לפי כל הסימנים מדובר בימים דרמטיים. למרות תחושת הדה ז'ה וו הברורה (כבר היינו במהדורות מהסוג הזה לא מעט פעמים בשנה וחצי האחרונות), יש ריח של עסקה באוויר. רגישות הנושא, יחד עם החרדה הטבעית שהתקופה הזאת מביאה איתה, גורמים לנו להיות צמאים לדבר אחד: מידע. ברמה האישית, גם אני מרפרש לא מעט את האתרים וקבוצות הוואטסאפ לאיזה שביב מידע חדש – רצון לאחוז בכל פרט הכי קטן בכיוון חיובי.

>> ריאליטי פוליטיק: התרבות שלנו חולה ועידן רול הוא הסימפטום
>> ארץ חלשה: בני גנץ, עכשיו תורך (לחטוף כמו שצריך מ"ארץ נהדרת")

באופן טבעי, לא מעט מהפוקוס הזה הולך אל המקום שבו המידע אמור להתגלות: מהדורות החדשות המובילות, אלה שלפחות על הנייר אמורות להגיד לנו מה חדש. אבל האמת היא שאין הרבה חדש – לפחות עד שעת כתיבת שורות אלה, אנחנו בערך באותו המצב כבר כמה ימים: המתווה הוסכם, הפרטים הקטנים עוד לא ובעיקר – כולם מחכים עדיין להסכמת חמאס.וכך, המהדורות נמצאות במבוכה: הן אמורות לתת תחושת התרחשות כשאין כזו. מה עושים? קודם כל דורכים את הקפיץ הלאומי. פותחים אולפן בכיכר החטופים, שולחים אליו את המגישים הבכירים (כל שלושת הערוצים הגדולים עשו זאת אתמול), מייצרים תחושה שמשהו גדול עומד לקרות. משתמשים רבות במילה "גורלי" כדי למשוך אותך למסך. כדי להגיד לנו, בעצם, "עוד מעט נגיד לך משהו שאתה לא יודע". רק תישאר לצפות.

למרבה האירוניה, ככל שהפרשנים מדברים – דווקא ברור כמה העסקה היא לא עניין של "שעות" כפי שמבשרות הכתוביות על המסך, אלא של ימים – אולי אפילו די הרבה ימים. דפנה ליאל כבר סיפרה שהתהליך של החזרת החטופים אמור לקחת שבועות – האם אין סתירה בין זה לבין הגרפיקות שמתחילות לדבר על "עסקה במרחק נגיעה"? ברור שיש, אבל אלה פרטים פחות חשובים – המטרה היא לגבש אותנו סביב המסך, ולתת לנו תחושה שהספירה לאחור כבר כאן.

קצת מוזר לשמוע את המגישים מדברים על "ההמתנה הדרוכה", כשברור מי בדיוק דורך את המצב: הם עצמם. הגורמים המעורבים בדבר הרי לא מדברים (וטוב שכך, כנראה), וכל העסק מתרחש באולפנים בלבד. כשהם בוחרים להגביר את הווליום, גם הלב שלנו דופק יותר חזק. כשהם מורידים אותו, אנחנו עוברים הלאה.רבות דובר על כך שמהדורות החדשות הגדולות מבינות שהתפקיד שלהן משתנה. הרי את החדשות עצמן כבר קיבלנו בטלפון, בפושים, בווטסאפים, בקבוצות הטלגרם. אז למה המהדורה המרכזית נמצאת שם? כדי לתת לנו חוויה רגשית קולקטיבית שלא בהכרח משקפת מציאות, אלא בוראת אותה בעצמה.

והרגש מנצח את המידע, שוב ושוב. כך למשל, בתיעוד של השיחות בין משפחות החטופים לנתניהו. משפחות החטופים זכאיות לעשות מה שהן רוצות, כמובן, אבל למה הדיאלוג הזה מופיע על המסך שלנו? נתניהו הרי לא אומר בהן שום דבר שהוא לא אמר ואומר בגלוי. המטרה היא לא ליידע אותנו, אלא לשתף אותנו ברגש המתפרץ של המשפחות. לגרום לנו להזדהות, להזדעזע, להצטמרר. כלומר, שוב, אין כאן חדשות, רק תהליך ייצור של רגש קולקטיבי.

ובתוך כל זה, יש גם רסיסים של המידע עצמו. מי שבלט לטובה מבחינה זו הוא רביב דרוקר של חדשות 13. הרגע שבו דרוקר פרס בצורה ברורה איך אמורה להיראות העסקה (ברמת כמה אנשים ישוחררו ומתי), היתה הפעם הראשונה בכל משדרי החדשות של הימים האחרונים שבהן הרגשתי שאני לומד משהו חדש, מבין משהו שלא הבנתי קודם על הדרך שבה התהליך יעבוד, וגם על השטניות והאכזריות שחמאס מכניס בתוך התהליך הכל כך רגיש הזה. דרוקר עשה את זה בצורה ברורה, אבל גם במהדורה שלו וגם אצל המתחרים בצד השני של השלט, היה הרבה יותר אמוציות מאשר אינפורמציה.

ואולי הדבר האחראי ביותר היה להגיד: אנחנו לא יודעים. הסיטואציה עדיין לא פתורה, גם אם יש אופטימיות זהירה. כשנדע יותר, נגיד – ולעבור הלאה. כאן מתנגשת האמת עם הצורך האחר, והלא פחות חשוב מבחינת המהדורות: להשאיר אותנו צמודים למסך. לקחת חלק בתהליך, להזדהות עם המשפחות, להתרגש – כדי שנמשיך להיות שם, יחד איתם. הרגע שבו מהדורת חדשות 12 חותכת לביצוע של עומר אדם ואביב גפן לשיר "עורי עור", הוא בדיוק רגע שכזה – הוא לא חדשות בשום צורה. הוא רגש טהור. המטרה שלו היא לצמרר אותנו ולאחד אותנו כקולקטיב.

האמת בסופו של דבר הרבה יותר מורכבת. קשה לשים אותה בתור כיתובית על מסך, אי אפשר להפוך אותה לכותרת של פרשן או להכניס אותה לפרומו. האמת היא שעסקת החטופים היא אירוע מאוד לא פשוט, שלצערנו עוד יחווה לא מעט תהפוכות עד שאינשאללה נראה אותם איתנו. אבל כשאומרים את זה מאבדים קהל. ואת זה, במציאות התחרותית של הערוצים המסחריים ושל הטלוויזיה בכלל, אסור לעשות. במדינה שבה השואו הכי מצליח הוא חדשות – כנראה שבכל מקרה ההצגה חייבת להימשך, גם אם ההצגה קשורה לנימי הנפש של עם ישראל, באחת התקופות הכי מתוחות שלו אי פעם.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• שבעה באוקטובר
• רשת 13
• קשת
• רביב דרוקר

באחד השירים היפים שנכתבו בתולדות המוזיקה העברית, דודו טסה שר ש"בסוף מתרגלים להכל". זה כנראה טבע האדם: בהתחלה, כשמגיע משהו חדש ומזעזע, אנחנו מתקוממים. אבל מספיק זמן יעבור וגם הדבר הכי מקומם בעולם בסוף ייראה כמו חלק מהמציאות. כמו שאנחנו לומדים להתרגל לחושך ואחרי זמן מה מבינים איך לראות דרכו, כך כל דבר הופך בסוף למשהו שחיים לצידו.

>> מה עם החטופות: התקיפות המיניות לא הסתיימו בשבעה באוקטובר
>> דור הטיקטוק רק מחכה למכה הבאה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן

והאמת הפשוטה היא שהתרגלנו גם למשפט שלפני חמש שנים היה נתפס ככפירה בעיקר וטרלול: השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. יש רגעים שבהם כל אדם תופס את עצמו ושואל – איך הגענו הנה? איך הסכמנו לחבר בין אחד המשרדים הרגישים ביותר שקיימים לבין אחד האנשים הכי רעילים בספרה הציבורית שלנו? על משקל הנאום של דוד גרוסמן בכיכר, איך נתנו לפירומן להיות אחראי על מכבי האש של ישראל?רביב דרוקר ושקד סגל ניסו להשיב על השאלה הזאת אתמול – במה שנראה כמו המשך ברור לתחקיר המצוין של דרוקר על מירי רגב – עם תחקיר בן גביר, תחקיר שהשר עצמו ניסה לעצור באמצעות בית המשפט, שעות לפני שידורו. החלק הראשון שודר אתמול (השני ישודר הערב) ברשת 13 – וכמו התחקיר ההוא על השרה רגב, גם הוא קודם כל מעורר בך כעס גדול.

סגנונית, תחקיר רגב ותחקיר בן גביר מאוד דומים. חשיפת התכתבויות הווטסאפ, גילוי "הכוורת" והנבירה באנשים שמרכיבים את סביבת השר, וגם הפירוק לשני חלקים – כשאחד מתרכז בתקופת טרום המלחמה, והשני (כך לפחות הובטח) עוסק במה שקרה אחרי ה-7.10. פער אחד משמעותי יש בין שני התחקירים – והוא "מסמך היהלומים" המפורסם, שבעצם הפך את תחקיר רגב לכל כך משמעותי ואולי גם בעל השתמעויות פליליות. הפעם, דרוקר מסתמך בעיקר על ההתכתבויות – והאמת היא שיש על מה להסתמך.

לצד הכעס, באה הבושה. בעיקר סביב הכניסה של איש אחד, בנצי גופשטיין, למעמקי קבלת ההחלטות. גופשטיין, למי ששכח, לא גויס לצה"ל בגלל חברות בתנועת הטרור כך, תמך בהצתת כנסיות של ערביי ישראל והיה אחראי לארגון הגזעני להב"ה. אפילו בן גביר עצמו התנער ממנו לא פעם כלפי חוץ, מתוך הבנה שמדובר בדמות רעילה במיוחד. אבל זה היה כלפי חוץ בלבד; בפועל, גופשטיין הוא חלק מהאקו סיסטם של בן גביר. לעיתים הוא גם מכתיב החלטות גורליות.

בן גביר עצמו אמנם יוצא רע מאוד מהתחקיר, אבל לא מהסיבות הרגילות שמוציאות פוליטיקאים רע. מה שבעיקר בולט בחלקו הראשון של התחקיר זה כמה בן גביר רחוק מלהיות הדמות המאיימת שאנחנו נוטים לחשוב שהוא. בן גביר של התחקיר, בניגוד לתדמית, הרבה פחות נחרץ ובעיקר מפגין המון חוסר ביטחון וחוסר מושג, כמו מישהו שמגשש את דרכו באפלה, נתון להשפעתה המוחלטת של החבורה סביבו (חנמאל דורפמן, גופשטיין ושות'), ובעיקר צמא ללייקים ולאהבת הבייס, אותו מונח מגונה וארור שנתניהו הכניס לחיינו.

ובשם הכניעה לבייס – והרצון להלהיב את מצביעיו – מותר הכל. כך אפשר לכבוש ולהחליש את המשטרה, להפוך אותה לנשק נגד מפגינים מהצד הפוליטי ההפוך, להבעיר את המזרח התיכון בעזרת פרובוקציות ריקות וחלולות. בניגוד לדמונים אחרים מצד ימין לאורך השנים, אין שם איזשהו עמוד שדרה מבוסס – יש שם בעיקר רצון אובססיבי לחשיפה חיובית וכוח. על משקל "הקוסם מארץ עוץ", התחקיר הוא קצת הרגע שבו מגלים שמאחורי הקוסם האכזר, מתגלה מאחורי הפרגוד בנאדם קטן שעושה רעש גדול.

וכמו בתחקיר מירי רגב, גם כאן המסקנה הקצת מייאשת היא שבסוף אין דין ואין דיין. התחקיר מציג דברים חריפים על ההתנהלות של השר, אבל הוא לא באמת חושף הרבה; כל מי שראה את ההתנהלות של בן גביר, אפילו כלפי חוץ, היה יכול להבחין שהכל שכונה ופרטאץ'. דרוקר קיבע את זה בהוכחות. והאם יהיה דיין? האם מישהו באמת ישנה את דעתו בעקבות התחקיר ויקרא מעתה להדחתו? האם ראש הממשלה, שנתן לבן גביר את המפתחות, בכלל צריך את התחקיר הזה כדי לדעת שיושב אצלו פירומן חסר כישורים שמחפש תבערה ולא פיתרון בעיות? ספק גדול. ולכן, גם גורלו של התחקיר הזה (וזה מצער) הוא כנראה להיכנס לארכיונים. הוא תעודת כבוד לדרוקר וצוותו כעיתונאים, אבל הוא לא יהיה קטליזטור לשינוי. הלוואי ונתבדה.

כתב האישום כאן לא מוטח רק נגד בן גביר או הסביבה שלו או אפילו בנימין נתניהו שנתן לו את הכוח הפוליטי. הוא גם קצת נגד הקולגות של דרוקר, בערוץ שלו ובערוצים אחרים. כי בסופו של דבר היה מי שבנה את המפלצת הזאת הרבה לפני שהוא נהיה פוליטיקאי בכיר. מי שנתן לו הזדמנות לדבר שוב ושוב בערוצי התקשורת, בטח לקראת הבחירות האחרונות, מי שניהל איתו מערכת יחסים של סקופים והדלפות כעיתונאי, מי שהפך אותו לפאנליסט ב"פטריוטים", מי שייצר סביבו את הכתבות המתלטפות שמדברות על "בן גביר החדש", מי שסיפרו לנו שבן גביר הוא "כבר לא הגזען האלים שהיה". וכך, נורמל האיש הזה. כך נורמלה סביבתו. כך התרגלנו.

התחקיר הזה הוא גם כתב אישום נגד התרבות הפוליטית שבה אנחנו חיים. תרבות שמתגמלת פוליטיקאים ונותנת להם חשיפה לא על סמך מעשים בענייני משרדם, אלא על רעש. מי שמייצר טראפיק, מקבל כותרות. התקשורת כבר לא קובעת סדר יום, אלא רודפת אחרי הרשתות החברתיות – וברשתות האלה, בניגוד לתחומים החשובים שהוא מופקד עליהם, בן גביר יודע לתפקד מצוין. אם מישהו שואל את עצמו למה לעזאזל בן גביר כל כך כושל בתפקידו ועדיין כל כך מצליח, כנראה שזו התשובה.

איתמר בן גביר הוא פרי הביאושים של תרבות שלמה. הוא התוצאה של המעשים שכולנו עשינו, מי במודע ומי בהיסח הדעת. התחקיר של רביב דרוקר מגלה עליו אמת חשובה, שהייתה צריכה לצאת (ויש לקוות שתגיע בקרוב גם להכרעת בג"ץ בעניינו). אבל אם לא נדע איך להבין את הפופוליזם שעומד מאחוריה, הוא יהיה רק הקדימון לאנשים קיצוניים ממנו שכבר מחכים בפינה.

• ביקורת טלוויזיה
• רביב דרוקר
• רשת 13
• שבעה באוקטובר
• בנימין נתניהו

עם סיומו של הקרנת הסרט "תיקי ביבי" אמש בפסטיבל טורונטו לקולנוע, מיהרו כל האתרים לדווח על תוכנו של הסרט שנתניהו מנסה למנוע את הקרנתו והפצתו (אמ;לק: פורטרט מאוד לא מחמיא של האופן שבו שחיתותו המוסרית של נתניהו הביאה אותנו עד הלום), אבל מעניינת לא פחות הייתה השיחה שנערכה אחרי הקרנתו עם יוצרי הסרט, אלכס גיבני ואלכסיס בלום.

>> המציג הינו שחקן: כל מה שרציתם לדעת על "תיקי ביבי"

הבשורה הראשונה של גיבני, מיוצרי הדוקו המוערכים ביותר בעולם, הייתה שהסרט אינו צפוי להיות מוקרן בישראל אי פעם, עקב החוק האוסר על שידור או הקרנה של קטעים מוקלטים מחדרי חקירות (למעט תמלול ההקלטה), אך כי הוא מקווה שהסרט ימצא בכל זאת את דרכו גם אל הקהל הישראלי. על פי דיווח של ה"הוליווד ריפורטר", ביקש אחד הצופים בקהל מגיבני "למצוא דרך לפזר מהאוויר עותקים של הסרט מעל כל מדינת ישראל", אך מתברר שגיבני מכוון את סרטו אל צופים אחרים לגמרי.

"אנשים מתים מכל הצדדים מדי יום", הסביר גיבני לקהל, "ורצינו להצהיר הצהרה באמצעות הסרט הזה. מבחינת אמריקאים רבים, המלחמה פשוט נמשכת ונמשכת. והרבה אנשים שואלים 'למה זה נמשך?', ואני חושב שאחת הסיבות שלקחנו על עצמנו את הסרט היא שאפשר להסביר הרבה מהאירועים שאנחנו רואים עכשיו דרך שחיתות מוסרית של איש אחד".

עוד סיפר גיבני כי העבודה על הסרט החלה אחרי שמקור חשאי פנה אליו עם הקלטות החקירה. הבמאית אלכסיס בלום הבהירה שהסרט עדיין בשלבי עריכה מתקדמים, והגרסה של "תיקי ביבי" שהוקרנה אמש אינה סופית ועוד יתווספו לה חומרים ושאר ליטושי עריכה. כשנתבקשה על ידי הקהל להסביר כיצד השפיעה המלחמה בעזה על הפקת הסרט, היא אמרה שהתחילה לעבוד על הסרט בתחילת 2023, על רקע ניסיון ההפיכה המשטרית בישראל וההפגנות נגד הרפורמה המשפטית. "אפשר לראות את הדפוס הזה בכל העולם, כיצד דמוקרטיות נסוגות לאחור", הוסיפה.

• שבעה באוקטובר
• בנימין נתניהו
• משפט נתניהו
• מחדל נתניהו
• תיעודי
• רביב דרוקר

איזה כיף שאפשר לדבר על משהו שהוא לא 101 החטופים, והוא לא המחדל המטורף והמתגלגל שהתחיל לפני שבעה באוקטובר ורק מתעצם מאז, והוא לא הכישלון של ממשלת החורבן בכל אספקט וחזית אפשרית. עכשיו אפשר לדבר על "תיקי ביבי", סרטה התיעודי של אלכסיס בלום בהפקתם של יוצר הדוקו הנערץ אלכס גיבני ורביב דרוקר, שגרסה בלתי גמורה שלו תוקרן היום ומחר בפסטיבל טורונטו, ומכיל חומרי וידאו ואודיו מתוך חקירותיהם של בנימין נתניהו ומשפחתו בין שנת 2016 ל-2018. הבוקר עתר נתניהו לבית המשפט בדרישה שבית המשפט יורה לדרוקר להימנע מהקרנת הסרט או חלקים ממנו, אך השופט עודד שחם דחה את הבקשה לקיים דיון במעמד צד אחד, ומכיוון שהפרקליטות תגיב רק עוד יומיים – הסרט יוקרן הלילה בטורונטו. מאותו רגע נפתח הסכר על אוקיינוס של דיסאינפורמציה לגבי הסרט. הנה כל מה שאתם צריכים לדעת:

>> הפתעה בטורונטו: הסרט החדש שחושף את אחורי הקלעים של חקירות נתניהו
>> מחדל נתניהו: זה בדיוק הזמן לדבר על פוליטיקה. לפני שיהיה מאוחר (9.10.23)

מתוך הסרט "תיקי ביבי" (צילום: זיו קורן/TIFF)

1. איפה אפשר לראות את הסרט?
אי אפשר. שתי ההקרנות בפסטיבל טורונטו הן של גרסה בלתי גמורה ("Work in progress"), מהלך שנועד בדרך כלל לגייס מפיצים ומשקיעים. בהנחה שלא יאפשרו לצלם קטעים ממנו עם הסלולר באולם, נאלץ להסתמך על דיווחיהם של מי שיצפו בו לפחות עד לסיום העבודה עליו.

2. רגע, מה בכלל יש בסרט?
מה שהופך את הסרט למסמר של תשומת לב היא העובדה שהוא מכיל קטעים מוקלטים שהודלפו מתוך חקירות נתניהו בתיקי השחיתות הפליליים שלו, שכנראה אינם מחמיאים במיוחד לראש הממשלה ולבני משפחתו שנחקרו לצדו. החוק הישראלי קובע כי חל איסור על פרסום הקלטות מחדרי חקירות משטרתיים.

3. בית המשפט הישראלי יכול למנוע הקרנת סרט בטורונטו?
לא. אבל הוא בהחלט יכול למנוע את שידורו והקרנתו בישראל.

4. אז יש לנתניהו קייס?
את העתירה הגיש נתניהו נגד דרוקר במטרה למנוע את הקרנת הסרט ואת פרסום החומרים "בעצמו או יחד עם אחרים". לטענת התביעה, דרוקר יצר מסלול עוקף ישראל בפנייתו להפקה בחו"ל, כחלק מקמפיין ממושך שהוא מנהל נגד נתניהו, ופועל במתכוון נגד הוראת החוק. ספק אם בית המשפט יסכים שמדובר בסוגיה אקס-טריטוריאלית, אבל כבר היו הפתעות. אילו היה פונה נתניהו בבקשה לאסור את שידור הסרט בארץ – היא הייתה כנראה מתקבלת, אבל זו לא מהות העתירה. כך או כך, הדיון בעתירה נדחה, כאמור, וגרסת העבודה של הסרט תוקרן בטורונטו – אך על ההקרנה בארץ עוד ידונו בהמשך.

5. אז כאילו, יש סיכוי שהוא יגיע לנטפליקס או משהו?
חברת ההפקה של אלכס גיבני, Jigsaw Films, שייכת ל-A&E Films, ששייכת בתורה לתאגיד דיסני. אז בנטפליקס לא תראו אותו כנראה. סיכוי טוב שהסרט יגיע לשידור סטרימינג ב-Hulu או בדיסני+, אבל גם זה תלוי ברעש שיעשה בטורונטו, ובהסכמי שידור והקרנה בינלאומיים עם פסטיבלים עולמיים וגופי שידור מקומיים. בקיצור, יקח קצת זמן עד שתוכלו באמת לראות אותו.

6. האם יהיו הדלפות מתוך ההקרנה הלילה?
קשה לדעת מראש. יש עיתונאים ישראלים בפסטיבל טורונטו, וגם סתם ישראלים שישמחו לצלם ולשלוח בווטסאפ, אבל פרסום צילומי ההקלטות בישראל הוא עבירה על החוק שיכולה לסבך את המפרסם. מה שיודלף כמעט בוודאות זה ציטוטים נרחבים של תמלולי החקירה, ואפשר כבר לדמיין את הקריינות של גיא פלג.

7. זה לא ספין תקשורתי של נתניהו כדי שלא נדבר על דברים אחרים? מי בכלל זוכר את המשפט שלו?
הכל ספין על ספין אצל נתניהו. הוא רוצה שנדבר על הסרט כדי שלא נדבר על החטופים הנרצחים במנהרות כדי שלא נדבר על הפיגוע במעבר אלנבי כדי שלא נדבר על הכטב"מ בנהריה, והוא יפתח במלחמה בלבנון כדי שלא נדבר על הסרט. הספינים של נתניהו לא רלוונטים כאן.

8. מה לגבי הטענה שנתניהו עצמו הדליף את חומרי החקירה כדי לתדלק את הבייס שלו ולהביא לביטול המשפט?
אוקיי, אבל לרביב דרוקר? נראה לנו שקצת התבלבלתם מכל הספינים. כך או כך, אין בהקרנת חומרי החקירה כדי להביא לביטול המשפט.

9. אז זה בעצם עוד תחקיר של רביב דרוקר על נתניהו?
לא. אלכס גיבני הוא אחד מיוצרי הדוקו החשובים ביותר בעולם, זוכה האוסקר על "מונית אל הצד האפל" ב-2007 וזוכה שלושה פרסי אמי על "הסיינטולוגיה וכלא האמונה", וגם הסרטים בהפקתו (כמו "Wise Guy" על יוצר הסופרנוס, דייויד צ'ייס שעלה ממש עכשיו ב-HBO) נהנים תמיד מתו תקן איכותי של עשיה דוקומנטרית ברמות הגבוהות ביותר.

10. מתי נראה את הסרט בישראל?
סביר שהחוק האוסר על פרסום הקלטות מתוך חדרי החקירות לא יאפשר את שידורו בישראל. עם זאת, סביר עוד יותר להניח שזה רק יהפוך אותו ללהיט בהורדות מהאינטרנט ושלא ניתן יהיה למנוע את הפצתו בקבצי טורנט ובטלגרם, לפחות לא כל עוד אנחנו במדינה דמוקרטית. אה, רגע.

• המסך
• בנימין נתניהו
• משפט נתניהו
• תיעודי
• רביב דרוקר

לפעמים אי אפשר לשתוק יותר. עיתונאי חדשות 13 גילו את זה בשבועות האחרונים, אחרי שנים של ניסיונות בלתי פוסקים לכרסם בחופש העיתונות שלהם במטרה להכפיף את שידוריהם לנרטיב השלטוני. הם שתקו כשהנחיתו מעל ראשם את איילה חסון, הם שתקו כשהפכו את אבישי בן חיים מכתב לענייני חרדים לאורקל לענייני נתניהו של המהדורה המרכזית, הם שתקו כשפיטרו את ברק רביד ואושרת קוטלר ולוסי אהריש ואבי עמית. היה זה המינוי של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד העורכת הראשית שלהם שהוציא אותם מהבונקרים וגרם להם להפסיק לשדר עסקים כרגיל. אתמול הגיעה ההחלטה לחסל את "איזור מלחמה", תוכניתו היומית של רביב דרוקר, ואיתה החשש שעיתונאי חדשות 13 התעוררו מאוחר מדי.

>> בשביל זה יש עיתונות: 10 סיבות להיאבק על עתיד חדשות 13
>> גלית דיסטל אטבריאן אמרה מההההה: כך הורדנו את העיניים מהכדור

ההחלטה להוריד מהמסך את תוכניתו של דרוקר נגועה במניעים פוליטיים ברורים, ובכירי רשת 13 אפילו לא ניסו להסתיר זאת. כי אפשר להבין הורדה של תוכנית מהאוויר כשהיא לא מביאה מספרים; זאת הרי המשמעות של טלוויזיה מסחרית לטוב ולרע. אבל כשמדובר בתוכנית *היחידה* של רשת 13 שמצליחה לנצח חלק מהמתחרות שלה, מביאה רייטינג יפה מאוד לשעת השידור שלה וקהל צופים נאמן, ובכל זאת מורידים עליה את הגרזן – צריך להיות תמים ברמות של צופה ערוץ 14 כדי לא להבין מה קורה פה.

כניסתה של שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד מנכ"לית חדשות 13 נגועה בחוסר סבירות קיצוני, כי לא רק שאינה עיתונאית והיא חסרת כל ניסיון מקצועי בניהול מערכת חדשות, אלא שגם הייתה ממובילי מבצע החיסול של חדשות 10 (שמרבית חברת החדשות של רשת 13 הגיעה מתוכה) מטעם נתניהו כשמונתה על ידי ממשלתו ליו"ר הרשות השנייה. האישה הזאת אמורה לנהל את גוף התקשורת הכי ביקורתי כלפי השלטון בטלוויזיה? או שהיא אמורה לדאוג שלא ישאר גוף תקשורתי כזה בישראל? התשובה ברורה וזועקת.בנימין נתניהו מנהל כבר שנים מאבק נגד ערוץ 10 בגלגוליו השונים, ולפחות חלק מההסתבכויות שלו בתיק 1000 ותיק 4000 קשורות במישרין לאובססיית השליטה שלו בחברת החדשות של הערוץ. מאז פרסום תחקיר "ביבי טורס", גם המאבק שלו נגד רביב דרוקר עבר לפסים אישיים לחלוטין.

הורדת התוכנית היומית שלו – שאינה מופקת על ידי חברת החדשות, כי אם על ידי חברת ההפקה של דרוקר עצמו – נועדה לפגוע בכיסו וביוקרתו המקצועית ולהשפיל אותו, כולל קיצוץ מתוכנן בתוכנית התחקירים שלו ("המקור"), כדי שיעזוב גם את תפקידו כפרשן הפוליטי הבכיר של חדשות 13.גם אם "איזור מלחמה" לא הייתה לטעמי האישי, הסיפור כאן הוא הרי לא התוכנית אלא המגיש שלה. לכולם ברור מי רוצה את הראש שלו. אתם יכולים לקרוא לו "גורם מדיני בכיר". כשקוראים את הרשימה שלפניכם מבינים בדיוק למה.

הסיפתח: יומני עמרי שרון (2006)

היום, נהוג לייחס לדרוקר עוינות אישית כלפי בנימין נתניהו. אבל ב-2006, דרוקר העניק לנתניהו מתנה לא קטנה – רגע לפני מערכת הבחירות, שבה נתניהו נאבק עם קדימה. היומנים של עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה, העידו איך במינויים פוליטיים ניהלה המשפחה את המדינה. התחקיר לא ממש הפיל את קדימה (או עזר לנתניהו, שהתרסק בבחירות האלה), אבל כן הוכיח כמה דרוקר פשוט נאבק בחזקים – ולא משנה מאיפה הם באים.

הפיצוץ: ביבי טורס (2011)

יש האומרים שזו הסיבה שבגללה הגענו לכאן. התחקיר המקיף נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו והמיליארדרים שמימנו לו את הנסיעות היה כל כך מטלטל – שהוא כמעט גרם לסגירת הערוץ. נתניהו נעלב, והציב בפני ראשי הערוץ – שנאבק על חייו מסיבות כלכליות – משוואה פשוטה: ותרו על דרוקר, והערוץ נשאר בחיים. הערוץ סירב (ובצדק) ומשם החל מחול השדים שנמשך עד היום – מסדרה של מהלכים רגולטוריים שנועדו להחליש את הערוץ ועד הדחתו של דרוקר מלוח השידורים. החקירה הפלילית נסגרה אחרי לחץ גדול מצד ראש הממשלה וכניעה של היועץ המשפטי ויינשטיין – אבל את הפרצוף של המנהיג ראינו כולנו בשידור חי.

לחם עבודה: תחקיר עופר עיני (2011)

כשפורסם התחקיר הזה, עופר עיני נחשב לאחד האנשים הכי חזקים בישראל. יו"ר הסתדרות קשוח שבחש באירועים פוליטיים (כמו כניסת מפלגת העבודה לממשלה ב-2009). את כתם השחיתות על תדמיתו של היו"ר – הוא הראה כיצד עיני השפיע על "עמל", רשת החינוך של ההסתדרות ופעל למינוי מקורבים בתוכה, כולל לזוגתו דאז, מנכ"לית הרשת רווית דום – אי אפשר היה להסיר יותר. גם שם זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר העובדה שעופר עיני הוא כבר לא מהאנשים החזקים בישראל – קשורה גם לתחקיר הזה.

התעמולה: תחקיר ישראל היום (2013)

בפעם הראשונה נחשף "מפעל הנקניקיות" המפורסם: שש שנים לאחר שנוסד, דרוקר פרסם את התחקיר שגילה איך עובד העיתון שעבד בשביל נתניהו. מטקסטים ששונו על ידי העורך הראשי, דרך תמונות מחמיאות של הרעייה ועד עיתונאים שהיו ביקורתיים כלפי נתניהו ונדחקו לקרן זווית. גם פרסום התחקיר הזה, כמו לא מעט מהתחקירים של דרוקר, נתקל בקשיים מבית – אבל בסוף התפרסם. "ישראל היום" השתנה מאז מעט, אבל כפי שראינו בפרשת דרוקר – הרצון של נתניהו להשתלט על התקשורת חי וקיים.

השחיתות: תחקיר קק"ל (2015)

חלק מסוד הקסם של דרוקר הוא היכולת להנגיש, גם לאנשים שפחות מעורבים, נושאים מסובכים. אחד מהם היה ההתנהלות המסואבת בקרן הקיימת לישראל, ארגון שלא זוכה בדרך כלל לתשומת לב אבל מחזיק ב-2.5 מיליון דונם, ומגלגל ארבעה מיליארד דולר בשנה (באותה התקופה). התחקיר של דרוקר חשף את הכספים שהם מעבירים למפלגות, את המשכורות המופרזות – והכל על חשבון משלם המיסים. חלק ממה שעיתונות טובה יכולה לעשות – להאיר פינות חשוכות. את הפינה הספציפית הזאת דאגו מאז להחשיך בשבילנו שוב.

הבום הגדול: תחקיר הצוללות (2016)

אולי ה-חשיפה של דרוקר, כזו ששינתה את פני המציאות וגילתה לציבור את פרשיית השחיתות הביטחונית החמורה בתולדות המדינה, בה הוגשו כבר כתבי אישום והוקמה ועדת חקירה ממלכתית שהגישה החודש את מסקנות הביניים שלה, לפיהן ראש הממשלה פגע בביטחון המדינה. בנובמבר 2016 חשף דרוקר את החשד כי קצינים בכירים ועובדי ציבור היטו מכרזים וקיבלו שוחד על מנת לקדם עסקאות לרכישת צוללות מגרמניה. החקירה לקחה זמן, אבל לפני כחודש נשלחו מכתבי אזהרה לשורה של בכירים – בהם, גם נתניהו שעל פי החשד היה קשור לעסקה דרך פרקליטו וקרוב משפחתו, עו"ד דוד שמרון. עוד אירוע שהיה נשאר עמוק באפלה אלמלא דרוקר, שעשה כאן עבודה עיתונאית שצריך ללמד בבתי ספר.

המלוכלך: תיק ליברמן (2018)

היום, אביגדור ליברמן נחשב בעיני רבים כחלק מהאופוזיציה שמנסה להפיל ראש ממשלה מכהן, כמנהגן של אופוזיציות. הרטוריקה של ליברמן נגד המנהיג הכושל גורמת לאלה שרוצים בהחלפתו של נתניהו – להיצמד אליו. אבל האמת היא שליברמן תמיד נשאר אותו פוליטיקאי – כזה שלא הוכח נגדו דבר אבל משאיר אחריו שורה של חשדות שלא באמת התפוגגו. בתחקיר שפרסם דרוקר, יחד עם ברוך קרא וגלי גינת, שלושת העיתונאים המוכשרים הצליחו להראות איך זה קרה: כיצד הצליח ליברמן לחמוק שוב ושוב מרשויות החוק – ועד כמה התרשלו בעבודה מולו. תזכורת טובה לכך שגם בתוך הפוליטיקה של היום וה"כן ביבי לא ביבי", עדיין חשוב לזכור את ההבדל בין נקי למלוכלך.

תיק 4000 (2018)

באוקטובר 2015 חשף גידי וייץ ב"הארץ" את הכפפתו המערכתית של אתר "וואלה" לטובת מערך התעמולה של נתניהו, בתמורה להטבות רגולטוריות בשווי מיליארדי שקלים לבעל האתר דאז, שאול אלוביץ', במסגרת עסקת בזק-yes. ב-2018 הצליחו דרוקר וברוך קרא להנגיש את הפרשה הסבוכה באמצעות שלל עדויות ומסמכים של עובדי האתר ולמצק את החשדות הלא פשוטים נגד נתניהו. עוד מקרה שבו דרוקר סייע לאינטרס הציבורי, נגד האינטרס של המשפחה.

העד: הקלטות ניר חפץ (2020)

בשנת 2022 פרסם דרוקר במסגרת "המקור" את תחקיר ניר חפץ, כולל ריאיון עם עד המדינה מספר 1 בתיקיו הפליליים של ראש הממשלה. זה היה פספוס, אבל שנתיים קודם לכן שם דרוקר את ידיו על הקלטות של אותו חפץ, שהחלו לפרוס את התמונה הגדולה על השיגעון שמנהל אותנו, מראש הממשלה ומהאנשים שמקיפים אותו, ועוד מהאדם שהיה הכי קרוב אליו. ניר חפץ הוא בטח לא אביר איכות השלטון, אבל המידע שדרוקר קיבל נשאר איתנו, והבהיר עד כמה עסוק נתניהו בניהול המדינה לטובתו האישית ולא לטובת האזרחים.

האחרון? תחקיר מירי רגב (2024)

תחקיר אחד יותר מדי? יתכן שהכתבה החשובה והמקוממת על שרת התחבורה ועל קרקס הקונספירציות והפרוטקציות שמנהלות אותה, לצד ההתמקדות המוחלטת בשיקולים זרים ועניינים אישיים, הייתה מבחינת נתניהו וכנופייתו הקש האחרון שהוביל להדחתו של דרוקר מהרצועה של 19:00 בערב. דרוקר עשה את זה לא בשבילו, אלא בשבילנו; הוא הביא כהרגלו מידע שגרם לכך שאנחנו רואים ביתר בהירות את האנשים שמנהלים את חיינו. בין אם זה נתניהו, משפחת שרון, ליברמן, עופר עיני או מירי רגב – דרוקר נמצא שם, בנקודות המכריעות כדי להגיד את האמת.במדינה מתוקנת ונורמלית הוא היה גיבור. בישראל של 2024 הפרס שהוא מקבל הוא הדחה. מהאנשים האלה זה אות כבוד של ממש. האמת של דרוקר תמיד תהיה חזקה יותר ממכפישיו.

• המסך
• רביב דרוקר
• מחדל נתניהו
• בנימין נתניהו
• מחאת הדמוקרטיה
• רשת 13
• ערוץ 10