דרמות שואה ואהבה הן מוקש לרגלי יוצריהן, שלרוב מתקשים לאזן בין האימה לסנטימנטליות ולא פעם חוטאים בקיטש. "הנכס", סרטן של האחיות רותו ודנה מודן על אהבה שבורה, מדלג על המהמורה הגדולה בעצם כך שאינו מתרחש בזמן השואה, אלא קצת לפניה ושנים רבות אחריה. עם זאת, היא נוכחת באופנים שונים לאורך כל הדרך – בדברי תוכחה של מורה לתלמידיו, כשחזור תיאטרלי ובעיקר כהיעדר הגדול שבלב הסיפור. אף שפה ושם ניכר חוסר הניסיון של דנה מודן כבמאית קולנוע, "הנכס" מאזן היטב בין מרכיביו וטעמיו – חמוץ-מתוק וגם מפולפל – לכדי דרמה קומית מפתיעה ושובת לב.

>> טובעים באמנות: 18 תערוכות חדשות שיצילו לכם את הסופ"ש
>> במלוא הדרה: הוצאנו נשים מעוד הצגות ילדים ועכשיו הן כשרות

העיבוד הקולנועי לרומן הגרפי עתיר הפרסים של רותו מודן נפתח בסצנה רומנטית ופסטורלית למהדרין: נער ונערה שטים בסירה בנהר מוקף שדות של פרחים צהובים. רגע אחרי כן פנטזיית האהבה מופרת על ידי שוטרים שמגיעים לעצור אותם. פשר הדימויים החלומיים האלה יובהר לצופים בשלב מאוחר יותר בסרט, שממשיך שנים רבות אחרי כן ב-2009.

במטוס לפולין אנחנו פוגשים מורה מוטרד (יוסי מרשק בתפקיד אורח מבדר) ותלמידים הוללים שיוצאים למסע בין מחנות השמדה, ואת סבתא רגינה (רבקה מיכאלי) ונכדתה מיקה (שרון סטרימבן) שטסות לוורשה לאתר נכס משפחתי שהוחרם על ידי הנאצים. עוד לפני ההמראה נדבק אליהן קרוב רחוק (אורי הוכמן) הטוען שהוא נוסע לכנס חזנים, אבל משהו בחיוך שלו ובאופן שראשו חודר לתמונה (דימוי המעיד על המקור הקומיקסי) מספר לנו שיש לו כוונות מפוקפקות.

בהגיען למלון בוורשה, אחרי דפדוף בספר הטלפונים שמעורר בה תגובה נסערת, רגינה מוצאת דרכים לנפנף את נכדתה והסיפור מתפצל לשתי עלילות בילוש ורומנטיקה: בעוד רגינה יוצאת אל הכתובת שאיתרה בספר הטלפונים, מיקה מחפשת את עורך הדין החתום על המכתב הישן שהגיע מפולין עם הבטחה להשבת הנכס. בניסיונה להיפטר מהחזן הנודניק שנדבק אליה, מיקה נתקלת בבחור פולני חמוד (פיוטר פאצ'ק) שמציע את עזרתו. היותו מדריך תיירים/אמן קומיקס תורמת לסרט תמה שעניינה שאלת הבעלות על הסיפור המסופר בו.

במקביל רגינה פוגשת מישהו מעברה (אנדג'ה סאווארין), והשניים מוצאים עצמם מטיילים בתוך תצלומים ישנים שמעלים שאלות לגבי העבר האמיתי והמדומיין. וכך הסיפור מתפתל ומסתבך ברחובות וורשה, בין עבר להווה, ובין פנטזיות התעשרות למציאות. כל הדמויות קצת משקרות זו לזו, אבל כולן, אפילו החזן הנכלולי, נכנסות ללב.

שרון סטרימבן עדיין אינה שם מוכר (אפילו אין לה ערך בוויקיפדיה), אבל על בסיס שלושת תפקידיה בקולנוע ובטלוויזיה עד כה היא צריכה להפוך לשחקנית מובילה. לפני שנתיים היא סיפקה הופעה מסעירה כקורבן אונס ב"כל מה שאני יכולה", ובשנה שעברה הבריקה לגלם את חברתו הילדותית והמפונקת של אלישע בנאי ב"שישה אפסים". ב"הנכס", מצוידת בכובע שמשווה לה מראה של כלבלב, היא מקסימה בתכלית כמיקה ההרפתקנית והגחמנית. הפלירטוט בינה לבין פאצ'ק חינני ומשכנע. גם סאווארין הוותיק, שחקן תיאטרון וקולנוע מוביל בפולין (אולי תזהו אותו מ"רשימת שינדלר"), מעצב דמות חמה ונעימה והוכמן נותן הופעה ערמומית ומצחיקה בתפקיד החזן המפוקפק.

החוליה הפחות חזקה בצוות השחקנים היא דווקא האוצר הלאומי רבקה מיכאלי. הפולנית שבפיה לא נשמעת טבעית, ולפרקים היא נוטה להגזמות יתרות. היא טובה יותר כשהיא שותקת ונותנת להבעות הפנים שלה לדבר. יש לציין שסאווארין צעיר ממנה באופן ניכר לעין, וזה קצת פוגם באמינות של הקשר בין השניים.

בינות לפיתולים העלילתיים, התסריט משובץ בלא מעט רגעים שנונים ומלבבים. אחת ההברקות היא שילוב של שירים ארץ ישראלים ישנים בפסקול בניגוד בולט לאתר ההתרחשות. ויש גם שירים המושרים על ידי השחקנים כחלק מהעלילה – הראשון מניב רגע קולנועי יפהפה והשני הוא כמעט כזה. הוא היה יכול להיות בלתי נשכח, אלמלא חוסר דיוק בבימוי.

דנה מודן, הידועה כיוצרת והכוכבת של סדרות הטלוויזיה הנהדרות "אהבה זה כואב" ו"ככה זה", יודעת לשזור שנינות באנושיות כואבת. הפעם מינון החומץ נמוך, אולי בגלל המקור שממנו נבעה היצירה. כבמאית קולנוע היא נעזרה בכישרונם הרב של הצלם ירון שרף, ושל המעצבת האומנותית הגיאורגית סופו באזגדזה (שצבעה את המלון הקטן בצבעים עמוקים). ועדיין יש בסרט רגעים שבהם אפשר להבחין בגרעין רעיוני חכם שלא קיבל מימוש מלא, כמו הסצנה בבית הקברות שבה משהו שמתחיל כזיוף של רגש מתפתח לרגע של יופי אמיתי. אך למרות פספוסים פה ושם, "הנכס" אורג היטב סיפור עשיר וייחודי שוודאי יכבוש לבבות.

4 כוכבים
>> "הנכס" // בימוי: דנה מודן. עם רבקה מיכאלי, שרון סטרימבן, אורי הוכמן, אנדג׳ה סאווארין. ישראל 2024, 110 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• דנה מודן
• רותו מודן
• רבקה מיכאלי
• אורי הוכמן
• סרטים מומלצים

רונן דוידוב הוא שחקן ויוצר, מנהל ב-20 השנים האחרונות עם אחיו השחקן חי דוידוב אתתיאטרון חנדה חנדה – התיאטרון היהודי הבוכרי, ויחדיו הם מופיעים עם ברחבי הארץ והעולם. לאחרונה שחררו את "עם ישראל חי ורונן", סינגל להעלאת המורל הלאומי בשיתוף פעולה עם משפחת אלייב, מתוך מופע באותו שם.

>> העיר של מרינה בלטוב: תל אביב שהייתה פה פעם
>> העיר של נטלי שפריר: חנויות משמחות לכל הליידיז

1. החוף של העיר העתיקה ביפו

מקום שאני תמיד אוהב לבוא אליו ולתת לים להרגיע אותי כי כמו שאומרים "מים רבים… ישחררו את ראבי". בעצם לא בטוח שככה אומרים אבל לי זה עושה פלאים.

2. ⁠סטודיו שלום

לפני שהייתי שחקן, עבדתי בסטודיו המיתולוגי המדהים הזה בשכונת נווה עופר. שנים הייתי מאחורי המצלמה ותמיד הרגשתי שהמקום שלי בצד השני. של המצלמה!
גרינבוים 41

סטודיו שלום (מתוך עמוד הפייסבוק)

3. ניסן נתיב

המקום שהפך את התחביב שלי למקצוע. כשאני למדתי שם זה עוד היה ברחוב הרצל. עכשיו הוא במבנה יפה משלו ביפו.
נועם 7

4. לואי

הבר של החבר'ה בכיכר רבין. ובא לי לנקוב בשמם כי הם גברים אחד אחד – דוד, אזולאי, מארקו, סיטמן, אנדר, שפר ושייקה.
מלכי ישראל 4

5. סלאס

בשוק הפשפשים ביפו, המסעדה האהובה עליי ועל אורית אשתי – כן גם בשמה נקבתי! – בשוק הפשפשים ביפו. ופתאום אני קולט שיש לי קטע עם יפו…

מקום לא אהוב בעיר

כבישי מרכז תל אביב. בשנים האחרונות להיכנס לעיר עם הרכב הפך לסיוט מתמשך. גורדי השחקים רק מתרבים והכבישים נשארים עם נתיב אחד לכל כיוון. הזוי! בונים בניין? תרחיבו כביש. לא ניתן להרחיב כביש? אל תאשרו לבנות בניין בן 700 קומות. וזהו, אני משוכנע שאחרי הטור הזה שלי עיריית ת"א-יפו תקרא, תפנים ותשנה גישה מהיום.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה ראיתי את ההצגה "אני סבתא שלך" של התיאטרון הקאמרי, בה מככבת רבקה מיכאלי שחגגה החודש את יום הולדתה ה-86. היא לא ירדה מהבמה במשך שעה ורבע קרעה אותי מצחוק, מהפנטת כריזמטית ומלאת מרץ. רבקה שיחקה את אמא שלי בשתי העונות של "איפה אתה חי?!", סדרה שיצרתי יחד עם אחי, חי דוידוב ועם גיא סידס וצפריר כוחנובסקי. רבקה היא פשוט ההשראה שלי והלוואי שגם אני, בגילה, אכבוש את הבמות ואצחיק את עם ישראל גם בשעותיו הקשות ביותר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה צפיתי שוב, בפעם השניה, בסרט "ההילולה" של שלום אסייג ויואב גרוס. אחי המוכשר חי דוידוב (ויטלי) מככב בו, וזה פשוט סרט כיפי, קליל ומצחיק. ומה שהכי מטורף זה שהסרט מספר על אוטובוס של ישראלים שנחטף לעזה ואיך לפני ה-7.10 יכולנו לצחוק ולהשתעשע ברעיון שהיום הפך לסיוט כואב בנפשות של כולנו. כולי תפילה שיחזרו החטופים לביתם במהרה בריאים ושלמים. אמן!

לאיזה ארגון או מטרה אתהממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
'קונגרס יהודי בוכרה' אוסף בימים אלא תרומות ל'קמחא דפסחא' ומחלק שוברי קניות למשפחות נזקקות. ואנחנו מתגייסים יחד למען המטרה החשובה הזו, פשוט שיהיה לאנשים שידם אינה משגת מה לאכול בחג וגם אחרי החג. מצרף כאן לינקלמי שבא לו לתת מהלב.

מי התלאביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אמא שלי המדהימה תמר! התל אביבית שבחרה בעיר תל אביב להביא אותי לעולם ולגדל אותי בה בשכונת תל כביר (נווה עופר). היום כשאני אבא ל3 בנים – אדיר, ירין וקורן – אני מבין כמה אמא שלי גדולה שהיא גידלה שלושה בנים ובת – יוסי, אלכסנדרה, חי ואנוכי – ונתנה לנו את כל הכלים בעולם להגיע לאן שהגענו גם כשלא תמיד היה, וגם כשהיא הייתה בעצמה עולה חדשה יחד עם אבא שלום כמובן. לא מובן מאליו. אוהב אתכם אבא ואמא האהובים שלי ❤️

⁠מה יהיה?
דווקא בתקופת המלחמה יצאנו חי אחי ואני במופע חדש שנקרא 'עם ישראל חי ורונן' (הבנתם את משחק המילים…) והוצאנו אפילו שיר בנושא. וכמו שאני תמיד אומר בהופעה – אנחנו עם ישראל, עם הנצח, וכשאנחנו יחד אי אפשר עלינו! אותנו, לא החמאס, לא הג'יהאד האיסלמי, לא החיזבאללה, לא החות'ים ולא איראן יפילו מהרגליים. כי עם ישראל חי וצוחק!

• העיר שלי
• תיאטרון
• נווה עופר
• יפו העתיקה
• חוף הים בתל אביב
• ניסן נתיב
• רבקה מיכאלי

• Facebook
• Twitter
• Email

התרבות בתל אביב לא מתה. מדי יום נפרסם כאן בשעות הבוקר את לו"ז אירועי התרבות המומלצים שבכל זאת מתרחשים תחת משבר הקורונה, כדי לתת רוח גבית ליוצרים וליוצרות שהם הלב הפועם של העיר הזאת.את כל אירועי "העיר לא מפסיקה", עונת התרבות של עיריית תל אביב-יפו, תוכלו למצוא כאן.

בכל שעהאמנות: פסטיבל האיור באברהם הוסטל

פסטיבל האיור נמשך גם היום ואחד ממוקדיו הוא אברהם הוסטל ברחוב לבונטין 21. אם תרצו לקפוץ למקום, תוכלו ליהנות ממגוון תערוכות, ובהן: "עד מאה מטר מהבית" שבה דפנה מעוז, חדווה שרצר ורותי פינס מציגות הצצה אינטימית לחיים האמיתיים והמוזרים של ימי הקורונה ו"עד כאן" – מאיירות שמציגות את הצנזור הפנימי והאישי שלהן למגבלות ולצנזורה חיצונית. בחינם,לפרטים נוספים.

16:15ילדים:סדנת סביבונים בפלורנטין

במרכז הקהילתי פלורנטין תיערך סדנת יצירה שבה יכינו הילדים סביבונים צבעוניים ותמונה זוהרת בחושך. היא מיועדת לגילאי 5 ומעלה וגם לקטנים יותר בליווי מבוגר. המלצה שלנו: הצטיידו בסופגניות לפני הגעתכם למקום. האירוע יתקיים במרכז שנמצא ברחוב אברבנאל 74,בתשלום סמלי של 15 ש"ח ובהרשמה מראש בשל מספר המקומות המוגבל.

17:00קולנוע: "מיסטר גאגא" מונגש לכבדי ראיה

מרכז ביכורי העתים מזמין את אוכלוסיית העיוורים וכבדי הראיה ליהנות מהסרט "מיסטר גאגא" בפארק קריית ספר. סרטם של האחים תומר וברק הימן מתמקד במפגש המסקרן בין הכוריאוגרף המוערך אוהד נהרין לבמה, בינו לבין רקדניו ובין היצירות שלו לקהל. המפגש יכלול סדנת גאגא (שפת הריקוד שנהרין המציא) עם רקדנים מלהקת בת שבע ושיחה עם יוצר הסרט. יערכו שתי הקרנות: אחת ב-17:00 ושנייה ב-20:00. יצוין: הכניסה מיועדת לכבדי ראיה ולמלוויהם בלבד.האירוע בחינם בהרשמה מראש.

19:30בידור: רבקה מיכאלי בשיחה אישית

העיתונאי וחוקר המוסיקה דודי פטימר מארח במפגש מקוון את רבקה מיכאלי, הגברת הראשונה של הבידור בישראל. החל מהקריירה ברדיו, דרך הטלוויזיה וכלה בקריירת השירה המכובדת שלה. בסוף המפגש תוכלו גם אתם לשאול את רבקהל'ה שאלות. יש לנו תחושה טובה שהולך להיות מצחיק. אפילו מצחיק מאוד.המפגש הוא בחינם בהרשמה מראש.

20:30קולנוע: שיחה על שון קונרי

מבקר הקולנוע רון פוגל יערוך מפגש בזום שבו יסקור את עשייתו של שחקן הקולנוע הסקוטי שון קונרי שנפטר באחרונה. כותרת המפגש מסגירה את תוכנו: 'שון קונרי – יותר מג'יימס בונד'. פוגל יסקור את הקריירה של קונרי החל מימיו כסוכן 007 ועד לשוברי הקופות בכיכובו בשנות ה-80 וה-90 כ'שם הוורד' ו-'הבלתי משוחדים'.האירוע בחינם בהרשמה מראש.

• ❤ תרבות
• הרצאות
• מה עושים היום
• פעילויות לילדים
• רבקה מיכאלי
• שון קונרי
• אוהד נהרין
• בת שבע

"פתחו את התיאטראות ואולמות המופעים מיד! החזירו לנו את מקור פרנסתנו!", כך זעקו אתמול מאות אמנים ואנשי במה אל חומות המעון בבלפור. בישראל אין כלי תקשורת שלא מסתער באופן יום יומי על סיפוריהם של מפורסמים, יפים ונכונים שאיבדו במרץ את מקור פרנסתם ועכשיו הם עסוקים במלחמת ההישרדות של החיוך למצלמה. כן, אמרו את זה כבר הרבה פעמים בחודשים האחרונים: אנשי הבמה, הראשונים להיפגע והאחרונים לחזור לעבודה. אתן יודעות את זה. הם יודעים את זה. גם נתניהו יודע את זה.

עדיין, נראה שהאנשים המכונים כיום "ענף התרבות", אותם האנשים שסיפקו לנו כל חיינו את האמיתות הקשות והכואבות של החיים בסאב-טקסטים קלילים, תל אביבים טובים ואינטליגנטים, לא מבחינים בכתובת הענק על הקיר: לממשלה ולעומד בראשה לא אכפת מכם. הם לא סופרים אתכם. אתם שמאלנים בשבילם, קליפת השום. הממשלה בוחרת, במודע לגמרי, שלא לסייע לענף ולייבש אותו. יש בחירות מעבר לפינה, והאמת המרה היא שהבייס הביביסטי שמח לראות את השמאלנים נאנקים.

זה לא סוד ולא תיאוריית קונספירציה: אתם יכולים לראות את זה בפוסטים של פעילים ביביסטים מוכרים (סתם דוגמא: רונית הביביסטית בטוויטר, סביבות אפריל-מאי: "שמעתי שיש מלא אמנים שמאלנים מובטלים חחחחח"). אתם רואים את זה בעווית הפה הבלתי נשלטת של נתניהו כשהוא אומר את המילה "תרבות". רואים כמה קשה לו לבטא את המילה הזאת.

מוזיקאים כל כך לא רוצים להתבטא נגד השלטון שהם מעדיפים לזעוק ש"מוזיקה זה מקצוע", כאילו זה לא ברור למישהו. לצאת נגד הציבור, העיקר לא לצאת נגד השליט, לא לעורר מהומה

הפחד השולט באמנים, שמונע מהם עד עכשיו להתבטא לגמרי בחופשיות, נבנה במשך שנים של שיח ביביסטי אלים ומשתיק. רבקה מיכאלי תוכל לספר לכם מה עברה בעשור הזה. זוכרים מה עשו ליפה ירקוני? זוכרים את קמפיין השתולים בתרבות? זוכרים מה קרה לאמנים שהעזו להופיע ביום הזכרון של פורום המשפחות השכולות? במשך שנים למדו האמנים והפנימו: מי שידבר נגד רצון השליט יועבר גיהנום ובסופו ייקרא בוגד במדינה, לא פחות. והפרנסה שלו תיפגע.

הפחד הזה חיסל אצל רבים מהאמנים את החופש להביע סולידריות עם אחרים. קחו לדוגמא את אסף אמדורסקי. כמה מעמיתיו של אמדורסקי התייצבו לצידו אחרי שקפץ ראש לתוך המחאה? כמה אמנים בולטים העלו פוסט עם דבריו של אמדורסקי ואמוג'י של לב או יד שרירית? היו כאלה, בהחלט כן, אבל רבים אחרים העדיפו להעמיד פנים שלא שמו לב שמשהו קרה. "מה, אמדורסקי אמר משהו בטלוויזיה? איזה קרוע. לא יודע, לא ראיתי". מה לעזאזל הבעיה להגיד "זה חבר שלי, אני גאה בו"? הפחד, זו הבעיה. תראו מה עשתה אימת השלטון למוקי המסכן. ויש עוד: מוזיקאים כל כך לא רוצים להתבטא נגד השלטון שהם מעדיפים לזעוק ש"מוזיקה זה מקצוע", כאילו זה לא ברור למישהו או דורש הכרה כלשהי. לצאת נגד הציבור, העיקר לא לצאת נגד השליט, לא לעורר מהומה.

"אתם שלא מגלים סולידריות עם הציבור, אל תתפלאו שהציבור לא בא לתמוך בכם עכשיו ואל תופתעו אם כאשר יחלוף המשבר, הציבור הזה יעדיף ללכת להופעה של אמדורסקי"

וכך, מגיעים האמנים לבלפור כשיש להם בקשה צנועה ומבוהלת: להתפרנס, רק להתפרנס בבקשה. ענייני שלטון? זה גדול עליהם. תנו להם במה להיות מוכשרים ויפים עליה וזהו, הם לא יציקו יותר. הו הבלבול. הם מתחננים אל הקיר ולא שמים לב שהתמיכה הציבורית במאבקם הצר והמצומצם הולכת ונעלמת. כל שנות הפחד והזהירות המופרזת הרחיקו אותם מהקהל שלהם.

למען הסר ספק: כן, יש לא מעט אנשי במה בולטים ומוכרים שמתייצבים דרך קבע להפגנות בבלפור. אורנה בנאי, גרייניק ואלתרמן, הדג נחש והרבה אחרים. הם באים לבד, בלי קשר לעיסוקם בחיים, כדי להזדהות עם ההמונים שדורשים שנתניהו יסיים את אינסוף שנות שלטונו. המפגינים מחבקים אותם ומזדהים איתם בחזרה.

האנשים האלה, ששמו בצד את הפרסום והכבוד והצטרפו לאחים שלהם בהפגנות, ישרדו את המשבר. אם אתם לא נמנים עם האנשים האלה, בואו והצטרפו למחאה היומיומית. מי שלא מגלה סולידריות עם הציבור, אתם שמסרבים להבין שראש ממשלת ישראל פועל לריסוק חייכם בכוונת זדון ולטובת רווחיו האישיים בקלפי – אל תתפלאו שהציבור לא בא לתמוך בכם עכשיו, ואל תופתעו אם כאשר יחלוף המשבר, הציבור יעדיף ללכת להופעה של אמדורסקי.

דליה שימקו נואמת בהפגנת בלפור

רבקה מיכאלי נואמת בהפגנת בלפור

https://www.facebook.com/ronen.hershkovitz/videos/10159109733337668/

• מחאת התרבות
• מחאת בלפור
• אסף אמדורסקי
• טור דעה
• בנימין נתניהו
• עידן אלתרמן
• הדג נחש
• אורנה בנאי
• רבקה מיכאלי

• Facebook
• Twitter
• Email

עיבוד יצירה ממדיום אחד לאחר הוא אתגר עצום. בין שמעבדים סדרת טלוויזיה לסרט או שיר לקטע פרוזה, תמיד יאבד משהו בתהליך. אבל עם קצת מזל, אולי גם יתווסף. לכן אין פלא שהסופר והקומיקסאי ירמי פינקוס לא היה כל כך נרגש להפוך את ספרו "בזעיר אנפין" להצגה (שעולה כעת בתיאטרון גשר בכיכובה של רבקה מיכאלי). לפחות בהתחלה. "זה היה בעיניי דבר מאוד מופשט. ידעתי שזה כנראה דבר מאוד נעים, אבל לא הרגשתי את זה", מספר פינקוס במילותיו המדודות. "הייתי בטוח שכשאראה את ההצגה תהיה לי ביקורת או שארגיש איזה ניכור, אבל באופן מאוד משונה היה לי תענוג ממש פרוורטי. כמו איזה ילד שעשה תעלול והתעלול הצליח מעבר למה שציפה. ממש הנאה ילדותית כזו. פשוט ישבתי וצחקקתי בלי הפסקה כל הבכורה".

זו גם בכל זאת אדפטציה מסוימת לדמויות מהמשפחה שלך, שנכחו בספר במידה מסוימת.
"כן ולא. האינטרפרטציה מאוד חופשית, וזה גם אחד מהדברים שהכי מצאו חן בעיניי בפגישה עם ארז דריגס ועמית אפשטיין שעיבדו את הספר. יש להם תפיסת עולם תיאטרלית מאוד חופשית, פרועה ועכשווית, והספר הוא מבחינתם נקודת פתיחה. בדרך כלל ככל שנצמדים יותר למקור זה יותר חיוור. אכן יש בספר יסודות אוטוביוגרפיים, אבל אחת ההחלטות שהם קיבלו, למשל, הייתה להצעיר את הדמויות מהספר וזה נותן לזה טעם אחר לגמרי. זה מכניס להם אנרגיה קצת אחרת. כבר לא ראיתי בזה שיקוף של הדמויות מהחיים שלי".

החיים האלו, כפי שהם מהדהדים בבירור ברומן, כוללים כמה מאפיינים של תל אביב אבודה: דירה לא יקרה בצפון העיר, מכולת משפחתית ותחושת קהילתיות תחרותית של ישראל בקצה המתאושש כלכלית של האייטיז. פינקוס ראה את רוחות הזמן חולפות על פני רחוב יהודה המכבי. "נולדתי בתל אביב וחייתי בה רוב החיים שלי, אבל אני גר בדירות שכורות ואני עובר הרבה דירות, וכתוצאה מזה המקום היחיד שאני מרגיש שזה הבית שלי בתל אביב זו הפינה ביהודה המכבי שבה הייתה המכולת של אבא. לא גרתי שם, רק עבדתי, אבל אני מכיר את הרחוב ואת הסביבה דרך הגוף, דרך הרגליים, דרך הוורידים. אני נושם את הרחוב. גם היום זו הרגשה ביתית מאוד, כי זה רחוב שלא השתנה יותר מדי. בשנות ה־80 זו הייתה שכונה בורגנית אבל מעורבת. היו בורגנים ממעמד בינוני ולצדם אנשים נוצצים. זה היה מין ערבוב של אנשים עם יותר כסף ומשפחות ותיקות, ערבוב נורא עירוני. זו בורגנות זעירה במובן של התעסקות עם כסף וחומר. הייתי מביא משלוחים לאנשים האלה הביתה וראיתי המון בתים".

איזה שינוי אתה רואה שהשכונה עברה מאז?
"באזור הווילות תמיד גרו אנשים אמידים, אבל היום יש שם תחושה טיפה יותר מנקרת עיניים. אז זה היה בעלי עסקים זעירים שהצליחו. אני זוכר שגרו שם משפחה שהיו להם מתקני לונה פארק נודדים. זה לא שרי אריסון, זה משפחות שקנו אדמה שם בשנות ה־60 כשהיה זול ליד הירקון, כי אף אחד לא רצה לגור שם, היו יתושים והיה מסריח. והם הזדקנו שם".

ההרגשה היא שהיום לעסקי מסחר זעיר כמו שאתה מתאר בספר אין סיכוי לשרוד שם.
"כשאני מביט לאחור, המון עסקים קטנים מתוקים ותל אביביים נפגעו לטובת דברים יותר יאפיים שקצת יותר מסריחים מכסף. כבר אי אפשר למצוא שם פנצ'ר מאכר".

הספר היה הדרך שלך לשמר את תל אביב הישנה?
"הייתי צריך להתעסק פעם אחת ולתמיד עם המיתוס של המכולת. זה מיתוס משפחתי מאוד חזק ששיאו היה בשנות ה־80, עד מלחמת המפרץ בעצם. כשהייתי בבצלאל הרבה אנשים באו ממשפחות קצת יותר מבוססות ופתאום, כשבא מישהו ממכולת, זה היה נראה כאילו הגעתי מארץ אקזוטית. היו לי כל מיני סיפורים משונים על אנשים שהייתי מביא להם מאכלים משונים הביתה ולא היו נותנים לי לצאת עד שהייתי אוכל חתיכת עוגה. שנים הייתי מספר את הסיפורים האלו עד שהבנתי שאני צריך לכתוב אותם פעם אחת ולתמיד. זה לא כתיבה נוסטלגית ולא פולקלור, אני דווקא מנסה להימנע מפולקלור. התקופה הזאת, דווקא בגלל ההבדל בינה לבין היום, מסוגלת להשליך משהו על היום. היא מאפשרת לנו להבין את תל אביב של היום דרך איזה שיקוף ישן שלה". ועכשיו השיקוף הזה עולה לבמה.

"בזעיר אנפין", תיאטרון גשר, שד' ירושלים 9 יפו, שני־רביעי (29.8־31.8) 20:00, 200־250 ש"ח

• רבקה מיכאלי
• ירמי פינקוס
• במה
• תרבות