"קיל טוני", אירוע הסטנדאפ ו/או פודקאסט לייב ו/או מופע הבידור שכבש את היוטיוב, סוף סוף נחת השבוע בנטפליקס. המופע המטורף של הקומיקאי האמריקאי טוני הינצ'קליף הגיע לשירות הסטרימינג עם ספיישל בן שעתיים שבנטפליקס תרגמו ל"הורגים את טוני: להרוג או להיהרג". הוא מלא בכוכבים, עמוס קומיקאים צעירים ויש בו את כל מה שמעריצי סטנדאפ-אפ כמותי היו רוצים לראות. אז מה הבעיה? ובכן, אני לא אוהב את טוני הינצ'קליף.אני לא אוהב את הבדיחות שלו, אני לא אוהב את מה שהוא מייצג, אני לא אוהב את פרצוף הנמייה המוזר שלו. לא אוהב, מה לעשות?

>>אנחנו לא על סף תהום. אנחנו עמוק בתוכה. ולירי אלבג נאמבר וואן

בזמן שכל החברים הקומיקאים שלי מתים על מופע הסטנדאפ החי השבועי שרץ ביוטיוב כבר 12(!) שנים, אני מעדיף שהשם "קיל טוני" היה יותר מילולי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אבל חרף כל זה, החלטתי לתת לו ולחבורת הג'וקרים שלו עוד צ'אנס, עכשיו כשאפילו נטפליקס נכנעו לתופעה. אבל רגע, מה היא בעצם התופעה?הינצ'קליף הוא מנחה המופע, שמחזיק בפאנל משתנה של קומיקאים מצליחים (בגרסת הנטפליקס זהו ג'ו רוגן) וקומיקאים שמגלמים דמויות (קייל דניגן מגלם את אילון מאסק, שיין גיליס נותן את הדונלד טראמפ הידוע שלו).הינצ'קליף מזמין לבמה הזו קומיקאים שונים בדרגות מקצועיות משתנות כדי לספק הופעת סטנדאפ של דקה אחת בלבד, שאחריה הפאנל מדבר עם הקומיקאי ומבקר את קטע הסטנדאפ שלו. כך, למשל, בספיישל עולה קומיקאי לא-משהו ממוצא אסייתי, שנותן דקה לא-משהו, ואחרי שהוא מספר לפאנל שהוא הופיע במועדון בשם "דה אייס האוס", טוני עונה "דה אייס או דה רייס האוס?". הבנתם? כי הוא אסייתי.

אוקי, אוקי – אולי אני קצת קשוח עם מר הינצ'קליף. אולי אני יוצא איזה "פי.סי ווק" או איך שלא קוראים לנו בימינו. אבל בהרבה מובנים, "קיל טוני" זו האנטיתזה של כל מה שאני אוהב בקומדיה. הרי הפורמט עצמו לא נולד עבור יצירת קומדיה טובה: אם לכל קומיקאי יש רק שישים שניות, הוא ירדד את החומרים שלו למכנה המשותף הנמוך ביותר. גם ביל בר, לא בדיוק הקומיקאי הכי רגיש ו"פי.סי", אמר בעצמו דברים דומים בהופעה שלו שם. אני גם לא אוהב את האווירה המאצ'ואיסטית של כל האירוע – כולם "קילרים" או "מתנקשים", יש גרפיקות של סכינים בכל מקום, וכולם מעמידים פני קשוחים קרי רוח כאילו כדי לפצות על העובדה שבסופו של דבר, מדובר בחבורת גברים מבוגרים שמרוויחים כסף מבדיחות, ולא ציידים או נגרים מסוקסים. אה, אז אתה לובש רק שחור? איזה גבר קילר.

אוקי, אז אני לא אוהב את הינצ'קליף, אני לא אוהב את הפורמט ואני לא אוהב את הספיישל. זה באמת משנה? כי עבור מעריצי "קיל טוני" הוותיקים הספיישל בנטפליקס נותן כל מה שהם רוצים – הפורמט המוכר, יחד עם אורחים אהובים, באיכות של נטפליקס. מה יש לא לאהוב? ברצינות, אם אתם מעריצי "קיל טוני" (ואני מכיר הרבה אנשים שנופלים לקטגוריה הזו) אז תהנו מהמופע הזה; אם אתם אנשים שלא מכירים את הינצ'קליף ופועלו, אולי תחשבו "מי זה השמוק הזחוח הזה שלא מספר בדיחות בעצמו ורק יורד על אחרים" – אבל גם אז, סביר להיות שתיהנו מהקצב המהיר, האורחים המשעשעים והקומיקאים החדשים. חוץ מזה, אני מניח שעבור לא-קומיקאים, לראות סטנדאפיסטים גוססים על הבמה יכול להיות מהנה. עבורי לא.

לקראת סוף הספיישל עלה לבמה הסטנדאפיסט הוותיק רון ווייט. הגרפיקה מציגה אותו כ"קומיקאי אגדי", למרות שהרבה אנשים בארץ לא יכירו אותו. הפאנל נותן לו כבוד, וויט עושה סט קצר וחביב, ובסופו יוצא בהצהרה: הוא מצדיע ל"קיל טוני" כאירוע מכיל, כי לדבריו בגלל שהקומיקאים נבחרים ברובם באקראי, יש מקום לכל אדם מכל צבע, מגדר וסוג. זה מסר נחמד ואפילו מפתיע בקומדיה שמזוהה יותר עם הצד הטראמפיסטי. הפאנל עדיין מורכב רק מגברים לבנים, וכאשר עולה אדם מגזע אחר הינצ'קליף כנראה יתייחס לזה, וכנראה גם יצחק על זה. אבל יש משהו במה שווייט אומר: אם תשחק לפי הכללים שלהם, "קיל טוני" יקבלו אותך, בין אם זה בתור משתתף או בתור צופה. השאלה היא: האם אתה רוצה לשחק לפי הכללים?
"הורגים את טוני: להרוג או להיהרג", עכשיו בנטפליקס

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• מוזיקה
• קומיקאים
• סטנד־אפ

כשהוא עומד בצילו האפל של ולנטיין הקדוש, ט"ו באב חזר אתמול בערב. יצרני הפרחים קיבלו זינוק משמעותי במכירות, כמו גם המוכרים של דובונים עם לבבות שחיכו ליומם הגדול – וגם הטלוויזיה נערכה בהתאם. בכאן 11 ניצלו את ההזדמנות, והשיקו אתמול את העונה הרביעית של אחד הפורמטים היותר מוצלחים שלהם – "סיפורים מהכורסה".

>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות (וסרט) שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> הטריפ היפני הרע של ריק ומורטי: שמישהו יהרוג את הדבר הזה

זאת תוכנית שנועדה להיות אנדרייטד. אין לה תקציב הפקה גבוה, לא מדובר בדרמה אפית של התאגיד כמו "טהרן" או "מנאייכ", אלא בפורמט שמתבסס – בשיא הפשטות – על אנשים מצחיקים שמספרים סיפור, יחד עם הארכיון של התאגיד. עכשיו,הנה וידוי של אחד שהולך ללא מעט הופעות סטנדאפ בשנים האחרונות: ממש קשה לי עם הומור זוגות. קשה לי לבוא בטענות למופיעים – הם, אחרי הכל, צריכים לשדר לקהל והקהל רובו מגיע בזוגות לאולם. מעטים האנשים שבאים לבד והולכים לבד. ובכל זאת, וזה עולה פי כמה בימים כמו ט"ו באב, יש משהו מאוד שמרני בדרך שבה האהבה משתקפת בעולם הקומדיה.

גם ההומור שכביכול מתעמת עם הצדדים הפחות יפים של זוגות נשואים – נשאר בדרך כלל על הגבול שבין "אשתי שולטת ואני כזה גרוע" לבין "גברים רוצים סקס ונשים לא". מעט מאוד מקומות נותנים מקום לאנשים שפחות שפר עליהם גורלם – לאלה שנשארו מאחור, לאלה שחוו בעיקר אהבות נכזבות, למי שלא מצא את דרכו במשחק הרומנטי.ושם הפרק הראשון בעונה הרביעית של "סיפורים מהכורסה" הצטיין. הפרסונות בפרק היו לגמרי על הספקטרום – נשואים, גרושים, כאלה שמחפשים אהבה וכאלה ששבעו ממנה נחת – ובעיקר נתנו את התחושה שבאמת יש מקום לכולם. ושאהבה, למרות שמדובר ב"יום האהבה" ויש רצון גדול לשווק את הרומנטיקה כמשהו נוצץ, זה בדרך כלל כואב.

כרגיל בעונה חדשה של "סיפורים" הקאסט התחלף במלואו – כשנדמה לי שהמגמה היא פחות כוכבים גדולים (אין פה – לצורך העניין – צביקה הדר, שני כהן או גורי אלפי, שהיו בעונות הקודמות), ויותר אנשים שצמחו מהשטח – מהסטנד אפ, מההופעות ומתכניות מקבילות בערוץ כמו "מועדון הסטנדאפ":אלי חביב הצטיין, גיתית פישר היא סופרסטארית במלוא מובן המילה, וגם דב נבון והנוירוזה המבורכת של מגי אזרזר היו מבריקים. ההפתעה של הפרק היתה הבחירה בצוות של הצגת הקאלט "מייקל" (מודה, עוד לא הייתי – חור שחור בהשכלה, אני יודע) שהיו פשוט מעולים ועשו את העבודה מצוין – דווקא כי היו חריגים בנוף.

עם זאת, הרמה לא הייתה לגמרי אחידה. אורלי זילברשץ פחות בלטה, גם טליה ברטפלד ויניב ביטון שכן הגיעו עם רף ציפיות מסוים – קצת אכזבו. אבל יש עוד עונה ארוכה וזה כמובן עוד יכול להשתפר בהמשך – הפוטנציאל, צריך לומר, בהחלט קיים.

מצטיין נוסף בפרק אתמול היה הארכיון – או יותר נכון, השימוש המוצלח בארכיון הנרחב של רוממה. כאן 11 עושים את זה לא בפעם הראשונה – אפשר למצוא שימושי ארכיון נהדרים בסקשן הכדורגל הישראלי המרהיב שיש ב"כאן בוקס" (כפריק של הענף – מדובר בגן עדן), או בפינות של אור בוטבול שצצות באינטרנט. אחרי תקופה ארוכה שבה רשות השידור הישנה לא ידעה מה לעשות עם החומרים המטורפים (אין מילה אחרת) שהיו לה, בא התאגיד (כבר שבע שנים איתנו, מי היה מאמין) ושינה את המצב. תודה לאל שזה חמק לנתניהו בצוק איתן.

מעל הכל, הסיבה ש"סיפורים מהכורסה" שורדת כבר ארבע עונות, היא העובדה שבניגוד לקומדיה הישראלית שבדרך כלל מאוד מחפשת את הכתיבה, "סיפורים" חוגגת את הספונטניות. לא מדובר כאן על שחקנים שהיו להם כותבים טובים שחשבו על פאנצ'ים, אלא על אנשים מאוד מצחיקים שמביאים קודם כל את עצמם. וסוג הקומדיה הכן הזה פוגש קהל שמחבק אותו.זה מתחבר לבשורה שהביאה "סיפורים" לעולם הרומנטי – היא היתה חפה מהשטיקים הרגילים שבדרך כלל הקומדיה מייצרת כשהיא נתקלת בחומרים כמו אהבה. לא היו בה קלישאות, והיא בעיקר האירה את הצד הקצת יותר אפל – את הצד שמחפש את האהבה ולא מצליח; אפרופו מונולוג אחד של פישר, עם רפרנס מבריק ל"אלאדין". צריך לראות כדי להבין.

הפרק האחרון בעונה הקודמת של "סיפורים מהכורסה" שודר באוגוסט 2023. כמו שאהרון גבע אוהב להגיד לפני הפודקאסט המצוין שלו "השעשועון", זה הוקלט לפני סוף העולם. השתנינו מאוד בשנה האחרונה, והרבה מאוד סוגים של קומדיה כבר לא בדיוק עובדים כמו שצריך – גם על האנשים הכי אניני טעם.אבל אם כבר תהיה קומדיה שתקום אחרי ה-7.10, הלוואי שהיא תיראה כמו "סיפורים". ספונטנית, כנה, לא משוכללת מאוד – אבל מאוד מאוד אמיתית ומייצרת הזדהות. בקיצור, תהיו גיתית פישר. וכמה שיותר.
>> "סיפורים מהכורסה", ראשון 21:30, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• קומיקאים
• סטנדאפ

אפילו אם אתם לא חושבים כך, אתם כנראה מכירים את גילברט גוטפריד. מבט אחד בפרצוף המצומק שלו, או האזנה לשנייה אחת מקולו הלא ערב, תעלה בכם את הזיכרונות מהקומיקיאי האגדי שהלך לעולמו אתמול (ג') בגיל 67. אז במקום לבכות על מותו, רק ראוי לחגוג את חייו עם כמה מהרגעים הכי גדולים, ומצחיקים, של הבן אדם הנפלא הזה.

הקטע הכי מפורסם של גוטפריד כקומיקאי הוא ככל הנראה גרסתו לבדיחת "האריסטוקרטים" הקלאסית, אותה סיפר במהלך הרוסט על יו הפנר. הוא פתח עם בדיחה על אסון מגדלי התאומים ("אני לא מצליח להשיג טיסה ישירה – הם אמרו שאני צריך לעשות עצירה בבניין האמפייר סטייט") שזעזעה את הקהל, כנראה כי האירוע התקיים רק כמה שבועות אחרי הפיגוע. גילברט החליט שהדרך היחידה להחזיר את הקהל לצד שלו יהיה לספר להם את הבדיחה הקלאסית על משפחה שהולכת לסוכנות כישרונות ועושה דברים נוראיים, בגרסה שלו. והקטע? זה אשכרה עבד!

גוטפריד היה סטנדאפיסט מאוד מגוון, מבדיחות גסות ישנות ועד לחיקויים של כוכבים אזוטריים בסיטואציות מוזרות. גם הייתה לו נטייה למשוך את הבדיחות שלו, להמשיך אותן עד שלקהל נמאס ואז להמשיך עוד קצת, דוגמאת הבדיחה הראשונה שלו בסט הזה על ד"ר קבורקיאן, רופא אמריקאי שנודע בזכות, או בגלל, העזרה שלו בהמתות חסד.

בנוסף לקריירת הסטנדאפ שלו, גוטפריד גם הופיע במספר סרטים הוליוודים. התפקיד הכי מפורסם שלו היה כמובן כקולו של יאגו, התוכי ב"אלאדין", אך היה לו גם את הכבוד להיות ככל הנראה השחקן היחיד ששיחק גם את אדולף היטלר (בקומדיה הזניחה Highway to Hell) וגם את אברהם לינקולן, בקומדיה הגם די זניחה של סת' מקפרלן, "1000 דרכים להתפגר". הסרט אולי לא מוצלח, אבל הקטע של גוטפריד די מצחיק (וזה נכון לגבי הרבה סרטים שהשתתף בהם).

>>הקוף, השמרן והמוות שמחכה: אלו התכניות הקומיות הכי טובות ביוטיוב

עם זאת, התפקיד ההוליוודי האהוב עליי שלו תמיד היה ותמיד יהיה ההופעה שלו ב"השוטר מבברלי הילס 2". שם, אפילו אדי מרפי הסופר-כריזמטי הופך לשחקן משנה מול הצעקות של גילברט.

מותו של גוטפריד הגיע רק שלושה חדשים אחרימותו של בוב סאגט, ושמונה חודשים לאחר מותו של נורם מקדונלד. השלושה היו חברים, כשגוטפריד ומקדונלד אפילו הופיעו ברוסט על סאגט, בו נתנו השניים הופעה זכורה במיוחד. ובכלל, גוטפריד תמיד היה היילייט ברוסטים של קומדי סנטרל.

>>איך הרג דונלד טראמפ את הרוסט, הפורמט הכי טוב של הקומדיה?

ב-2017 גוטפריד זכה לדוקומנטרי על חייו, "Gilbert", בבימויו של ניל ברקלי (בראיון עםסטיבן קולברטסיפרשאחרי שלאחר שיוצר הדוקו חלק איתו שהוא חולם לעשות עליו סרט, גוטפריד הצנוע ענה "כוון את החלומות שלך יותר גבוה"). הסרט סקר את הקריירה של גוטפריד, מעמדו כדמות קאלט ושמו כ"קומיקאי של קומיקאים", הקמצנות שלו והיותו אגרן של סבונים מבתי מלון. אבל מעבר לכך, הוא בעיקר חשף אותו כאדם שונה מאוד מהתדמית המלוכלכת שבנה, איש משפחה שנשוי לאישה מקסימה ואב לשני ילדים חמודים. באחד הקטעים הזכורים במיוחד מהסרט, גוטפריד מחלק חתימות בבית מלון ומגלה שיש גם כנס גדול של אנשים המחופשים לנאצים. אחד מהם מספר לו בדיחה גרועה, וגוטפריד עונה, "טוב, זה לא הדבר הכי גרוע שהנצאים עשו".

למרות גילו המתקדם והאובססיה שלו לתרבות ישנה, גוטפריד נשאר מעודכן עד מותו – הוא הנחה פודקאסט והשתתף בלא מעט סרטוני לאינטרנט, כולל ההופעה הביזארית הזאת בטוקשואו פארודי שהונחה על ידי קומיקאי שמגלם חבר בקהילת האמיש.

אולי הרגע הכי פופולרי של גוטפריד, שאף זכה להפוך למם בטיקטוק, הוא הסרטון שלו מקריא בדרכו המיוחדת את הנובלה האירוטית "50 גוונים של אפור". או כמו שהוא אומר בעצמו בסרטון – "זה לא נכון, אבל זה אירוטי".

לגוטפריד היה גם כמובן חוש הומור כלפי עצמו. לאחר שכמה בדיחות טוויטר על צונאמי (אמיתי) ביפן גרמו לו לאבד את עבודתו בתור הקול של ברווז בפרסומת לביטוח (אמריקה זו ארץ משונה), הוא כיכב בסרטון של Funny OR Die בו גילם את עצמו בתקופות שונות, בעודו מתבדח על אסונות שונים, משקיעת הטיטאניק ועד התפוצצות ההינדנבורג.

>>נטפליקס ודייב שאפל חיסלו את הסטנדאפ. זה מה שנשאר

ואם אתם חושבים שכל ההומור החולה הזה אומר שגוטפריד לא יכל לעבוד גם עבור ילדים, אתם טועים! מעבר לתוכי ההוא, גוטפריד גם דיבב בסדרות כמו "The Fairly OddParents", "צבי הנינג'ה" ו"מרדף ברשת". בנוסף, הוא הופיע לצד שניים מהאלילים הגדולים שלי, ווירד אל ינקוביק וקרמיט הצפרדע. הקטע שלו עם ווירד אל, מתוך תכנית הילדים קצרת היומין שלו, הוא אחד מהאהובים עליי.

לגוטפריד גם הייתה הופעה זכירה במיוחד בסיטקום הניינטיז "נשואים פלוס". שם, אחרי ששיט תענוגות שהיו עליו השתבש, אל ופגי בנדי מוצאים את עצמם תקועים איתו בסירת הצלה. הוא, כמובן, עדיין התעקש לעשות את הבדיחות שלו, כולל חיקוי מדויק למדי של כוכב סיטקום ניינטיז אחר, ג'רי סיינפלד.

הייתי יכול לסיים את הרשימה הזו עם סרטון מרגש של גוטפרידמבצע סצינות מאלאדין עם בחור על הרצף האוטיסטישמעריץ את הסרט, אבל הגענו לכאן כדי לצחוק, לא להתרגש! אז בואו פשוט נהנה מארבע דקות של גילברט גוטפריד ז"ל בתכנית של נורם מקדונלד ז"ל מדבר על חורי תחת. ז"ל.

https://youtu.be/AJA0ebVgTwA

• חדשות
• קומיקאים
• חדשות תרבות
• קומדיה
• קומדי סנטרל
• סטנדאפ

אתמול בלילה, בבית המלון ריץ' קרלטון אורלנדו, מתו שני אנשים. הראשון היה בוב סאגט, שכונה "האבא של אמריקה". הוא היה מוכר בתור האב המושלם מ"צער גידול בנות" דני טאנר, הפרונטמן האהוב של "America's Funniest Home Videos" (פספוסים האמריקאית), המנחה של "1 נגד 100", הקול הבוגר של טד מוסבי מ"איך פגשתי את אמא" ואחד האנשים האדיבים והמתוקים ביותר על מסך הטלוויזיה. האדם השני היה בוב סאגט, הקומיקאי המטונף ביותר שהכרתם, האיש שהצליח לזעזע אפילו את ג'ורג' קרלין עם הגרסה שלו לבדיחת האריסטוקרטים, האדם שספג (ועשה) יותר בדיחות פדופיליה מאר. קלי, שר על חירפלוצים ונהג לכווץ את הקהל שלו בכיסא מרוב שהבדיחות שלו היו בוטות.

הדיכוטומיה הזו של סאגט, שסיבת המוות שלו בגיל 65 טרם נקבעה, ליוותה אותו לאורך כל הקריירה. מצד אחד האבא המתוק ששמרני אמריקה אהבו לאהוב, מצד שני קומיקאי דוחה שללא ספק היה מבוטל היום, אפילו אם רק על בדיחות התאומות אולסן המזעזעות שנהג לעשות. הוא מצידו התענג על הדיסוננס האינהרנטי של הפרסונה שלו, נהנה לראות אנשים חוטפים את השוק של לראות את דני טאנר מנבל את הפה, ומנצל את האפקט לצרכיו הקומיים. לספר האוטביוגרפי שלו מ-2014, למשל, הוא קרא "Dirty Daddy".

את הצד המטונף של הקריירה שלו הוא התחיל בסוף שנות ה-70', אז הופיע במועדוני סטנדאפ מטונפים עם סגנון קומי "כחול" (כפי שכונה דאז) שכלל בדיחות רעות, סוטות, בוטות ומזעזעות בכוונה, דוגמת "לא הלכתי למחנה קיץ כי אמא שלי חשבה שאתבייש להתפשט ליד ילדים אחרים. אבל השתניתי מאז, אני די אוהב את זה עכשיו". הוא סומן על ידי שני גיבורים שלו, קומיקאים שעצם סגנונם יכול להעיד על האופי הפרובוקטיבי של המופע שלו, ריצ'ארד פריור ורודני דיינג'רפילד, והפך במהרה לקומיקאי שקומיקאים אוהבים, וכזה שהקהל לא מצליח להחליט אם הוא יותר מצחיק או דוחה אותו.

ואז קרה הטוויסט שפיצל את הקריירה שלו – רשתות הטלוויזיה גילו אותו. זה התחיל כקומיקאי הבית של תוכנית הבוקר של CBS, תפקיד שכלל פחות או יותר את כל הדברים המביכים שאף קומיקאי לא רוצה לעשות כמו חידוני טריוויה לקהל וסמול טוק מביך עם מנחים מעונבים, עד שנחטף משם כדי לגלם את דני טאנר ב-1987. אז נחשף הצד השני של סאגט, שאפשר להגדיר רק כקומדיה הולסום לכל המשפחה. הסדרה רצה לאורך שמונה שנים, הכניסה את סגאט לכל בית אמריקאי, הצליחה גם ברחבי העולם וזכתה גם לסיקוול "צער גידול בנות – הדור הבא".

בניגוד גמור לעובדה שזה התפקיד המוכר ביותר של סאגט, זו בהחלט רחוקה מלהיות עבודתו הטובה ביותר. הסיטקום הצ'יזי אולי נכנס ללב של אמריקה, אבל אלו שהכירו את הקומיקאי מגלגולו הקודם תהו איך, אם בכלל, יוכל בוב לעשות את הקומדיה הבוטה שלו שוב.התשובה לכך הגיעה רק אחרי ש"צער גידול בנות" נגמרה, כשבוב החליט לחזור לשורשיו עם הופעות סטנדאפ למבוגרים וסרט הבכורה המלא שלו כבימאי, "עבודה מלוכלכת" (1998) בכיכובם של ארטי לנג ונורם מקדונלד, סרט דבילי להחריד שנקטל על ידי המבקרים והפך לאורך השנים לקאלט בקרב הקהל.באותה השנה הוא גם צץ להופעת אורח קצרה ובלתי נשכחת ב"Half Baked" של דייב שאפל, שם גנב את ההצגה עם שורה שמצחיקה בכל פעם מחדש: "מריחואנה היא לא סם. אני נהגתי למצוץ זין עבור קוק. זו התמכרות. האם אי פעם מצצת זין בשביל מריחואנה?".

מרגע שסאגט הבין את הפוטנציאל הקומי שבלראות את האבא של אמריקה מטנף את הפה, הוא נשען לתוך הדיסוננס בכל הכח. אחת ההופעות הבלתי נשכחות שלו, בסרט "האריסטוקרטים" מ-2005, הורכבה מגרסה שלו לבדיחה פנימית של קומיקאים שכל מהותה לא בפאנצ'ליין (הקבוע), אלא באופן שבו מספר הקומיקאי את הבדיחה, ועד כמה רחוק הוא יכול ללכת. סאגט הלך הכי רחוק מכולם, כשבמשך לא פחות משבע דקות תיאר מעשים כל כך מחרידים עד שהם קשה לתמלל אותם. באמצע, תוך כדי שהוא מצחקק באופן בלתי נשלט, הוא מסנן את המשפט "אני יכול לקבל עותק של זה? אני רוצה לשלוח את זה לילדות מ'צער גידול בנות'".

אחר כך הגיע הרוסט על בוב סאגט (2008) שכלל כמה מהבדיחות הכי מטונפות שנצפו על מסך הקומדי סנטרל (וזו הרשת שמשדרת את "סאות' פארק", כן?) והופעות האורח חוזרות ב"הפמליה" בתפקיד עצמו כמיליונר ג'יגולו שמזיין בחורות צעירות בסיטונאות. ובכל זאת, למרות כל הלכלוך, הוא חזר לגלם את בהופעות אורח את דני טאנר גם בספין-אוף של הדור הבא, ועם פטירתו התגובות של השחקנים שעבדו איתו בסדרה (כולל מרי קייט ואשלי) ציינו שהוא היה "האדם עם הלב הכי גדול בהוליווד". לבוב סאגט היה פה מטונף, אין ספק, אבל הוא ידע להפריד בין קומדיה למעשים ולמרות שהכי אהב לזעזע, הוא באמת היה גם האבא המתוק שראינו בטלוויזיה. שני אנשים שחיו באדם אחד, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד של הקומדיה.

• המסך
• קומדיה
• צער גידול בנות
• קומיקאים
• סטנדאפ

בשביל לעבור את 2020 היה צריך יותר מנטפליקס, יותר מוולט, יותר מציפרלקס. בשביל לעבור את שנת 2020 היה צריך מנה גדושה של קומדיה. זה פירק מתחים, עזר להבין את המציאות המשתנה והרגיע עצבים.

גם השנה קהילת Comedy For Change חילקה את ה-Finger Awards לקומדיה שחוללה שינוי בעולם.לבחירה הועמדו למעלה ממאה מקרי מבחן מלמעלה משלושים מדינות, מבחריין ופקיסטן ועד פינלנד ויפן. מנעד הנושאים היה רחב במיוחד גם הוא, מבזבוז מזון ועד שוויון במטלות הבית. המועמדים יכלו להיות כל דבר, כל עוד הוא נועד לגרום לחיוך ולמחשבה, או להיפך.

בין המועמדים היו קמפיינים פרסומיים, תוכניות טלוויזיה, הטרלות ברשתות החברתיות ואתרים פיקטיביים באינטרנט. הבחירה נעשתה על ידי צוות של חמישים מנהלי תוכן בכירים ואנשי קומדיה מכל העולם, במגוון שנע מתסריטאים אמריקאיים של הסימפסונס ועד למפיקת טלויזיה בכירה מאבו דאבי. הטקס נערך ביום שישי האחרון בכנס הטלוויזיה הבריטית הנחשב Content London.

אז קודם כל הזוכים:בפרס הקומדיה האפקטיבית זכתה ההטרלה של השחקו ואושיית הסושיאל ג'ורג' טאקיי לאנשי ה-Proud Boys. למי שלא מכיר את הסיפור: קבוצה אמריקאית ניאו-פאשיסטית בשם Proud Boys זכתה להתייחסות מעודדת מנשיא ארצות הברית בקרוב לשעבר, דונלד טראמפ. באותו ערב המונח Proud Boys זינק בטוויטר. טאקיי, גיי מוצהר, קרא לכל מיליוני עוקביו (וגם אחרים עשו כן) להעלות תמונות שלהם עם בני-זוגם ולתייג עם ההאשטאג Proud Boys. הארגון הניאו-פשיסטי פחות התלהב, אבל במשך כמה שבועות כל חיפוש אחר המונח הוביל לתמונות מקסימות של זוגות גייז.

בפרס הקומדיה הקריאטיבית זכה ה-Dick Pic Museum. סופי פאסמאן, אשת טלוויזיה גרמנית ידועה, אספה את כל הדיק-פיק שנשלחו אליה מגברים אנונימיים בוואטסאפ וברשתות החברתיות, הדפיסה ויצרה מוזיאון דיק פיק אמיתי שנועד להעלות מודעות להטרדות מיניות ברשת.

https://www.youtube.com/watch?v=lWvSXp7nMMw

ולזוכה הבא: אס.סי. ג'ונסון עשו פרויקט מרתק ביפן. מסתבר שיפן היא אחת משיאניות העולם בחוסר שיוויון בעבודות הבית. אמנם מערכת החינוך היפנית מדגישה ערכי שוויון המתקדמים, אבל איפשהוא בדרך האישה מוצאת את עצמה עם הסמרטוט והשניצל. SC Johnson החליטו להפיק קורס אמיתי ומשעשע שמזכיר להורים ולכל המשפחה את חשיבות החלוקה בנטל עבודות הבית.

https://twitter.com/OgilvyAsia/status/1136511423348011008

מבחריין הגיע אלינו קמפיין מקסים לעידוד אנשים לא לצאת לרחוב בזמן הקורונה. הקמפיין הוא הצדעה לגיבורים שנשארו בבית וצילש אותם כמו גיבורי מלחמה בציורי שמן עם עיטורי קרב על הפיג'מה(עוד דוגמאות כאן).

בין הפיינליסטים ניתן למצוא גם את ה-Medical Art Billשל קבוצת האמנות האקטיביסטית MSCHF. הקבוצה עשתה מיצג נגד מערכת הבריאות המפורקת בארה"ב. הם לקחו חשבונות רפואיים של כמה אנשים, הגדילו אותם והדפיסו אותם כעבודת אמנות שנמכרה בגלריה נחשבת כיצירות אמנות לכל דבר. כל הרווחים הלכו לבעלי החשבונות הרפואיים ולתשלום החובות.

בשורה התחתונה, ברעש האינסופי של חיינו – לקומדיה יש יתרון בלעבור את מחסום הקקפוניה ולהכנס לנו לראש. העולם הגלובלי מאפשר לא רק לנגיפי קורונה להתפשט בעולם אלא גם לרעיונות משעשעים – אז אם אתם נתקלים או יוצרים משהו רלוונטי – תשלחו. מי יודע, אולי ב-2021 תקבלו את האצבע.

זוכים מבריקים נוספים וצפייה בטקס המלאבעמוד הפייסבוק של The Finger Awards(הפקה: נועה מרגלית)
עמרי מרכוס הוא ראש קהילת Comedy For Change והקריאייטיב דירקטור של The Finger Awards

• המסך
• קומיקאים
• פרסום
• קומדיה
• אקטיביזם