את שמותיהם של רון כחלילי ויוסי אוחיון אתם כנראה מכירים מהזירה התרבותית, הפוליטית והחברתית במדינה. השניים הכירו עוד בלימודים בבצלאל, הפכו למרצים במוסד ומשם המשיכו לעבודה משותפת בתחומי הפרסום, הטלוויזיה, הקולנוע והדוקומנטרי, והפכו לחברים קרובים. במהלך שנות החברות החזיקו השניים גם בחלום משותף, כזה שלדבריהם יש לכמעט כל גבר ישראלי – לפתוח בית קפה.

>>קפצנו לבית קפה תל אביבי שמנוהל על ידי, ולטובת, תושבי העוטף

בעבור כחלילי, הכל התחיל בבית הקפה המפורסם של סביו בקהיר, ואחר כך עם מסעדת ג'ולי של אמו שקצרה שבחים, והוא תהה מתי יגיע תורו למלא את חלקו בשושלת. גם בלבו של יוסי אוחיון קונן החלום לפתוח מקום שבו הוא יהיה אמון על האווירה ועל האירוח. והנה החלום קרם עור וגידים, כשהשניים מצאו לוקיישן סמוך למגוריהם בפאתי שוק הכרמל, שיפצו אותו למשעי, והפכו אותו למקום שחסר להם בעיר – בית קפה ומקום למפגש ותרבות מקומיים, העונה לשם תתתרבות.

תתתרבות נפתח השבוע להרצה בחלל שכולל שתי קומות – בקומת הכניסה ניצבת מכונת קפה מבטיחה, וכמובן שולחנות ומקומות ישיבה, בעוד שבקומה העליונה ישנה מרפסת מרחיבת לב שפונה למסגד חסן בק, וכמובן לנוף המשגע של הים. הקומה העליונה תלויים גם תצלומים של משפחת כחלילי על הקירות, לצד ומקומות ישיבה נוספים. בחזרה לקומת הכניסה, ומלבד מכונת הקפה גדולת המימדים תפגשו בויטרינה מזמינה, שעמוסה במאפים, עוגות ועוגיות שנעים בין 10-24 ש"ח ליחידה.

מלבדם, מציע התפריט סלטים צבעוניים, שמורכבים כולם מחומרי הגלם והירקות הטריים שבשוק, לצד כריכים צבעוניים, מוזלי עם פירות השוק, פשטידות, פלטת גבינות ושאר נשנושים. "מאוד חשוב לנו להשתמש בתוצרת של השוק, ולנצל את זה שאנחנו נמצאים במעוז קולינרי מטורף", מסביר כחלילי, שבכל בוקר מתחיל את היום בקניית ירקות, גבינות ועוד חומרי גלם מהשוק למקום החדש. על כן, תוכלו לאתר בתפריט את סלט השוק שכולל את ירקות טריים מאותו היום בתוספת זיתים, גבינה בולגרית ולחם קלוי (45 ש"ח), או סלט עגבניות צבעוני עם עשבי תיבול, גבינה מלוחה ודואה מצרית (45 ש"ח), סלט אבוקדו עם עגבניות, בצל סגול ובטטה צלויה עם טימין (52 ש"ח) ונוספים. בגזרת הפחמימות תמצאו ג'בטה לוהטת, בליווי דואה מצרית, עגבניה טרייה וזיתים דפוקים, או עוד אחת לוהטת עם חמאה וריבות פירות בתוצרת ביתית (32 ש"ח), ויש גם פשטידה עם בטטה, תרד וגבינות (42 ש"ח) או אחת עם פסטה, תרד וגבינות, בליווי סלט קטן ומלפפונים חמוצים (52 ש"ח).

כיאה לטיפוסים, ברור שלא מדובר פה בעוד שכפול של בית קפה גנרי שמגיש קפה דור שלישי ואנשים בו בוהים בלפטופ בעיניים מזוגגות תוך לגימת אמריקנו. כחלילי ואוחיון אמנם מקפידים על איכות קולינרית וקפה ברמה הכי גבוהה, אך מבקשים יותר מכל להפוך את תתתרבות למקום מפגש בו מתקיים שיח אנושי, ודנים בו על תרבות, אמנות ופוליטיקה. על כן, אחרי תקופת ההרצה (שתימשך לפי המתוכנן חודש ימים) שתכלול סבב הידוקים ודיוקים בתפריט, הם מתכננים לקיים במקוםהרצאות, מפגשים פוליטיים, ערבי ספרות ושירה, ספוקן וורד, מוזיקה אלטרנטיבית, קולנוע, אמנות, ואולי אפילו תיאטרון דוקומנטרי.

כחלילי מספר שבתל אביב שהוא זוכר, ובה מתגורר כמעט 40 שנה, היו הרבה מקומות מפגש חברתיים בהם הבוהמה הייתה מתכנסת, ומחליפה רעיונות, הגיגים ודברי טעם. כך היה, למשל, קפה ביאליק, בית הובן, קפה תמר ואחרים, שהיו קודם כל נקודות מפגש. "היום אין זכר לאותם מקומות. ואותו המפגש מתקיים ברשתות החברתיות. שם מתווכחים, מציגים רעיונות, מגיבים ומתבטאים, אבל לי חסר המפגש האנושי והמגע הבלתי אמצעי" הוא מסביר.

בפוסט שפרסם כחלילי בפייסבוק אודות המקום החדש הוא כתב "כן, דווקא עכשיו, כשהכל מתפרק ומתוח, מול שש או שבע חזיתות ורחובות עם לפידים בוערים, החלטנו לפתוח מקום אינטימי, בית שמערבב אסקפיזם ויד על הדופק, נמוך וגבוה, תרבות ותת תרבות. למה? כי חייבים לחיות, חייבים קהילה; אין ניצחון מוחלט ללא קהילה שוקקת. פעם היה לנו את קפה ביאליק המיתולוגי. יכולנו לרדת בכפכפים ובמכנסיים קצרים, לפגוש חברים, להתעדכן, להתווכח, אבל מאז שדניאלה ווייס הקוזאקית הנגזלת, בעלת הנכס, החליטה להקים לו על הראש עוד בניין יוקרתי, המקום נסגר ומשהו מת איתו (היחדנס, השגרה, הנורמליות)".בקיצור, זה בדיוק מה שחיכינו לו. תתתרבות, מקומות כמוך בהחלט חסרים לנו.
הכרמל 12, שעות פעילות בזמן ההרצה: בימים א'-ה' 8:00-19:00 (בהמשך יפתח גם בערבים), ו' 8:00-17:00, ובהמשך גם בימי שבת

• אוכלים שותים
• ❤ תרבות
• רון כחלילי
• בתי קפה
• שוק הכרמל

נתחיל מהסוף: קוראים לי אבישי סלע. סלע = עברות של סלמי, שם המשפחה של אבא שלי. מצד אחד הודי, מצד שני חאלבי. על הנייר, מזרחי משני הצדדים. זו נקודת המוצא. עכשיו אפשר להתחיל.

בתוך האווירה האמוציונלית, המיליטנטית והבלתי נסבלת ששוטפת את ישראל בחצי השנה האחרונה, יצאה לאור אמש סדרה חדשה – קוראים לה "קרועים", והיא מבית היוצר של רון כחלילי. וכחלילי, בין שאר סגולותיו, יודע לייצר שיח – כך הוא עשה עם שורת סדרות בעבר, מ"על צד שמאל" (שסקרה את ההיסטוריה של השמאל הפוליטי בישראל), דרך "סרט שחור לבן" שנגעה בתופעת סרטי הבורקס ועד סדרה כמו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" שאתם יכולים לנחש במה עסקה.

קו אחד שזור בין כל היצירות של כחלילי – 11 בסך הכל, כולל הנוכחית – והוא העיסוק באחד השסעים המרכזיים שעומד בלב החברה הישראלית, זה שבין אשכנזים למזרחים. הפעם, ב"קרועים", הוא מלווה את סיפורם של "המשתכנזים" – אנשים שנולדו למשפחות יוצאי עדות המזרח, ואימצו לעצמם עם השנים תרבות אחרת. כאלה שביקשו "להשיל מעצמם" את המזרחיות שצמחו ממנה, כדי להפוך להיות מעורים יותר בחברה הישראלית.

הסדרה מלווה, בכישרון רב, שורה של דמויות שעשו את המסע הזה – מגורי אלפי ועד גלית דיסטל-אטבריאן, מציון אמיר ועד אבי בוסקילה. הקייס של כחלילי מאוד ברור: מזרחיות מוגדרת בצורה מאוד מסוימת – מוזיקלית, תרבותית, התנהגותית – וכל הליכה מהשורשים המקוריים האלה לטובת כל דבר אחר, היא קרע (כמאמר שם הסדרה, "קרועים"). המילה "בגידה" לא נאמרת במפורש (אולי כדי לא להעליב את המרואיינים), אבל ברור שהיא מרחפת באוויר.

כלומר, יש רק דרך אחת להיות מזרחי: לשמוע מוזיקה מזרחית, לאמץ את המנהגים (אולי גם את המסורת היהודית), להיות מחובר למקום שממנו באת. כל ניסיון לחוות את החיים אחרת, הוא "להשתכנז" – לערוק החוצה מהמחנה, לטובת המחנה הנגדי. זה של האשכנזים, שהם ההפך הגמור.יש משהו מאוד מיושן בתפיסה הזאת, זו ששמה קו ברור, כמעט חומה, בין המזרחיות לאשכנזיות – ומבקשת לשים כל אדם בצד כזה או אחר של החומה. המציאות היא בוודאי לא אוטופית; גם עבדכם הנאמן נתקל לא פעם בהתייחסות השונה כלפי מישהו שנראה כמוני, או מחזיק בשם משפחה כמוני. אבל היא גם לא העולם של "קזבלן".

כי בעולם שאני חייתי וחי בו עד היום, אף אחד לא עשה את ההפרדה הזאת. תמיד חייתי בין כל מיני אנשים, והעדה שלי לא העלתה ולא הורידה. בתיכון קוגל בחולון, שבו למדתי, חננות לא עושים את החשבונות האלה. אף אחד לא ידע מה שם המשפחה של הבריונים שהפחידו אותי בתיכון, אבל כל הילדים ידעו להיזהר מהם בצורה שווה. נראה לי שבן גוריון קרא לזה "כור היתוך".

זאת בדיוק הבעיה בגישה שמניעה את כחלילי בסדרה הזאת – ההנחה הסמויה, ולעתים גם הגלויה, שמזרחיות צריכה וחייבת לבוא רק בדרך אחת. היא לא מכילה בתוכה את האפשרות שחלקנו, אולי אפילו יותר מאשר רק חלק, מעוניינים להיות מה שהם – בין אם הם רוצים לעשות מוזיקה ערבית, או היפ-הופ, או שניהם ביחד באותו הזמן.ויותר מזה – לא רק האשכנזים מפעילים מסננות, אלא גם המזרחים – והסדרה הזו היא הדוגמא הכי טובה לכך. סדרה שכולה "גייטקיפינג", שמסמנת לכולם מה זה להיות מזרחי, איזה מוזיקה צריך לאהוב ומה צריך להיות כדי להיחשב למזרחי "נכון" (בניגוד למזרחי הלא נכון, הוא המשתכנז, הוא זה שערק מהמחנה וניסה להתחפש).

אבל אנשים, תודה לאל, הם הרבה יותר מורכבים. בטח ב-2023. בהופעות של עומר אדם, או של רביד פלוטניק (האשכנזי!), אף אחד לא זוכר מאיפה ההורים שלכם באו. בפלייליסט שלי בספוטיפיי חיים זה לצד זה, חיים משה וברוס ספרינגסטין, יוני רכטר ושרית חדד, אתניקס וקנדריק למאר ובריטני ספירס (כי למה לא בעצם). את ההבדלים הישנים אני משאיר לסרטי הבורקס.

הניצחון האמיתי של המזרחיות יושג כשכולנו נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. חלק מאיתנו יישארו עם המזרחיות הקלאסית, חלק מאיתנו יילכו למקומות אחרים בחיים או בתודעה. ולאף אחד לא יהיה אכפת איפה אמא נולדה ומה שמעו בבית (אגב – אצלי בבית שמעו את יהודה פוליקר, שלומי שבת וגידי גוב. את שלושתם אני אוהב עד היום).הסדרה "קרועים" היא, במובן הכי טוב של המילה, עוד סדרה של רון כחלילי – היא מעניינת, היא מעצבנת במידה, היא מגרה אותך לחשיבה אחרת. זה מה שכחלילי תמיד ידע לעשות, ואת זה הוא עושה בהצלחה גם הפעם. האם השתכנעתי מהקייס של הסדרה? לא ממש. אבל היא עדיין שווה את הצ'אנס.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רון כחלילי
• דוקומנטרי
• השד העדתי
• אשכנזים
• מזרחים

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", ובתוספת הטורים המתפרסמים מעת לעת ב"הארץ", מיצב את עצמורון כחליליבעמדה בעייתית: כמו דמות המזוהה עם סיטקום אחד אייקוני, אנו חושדים ביכולתו לגלם משהו החורג או מתעלה על הדמות שעמה הוא מזוהה בתודעה התרבותית. ג'רי סיינפלד לא יכול לגלם סוכן נוסע בסרט הוליוודי; האם כחלילי יוכל לפרוץ את הזדהותו האבסולוטית עם סיפור הבנייתה של המזרחיות בישראל ולהידרש לנושא בעל צרכים ודרישות קולנועיות מעט אחרות?

הסדרה החדשה, "הצרפוקאים", טומנת בחובה הבטחה: כחלילי יתעל את יכולות הבימוי הבלתי מוטלות בספק שלו כדי לגעת בתופעה עכשווית, לטפל בסינגולריות שלה ברגישות הנדרשת וללמד אותנו על אודותיה דברים שלא ידענו לפני כן. ההבטחה עוד עומדת בעינה בשליש הראשון של פרק הבכורה, כאשר עולה חדש מתרעם על הרדוקציה של הצרפתיות לקרואסון (כפי שעולה מדבריה של שרת הקליטה לעולים: "עכשיו הקרואסונים יהיו טעימים יותר"), ואלה שמתראיינים אחריו מדברים על יוקר המחייה הישראלי ההולך ומקשה גם עליהם, על הויתור על זכויות סוציאליות עדיפות בהרבה, וכל זה לטובת אותה תחושה חמקמקה שהם מכנים "בית".

אך הכל יקרוס לקראת סוף הפרק, אז כבר כחלילי יישב מול נער, בן לאמא צרפתייה, וישאל אותו "איך הוא מגדיר את עצמו". הנער ישיב: "ישראלי". כחלילי יתעקש: "ואם אתה צריך לבחור בין הזהות של אמא כמזרחית לבין הזהות של אבא כאשכנזי?". הנער ישיב: "זה קשה, הייתי בוחר כאשכנזי, כי אני רואה איך מתייחסים לאבא שלי בעבודה (…)". כסנגור ממולח של פוליטיקת הזהויות, כאן רשאי כחלילי להגיד "I rest my case", לחזור הביתה בחיוך מסופק ולהשאיר אותנו עם סדרת דוקו שעבורו איננה יותר מתירוץ לחזור על אותו הטריק: הצרפוקאים לא תהיה סדרה על צרפתים ולא סדרה על מרוקאים או על צרפתים ממוצא מרוקאי, אלא על תפיסת המזרחיות בישראל, הייצוג של המזרחי בתרבות הישראלית, מעין רדוקציית קרואסון מהופכת שמשום מה איננה מוכנה להכיל שום מידה של ביקורת עצמית.

העמדה של כחלילי האדם ברורה: הלאה מדיניות כור ההיתוך, תחי החזרה למקורות קדם-ציוניים, שהמזרחים ידברו בערבית והאשכנזים יקראו את שלום עליכם בשפת המקור. מכיוון שבזמננו היא הופכת יותר ויותר פופולארית ולפיכך גם פחות חתרנית, היא נדרשת לעתים להציג להטוטים רטוריים פרועים (מוסי רז איננו מזרחי אמיתי – כי איננו וולגרי), אך מדור הדעות הוא בדיוק המקום שראוי לסבול אותם. כחלילי הקולנוען, לעומת זאת, קורס תחת כחלילי האינטלקטואל עד כדי פגיעה ביושרתו המקצועית. הזמנו צרפוקאים וקיבלנו ערסים ופרחות. כעת לא נותר אלא לשאול: האם יש מנה אחרת בתפריט?

← "הצרפוקאים", מדי יום רביעי החל מהערב (3.1), 21:00, כאן11

• המסך
• רון כחלילי
• ערסים ופרחות - האליטות החדשות
• מזרחים
• הצרפוקאים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

באחת מסצנות המפתח בדוקו החדש של רון כחלילי, "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", הוא מלווה את אופיר טובול וכרמן אלמקייס, קברניטי התנועה המזרחית תור הזהב, לחוג בית שאורגן לכבודם בנתיבות. "הגענו לעיר ביום ההילולה של הבאבא סאלי", הוא מספר. "גם אני חוטא לפעמים בראייה סטריאוטיפית כלפי השבט שלי, ובמובן הזה הכנתי את עצמי מראש לדימויים שנראה בהילולה ולכל מה שאנחנו כבר מכירים מנתיבות. אבל כשיצאנו משם גילינו בעיר מעין אבו דאבי קטנה: ג'יפים, עסקי בוטיק, בתי קפה. כל הרשתות שאתה רואה בתל אביב. אתה מבין שנתיבות הפכה למשהו שהיא הכי לא הבאבא סאלי".

בחוג הבית עצמו טובול ואלמקייס חורקים שיניים אל מול בעלי עסקים קטנים ומשגשגים, אינדיבידואלים שמצאו את פינה השלווה והזעיר בורגנית בתוך הישראליות. הרטוריקה המהפכנית מהם והלאה, המזרחיות כקטגוריה פוליטית מעניינת אותם בערך כמו תחקיר של "הארץ" על התנאים במתקן חולות. הם מודיעים לחברי תור הזהב, אם ברמיזה ואם באמירה מפורשת: טוב להם בחיים אז שיעזבו אותם בשקט. את השותפים למאבק הם מוזמנים להמשיך לגייס במשמרות הערב של בית הקפה אלבי. טובול יוצא משם פסימי מאוד.

"זה לא אומר שהוא חווה שם כישלון", מסביר כחלילי (58), "העיניים שלו נפקחו. זה היה מסע התעוררות אל מול המצלמה. הוא הבין מה קרה לשבט שלו ומה גודל הפער שנמצא בינם לבינו. גם אני, כזבוב על הקיר, נדהמתי. מצד אחד לבי איתם על כך שהם השתדרגו ושסוף סוף משהו טוב קורה בפריפריה. אבל מצד שני יש לזה מחיר. אתה מפסיד את הסולידריות השבטית. אתה משלם בדה־פוליטיזציה של המזרחיות. פתאום מזרחיות היא לא מאבק, אלא רק פולקלור – להקשיב לאייל גולן ולשרית חדד. האנשים האלה חיים בנוחות עם המזרחיות שלהם אבל היא מרוקנת מכל תוכן".

בהקשר הזה יש לראות את "אכלו לי, שתו לי" בתור ההנגאובר הבלתי נמנע שאחרי "ערסים ופרחות", הדוקו הקודם של כחלילי, שחגג את המזרחיות החדשה והלוחמנית אל מול אפם המעוקם של צופי ערוץ 8. הפרויקט הנוכחי מצייר את כחלילי כמהפכן ללא עם, וככזה הוא תובע ממנו להפנות את הביקורת שלו פנימה.

"ערסים ופרחות אהובים שלי, אנחנו בבעיה", הוא אומר, "אנחנו לא מבינים שיש לנו הכוח לשנות את המדינה הזאת אף שהיום שאנחנו מפוזרים. בואו נתכנס כדי לקבל ייצוג שווה ושיהיה פה ראש ממשלה מזרחי. הזמן לא עובד לטובתנו, והפרויקט הנוכחי הוא קריאה לפעולה. יש פערים בלתי נסבלים בין מזרחים ואשכנזים, כל המחקרים מעידים על זה. אני לא איש מפלגתי, אבל הקריאה שלי, והיא אולי הקריאה האחרונה שלי לציבור המזרחי, היא: קומו אחים שלי, מישהו צריך לדאוג לכם, ומי שצריך לדאוג לכם זה רק אתם. אל תסמכו על ביבי, הרצוג ואפילו לא על מירי רגב".

התמונה הזאת לא מעידה מבחינתך על כישלון המאבק?

"המאבק המזרחי הוא לא מהפכה, ולכן קשה לקבוע אם הוא הצליח או נכשל. אנחנו לא בתקופה הרומנטית שבה מגיע מישהו עם אמירה חדשה, הופך ארגז של תנובה, עומד בכיכר העיר והאנשים שמתקבצים סביבו מבעירים לפידים והופכים את השלטון. המאבק המזרחי הוא תהליך קשה, סיזיפי, עם הצלחות ארעיות. ברור לי שיש בעיה. יש פער בין העמותות והמפלגות המזרחיות לבין קהל היעד שאותו הם מתיימרים לייצג. הקהל הפריפריאלי עובר שינויים מטורפים. הרי תמיד שואלים למה המזרחי ממשיך להצביע לליכוד, והטיעון של אנשים כמו משה איבגי מעמיד את נתניהו בתפקיד הגבר המכה ואת הציבור המזרחי כאישה מוכה. אבל היום אתה יכול לראות שהליכוד עשה טוב לציבור הזה. שלטון המערך עשה להם תהליך של הדתה, דיכא אותם, כלא אותם במכלאות. ב־40 השנים האחרונות הציבור הזה השתדרג ברמה הסוציו־אקונומית. הוא לומד במכללות, עושה עסקים. הבעיה היא שלבורגנות אין קצוות. אין לך דעה חד משמעית, אתה גמיש, אתה לא נכנס לשום הגדרה, אתה לא חילוני ואתה לא שמאל, אתה בן כלאיים כזה שאין לו קצוות".
זה דווקא טוב לשלטון, הנינוחות הפרברית הזאת.
"נכון. קצוות לא טובים לשלטון, ונשאלת השאלה אם המזרחיות כשלעצמה היא דבק מספיק חזק כדי לחבר קבוצות שהממסד דאג לסכסך. לפי 'אכלו לי, שתו לי' התשובה היא כנראה לא. אני דוקומנטריסט ש־30 שנה מתעד את השבט המזרחי, והפעם חזיתי בתמונה עגומה. האנשים האלה לא מבינים מה הכוח שלהם. הם השבט שממליך מלכים בפוליטיקה הישראלית. השבט שנתן לש"ס 19 מנדטים בשנות ה־90 ולליכוד את כוחו הנוכחי. מי שתופס אותם, תופס את אלוהים באשכיו".

גאולה גם לאשכנזים

עוד מימיו של כחלילי כעורך ערוץ בריזה המזרחי, הוא היה מדובריו הרהוטים ביותר של שיח הזהויות. חרושת הטיעונים הממוחזרת חדשות לבקרים בפריים טיים הישראלי עדיין לא הצליחה לדכא את התשוקה שבה הוא מדבר על ריקליימינג מזרחי ומיזוג מאבקים. יש לו נשמה של מהפכן, ובמידה מסוימת גם פוליטיקה מהפכנית. כל מאבק פוליטי משתקף בעיניו מתוך הפרספקטיבה השבטית, ומבחינה זו, בדיוק כפי שהמרקסיזם ביקש לגאול את הבורגנות מעצמה, פוליטיקת הזהויות של כחלילי מציעה גאולה גם לאשכנזים.

"הפחד האשכנזי מפני האשכנזיות פשוט מחריד", הוא אומר. "היא מזכירה לי את המזרחים של לפני 50 שנה. אני מציע להם להרוויח את סבתא שלהם, להרוויח את עצמם. סבתא שלכם זה לא רק קרפלך, זה עולם, זה תרבות, זה נרטיב. הממסד הציוני עשה רדוקציה גם למזרחיות וגם לאשכנזיות. אנחנו לא יודעים כלום על האשכנזיות הזאת. אל תספרו לי על הרצל, ספרו לי על מה היה לפניו. לא כולם גידלו תפוחי אדמה בשטייטל. היו אוניברסיטאות, היו הוגי דעות, היו רופאים, היה פרויד. אני מציע לכם לגלות את התרבות שלכם, אבל לא בשביל משחק הורדת ידיים, אלא כדי ששתי התרבויות יחיו זו לצד זו. למה לצמצם אותנו לשפה אחת?".

גם המבנה של "אכלו לי, שתו לי" מגלם בתוכו דחייה של אינטגרציה מכל סוג שהוא. בפרק הראשון הוא מציג דווקא את המשבר הנוכחי של הזהות האשכנזית, דרך סיפורן של דמויות כמו אורי משגב ואסף גרניט, ואילו בפרק השלישי פונה לעסוק בזהות הפלסטינית. הפרקים, שבוימו על ידי במאים שונים (את הפרק האשכנזי ביים רפאל בלולו, את המזרחי כחלילי עצמו ואת הפלסטיני מורן איפרגן), עומדים בפני עצמם, בלי להכפיפם לנרטיב על או לאמירה מסכמת. "זאת הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שבה מזרחי יוצא לבדוק את השבט האשכנזי", הוא מתגאה.

"השבט האשכנזי נמצא בנקודת זמן מעניינת. מצד אחד הוא עושה קולות של נהי ובכי, 'אכלו לי, שתו לי' קלאסי, כפי שמשתקף בדיבורים של משגב על המדינה שהייתה יכולה להיות פה. האשכנזים עושים קולות של התפוררות, אבל למעשה לא קרה שום דבר. עמדות הכוח עדיין בידיהם: האקדמיה, בית המשפט, התקשורת. מה שקרה בתוך השבט האשכנזי הוא פשוט העברת הלפיד מההתיישבות העובדת של הקיבוצים להתיישבות מעבר לקו הירוק. למעשה הם חולקים את אותו האתוס ואותה הרטוריקה".

משגב דווקא די משכנע. הוא מציע להסתכל קדימה במקום שנתפלש בהיסטוריה.
"הוא מציע שנמשיך להיות עיוורים ונתכחש לשיח הזהויות, ואני מבין אותו. ההכרה בכך שאני מזרחי תובעת ממנו להכיר בזה שהוא אשכנזי, והאשכנזיות מורידה אותך ממעמד ה'ישראלי' והופכת אותך לעוד קטגוריה. ההכרה הזאת תובעת ויתור על פריבילגיות. מצד שני, אסף גרניט עובר בפרק הזה תהליך יפה. בסוף הפרק הוא מגיע לבית הוריו, שחיים בשכונה יוקרתית בירושלים, ומקבל את האשכנזיות שלו. פתאום בא לו לפתוח מסעדה בשם ברטה, על שם סבתא שלו".

בפרק האחרון הסדרה מתחקה אחר השקופים האולטימטיביים של החברה הישראלית: הפלסטינים. "הסדרה היא אנתולוגיה מנקודת מבט מזרחית, ובמובן הזה עניין אותו לבדוק את האפשרות של ברית מזרחית־פלסטינית. עד הסכמי אוסלו הברית של הפלסטינים הייתה עם הישראליות האשכנזית: מרצ, שלום עכשיו וכן הלאה – מועדון שלום אקסקלוסיבי לחברים בלבד, אנשי העולם הגדול מושיטים את היד לפלסטיני המסכן. השמאל הליברלי הלבן לא ראה את הפלסטיני כשותף אמיתי. הצעירים החיפאים שצילמנו בפרק הבינו שממועדון השלום האשכנזי לא ייצא כלום, אבל את השוק האמיתי הם חטפו מהאינטראקציה עם הציבור המזרחי: ציבור שפונה לכיוונים ימניים ולאומניים של 'מוות לערבים'. בשורה התחתונה הם מבינים שאין להם פרטנר בציבור הישראלי. בסופו של דבר מי שמרוויח מהפילוג הוא כמובן הממסד הציוני, וככה הספינה שטה והפערים ממשיכים ומתרחבים".

"אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", שני־רביעי (21.11־23.11) 21:00, HOT8

• תור הזהב
• כרמן אלמקייס
• אנשים
• רון כחלילי
• אופיר טובול

• Facebook
• Twitter
• Email

לוקץ' בהופעה

הראפר הכי מצחיק במשחק חוזר ללבונטין 7להופעה מלאהלכבוד האלבום "משחקי הקראק" בה יארח את כל הסצנה.
בין הבולטים: נצ'י נצ', מיכאל סוויסה, אורי שוחט, טל טירנגל ועוד. לאחר ההופעה תתחיל מסיבת היפ-הופ וטראפ עד השעות הקטנות של הלילה. וורד.
לבונטין 7, 23:00, 40-50 ש"ח

פסטיבל הקוקטיילים השנתי

מתחם התחנה יהפוך פעם נוספת לבר קוקטיילים ענקי, כאשר מיטב המיקסולוגים המקומיים יתחרו על ליבכם עם הטרנדים החמים בתחום. כל הקוקטיילים נוצרו בייחוד לכבוד לפסטיבל, כך שתוכלו גם להרגיש ממש מיוחדים.
בין השעות 23:00-18:00, מתחם התחנה. שובר לשלושה קוקטיילים: 69 ש"חבהזמנה מראש, 55 ש"ח למחזיקי כרטיס דיגיתל

עוד כתבות שיוציאו אתכם מהבית:
שלחנו את נועה בונה שיכורה לבר האוצר
המשלוחוף: שירות המשלוחים שמגיע עד המגבת
למלא את החלל: ממשיך דרכו של הקרטל נחשף

Love the Juice – מופע אחרון

מופע מבית היוצר של אנשי מתקן 27בעלי החיבה לפרובוקציה וביזאר. הפרפורמנס עוסק בשאלת הציונות ובבחור בשם אריאל ברונז המקדיש את עצמו בחשאי למסעות גיוס עולים חדשים לארץ. יהיה מוזר.
מוזיאון תל אביב, שד' שאול המלך 27 ת"א, 20:30, 50-70 ש"ח

פתיחת התערוכה "תפסת מרובה לא תפסת" בנסיך

הערב תיפתחתערוכת רישומיםדיגיטלים מעניינת של האמן היוצר טל יעקב העוסקת במציאת הרגע הספוטני. עמוק משהו.
הנסיך, נחלת בנימין 18 ת"א, 20:00, הכניסה חופשית

המאבק המזרחי – הצלחה או כישלון?

יוצר הדוקו ואיש התקשורת רון כחלילי בהרצאהכחלק מסדרת ההרצאות "הנסיך הפטפטן".
כחלילי יגע בנושאים כדוגמאת דמותו של האקטביסט המזרחי בחברה ולמה המאבק המזרחי אינו בעיה אלא פתרון.
הנסיך הקטן, קינג ג'ורג' 19 ת"א, 21:00, 10 ש"ח

• הנסיך
• הנסיך הפטפטן
• הנסיך הקטן
• אורי שוחט
• לוקץ'
• לבונטין 7
• רון כחלילי
• קוקטיילים