הקריירה של קולין פארל בנסיקה, ובשנים האחרונות זה התבטא בהמון תפקידים מרשימים, החל מ"רוחות אינישרין" ו"הלובסטר" בקולנוע ועד "הפינגווין" ו"שוגר" על המסך הקטן שהפכו אותו לאחד השחקנים המבוקשים בהוליווד. בנטפליקס שלפו את פנקס הצ'קים והנחיתו אותו בתפקיד הראשי בסרטו החדש של אדוארד ברגר האוסטרי-שוויצרי, שביים את "במערב אין כל חדש" ואת "עד שייצא עשן לבן" בשנה שעבר והוכתר כתקווה ענקית של הקולנוע האיכותי. אבל הסרט "בלדה לשחקן הקטן", שמבוסס על ספר בעל אותו שם, הוא לא סרט טוב בלשון המעטה, וגם הקאסט המצוין לא מצליח להציל אותו. אבל קולין פארל בהחלט מנסה.

>> כבו את האורות: 22 הסרטים הכי מומלצים בנטפליקס
>> יש לכם שבוע לצפות ב"פרנקנשטיין" על מסך גדול. רוצו

הסרט עוקב אחר לורד דויל, נוכל ומכור להימורים שהתגלגל לחופי מקאו שבסין. למרות שהוא נוהג כגדול המהמרים וחי את חייו החדשים בהתאם, דבק בו מזל רע וכעת הוא חייב כסף להמון אנשים מהעבר שלו, אך גם מההווה העגום שבו הוא חי. הקאסט המרשים כולל לצד פארל גם את טילדה סווינטון, ג'ייסון טובין ("לוחם", "אלף מכות") ופאלה צ'ן ("שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות"), ולמרות זאת ולמרות הבמאי המבטיח, הביקורות מאז צאתו קוטלות את הסרט וחלקן אפילו מעידות כי "הסרט בלתי ניתן לצפייה".

יש מעט מאד סרטים שאני מגדיר כבלתי ניתנים לצפייה. "ג'וקר 2" (2024) הוא דוגמה מצוינת לסרט כזה, כך גם "סרט 43" (2013) הידוע לשמצה. "בלדה לשחקן הקטן" הוא לא אחד מהם, בעיקר כי הוא מאד יפה ויזואלית. זה, כמובן, לא הופך אותו לטוב. הויזואליה של אדוארד ברגר הופכת לכמעט ממכרת כשהיא משתלבת עם הניאון והטינופת של מקאו. ברגר בוחר באופן מחושב להציג את הקזינואים המרשימים והעצומים לעומת שכונות העוני והסמטאות הרטובות. האם זה מושך את העין? ודאי. האם ניתן לשים על מיוט ולצפות בהנאה על מסך 75 אינצ' באיכות 4k? אפילו מומלץ. האם זה מפצה על שאר הפגמים בסרט? ממש לא.

מעטים הסרטים שהצליחו ללא תסריט טוב (אם נשים בצד סרטי בורקס וקומדיות ישראליות). אין מה לעשות, זה הבסיס, זה מה שמצדיק את קיומו של הסרט ובמקרה הזה התסריט מתחיל ממקום סופר ריאליסטי ומסיטואציה ריאליסטית, גם אם הזויה. בבת אחת, לקראת הסוף, האווירה משתנה לחלוטין ומשלבת אלמנטים על טבעיים שלא היו קיימים כלל קודם לכן. יש אולי ממש מעט רמיזות לקיומן של תופעות על טבעיות, אך הן אינן חלק מהעולם הקיים והתחושה שיצאתי איתה כצופה היא ניתוק מוחלט, כי זה הרגיש כל כך לא שייך לעלילה ולעולם שבו היא נבנתה. הזיה.

ואולי הכי גרוע: הדמות הראשית כמעט פסיבית לחלוטין.מדובר בדמות שנתונה ליד הגורל וגורמים חיצוניים אחרים, כך שכמעט אף פעם אין לה בחירה משמעותית כי דברים פשוט קורים לה. הנה לדוגמה, לורד דויל צריך אשראי כדי להמשיך להמר, אז מישהי פונה אליו ומציעה לו אשראי במקום שהוא יפנה לבקש. גם את הכסף לזכייה הגדולה והמפוארת שהוא מתכנן הוא מוצא במקרה ולא כתוצאה מפעולה אקטיבית.

בעיה נוספת היא מערכת היחסים המוזרה שלו עם דאו מינג, לה הוא חייב כסף, שמסתיימת בטוויסט צפוי אך לא קשור שהיינו יכולים להסתדר לגמרי בלעדיו. גם היא מציגה דמות מפוספסת לחלוטין עם בחירות מוזרות ביותר. היא גרה בשכונת עוני, אבל יש לה כסף וכל כך חשוב לו להחזיר לה את הכסף ללא כל סיבה שנראית לעין. גם השינוי עצמו באופי של הדמות, שהופכת מנהנתן חסר תקנה לצדיק היחיד בסדום, לא מבוסס מספיק. בקיצור – שיט שואו. וקולין פארל? משחק מדהים כרגיל, אבל זה כבר לא עוזר.

"בלדה לשחקן הקטן" היה יכול להיות סרט מעניין על נהנתנות, גרגרנות ורעב, אבל במקום זה מצליח להוכיח שללא תסריט טוב – שום דבר לא יעזור. זה לא סרט בלתי ניתן לצפייה – הוא מאד מרשים ויזואלית, משוחק מצוין וקולין פארל באמת מתאמץ להוציא ממנו את המיטב – אבל הוא בהחלט סרט ממש רע. היחידים שאולי יהנו ממנו הם מעריצי פארל, אבל גם אם אתם כאלה – יש כל כך הרבה סרטים יותר טובים שלו שעדיף לראות. צאו מהסרט.
>> "בלדה לשחקן הקטן", 101 דקות, גרמניה 2025, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• נטפליקס
• קולין פארל

כל מה שאני יודע על ז'אנר הפילם נואר השתנה בפעם הראשונה כשצפיתי בגרסת הבמאי של "בלייד" והתפוצץ לי המוח. בפעם השניה זה קרה לי עם אופרת הראפ הבלשית "העיר הזאת" של עמית אולמן, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. שהתיכו את הז'אנר הקולנועי הוותיק עם ז'אנר המחזמר ושינו לחלוטין את התפיסה שלי לגבי שניהם.ועכשיו בא "שוגר", בכיכובו של קולין פארל באפל TV+, ומשנה את הכל שוב.

>> "ריפלי" היא סדרה יוצאת דופן. אל תשוו אותה לסרט ההוא
>> "סיינפלד" הצילה את "תרגיע": הפינאלה המושלם של לארי דיוויד

את קולין פארל אתם מכירים אולי מהסרט "רוחות אינישרין", או אולי דווקא מהעונה הכי פחות מוצלחת של "בלש אמיתי" ועשרות תפקידים ראשיים אחרים לאורך השנים בשלל סרטי דרמה ואקשן, אבל התפקיד האחרון שלו היה הפינגווין בסרט "הבאטמן", תפקיד שונה מאוד מכל מה שעשה עד היום, ולקח לי זמן להתרגל מחדש לפרצוף האמיתי שלו. אחרי הרבה שנים של דשדוש יחסי, קולין פארל הוא שוב הדבר הכי חם בהוליווד כרגע. זה נחמד לראות שמעריכים כישרון שם, אבל לא כל השחקנים מסוגלים לספק הצלחה אחר הצלחה. לכן "שוגר" הוא נקודה קריטית יחסית בקריירה של פארל, שתקבע אם הוא עומד לזרוח במלוא עוצמתו או להפוך לניקולס קייג'.

ג'ון שוגר, הדמות שמגלם פארל, הוא חוקר פרטי והוא ממש טוב במה שהוא עושה. כמה הוא טוב? בתחילת הפרק הוא עובד על תיק עבור היאקוזה ביפן ואיך שהוא חוזר הוא מקבל קייס ממפיק הוליוודי ידוע שמבקש לאתר את הנכדה שלו שנעלמה. הטקטיקה של ג'ון שוגר בפתרון התעלומות אותן הוא חוקר היא אולי טיפה מורכבת: הוא פשוט אדם ממש ממש נחמד. הטד לאסו של הבלשים הפרטיים, רק בלי השפם ובווליום הרבה יותר נמוך. ברור שיוצר הסדרה, מארק פרוטוסביץ' אוהב מאד את הז'אנר, אבל גם ברור שבאופן מכוון הוא הולך נגד חוקי הז'אנר, לוקח את ארכיטיפ הבלש הקשוח ומחליפה אותו בבלש עם לב זהב שנאלץ להיות קשוח.

אחד הדברים הראשונים שג'ון שוגר מעיד על עצמו היא העובדה שהוא לא אוהב לפגוע באנשים. והוא באמת לא אוהב את זה. אבל הוא יפגע במי שמהווה לו איום אם אין לו ברירה. הוא גם תמיד מנסה לעשות את הצעד הנכון. תשע דקות לתוך הסדרה והוא כבר מוצא את עצמו בשיחה עם נהג מונית ערבי ומציע לו עזרה עם הבת שלו שחולה, ואפילו מוקדם יותר כשהוא אוכל וזבוב מזמזם מעליו – הוא תופס אותו עם צ'ופסטיקס ובמקום להרוג אותו משחרר אותו קצת רחוק יותר. בטריק הזה של סימפתיה עם חרק השתמשו כבר ב"שובר שורות" עם ג'סי והחיפושית, אבל תמיד נחמד כשמשתמשים בו כראוי.

שאר הליהוקים בסדרה גם הם מצוינים. לתפקיד של רובי, המעסיקה של ג'ון, בחרו בקירבי האוול בפטיסט ("עבריינים"), כשלצדהבולט דניס בוטסיקאריס ("סמוך על סול"), וליהוק מפתיע מאוד של איימי ריאן (הולי מ"המשרד") לתפקיד הפאם פאטאל, שעושה עבודה כל כך טובה, כל כך אנושית ופגיעה, שההזדהות איתה אוטומטית. זה נכון גם לגבי הדמות של ג'ון שוגר שמפיצה הילה חמימה של טוב לב שאי אפשר להתנגד לכוח המשיכה שלה.

השאלה "מה היה קורה אם לבלש הקשוח עם לב הזהב היה באמת לב זהב וכוונות טובות" לא הופכת את שוגר לקלילה מדי, כפי שאולי נדמה בתחילת הצפייה. מהר מאוד "שוגר" מבהירה שגם למעשים טובים עם כוונות טובות יש השלכות, וכשכל זה מתווסף לצילום ועריכה מסחררים שעושים שימוש נרחב באלמנטים של פילם נואר – כאלה שכבר כמעט ולא רואים היום בקולנוע (או לפחות לא רואים מבוצע טוב) – זה כבר הופך ליצירה נוספת של אפל TV+ שחייבים לראות.

עבור חובבים אמיתיים של פילם נואר זאת תהיה חוויה מאד מעניינת. השאלות הגדולות, אחרי שני פרקי פתיחה מאוד מבטיחים, הן כמה הסדרה תצליח לכופף את חוקי הז'אנר, כמה הערכים של ג'ון שוגר יעמדו במבחן וכמה הפתעות עוד מחכות במהלכה (נהמר: הרבה). אם "שוגר" תמשיך באותו הקצב של שני הפרקים הראשונים, ג'ון שוגר עשוי להפוך לאחד התפקידים החשובים בקריירה היפה של קולין פארל, והסדרה עצמה עשויה להפוך למשהו שלא נראה כמותו על המסך. נמתין במתח.
>> "שוגר", שמונה פרקים (פרק חדש בכל סופ"ש), עכשיו באפל TV+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• קולין פארל
• בלש
• לוס אנג'לס
• סדרות מומלצות

זה מתחיל כמו כל סדרה בלשית שראיתם. בלש שחוק ומבריק, בחורה נעלמת, תיק פתוח. גם הרפרור לסרטי נואר כבר לא מקורי בשום צורה. אבל אז מתחילים לפרום את הפרקים, כי יש פה המון מה לפרוק – ויש פה טוויסט שבאמת מביא משהו חדש. אה, ויש גם הופעה מעלפת מקולין פארל, שכבר השלים את המעבר מיפיוף צעיר לשחקן נפלא.

>>אל תשוו את "ריפלי" לסרט ההוא, כי אז תפספסו סדרה יוצאת דופן

"שוגר", דרמת הבלשים החדשה של אפל TV, היא טוויסט על קלאסיקה. ג'ון שוגר הוא בלש שמתמחה במציאות נערות נעלמות, וזה כישרון שאמור להועיל במשימה הנוכחית שלו – למצוא את נכדתו הנעדרת של מפיק הקולנוע הכי גדול בהוליווד. שוגר, חובב סרטים בעצמו, נלהב למשימה שכמובן מסתבכת ומסתעפת הרבה מעבר לצפוי, ולכן לא נרחיב מפאת ספויילר – ובמיוחד מזה שמגיע בהפתעה, ועשוי לפלג את הצופים. אבל הסדרה עצמה שווה את האתגר.

כי מעבר להיותה טייק חדש ומרענן לנואר, היא מהווה גם מכתב אהבה לקולנוע. היוצר של הסדרה הוא מארק פרוטוסביץ', שכתב את "אני אגדה" ו"שבעה צעדים" (הגרסה האמריקאית), והבימאי הוא פרננדוו מאירלס, שאולי אתם ממעריצי סרטו "עיר האלוהים". אתם כבר יכולים לדמיין את הפוטנציאל. יחד עם יכולות המשחק המרשימות של פארל, מדובר פה בלהיט שעומד להתפוצץ, וכדאי שתהיו בצד שלו. או שלכל הפחות, תדעו במה מדובר.
"שוגר", 2 פרקים ראשונים עכשיו באפל TV

• מה רואים הלילה
• קולין פארל
• אפל טיוי
• בלש

• Facebook
• Twitter
• Email

כש־HBO הודיעה שהיא הזמינה עונה שנייה של "בלש אמיתי", אבל הפעם עם דמויות חדשות, נולד ההאשטאג הפורה של קיץ 2014 – #TrueDetectiveSeason2. אנשים ניסו לנחש את צמד הבלשים הבא שינדוד בדרום העמוק של ארצות הברית וידבר על רוצחים, זמן ואלוהים. מהר מאוד ההאשטאג עבר מלעסוק בליהוקים חלומיים להצעות מבודחות יותר, כמו קרמיט ופוזי או ארנולד שוורצנגר ודני דה ויטו. זמן קצר לאחר מכן, כאשר יוצר הסדרה ניק פיזולטו התראיין למגזין "וניטי פייר", הוא אמר שההאשטאג מצחיק אותו, אבל אין לו אלא לתהות אם אנשים באמת רוצים לראות שוב שני אנשים נוסעים במכונית ומזיינים את השכל על ניהיליזם.

התשובה הקצרה היא "כן". זה בדיוק מה שהצופים רצו לקבל. במקום זאת הם מצאו את עצמם עוברים מלואיזיאנה ללוס אנג'לס ונאלצים להתמודד עם לא פחות מארבע דמויות מרכזיות, עלילה סבוכה אפילו יותר מקודמתה ונפילה של 100 אחוז בכמות המת'יו מקונוהיי שעמדה לרשותם בעבר. התגובות היו קשות. אפילו המבקרים שהגנו על העונה הראשונה גם כשהיא הייתה קשוחה מדי עבור רוב הקהל, לא חסכו מילים חריפות מהפרקים הראשונים של העונה השנייה, שהלכה וקטלה צופים מפרק לפרק. חבל. מי שקפץ מהספינה מוקדם מדי פספס כמה מהסצנות הכי טובות שהיו בטלוויזיה בשנים האחרונות.

רבים מהמבקרים קטלו את פרק סיום העונה הנוכחית וקוננו על היעדרו של קארי פוקונגה. פוקונגה, במאי אינדי מרשים, קיבל על עצמו בשעתו את המשימה הבלתי אפשרית לביים לבדו את כל הפרקים של העונה הראשונה. המהלך נחשב לכמעט התאבדותי בשוק הטלוויזיה האמריקאי, שבו גם יוצרי הסדרות העקשנים והפדנטיים ביותר מחלקים את מלאכת בימוי הפרקים בין במאים שונים, ולו בשביל להספיק את כמות הצילומים הגדולה שדורשת טלוויזיה. אבל פיזולטו, שכתב את כל העונה הראשונה לבדו, אהב את הרעיון שגם על תחום הבימוי יהיה אמון אדם אחר בלבד, שיעזור לשמור על הטון של הסדרה. כאן קרה מה שקורה אחרי כל הצלחה ששותפים לה שני אנשים עם אגו עצום: כל אחד ניסה לקחת את הקרדיט על ההצלחה לעצמו, עד שפוקונגה נטש את הסדרה ופיזולטו הסכים לתת לבמאים שונים לביים את פרקי העונה השנייה כךנעלם משהו בטון האחיד והמרשים של העונה הראשונה, ופיזולטו מצא את עצמו מתמודד עם הסיוט הכי גדול שלו: הביקורות קבעו כי העונה השנייה רק מוכיחה את גודל ההישג של פוקונגה בעונה הראשונה. העונה השנייה של "בלש אמיתי" היא בעצם אחד ממבחני האהבה היקרים בהיסטוריה. כל מה שהכרתם ונהניתם ממנו בעונה הראשונה הוחלף, אומר פיזולטו לצופים. אתם עדיין בפנים?

לוס אנג'לס של "בלש אמיתי" מצולמת תדיר ממבט על, כשהכבישים שלה נראים כמו ורידים סתומים וסמיכים. זו לוס אנג'לס של טירות ודירות מסתור, בונקרים ומחילות תת קרקעיות. הוודו והכשפים של לואיזיאנה הוחלפו בכסף והשפעה. העלילה מפותלת: רצח של בכיר בעיריית העיר הבדיונית וינצ'י קושר יחדיו ארבע דמויות מרכזיות – הבלשים ריי ולקורו (קולין פארל) ואנני בזריידס (רייצ'ל מקאדמס, המרשימה ביותר בקאסט), השוטר פול רודרו (טיילר קיטש), המאפיונר הזעיר פרנק סמיון (ווינס ווהן, בליהוק שעורר הדים רבים) – לכל אחת מהן סיפור מורכב משלה. אך מי שינסה לעקוב אחר העלילה הסבוכה יגלה שגם לסדרה לרוב לא כל כך אכפת ממנה – זה היה הצד המתסכל ביותר בעונה זאת.

זהירות: מכאן ואילך ספוילרים לעונה השנייה של "בלש אמיתי"

לא עזרו גם הדיבורים הצרודים והמונוטוניים, גם ברגעים דרמטיים במיוחד, שלפעמים חצו את גבול הטעם הטוב והפכו סצנות שלמות לכנס חקייני "באטמן". לדוגמה, בפרק השישי יש סצנה שבה פרנק וריי מוצאים את עצמם מכוונים זה אל זה אקדחים מתחת לשולחן ומחליפים מבטים טעונים, נראית כלקוחה ממערכון של SNL על "בלש אמיתי". חוסר מודעות היא תכונה ש"בלש אמיתי" הואשמה בה גם בעונה הראשונה, בעיקר על ידי אנשים שרצו לראות סיפור בלשי ולא הבינו למה הם צריכים לשמוע ממבו ג'מבו פילוסופי על החיים, על הכוכבים ועל הזמן כמעגל שטוח. אבל גם ברגעיה הפחות מודעים, "בלש אמיתי" נשארת מרתקת, בעיקר כי לעומת הרבה מאוד סדרות טלוויזיה, תמיד יש הרגשה שיש כוח מניע אדיר מאחוריה.

"בלש אמיתי" שייכת למסורת כתיבה הרבה יותר ספרותית מאשר טלוויזיונית: צירופי מקרים הם אף פעם לא צירופי מקרים, החלטות הן לעולם גורליות. זו הסיבה שקל כל כך לחשוב עליה כפרודיה או לקטול אותה כשמרנית. היא אמנם סידרה שמתיימרת להיות חדשנית, אך השורשים שלה נטועים בעבר הרחוק. הכוח הזה אמנם מוביל אותה למקומות הרסניים, אך גם למקומות נשגבים (כמו סצנת האורגיה הקשה והמבריקה בפרק השישי).

מי שעלה על הרכבת הזאת רק כדי להבין מי הרוצח, יתאכזב העונה אפילו יותר מאשר בעונה הקודמת. אך מי שבא לחפש גאולה, ימצא כאן שותפה טובה למסע. בעונה הראשונה חיפשו ראסט קול (מקונוהי) ומרטי הארט (וודי הרלסון) גאולה בעזרת חברות, קרבה וניסיון נואש ליצור קשר. ארבע הדמויות המרכזיות חולקות הפעם את אותן שאיפות, אך הפעם הן גם מייחלות להמשכיות. ריי מנסה לשמור על בנו למרות החשש שהוא בעצם נושא את הגנים של האדם שאנס את אשתו לשעבר; פרנק שוקל אם להביא ילד לעולם או לאמץ ולקבל את "העול של מישהו אחר"; פול שמח לגלות שחברתו בהריון כך שיוכל להדחיק את הנטיות המיניות האמיתיות שלו; מי שמביאה ילד בסופו של דבר היא דווקא אנני, שברחה מהאפשרות הזאת כל חייה.

"בלש אמיתי" ניסתה לעסוק העונה בצורה בוטה, אפילו בוטה מדי, בארבעה אנשים שתחת ידיהם יכולים לצמוח רק הרס וחורבן. פרנק וריי רואים זה בזה חברים, שותפים ומאמינים בתחושה הצדק זה של זה, אך פרנק הוא מאפיונר וריי הוא שוטר מושחת ויד ימינו. ריי חיסל את מי שחשב שאנס את אשתו, אבל הרג את האיש הלא נכון. פרנק הסתבך עם עוד ועוד אנשים רעים ממנו במטרה להיחלץ מחיי הפשע, עד שנותר באמצע המדבר, גוסס לבדו בשממה. אנני הצילה אישה מחיי זנות רק כדי להחזיר אותה לידיו של גבר אלים. ופול, כדי להסתיר את הסודות שלו, היה מוכן להקריב את חייו ולהשאיר את ארוסתו לבדה עם הילד שלהם. כולם חשבו שהם עושים את הדבר הנכון. כולם טעו. בעוד העונה הראשונה מסתיימת בכך שראסט ומרטי הצליחו למצוא קצת טוב בעולם, בעונה השנייה ניתן למצוא רק חטאים במסווה של כוונות טובות. בדיוק כמו בעונה הראשונה, גם בעונה השנייה הדמויות מוצאות נחמה כשהן מסתכלות למעלה, אל עבר האל שמכוון אותם. על האדמה אפשר לבחור, בשמים החתומים יש רק סיפור שאפשר לנסות להבין ולקבל.

• המסך
• HBO
• לוס אנג'לס
• בלש אמיתי
• קולין פארל
• רייצ'ל מקאדמס
• טיילר קיטש
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

כששחקנים קומיים מחליטים לקחת על עצמם תפקיד רציני ולהיראות עמוקים ומלאי רבדים, זה עשוי להיות עניין מביך. זה יכול לעבוד אם התפקיד הרציני הוא של אדם מחופף או כחלק מסרט סוריאליסטי, כמו ג'ים קארי ב"שמש נצחית בראש צלול", אבל גם יכול להיות מאוד לא משכנע, כמו גורי אלפי ב"הממונה על משאבי אנוש". זה שנים שווינס ווהן דופק אחלה תפקידים קומיים בהרבה סרטים. אותי הוא לרוב מצחיק, ואחרי שצפיתי ב"שומרים על השכונה" בכיכובו בסינמה סיטי של סרייבו לפני כמה שנים, אני יכול להעיד שאפילו הנוער הבוסני עף עליו.

לכן כששמעתי שווהן מככב בעונה השנייה של "בלש אמיתי", חששתי מאותה המבוכה שמגיעה עם הצפייה בליצן מגודל שמנסה לשחק אותה רציני. אלא שכעבור דקה שבה מילאו פניו של ווהן את המסך, נזכרתי שהוא בכלל פרץ לתודעה (שלי לפחות) בתפקיד סופר רציני ומעולה – ג'ון "שריף" ב"בחזרה למלזיה" (1998) – בחור שטותניק אך טוב לב שמחליט לחזור למלזיה ולשבת שלוש שנים בכלא כדי לקצר את עונשו של הבחור שטייל איתו ונתפס עם סמים.

ווהן מוצלח מאוד גם ב"בלש אמיתי". הוא רותם את הדיבור המהיר ואת הדיקציה המלוטשת שרכש בשנותיו בעולם הקומדיות לטובת דמות אפלה, רעה ומתעתעת מאוד, ואף שהוא עושה דברים רעים ונטולי מצפון במהלך שלושת הפרקים הראשונים של העונה, עדיין היה קל להאמין שבכל רגע הוא יחזור לסורו כאיש משפחה ויתוודה על כל מעלליו בפני אשתו (קלי ריילי) תוך בליסת גלידה במטבח.

האפלה בבסיס דמותו של ווהן מאפיינת רבות מהדמויות בעונה החדשה של "בלש אמיתי". אף שמדובר באנתולוגיה, שבמסגרתה אף שחקן מהקאסט של העונה הקודמת לא המשיך לעונה הנוכחית (וודי הרלסון ומתיו מקונוהיי הנהדרים הוחלפו בווהן, בקולין פארל וברייצ'ל מקאדמס) וזירת ההתרחשות עברה מיערותיה של לואיזיאנה לאוטוסטרדות ולסמטאות של אל.איי וסביבתה – היסוד האפל של "בלש אמיתי" שרד את המעבר. התחושה שברירת המחדל בעולם המוצג לפניך היא אפלה אלימה וחבויה, ואילו המוסר והנורמליות הם רגעים חולפים של חסד שולטת גם בעונה הזו, ומדובר בהישג לא מבוטל.

ובכל זאת התחושה שעולה מהצפייה בשלושת הפרקים הראשונים היא שהעונה הזאת אינה מבריקה כמו קודמתה. העלילה עוסקת שוב בחקירת מקרה רצח, הפעם של איש עסקים עשיר מלוס אנג'לס שנחטף ונרצח באופן מסתורי, והותיר אחריו פרויקטים לא גמורים רבים בתחום הנדל"ן; ובהיעלמות של שותף עסקי (ווהן) שמחפש נואשות את כספו. צוות החקירה מורכב משלושה בלשים שלא מכירים זה את זה (פארל, מקאדמס וטיילור קיץ') ואוגדו יחד משיקולים פוליטיים. גם בעונה הזאת אווירת האפלה קשורה למפגש בין סקס, אלימות ואלמנטים דתיים, פגאניים וניו אייג'יים. גם הפעם הצילום מרשים מאוד, ערכי ההפקה אדירים והשוטים פסיכיים. מה שכן, גם אם העונה הזאת תוכרז בסופה ככישלון – היא שווה רק בשביל הקאמבק שעושה ווהן מהקומדיות הפרבריות והמתקתקות לחיים עצמם.

השורה התחתונה:הגבוה מ"לדפוק חתונה", הביצ'ית מ"ילדות רעות" והחתיך מ"תא טלפון" משחקים אותה באד גייז

• ביקורות
• בלש אמיתי
• קולין פארל
• וינס ווהן
• רייצ'ל מקאדמס
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות