לא פעם ולא פעמיים הפניתי את תשומת ליבכם לקרית המלאכה, המקום שבו הכל מתרחש (לפחות בכל שנוגע לעולם האמנות המקומי). גם על ת"א תרבות קרית המלאכה, מיזם של המחלקה לאמנויות של עיריית ת"א-יפו כבר דיברנו לא פעם, במקביל לאחיו – ת"אי התרבות המחוגה ודה וינצ'י.

בסוף השבוע הקרוב (6.1-4.1) יתקיים במתחם קרית המלאכה אירוע חדש שנשמע לנו בדיוק כמו החמידות הדרושה לנו כרגע: "סאבלט" – במסגרתו יארחו אמניםות ותיקים ומוערכים שעובדים במתחם קבוצה של אמניםות צעירים בתחילת דרכם. הם יסבלטו את הסטודיו שלהם למשך סופ"ש אחד, אבל כמו שאתם התבקשתם להאכיל חתולה או להשקות עציצים בפעם האחרונה שסיבלטתם דירה בעיר – גם במקרה הזה עקבותיהם של בעלי הבית המקוריים לא ייעלמו לחלוטין. להפך – הדיאלוג שיווצר בין המסבלטים למסובלטים (שזו המקבילה שאני החלטתי עליה כרגע לשוכרים ומשכירים) יאפשר תוצאות אמנותיות חדשות, שכנראה לא היו מתקבלות בשום צורה אחרת.

הפרויקט, שהוא יוזמה של ת"א תרבות קרית המלאכה, היה אמור להתקיים במסגרת אירועי "אוהבים אמנות, עושים אמנות" שתוכנן לסוף חודש אוקטובר 23. אבל אתם יודעים מה קרה אז, ובמקרה הזה האירועים לא נדחו אלא בוטלו עד לשנה הבאה. במסגרתאותם אירועים, מלבד תערוכה מרכזית וסטודיואים פתוחים, תוכננו עוד כמה פרויקטים שפשוט היה חבל מדי לוותר עליהם, אז הם זכו למעמד עצמאי משלהם – כמו זה המדובר.

מי ומה בתכנית? האמנית מלי דה-קאלו תארח בסטודיו שלה (שביל התנופה 4, קומה 1) את האמנים תום פרסמן, ליטל מונדרר ואיתי כהן. שלושת המסבלטים (או המסובלטים? עוד לא החלטתי) יציגו תערוכה תחת השם "בפנוכו", שמורכבת מעבודות וידאו וסאונד המשתלבות כחלק הומוגני בחלל, ומייצרות מיצב המתייחס לסטודיו כמרחב גופני אינטימי ורוחש חיים. העבודות עוסקות במערכת היחסים בין הגוף לחלקיו, לחומרים המוכנסים לתוכו, לגוף אחר ולמרחב שבו הוא נמצא. באותו הסטודיו יתקיים במקביל ביום שבת (6.1) רסיטל פסנתר מוסבר עם נועם דה-קאלו – פסנתרן צעיר וזוכה פרסים בארץ ובחו"ל. מבטיחים לנו שזה יהיה מלא תשוקה, אז הסתקרנו.

האמן שי יחזקאלי יארח בסטודיו שלו (שביל התנופה 6, קומה 3) את אנסטסיה ניקולינה, ובסאבלט כמו בסאבלט – יחזקאלי יפנה את מקומו וייתן לדיירת הזמנית לעשות בסטודיו שלו כרצונה. ניקולינה תארגן את הסטודיו כסלון לא פורמלי שבו תשתול את ציוריה בין עבודותיו של יחזקאלי.

האמנית ליאת אלבלינג תארח בסטודיו שלה (שביל התנופה 5, קומה 1) את נועה תמיר. השתיים יתייחסו לסטודיו כאל מרחב ניסיוני שבו נפגשות שתיהן – אמניות שמתדיינות עם מדיום הצילום. בעבודותיה תמיר מפנה את המבט אל המנגנון הצילומי ואל הצילום כפעולה, בעוד אלבלינג דנה בצילום כחומר וכמצע.

האמן מישל פלטניק יארח בסטודיו שלו (שוקן 27, קומה 3) את ליטל רובינשטיין, שתציג עבודות קינטיות ועבודות שפוטנציאל התנועה גלום בתוכן, זאת לצד עבודותיו של פלטניק הלקוחות דווקא מתוך תהליכי ההכנה לעבודותיו הסופיות.

אבל רגע, זה לא הכל. במסגרת אירועי הסאבלט יתקיימו גם כמה עניינים מיוחדים שיוצאים מגבולות הסטודיו וגם מגבולות החללים בכלל אל המרחב הציבורי: האמנים אורי דובדבני ועידית קופסקי יציעו מסלולי שוטטות בקרית המלאכה שפורשים זוויות מבט חדשות על המתחם. המסלולים יתחילו בת"א תרבות, שם תוכלו להצטייד במפה ולצאת לחיפוש בעקבות עבודות אמנות חדשות וזמניות במרחב הציבורי. טיפ של מקצועניות: אם אתם כבר משוטטים, פקחו את העיניים וחפשו אחרי אוצרות נוספים. לא פעם יוצאות משלל הסטודיואים שבמתחם עבודות שיצאו לא משהו בעיני האמניםות, אבל עבורכם זו יכולה להיות אהבה ממבט ראשון.
>> סופ"ש סאבלט ברחבי קרית המלאכה. חמישי מ-20:00; שישי ושבת 10:00-14:00. הכניסה חופשית.פרטים יש כאן

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• קרית המלאכה

הדבר הראשון שקורה כשאתה מגיעה ל"לה מעלה", או יותר נכון לרחוב שבו היא נמצאת (שביל המרץ) היא תחושה פנימית עמוקה ששלחו אותך למקום הלא נכון. ספק אם יש עוד מסעדה בתל אביב שהמיקום שלה כל כך תלוש מההקשר שלה, ועוד מסעדה מקסיקנית. מה הקשר בין מקסיקו – הצבעונית, השמחה, הרועשת – לבין אוסף הבנינים האפרורי של קריית המלאכה, אזור שהוקם בשנות ה-60 וכבר אז נראה כמו אוסף מבנים קומוניסטיים מיושנים, ומאז רק הלך והדרדר?

>> מהפך בפסגה: R48 של רותי ברודו מזנקת ישר לטופ של המסעדות בעיר
>> הארוחה שלנו בל'אפוק, לעומת זאת, הייתה ההיפך המוחלט מהערב הזה

הדבר השני שקורה זה שאתה מתקשה למצוא את המסעדה. אם כי ייתכן שאנשים יותר חדים מאיתנו לא היו עומדים מול הבניין ובוהים בו, מחפשים בלי הצלחה את הכניסה, רק כדי לקלוט אחרי דקות של מבוכה, שמדובר במשחק במילים ו"לה מעלה" היא בעצם "למעלה" (מת לפגוש את האבא שהמציא את הבדיחה הזו וללחוץ לו את היד. ללחוץ לו אותה חזק. וכואב). אז טיפסנו במדרגות – מעליות תעשיתיות בנות שישים הם פחות כוס המרגריטה שלנו – שהיו במקביל גם חור תולעת שלקחה אותנו לקומה השניה, אבל גם למקום וזמן אחר.

"לה מעלה" ניראת כמו מסעדה בקנקון בשנת 1985. עיצוב פנים שמשלב בין אלמנטים מקסיקנים מוגזמים, מדגלים ועד כובעי סומבררו, כדי שהתיירים לא יתבלבלו ויבינו איפה הם, לבין אלמנטים תקופתיים כמו כדור דיסקו ענק שתלוי במרכז החדר. היה חסר רק אילן בן שחר ספרדי שישים את השיר של ספידי גונזלס ברקע. למרבה המזל, לא הגענו בסופ"ש, אז מזיזים את השולחנות והופכים את המקום לסוג של מועדון ריקודים. באנו לאכול. סרקנו את התפריט מה-QR, והנה כבר מגיע האוכל.

התחלנו עם מנה של נאצ'וס לה וידה, שזה תיאור מדוייק כי נאצ'וס הם באמת החיים עצמם. לא הגרסה התעשייתית שפוגשים בקולנוע או בכדורגל, ומרגישים כמו דוריטוס שפגש את אוויר העולם במשך הרבה יותר מדי זמן, אלא לגמרי הדבר האמיתי. קערית עם נאצ'וס פריכים ומוצלחים, עם כל מה שהייתם רוצים שיהיו על אירוע קריספי כל כך: שעועית, עגבניות, פלפל חריף מורגש אבל לא מוגזם, גוואקומלי פשוט אבל מוצלח ושמנת. יותר מזה אנחנו לא צריכים. כלומר, חוץ מתוספת (בתשלום) של גבינה צהובה וצ'ילי קון קורנה, ששדרגו אותה אפילו יותר. אין פה קולינריה מתוחכמת או טעמים מורכבים, אבל יש כאן מנה מטונפת, באופן חיובי לגמרי, שקשה להפסיק לאכול. בתור מנה ראשונה שבאה להרגיע את הרעב זה לגמרי עושה את העבודה.

הסלט המחיקאני כבר לקח את הדברים צעד אחד קדימה. לכאורה גם כאן אין יותר מידי: שעועית שחורה, עגבניות, בצל, תירס, צ'ילי חריף, כוסברה, נענע ,גבינת וואחקה. נשמע יותר כמו רשימת קניות של צמחונים מאשר כמו מנה, אבל בפועל זה הרבה יותר מזה. למעשה, מדובר באחד הסלטים היותר כייפים שאפשר למצוא מדרום לירקון. זה נעים, זה טעים, והשילוב בין המרכיבים נותן ביס ששולח אותך לחוף קריבי, עם שמש נעימה וחול לבן.

הקמרונס אנ מולה – שרימפס על רוטב מקסיקני עם ציר שרימפס וקוג'י – הייתה מנה לא פוטוגנית בעליל. השלולית החומה שעליה ישבו השרימפס הרתיעה בהתחלה, אבל התגלתה כמולה (רוטב בספרדית) מוצלח מאוד, עם טעמי בוטנים שהזכירו קצת רוטב סאטה תאילנדי. השרימפס עצמם היו סבבה אבל עם כוכבית. הם היו עשויים טוב, עם טעמים ברורים של גריל, שתמיד מוסיפים לאירוע, רק אי אפשר היה שלא לתהות לגבי המרקם שלהם, שפה ושם העלה חשד קל שהם לא בדיוק נשלו באותו הבוקר מהים התיכון.

זוג הטאקוס קארנה, עם אסאדו, אונטריב, אוסובוקו ושפונדרה בבישול ארוך יין אדום, בצל צ'ילי וכוסברה היו דוגמה מצויינת ליכולת של השף לייצר מנה שמוצלחת בהרבה מכלל מרכיביה. הבשר, אין דרך קלה להגיד את זה, היה מבושל יותר מידי והגיע לדרגות יובש קצת לא נעימות. אם היינו צריכים לאכול אותו בפני עצמו יש מצב שהיינו לא מרוצים. בפועל, זה לגמרי לא הורגש בזכות בזכות הרוטב וסלסה רוחה שישבו מעליו ויצרו ביס נהדר, בשרי מצד אחד, אבל עסיסי ונעים מהצד השני. כזה שאתה מצטער שהוא נגמר כל כך מהר.

ה"קרנה סטרוגנוף" דורש הסבר מקדים. סטרוגנוף הוא טעם נרכש, כלומר מרקם נרכש. בשר לא צריך להיות במרקם צמיגי אף פעם. לא משנה בכמה שמנת תבשל אותו, זה תמיד יהיה מוזר. וזה נכון גם כאן. ועדיין, אחרי שאמרנו את המובן מאליו והתגברנו על הקושי המובנה, זאת מנה שעושה את העבודה. השילוב בין רצועות השייטל לבין האורז המקסיקני שעליו הוא ישב ועם גבינת הפרמזן מלמעלה פשוט מוצלח, כך שלמרות ההסתייגות הבסיסית, ליקקנו את הצלחת עד הקצה.

הפולנטה דל-מאר, הייתה, בלי ספק בכלל המנה המוצלחת של הארוחה. גם כאן השרימפס היו עשויים נהדר, למרות הפיקפוק במידת הטריות, רק שזה לא שינה כלום כי הכוכבת הבלתי מעורערת של האירוע הייתה הפולנטה. תשכחו מפולנטת הגורמה של אסף גרניט, אנחנו לא מדברים בכלל על אותו האירוע. זאת פולנטה שהדרך היחידה להגדיר אותה היא כפרית – גסה, עם גרגירים ועם מלא פרמזן – אבל התוצאה פשוט אדירה. כל כך טובה שהשרימפס מלמעלה היו רק תוספת נחמדה. כמה זה היה מוצלח? ממש שקלנו להזמין עוד אחד רק בשביל הפולנטה.

בשלב הזה כבר לא יכולנו לראות בעיניים. אז כמובן שלקחנו צ'ורוס לקינוח. דווקא כאן קצת התאכזבנו. זה לא שזה לא היה מוצלח, והרוטב בצד, שילוב בין ד'ולצה דה לצ'ה ושמנת חמוצה היה לגמרי יציאה ואיזון נהדר בין מציקות וחמיצות, אבל עקב כשל טכני קל, הצ'ורוס, שמבחוץ היו בפריכות מושלמת, היו לא עשויים עד הסוף מבפנים, מה שקצת הוריד, אבל לא הפריע לנו לסיים אותם עד הסוף.

>> בדרך כלל, לתת ארבעה כוכבים למסעדה זה בסדר גמור. כשזה חיים כהן, זה מאכזב
>> אכלנו ארוחה מעולה במסה. לא היה לנו מושג שהיא תהיה גם האחרונה

"לה מעלה" היא לא מסעדה מקסיקנית אותנטית, אבל היא גרסה מזרח תיכונית נהדרת של מטבח שכמעט ולא מצליח לתפוס כאן. אין כאן את הטעמים הגסים והמקוריים של המקור, אבל יש כאן אוכל בסגנון מקסיקני שעבר התאמה כמעט מושלמת לטעם הישראלי. מקום שיכול להתאים גם לארוחת ערב וגם לסתם ישיבה על הבר עם אלכוהול מוצלח ונישנושים. תוסיפו לזה מחירים סבירים שלא יקרעו לכם את הכיס (בטח במונחים תל אביבים) והנה מקום שכדאי לכם להכיר.

4 כוכבים. לה מעלה, שביל המרץ 5, שני-חמישי 12:30-24:00, שישי-שבת 19:00-24:00, סגור בראשון

נאצ'וס אל וידה (קטן עם תוספת גבינה וצ'ילי) 34 + 25 לתוספות
סלט מחיקאני 48
קמרונס אנ מולה 62
טאקו קרנה 42
קרנה סטרוגונוף 78
פולנטה דל מר 88
צ'ורוס 38

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• לה מעלה
• אוכל מקסיקני
• קרית המלאכה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון

אי שם בין מערכת עיתון הארץ לבין בית משפט השלום בתל אביב – יש שיגידו, אזור מחלוקת בימים אלו – שוכנת לה מסעדת ארטל פורמל החדשה, אלגנטית וקלאסית באופן מיוחד. המסעדה, שנפתחה לפני כשבועיים, מובלת על ידידור ונגר ומיקה אלקיים (לשעבר איגרא רמה וסנטה קתרינה) במטבח, השף-קונדיטורית אור מכלוף (לשעבר וייס) וארבל בש על הנהלת המסעדה והיין (לשעבר נורמן ו-a). בקיצור, צוות מיומן ומנוסה שיש להם מה לומר.

ואכן יש להם. ארטל פורמל הוא מקום רענן ושונה בנוף – לא עוד בר יין, לא עוד מסעדת שף מהוגנת אך גנרית, אלא מקום שבו אפשר לאכול עוף ואורז לארוחת צהריים בבגדי עבודה, ולבוא בערב לשתות כוס יין צונן תוך אכילת ניוקי זנב שור חד פעמי. האהבה לאירוח מתבטאת פה בכל אלמנט, החל מהתפריט עליו נפרט בהמשך, כלה בעיצוב המזמין והחמים עליו אמונה המעצבת נעה קידרועד השירות הפמילארי אך המהודק בעת ובעונה אחת.

אז על שום מה ארטל פורמל? ארטל הוא מושג שמקורו ברוסיה שלפני המהפכה הקומוניסטית, ומשמעו ארגון לא ממוסד של בעלי מלאכה שחיו ביחד ויצרו בקואופרטיב משותף (מה שמתחבר יפה מאוד לסביבה של קרית המלאכה). ואילו, הפורמל, מייצג את הצד הפורמלי של המקום, שמבקש להיות גם מקום בילוי אלגנטי ומהוגן. אז מתי ארטל? בשעות הצהריים, המסעדה תהיה בנוסח דומה למסעדת פועלים, עם שלוש מנות עיקריות וצלחות קטנות של סלטים ומתבלים לפתיחת שולחן לצד ברז בירה צונן. ומתי פורמל? זה כבר בערב, כשהמפות יגוהצו, הנרות ידלקו, התפריט ישלף והיינות ימזגו לגביעים.

הרעיון של ארטל פורמל, הוא ליצור ביחד מתוך כבוד זה לזה ולצוות העובדים. דור ונגר מבקש לא לכנות את עצמו שף, אלא הוא מעיד על עצמו שהוא עובד בשיתוף פעולה מלא עם שאר צוות המסעדה והטבחים, בהנאה, הדדיות ורצון לעשות כאן משהו ביחד מתוך אהבה אמיתית וכבוד לאוכל. הדבר ניכר גם בתמחור המנות שהוא הוגן ומאפשר לגמרי, כשאין בתפריט הערב מנות שעולות על 88 ש"ח וגם רבים מבקבוקי היין מתומחרים בסביבות 120-150 ש"ח לבקבוק.הערכים הללו, שנדמה שהפכו משכבר לשחוקים, הם אבני הדרך לאורם מבקש צוות המסעדה לפעול. במיוחד בימים אלה, בהם לסעוד במסעדה בשעות הערב מרגיש לרגע סוריאליסטי לחלוטין. לשאלתי איך זה לפתוח מסעדה בימים כאלה, אני נענית כי זה אכן מרגיש הזוי, וכי הם מבקשים להתאים עצמם להלך הרוח הנוכחי (כך למשל, אתמול בערב, ב-27.3, המסעדה נותרה סגורה).

ומה בתפריט אתם שואלים? בצהריים המנות הן כאמור בנוסח מסעדת פועלים, עם מבחר של שלוש מנות בשריות (תהיה אופציה טבעונית) שמוגשות לצד סלטים בפורמט פתיחת שולחן. הקטנות יהיו מטבוחה, סלט ג'רג'יר, טחינה וחריף והעיקריות יהיו אורז עם עוף, בימי בחורף ראמן יהודי עם אטריות וקניידלך, קוסקוס בשלישי ועוד מתחלפות ומשתנות לפי החשק של מיקה ודור המובילים את המטבח.

תפריט הערב, מציע מנות במחירים ראויים ונוחים, בסגנון צרפתי-אירופאי לצד נגיעות מקומיות וייחודיות. למשל, פורל מעושן עם תפוח אדמה, שמנת חמוצה ועירית (73 ש"ח), טורטליני גבינת קדוש עם חמאת פלפל שחור (68 ש"ח), ניוקי, תבשיל ירוקים ופרמזן (75 ש"ח), רייט עוף, כרוב כבוש, חרדל ולחם (75 ש"ח), תמנון צלוי על לחם, עם אריסה, לימון כבוש וקרם פרש (53 ש"ח) ועוד מנות טובות ונוספות שמבטאות יד מיומנת ומחשבה יצירתית.את תפריט הקינוחים אצרה ויצרה השף קונדיטור אור מכלוף. בזכותה תזכו לאכול טארטלט הדרים עם שוקולד לבן והל (25 ש"ח ליחידה), או אגס בקומפוט עם קרם לוז (42 ש"ח), יהיה גם זביונה שרי עם תותים ומדלן שאנחנו ממש רוצים לאכול כל יום (44 ש"ח). מה עוד אפשר לבקש?אחרי פסח המסעדה תיפתח גם לקפה וכריכים ומוזלי לארוחת הבוקר אידאלית.

ארטל פורמל שוקן 23. ארוחות הבוקר והצהריים יתחילו אחרי פסח, כרגע המסעדה פועלת החל מ-18:30

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• קרית המלאכה

רחוב ביל"ו

לפני חמש עשרה שנים גרנו מעבר לים וקראתי מאמר של יורם קניוק. הוא תיאר את רחוב ביל״ו, את יוסל ברגנר הצייר והספר השכן שלו שזכו בלוטו, את גן הילדים של איריס ואת בית הקפה ברח׳ כרמיה. הכל נשמע לי כמו מתוך סיפור קצר של ברונו שולץ. כשחזרנו לארץ, והייתי בהריון, רחוב ביל״ו קיבל אותנו אליו בחיבוק. גילינו שהוא בעצם מן קיבוץ עירוני. גידלנו את הילדים עם השכנים האהובים שממול שהפכו לחברים הכי טובים, למשפחה ממש. בחצר של מירנדה ויורם קניוק, עם הטרמפולינה והבית על העץ, נדדו הילדים מרחוב הגלבוע אל החצר. הבית נהרס והיום קם על חורבותיו בית אחר. מחוץ לחלון ראיתי איך העיר נהרסת עם דחפורים ועל חורבותיה קמים מגדלים. המראה מהחלון אפילו היה הבסיס לאחת מהתערוכות שלי. היום אני חיה בבית אחר, מרווח יותר, בשכונה אחרת בתל אביב. אני עוד לא מכירה פה אף אחד כמעט. יש פה עצי פיקוס מפוארים ממש, אבל המגנט של השכונה הקודמת מושך אותי אליו ועדיין שם – אני נושמת יותר בקלות. אני מוצאת את עצמי מדוושת לשם בבוקר, לחיים שהיו לי. אני חושבת שהבלוק בין רחוב לונץ לשינקין תמיד יישאר הבית שלי.
רחוב ביל"ו, בין גינת ביל"ו לרחוב שינקין

הבית הסקוטי

היה קיץ ובבית הסקוטי ג׳ונגל הצמחיה הירוק היה צהוב ויבש. כל מה שידעתי או חשבתי שאני מרגישה, התערער והשתבש ביום אחד, שבוע אחרי שנאלצנו לעזוב. חברתי הטובה והאהובה, מאיה אטון ז״ל, אמנית אדירה והאישה הכי חכמה שהכרתי, הלכה לעולמה במפתיע והשאירה אחריה עדה של לבבות שבורים. בשנים האחרונות חלקנו יחד סטודיו ונדדנו יחד ממקום למקום כמו אורגניזם דו ראשי. לפני שלוש שנים, עברנו אל הבית הסקוטי ביפו (בזכות הגלריסטית שלה, נעמי גבעון) והפכנו אותו לסטודיו זמני, אבל קיווינו שנשאר בו כל החיים. ידענו שיהפוך יום אחד למלון, והיה לנו מזל גדול, שבעקבות הקורונה, הבניה התעכבה והרווחנו שם עוד שנים של חסד. המבנה יוצא הדופן הזה נוסד ב-1870 ע״י הנזירה מייגן ואביה הכומר הבריטי כבית חולים האנגלי. מאוחר יותר הפך לבית הארחה סקוטי וננטש במהלך מלחמת העולם השניה. הסטודיו שלנו שכן במבנה האחורי שהיה נטוש מאז 1948. עברו עלינו שנתיים מסעירות בהן המקום הפך עבורנו לבועה מחוץ לזמן. המקום היה מכושף ומסעיר. מעולם לא ידענו אם יחכה לנו בבוקר סוס, כלבת תקיפה, שבעה טווסים או שני דגי טרף שוחים בדלי. ביום בו פינינו את הסטודיו, מאיה הצטלמה לווידאו ואני ניסיתי לטפס על העץ עם חברה שהעץ שרט אותה מאוד, כאילו המקום סימן לנו שהגיע הזמן לעזוב. שלושה ימים אחרי מאיה התאשפזה לטיפול ממנו היא לא שבה, והבית הסקוטי הפך למקום האחרון בו מאיה ואני התחבאנו מהעולם. מקום ששחרר לנו כל הזמן סימנים וסמלים שלא הצלחנו לקרוא. הבית הסקוטי, שהופך בימים אלה למלון בוטיק, הוא גם השכונה סביבו. אלישע הטווס של השכן, המכולת ששיפצו לארמון בפינה של רחוב יפת, תהלוכות יום ראשון לכנסיית סן ג׳ון. אבל יותר מהכל – זה בנין שתמיד יהיה קיים לי בתודעה כמקום מסתור, רגע לפני השבר.
יפת 54, יפו

סירה בירקון

מתחת לגשר אבן גבירול, ליד הברווזים ומכונת הגלידות שאף פעם לא עובדת, שוכן כבר שנים צריף ולידו סירות. אפשר לשכור שם סירות משוטים, פדלים או מנוע ולצאת לשיט בן שעה, מגשר אבן גבירול מעבר לגשר נמיר. זה לא זול, אבל זה הכי קרוב לשיט בתמזה או בקאנאל סן מרטן. כשהייתי בת 16 ברחתי ביום ההולדת שלי מבית הספר, באוטובוס, שהוביל אל הירקון. הברזתי ממבחן בתנ"ך ובכלל לא ידעתי שמארגנים לי מסיבת הפתעה בבית ספר. אמא שלי הכינה עוגות ותותים. בזמן שחגגו לי בבית הספר ותהו איפה אני, שכרתי סירה בירקון, שטתי בגשם ובכיתי על בדידותי המרה בגרסת גיל ההתבגרות, כמו איזו מן אופליה בירקון. הלוואי ויכולתי אז לדמיין ששנים אחר כך, השעה הנהדרת ביותר שאוכל לבקש היא כזו של שיט בסירה עם המשפחה שלי, ביום יפה. ביום ההולדת האחרון, הבן הגדול שלי מקסי נהג בסירה ושמר שהאח הקטן שלו, הסערה הג׳ינג׳ית, לא יחליט פתאום לקפוץ למשחה. בדרך פגשנו בהמון שחפים. השתדלנו לא להתקרב מדי אל גדת הנחל, שם חיים הברווזים שהעבירו לפני כשנה מהבריכה בפארק קריית ספר לירקון כי התרבו מדי. שעה כזאת גרמה לי לחייך ולדמיין שיש עוד תל אביב חייכנית ופסטורלי, עם ציוץ של ציפורים והאנשים שאני הכי אוהבת.
נחל הירקון, מתחת לגשר אבן גבירול

המגדלור ומגזין III

מאז שאני זוכרת את עצמי טמבוריות, חנויות של ציוד אמנות וחנויות ספרים הן עבורי כמו חנויות ממתקים שמפתות אותי לנסות חומרים חדשים. אני לא שומרת נאמנות לטמבוריה או חנות ציוד אמנות אחת (למרות שמאי ארט החדשה יחסית בפרוג ממש נהדרת) אבל המקומות שגורמים לי עונג ונחמה הן חנויות ספרים שיש בהן גם פינה נעימה ועשירה של ספרי אמנות ועיצוב. כשרע לי או כשאני מרגישה מרוקנת, וגם בכל יום הולדת שלי, של משפחה או של חברים – אני מוצאת את עצמי רוכבת על האופנים בכיוון של חנות הספרים המגדלור. בין הקומה של ספרי הקריאה לקומה של ספרי האמנות אפשר למצוא רגעים של חסד. לא מגרשים אותי משם גם כשאני נשארת שעות, מנסה למצוא מתנה לחברה או שיר שיתאים ממש להרצאה הבאה. בתחילת כל תערוכה, פרויקט או הרצאה, אני הולכת לשם, לעלעול בספרים לחפש איזה זנב ציטוט או סימן דרך. אני עובדת כבר שנים על ספר האמנית שלי, אטלס לחיים אחרי ההצפה, שעתיד סוף סוף לצאת לאור ממש בקרוב, ולכן מקיפה את עצמי בספרי אמן. לפני שנה נפתחה חנות המוקדשת לספרי אמנות ישראלים, ממש מול חלל האמנות מגזין ||| ביפו שאוצרת ומנהלת כרמית גלילי. אני ממש ממליצה להפוך את חנות הספרים הקטנטנה הזאת למקום לרכישת מתנות יום הולדת (פתוחה רק בימי חמישי ושישי). הכסף מגיע בעיקר לאמנים שיצרו את הספרים ואפילו תהליך בחירת הספר מענג מאין כמותו. אפשר גם לאכול בורקס ממש ליד ולקפוץ לחלל האמנות היפה כל כך ממול, מגזין III.
המגדלור, מקווה ישראל 18; מגזין III ספרים, עולי ציון 17 יפו

View this post on Instagram

A post shared by המגדלור – ספרים×מתנות×פיתויים (@hamigdalor)

לה מעלה

לפני כמה חודשים עברנו דירה אחרי 12 שנים. היגרנו מהקיבוץ ברחוב ביל״ו ליבשת אחרת, מעבר להרי החושך, ברובע 4, בין כיכר רבין לשדרות ויצמן. הקהילה פה נראית ממש נהדרת, גן הילדים ליד גינת אורי קסום, הגננות מסורות, יצירתיות ומחבקות. אבל אני עוד לא כל כך מכירה אנשים. בינתיים אני חברה של עצי הפיקוס המפוארים בשכונה, הכלבים בגינת סוטין ומגלה דרכים סודיות חדשות. בכל יום חמישי, אסף בן הזוג שלי ואני יוצאים למסע מלכותי על האופנים לכיוון דרום, לכל המקומות שפעם היו מרחק הליכה מהבית. לבר בדגי בטשון הטעים כל כך או אפילו עד מסקל, אחד הברים המקסיקנים המשמחים בעיר. אבל מכל המקומות במסעות ימי חמישי, אתמקד במסעדה המקסיקנית לה מעלה בקרית המלאכה. לפני שנים שכן בבניין הסטודיו שלי, ובקומה הראשונה היתה קפיטריה של פועלים בה היינו אוכלים ארוחת צהרים. עברו שנים, הקפיטריה הפכה למסעדה מקסיקנית, מקום שמח שמגיעים אליו לפני או אחרי פתיחות של תערוכות עם החברות למרגריטה עם ליקר צברים או אחת חריפה עם מלפפון, וסביצ׳ה נהדר. אמש ישבתי שם ביום הולדת של חבר וכל הזמן חיכיתי שמאיה, החברה שלי שהלכה לעולמה, תכנס בדלת. קבענו שם ממש לפני שישה חודשים. היא לא באה. אתמול הבנתי שאני חייבת לחזור לאותם המקומות ולשתות ולאכול ולהפסיק לפחד. שחלק מהשיחה שלי איתה, שתמשיך בראש שלי, קשורה במרגריטה ובציורים של הגולגלות המחייכות (היא אהבה גולגלות מחייכות). המקום כל כך שמח ונעים, והייתי שמחה לשבת שם עם מאיה לעוד מרגריטה.\
שביל המרץ 5, קרית המלאכה

ניבי אלרואי היא אמנית רב תחומית זוכת פרסים שהציגה תערוכות בארץ ובעולם. בתחילת פברואר ייפתח הקורס השלישי בהנחייתה בסדרת "המושכות בחוטים" בבית לאמנות ישראלית, שמייצג נקודות מפגש בין אמנים בינלאומיים פורצי דרך לאמנות ישראלית.לפרטים והרשמה

• העיר שלי
• ספרות
• ספרים
• המגדלור
• אמנות
• קרית המלאכה
• נחל הירקון
• יפו

העיר שלי – מיקי גבריאלוב

יוטיוב סינגל חדש:https://youtu.be/4ZDlCh5yqpw

שכונת שפירא

כאן נמצא הבית בו נולדתי, ברחוב מקור חיים 49. זה המקום בו חלומות ילדות על עולמות רחוקים ומופלאים על גיטרות ומוזיקה שמילאו את ראשי. מדי פעם אני מבקר שם ולאחרונה גיליתי שבאזור הזה כבר רוצים לבנות משהו חדש.

קרית המלאכה

היום אני מגיע לאיזור הזה כי שם יש לבת זוגי מיכל סטודיו לציור. אבל פעם זה היה המקום בו היינו אנחנו, להקת הצ'רצ'ילים, מופיעים בתחילת דרכנו במועדון שנקרא צאלון ומועדון שנקרא המערב הפרוע.

פלורנטין

אני אוהב להסתובב באזור פלורנטין, בין בתי הקפה ובתי העסק הקטנים שמזכירים לי את העבר שלי ואת בית הקולנוע ״ארגמן״ עם הגג הפתוח שם היינו רואים סרטים על הביטלס. אבל בעיקר אצל הבורקס הטורקי בפינה רחוב זבולון.

הירקון

המזח של נחל הירקון, בו יוצאים להפגנות קצרות לשבע טחנות. מרום שאליו אני הולך עם הנכדים לשוט בסירה ולראות מסביב נוף ישראלי.

זומרפלד

חנות הגיטרות זומרפלד בכיכר המושבות שהייתה פעם. שם הייתי מסתכל על הגיטרות נפעם ולבסוף קניתי את גיטרת הבס הראשונה שלי, הופנר.

מיקי גבריאלוב מוציא השבוע סינגל חדש, "הקיץ גווע", מתוך האלבום החדש "מתוך זהב וכתם" משירי חיים נחמן ויופיע בזאפה תל אביב, מנחם בגין 144, שישי (6.1) 22:00, 139 ש"ח

• העיר שלי
• הירקון
• פלורנטין
• בורקס טורקי
• קרית המלאכה
• שכונת שפירא