אלא מהזינוק המתמשך ביוקר המחייה בערים הגדולות בעולם. מדד האקונומיסט בוחן את מחיריהם של 200 מוצרים ושירותים בעשר קטגוריות מרכזיות על פני 173 ערים בעולם, ואחרי שבשנה שעברה הצביע על עלייה ממוצעת של 8.1 אחוז במחירים, הוא חושף גם השנה עלייה ממוצעת של 7.4 אחוז במחירים של כלל המוצרים והשירותים בכלל הערים.

העליות הגלובליות דרמטיות ביותר ביוקר המחייה, על פי מדד האקונומיסט לשנת 2023, נרשמו בתחומי המזון והתחבורה (יותר מעשרה אחוזים בממוצע) והורגשו היטב גם אצלנו. העובדה שתל אביב הוצבה במקום הראשון לפני שנתיים הפכה את הדו"ח השנתי למתוקשר מאוד בישראל, אך האמת היא שהוא לא מהווה ברומטר לאופן שבו חווים מרבית תושבי העיר את יוקר המחייה. ומיד נסביר:

מדד "האקונומיסט" נערך בידי EIU, למעשה יחידת מחקר ומידע וחברה-אחות של המגזין הכלכלי הנחשב, והוא עוקב אחר מחיריהם של 200 מוצרי יסוד ושירותים להם נזקקים תושבי חוץ בבואם להתגורר בעיר זרה, ביניהם גם חינוך ודיור. כלומר, המדד בוחן את יוקר המחייה באופן יחסי לצרכיהם של ניידי רילוקיישן למיניהם שמרוויחים לעיתים קרובות שכר ביורו או בדולרים. לירידה בכוחו של השקל בשנה האחרונה, למשל, עשויה להיות השפעה משמעותית על האופן שבו תושבי חוץ חווים את יוקר המחיה בעיר, השפעה שלא תורגש בקרב המקומיים שמתפרנסים בשקלים.

המדד כמובן אינו כולל את השפעותיה המיידיות של המלחמה על יוקר המחייה, אבל ברור שהיו לה השפעות מיידיות מבחינת התלהבותם של תושבי חוץ להתגורר בה ורבים מהם עזבו, כך שבסיכומו של דבר מדד ה"אקונומיסט" רלוונטי למעט מאוד אנשים בתל אביב כרגע. המקום שבו המדד בהחלט רלוונטי הוא ברמת המאקרו, שמסמנת מגמות עולמיות עגומות של אינפלציה מתמשכת במחירי המזון, הדיור והתחבורה, ותחזית פסימית לשנת 2024 שמביעה חשש מהתלקחותה של מלחמת ישראל-חמאס לכל רחבי המזרח התיכון. תחזיקו חזק.

• הבועה
• ❤ תל אביב
• יוקר המחייה
• תחבורה בתל אביב
• דירות בתל אביב