Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
החופשה הבאה: העונה הרביעית של "הלוטוס הלבן" תנחת בצרפת
מה עם קצת רומנטיקה? "הלוטוס הלבן". צילום: יח"צ HBO
רשת HBO נמנעה מלחדש את חוזה השותפות שלה עם רשת המלונות "ארבע העונות", מה שאומר שסדרת העשירים המחופפים של מייק ווייט תעבור למלונות מסוג קצת שונה, כאשר דיווח של "וראייטי" מעדכן שהעונה הבאה תצולם בריביירה הצרפתית ובפריז
זה כבר הפך למשחק של ממש – בכל שנה מאז יציאת העונה הראשונה ב-2021, אנחנו מנסים לנחש לאיזה חוף מנקר עיניים ישלח מייק ווייט את הטחונים של "הלוטוס הלבן". אחרי העונה הראשונה והמצוינת בהוואי, קיבלנו עונה מופרעת בסיציליה, ואז עונה מעוררת מחלוקת בתאילנד. אחרי חרושת שמועות, ולמרות שעוד אין הודעה רשמית מטעם HBO, מסתמן שנמצא היעד לעונה הרביעית של הסדרה, ובואו רק נגיד שיהיה הרבה יין ובגטים.
בדיווח של מגזין וראייטי מאמש (רביעי) נמסר כי מקורות מסרו לעיתון כי מפיקי התוכנית כבר בוחנים לוקיישנים בריביירה הצרפתית ועיר האורות פריז. ולראשונה בתולדות התוכנית, אלו יהיו מלונות שלא קשורים לרשת "ארבע עונות", שכן HBO לא חידשו את חוזה שיתוף הפעולה ביניהם. וזה אומר שהצוות מחפש מלונות יוצאי דופן ברחבי העיר, כאשר לפי הדיווח נבדקו מלון "לוטציה" ההיסטורי שעל גדת נהר הסן, וגם מלון "ריץ' פריז", שהוקם ב-1898 ונשאר עד היום חמישה כוכבים. בקיצור, צפו לקצת קלאס.
צילומי העונה צפויים להתחיל במהלך 2026, וכהרגלו המסתורי של ווייט, לא ידוע דבר על תוכן העונה עצמה או מי מהדמויות שראינו ימשיך איתנו גם לכאן, אבל בוארייטי משערים שיהיה משעשע לראות את השחקנית הצרפתית-קנדית שרלוט לה בון חוזרת לתפקיד קלואי שגילמה בעונה השלישית, ומי יודע, אולי שוב את גרג. טרם נקבע זמן עלייה לסדרה, אך בהתחשב בכך שבפעם הקודמת לקח 3 שנים, כנראה שהפעם נקבל אותה מוקדם יותר מ-2028. יאללה, חוסכים לחופשה, ולמנוי ב-HBOmax שסביר שעד אז כבר יגיע לארץ.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: הבימאי הישראלי שמביא את האקשן עד לפריז
מטרה יפה. "המטרה: פריז". צילום: יח"צ
סדרת הספין-אוף של מותג סרטי האקשן "המטרה" אולי וויתרה על ג'רארד באטלר בתפקיד הסוכן מייק באנינג, אבל אל תדאגו - היא החליפה אותו בשני סוכנים מעולים ובימאי ישראלי אחד שעבר מלביים את רותם סלע ב"להיות איתה" ללצעוק אקשן בצרפתית
לא חסר לנו אקשן בישראל, אז אולי זה טוב שאנחנו מתחילים לייצא אותו לעולם. בעיקרון, אנחנו גם מאוד אוהבים לראות ישראלים מצליחים בחו"ל בתעשייות הכיף – היי, הוליווד זה כיף! – כך שממש שמחנו לראות את שמו של הבימאי עודד רסקין בסדרת אקשן בינלאומית חדשה, שלוקחת את פרנצ'ייז הקולנוע "המטרה" לעבר הטלוויזיה. זה אמנם לא עבודה עם ג'ראלד באטלר, אבל זה ממש מרשים עבור רסקין, שרק עד לפני כמה שנים עוד ביים פרקים של "המיוחדת" ו"מסודרים".
בשנים האחרונות רסקין החל לפעול יותר בחו"ל, לאחר ההצלחות של "להיות איתה" ו-"כפולים", אותם ביים עבור קשת לפני שפרצו בחו"ל. תחילה הוא עבד על הדרמה "אבסנטיה", ואז ביים את "שטח הפקר" – סדרה בינלאומית ב-HULU שנוצרה אך ורק על ידי ישראלים. הראש היהודי לא מפסיק להמציא המצאות. עכשיו, עם מעורבותו בפרויקט "המטרה: פריז" החדש, הוא מתבסס בשוק הבינלאומי אף יותר. הסדרה יוצאת בערוץ הצרפתי Canal+ וערוץ השידור האוסטרלי SBS Television, אך בהמשך צפויה לעשות סבב עולמי משמעותי יותר, כחלק מהפרנצ'ייז המצליח ותוכניותו לפזר "מטרות" בכל פינה אפשרית בעולם. מי יודע, אולי כבר עובדים על "המטרה: תל אביב".
בעצם, אולי עדיף שלא. יש לנו מספיק מטרות, והדבר האחרון שבא לנו עכשיו זה מפגש מרגלים ונבלים כזה. בסדרה הזו, למשל, נפגשים השוטר הצרפתי וינסנט – שאמור לשמור על שר ההגנה הצרפתי – עם סוכנת MI6 שמנסה לעצור התקפת טרור, ואתם יכולים כבר לנחש שדרכיהם משתלבות עם המון אקדחים, פיצוצים וקונספירציה ענקית להשתלט על כל פריז, כי כל משהו פחות מזה יהיה פשוט סתמי ביחס למציאות. מה לעשות, סרטי אקשן כבר לא נראים מלהיבים באותה המידה אחרי שראינו שנה של מלחמה. אולי הסדרה הזו תצליח לשנות את הכיוון. "המטרה: פריז", 2 פרקים ראשונים, Canal+
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דב אלפון סופרסטאר: "לילה ארוך בפריז" יהפוך לסדרה צרפתית
לילה מאוד מאוד ארוך בפריז. דב אלפון (צילום: רותם רייצ'ל חן)
קשת אינטרנשיונל תפיק עבור הערוץ הצרפתי המוביל TF1 את "Unite 8200", מותחן ריגול המבוסס על רב המכר של דב אלפון ובמרכזו קצין מ-8200 שיוצא לחקור רצח של קצין אחר מ-8200 בפריז ונקלע לפרשיית ריגול בין-מעצמתית. עוד גאווה ישראלית: ליאורה קמינצקי על התסריט ודן סחר על הבימוי
מזמן לא הייתה לנו הצלחה ישראלית חדשה ומשמעותית בשווקי הטלוויזיה העולמית, ומה שנותר מתעשיית הטלוויזיה המקומית נמצא בסכנת הכחדה אליה מוביל סוכן הכאוס שלמה קרעי, כך שהחדשות הטובות הבאות מגיעות לנו: קשת אינטרנשיונל תהפוך את רומן הריגול הבלשי המעולה של דב אלפון, "לילה ארוך בפריז", לסדרה בהפקה צרפתית שתשודר בערוץ הצרפתי המוביל TF1,כך חשף שגיא בן נוןב"וואלה תרבות" מוקדם יותר היום.
"לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון זכה בפרס "פגיון הזהב" למותחן הזר הטוב ביותר. הסופר דב אלפון הוכרז אמש (יום חמישי) כזוכה…
דב אלפון, העורך הראשי לשעבר של "הארץ", הוציא לאור את ספר הבכורה שלו ב-2016, חמש שנים אחרי שעזב את התפקיד הנחשק ועבר להתגורר בפריז ככתב המערכת. "לילה ארוך בפריז" הפך לאחד מרבי המכר הגדולים של אותה שנה, תורגם למספר שפות וב-2019 זיכה את אלפון בפרס מאריון הצרפתי ובפרס פיגיון הזהב הבינלאומי למותחני ריגול. מאז לא פרסם אלפון ספר נוסף, ולפני כשלוש שנים עלה לליגת העל העולמית של עורכי העיתונות כשמונה לעורך הראשי של ה"ליברסיון" המוערך.
עלילת הספר מתרחשת מאחורי הקלעים של יחידת 8200 הנחשקת, בה שירת אלפון בצעירותו, ועל רקע האפליה העדתית-מעמדית ביחידה לאורך השנים. בריאיון ל"טיים אאוט" עם צאת הספר סיפר אלפון ש"כל החלק הטכנולוגי ביחידה מושפע מהשכלת ההורים ובפועל יש שם בעיקר אשכנזים. רוסים לא נחשבים אשכנזים לצורך העניין. כל תפקידי ההאזנה, לעומת זאת, זה בעיקר מזרחים ורוסים. יש קיטוב מעמדי ועדתי ברור ביחידה, וזה ברור לכולם שיוצאי האגף הטכנולוגי הם אלה שיעשו מיליונים בהיי־טק".
וואו. השער מחר של ה"ליברסיון", מהחשובים בעיתוני צרפת: "הפגנות בישראל, דיקטטורה נולדת לנגד עינינו״. עורכו הנוכחי של העיתון הוא העיתונאי הנהדר דב אלפון@dovalfon, בעבר עורך "הארץ". תודה לדב גילהר@DovGilHarשאצלו ראיתי את הדיווח הזה.pic.twitter.com/OMXQ1R6U1o
בסדרה יככב הזמר-שחקן היהודי פטריק ברואל שיגלם את קצין המודיעין הישראלי זיו עבדי, ולצידו נטשה לינדינגר בתפקיד מפקחת המשטרה המקומית שמסייעת לו לנסות ולפענח שרשרת רציחות שמזעזעת את פריז ומתחילה ברצח של קצין מודיעין ישראלי. "Unite 8200", כפי שיקראו לסדרה בצרפת, נוצרה בשת"פ של ליאורה קמינצקי ("כפולים") עם התסריטאי השוודי דיווד דוסה והתסריטאית הצרפתיה ונגר דיאוואדי; הסדרה תהיה דוברת צרפתית ואנגלית וגם קצת עברית, ונקודה נוספת לגאווה הישראלית היא שדן סחר ("השוטרים") יביים. נמתין במתח.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מדהים: אכלנו במסעדת המישלן של אסף גרניט ונגמרו לנו המילים
שלום לך, לובסטר מהסרטים, כמה טוב לפגוש אותך. שבור (צילום: עודד קרמר)
גם אם היומרה של אסף גרניט "ליישם את הטכניקה של המטבח הצרפתי עם חומרי גלם ישראליים" נשמעת מופרכת בהתחלה, אחרי המנה הראשונה כבר נעשה ברור שהיא מוצדקת לחלוטין. ואז מגיעה עוד מנה, ועוד מנה, ואין מנוס מלהודות: כן, "שבור" היא מסעדה חד פעמית לחלוטין
וואו. אין דרך אחרת לסכם ביקור ב"שבור". וואו. כי אפשר לדבר הרבה על האוכל הנהדר, השירות המושלם, העיצוב המהמם והדיוק בפרטים בכל נקודה, החל מהאופן שבו מושיבים אותך ועד לבחירת הכלים בהן מוגשות כל אחת מהמנות, אבל זאת תהיה רק רשימת מכולת שלא תספר את הסיפור המלא. כי בסוף, יותר מהכל, "שבור" היא הרבה יותר מסך הפרטים הקטנים שבדרך. מסע של שעתיים וחצי, למקומות שאנחנו מכירים, באופן שלא הכרנו מעולם.
אבל לפני זה חייבים להתמודד עם הבאגט שבחדר. כי הרי אין דבר יותר קל מללעוג לישראלים שנוסעים לחו"ל לארבעה ימים ומחפשים "אוכל של בית". נו באמת. הגעתם לפריז, העיר הכי קולינרית בצד הזה של שביל החלב והלכתם לעמוד בתור לפלאפל? וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ההזייה של לעמוד בתור בלתי נגמר לפלאפל (כן, מר "הקוסם", אנחנו מסתכלים גם עליך). ובכלל, פריז מהממת בסוף דצמבר. אפילו יותר מאשר בדרך כלל. תאורת חג המולד בכל פינה הופכת את העיר, שגם ככה יש לה הכל, לסוג של ציור שאתה לא יכול שלא לעמוד מולו בפה פעור. הבעיה היחידה היא מה אוכלים. לא כי אין מה לאכול, אלא להיפך. יש כל כך הרבה שאין לך מושג במה לבחור.
כן, זאת ביצה. וזאת טחינה. אבל איזו ביצה ואיזו טחינה. שבור (צילום: עודד קרמר)
אז ללכת על מסעדה ישראלית? ועוד של אסף גרניט וקבוצת מחנה יהודה, שהם לגמרי פצצה, אבל כבר טחנו את כל המסעדות שלהם ואת כל התפריטים שלהם אלפי פעמים? התשובה היא חד משמעית, כן! כן, כי מהשנייה שאתה נכנס בדלת, מהרגע שבו מושיבים אותך על כיסאות הבר הכי נוחים בהיסטוריה של כיסאות הבר מסביב למטבח הפתוח, אתה מבין שזה לגמרי לא דומה לשום דבר שהיכרת.
אפשר לקרוא לזה מלבי. שבור (צילום: עודד קרמר)
קודם כל מבחינת האווירה. מכירים את התחושה שאתם נכנסים למחניודה והאוזניים שלכם מתחילות לדמם מהווליום? אז תשכחו ממנה. "שבור" מציגה גרסה הפוכה לחלוטין מכל מה שהכרתם. מוזיקה קלאסית אלגנטית ברקע, שקט כמעט מופתי מהמטבח שנקטע רק בצעקות "יס שף" מידי פעם, בעיקר אלגנטיות ברמה שהוא כל כך שונה , עד שהוא נראה לא קשור. אבל אז מגיע יותם, שנדמה לי שלקרוא לו מלצר יהיה פשוט תיאור לא מדויק. גם לא מנהל שרות. למעשה, מדובר במדריך. וזה חשוב, כי בעוד רגע יוצאים למסע.
ההסבר בהתחלה נשמע קצת יומרני ולמען האמת, גילגלנו קצת עיניים. כמות הפעמים ששמעתי בחיים אנשים שמספרים שהם עומדים להעביר אותי חוויה שונה לגמרי ממה שאני מכיר, רק כדי להביא את אותה הגברת בדיוק, לפעמים אפילו מבלי לטרוח להחליף לה אדרת, גדולה מכמות האויסטרים שאפשר לטחון בשלושה ימים בפריז, ותאמינו לי שהשתדלתי מאוד. הנסיון לקחת את המטבח הצרפתי, פאר היצירה הקולינרית של המין האנושי, ולנסות ליישם את הטכניקות שלו עם חומרי גלם ישראלים נשמע כמו רעיון מופרך לחלוטין. בפועל זה היה כל כך נכון ומדויק, שאם היה לי מקום בסיום הארוחה, לגמרי הייתי אוכל את הכובע.
אסף גרניט ושותפו אורי נבון, ביום קבלת כוכב המישלן בפריז. (צילום: יח"צ רשת 13)
עכשיו יש כאן עניין. כי עבורנו, ללכת למסעדה ו"לשלם מלא כסף על חזה עוף וביצה עם טחינה" (ציטוט אמיתי של אדם אמיתי) זה אכן מוזר. ואם מפרקים חלק מהמנות לרכיבים אכן יש כאן משהו שנשמע כאילו הוא גובל בהונאה. אבל זה, אם יורשה לי לנתח, בדיוק הרגע שזיכה את גרניט בכוכב מישלן ראוי לחלוטין. היכולת שלו לקחת חומרי גלם שחלקם פשוטים ויומיומיים, להגיש אותם בצורה שגורמת לך לרייר עוד לפני שלקחת ביס. ואז לאכול ולהבין שמה שזה לא היה שחשבת שזה הולך להיות, לא מתקרב אפילו לכמה שזה מוצלח באמת.
אבל זה הכל דיבורים. בפועל יש כאן מלבי עם מיץ סלק על תקן הרוטב האדום, ובמקום התוספות מלמעלה יש שלושה סוגי קוויאר וקרקר פיסטוק כל כך אדיר, שהשארתי ממנו חתיכה רק כדי לשאול את יותם מה זה והאם מוכרים את זה בשקיות (לא, לא מוכרים את זה בשקיות, אבל הוא כן הגניב לי צלוחית של הקרקר לנישנוש, כך שיצאתי מרוצה). השילוב בין המרקם של המלבי לקראנץ' של הקרקר והמליחות של הקוויאר היה כל כך מהמם וכל כך לא הגיוני, שלא רצינו להפסיק לאכול. שזה מדהים, כי הצלחת הייתה כל כך יפה ששתי דקות קודם לא רצינו להתחיל לאכול כדי לא להרוס אותה.
הכל פה כל כך אסתטי שקשה להתחיל לאכול. שבור (צילום: עודד קרמר)
והיה את ה"חמינדוס", ביצה מושלמת של שש דקות, עם קצף טחינה, גזר ממותק מעדות הצימעס וביצי דגים שהוגשה עם חלה. מנה אדירה שמציפה לך את הפה בטעמים ומרקמים של גן עדן, כאלו שמפוצצים לך את בלוטות הטעם באופן כמעט בלתי סביר עד שאתה אומר לעצמך: רגע, זה פשוט שלא הגיוני שאני נהנה ככה מביצה וטחינה. וכמה שזה נשמע משוגע, זה אפילו לא מתחיל לתאר את מה שקרה אחר כך, כשהשפית האחראית של של הערב, שף שירלי (לא, היא לא ישראלית, היא צרפתיה. ולא, לא קוראים לה באמת שירלי. "יש לי שם צרפתי שהישראלים לא יודעים לבטא אז שף אסף החליט שקוראים לי שירלי") הציגה את אחת מהמנות הבאות, והתיאור שהיא נתנה היה דומה באופן לא הגיוני לחמינדוס, עד שחשבנו שהיא התבללה ונותנת לנו שוב מנה שכבר קיבלנו.
ספויילר: היא לא התבלבלה. זאת הייתה אותה המנה, כמעט. רק שבמקום הביצה היה כדור גלידה ופתאום המנה הפכה לקינוח אדיר בתוך (עוד) כלי יפיפה שכל ביס ממנו עוצר נשימה וגורם לך לנסות ולהבין מה בדיוק אתה אוכל. שזה די משוגע לאור העובדה שאתה לא רק יודע מה אתה אוכל, אלא שאכלת ממש (כמעט) את זה לפני שעה.
וככה המסע נמשך. לובסטר מהסרטים שהגיע עם אורגנו וקוויאר חצילים שגורם לך להיאנח מעונג בכל ביס. פילה האליבוט עם רוטב חילבה ושמן פלפל חריף שמרגיש בבת אחת גם כמו הדבר הכי ישראלי שיש וגם כמו הדבר הכי רחוק מתל אביב שאפשר לדמיין. פנינית, סוג של תרנגול, עם טפנד זיתים וקשיו שהוא הדבר הכי עדין שטעמנו כבר הרבה. וכל מנה מגיעה עם הסבר. ורציונל. ואיזון טעמים כל כך מדוייק שאתה רק מנסה להבין איך הגיעו אליו. והכל כל כך, יפה וכל כך מעוצב, שבכל פעם אתה מתלבט אם לאכול מיד את המנה או לחכות עוד שניה, רק בשביל להנות מהאסתטיקה שלה עוד קצת. כל מנה בנפרד מצויינת. ביחד הם יוצרים חוויה שהיא כמעט חד פעמית. אושר צרוף בצלחת שמעיף אותך בכל ביס מחדש.
וזה העניין המרכזי. "שבור" היא ההוכחה שהקולינריה הישראלית עשתה קפיצה קדימה ויכולה להתמודד בכבוד מול המטבחים הטובים בעולם (למרות שאפשר עוד לעבוד על תפריט היין ועל התמחור הקצת מוגזם שלו). העובדה שהיא המסעדה "הישראלית" הראשונה שמקבלת כוכב מישלן היא רק בונוס. כי כוכבי מישלן, הם דבר חשוב, והם תו תקן עולמי, אבל בסוף הם לא הסיפור עצמו, רק השבחים על הגב של הספר. ו"שבור" היא לגמרי רב מכר.
חמישה כוכבים. כוכב מישלן אחד. ברור מה יותר רלוונטי ארוחת טעימות 118 יורו לאדם שבור, 19 rue saint-sauveur, פריז.מומלץ להזמין כחודש מראש כאן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
רוני אלטר גרה בפריז כבר מעל לעשור. זאת העיר הצרפתית שלה
רוני אלטר. צילום: עמית ישראלי
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: קפיצה קטנה לפריז עם רוני אלטר, שמדספרת לנו על הפינות והבילויים האהובים עליה בעיר הצרפתית רגע לפני שהיא מבקרת בישראל להשקת אלבום חדש
באופן כללי, כשלא יורד גשם, הדרך הכי כיפית להתנייד בפריז זה על אופניים. אני גרה בגדה הימנית, ואחד הדברים האהובים עלי הוא לעבור את נהר הסן לגדה השמאלית על אופניים, לעצור בדרך על אחד הגשרים ולהסתכל על האייפל ועל כל הבניינים היפים שמשקיפים אל הסן. ובכלל, אין דבר כיף יותר מלהתבונן על העיר המהממת הזאת תוך כדי רכיבה על אופניים. גם בלילה. לדוגמא, מגשרPont Neuf.
מקום קסום שאני מאד אוהבת. המוזיאון היה למעשה ביתו והסטודיו של הפסל והצייר המוכשר אמיל אנטואן בורדל (1861-1929). אפשר לשוטט בסטודיו שבו עבד, הכל נשאר כמעט כמו שהיה, כאילו הזמן עצר מלכת והוא עדיין מפסל שם. זה חלל ממש מעורר השראה. גם גן הפסלים משגע, אני אוהבת לשבת שם באיזה פינה ולהקשיב באוזניות למוסיקה. 18 Rue Antoine Bourdelle
ליד הבית שלי, ברובע ה-11, בר שכונתי קטן עם אוכל משגע ומוזיקה מעולה. הרבה תקליטים, מנות קטנות וטעימות וגוד וייב. לפעמים יש שם גם מסיבות. פתוח כל ערב עד מאוחר. 25 Rue Saint-Sébastien
הבראסרי האהוב עלי. איזה כיף שהוא נמצא 10 דק מהבית שלי. אני צמחונית, ולצערי הרב אין הרבה מסעדות צרפתיות קלאסיות שיש לי מה להזמין בהן. באופן כללי, המטבח הצרפתי לא ממש מתאים לצמחונים, והאופציות בתפריט הן די מצומצמות. אז יחסית לבראסרי צרפתי – יש לי כאן הרבה מבחר! והכל טעים! המקום יפה באופן מוגזם, כולם נחמדים, תפריט משתנה לפי העונות וחומרי הגלם, קוקטיילים ויין משובח. מאד ממליצה להזמין לקינוח את מוס השוקולד. מקום משגע. 1 Rue Antoine Vollon
כנראה הדבר האהוב עלי בעולם. יכולה לשוטט בהם כל יום כל היום. כל סופש יש כמה שווקים בכל מיני רובעים בעיר. הם נודדים, כל סופש ברובע אחר, יש אתר נהדר בו ניתן לברר בדיוק איפה יש שוק בכל רגע נתון:Brocabrac. רהיטים, בגדים, תכשיטים, דברים לבית, הכל. השוק האהוב עלי הוא Brocante de la rue de Bretagne במארה (הרובע ה-3) והוא קורה פעמיים בשנה – בדרך כלל במאי ונובמבר. ברובע ה-12 יש גם שוק מתוק וקטן שפתוח כל השבוע בבקרים חוץ מימי שני, שנקרא Marche d'aligre, יש שם גם שוק אוכל משובח וגם בתי קפה וחנויות מעולות מסביב. מקום כיפי ונעים.
![אסף גרניט ושותפו אורי נבון, ביום קבלת כוכב המישלן בפריז. (צילום: יח"צ רשת 13)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2022/03/WhatsApp-Image-2022-03-22-at-19.44.43-750x500.jpeg "אסף גרניט ושותפו אורי נבון, ביום קבלת כוכב המישלן בפריז. (צילום: יח"צ רשת 13)")
