דרמות שואה ואהבה הן מוקש לרגלי יוצריהן, שלרוב מתקשים לאזן בין האימה לסנטימנטליות ולא פעם חוטאים בקיטש. "הנכס", סרטן של האחיות רותו ודנה מודן על אהבה שבורה, מדלג על המהמורה הגדולה בעצם כך שאינו מתרחש בזמן השואה, אלא קצת לפניה ושנים רבות אחריה. עם זאת, היא נוכחת באופנים שונים לאורך כל הדרך – בדברי תוכחה של מורה לתלמידיו, כשחזור תיאטרלי ובעיקר כהיעדר הגדול שבלב הסיפור. אף שפה ושם ניכר חוסר הניסיון של דנה מודן כבמאית קולנוע, "הנכס" מאזן היטב בין מרכיביו וטעמיו – חמוץ-מתוק וגם מפולפל – לכדי דרמה קומית מפתיעה ושובת לב.

>> טובעים באמנות: 18 תערוכות חדשות שיצילו לכם את הסופ"ש
>> במלוא הדרה: הוצאנו נשים מעוד הצגות ילדים ועכשיו הן כשרות

העיבוד הקולנועי לרומן הגרפי עתיר הפרסים של רותו מודן נפתח בסצנה רומנטית ופסטורלית למהדרין: נער ונערה שטים בסירה בנהר מוקף שדות של פרחים צהובים. רגע אחרי כן פנטזיית האהבה מופרת על ידי שוטרים שמגיעים לעצור אותם. פשר הדימויים החלומיים האלה יובהר לצופים בשלב מאוחר יותר בסרט, שממשיך שנים רבות אחרי כן ב-2009.

במטוס לפולין אנחנו פוגשים מורה מוטרד (יוסי מרשק בתפקיד אורח מבדר) ותלמידים הוללים שיוצאים למסע בין מחנות השמדה, ואת סבתא רגינה (רבקה מיכאלי) ונכדתה מיקה (שרון סטרימבן) שטסות לוורשה לאתר נכס משפחתי שהוחרם על ידי הנאצים. עוד לפני ההמראה נדבק אליהן קרוב רחוק (אורי הוכמן) הטוען שהוא נוסע לכנס חזנים, אבל משהו בחיוך שלו ובאופן שראשו חודר לתמונה (דימוי המעיד על המקור הקומיקסי) מספר לנו שיש לו כוונות מפוקפקות.

בהגיען למלון בוורשה, אחרי דפדוף בספר הטלפונים שמעורר בה תגובה נסערת, רגינה מוצאת דרכים לנפנף את נכדתה והסיפור מתפצל לשתי עלילות בילוש ורומנטיקה: בעוד רגינה יוצאת אל הכתובת שאיתרה בספר הטלפונים, מיקה מחפשת את עורך הדין החתום על המכתב הישן שהגיע מפולין עם הבטחה להשבת הנכס. בניסיונה להיפטר מהחזן הנודניק שנדבק אליה, מיקה נתקלת בבחור פולני חמוד (פיוטר פאצ'ק) שמציע את עזרתו. היותו מדריך תיירים/אמן קומיקס תורמת לסרט תמה שעניינה שאלת הבעלות על הסיפור המסופר בו.

במקביל רגינה פוגשת מישהו מעברה (אנדג'ה סאווארין), והשניים מוצאים עצמם מטיילים בתוך תצלומים ישנים שמעלים שאלות לגבי העבר האמיתי והמדומיין. וכך הסיפור מתפתל ומסתבך ברחובות וורשה, בין עבר להווה, ובין פנטזיות התעשרות למציאות. כל הדמויות קצת משקרות זו לזו, אבל כולן, אפילו החזן הנכלולי, נכנסות ללב.

שרון סטרימבן עדיין אינה שם מוכר (אפילו אין לה ערך בוויקיפדיה), אבל על בסיס שלושת תפקידיה בקולנוע ובטלוויזיה עד כה היא צריכה להפוך לשחקנית מובילה. לפני שנתיים היא סיפקה הופעה מסעירה כקורבן אונס ב"כל מה שאני יכולה", ובשנה שעברה הבריקה לגלם את חברתו הילדותית והמפונקת של אלישע בנאי ב"שישה אפסים". ב"הנכס", מצוידת בכובע שמשווה לה מראה של כלבלב, היא מקסימה בתכלית כמיקה ההרפתקנית והגחמנית. הפלירטוט בינה לבין פאצ'ק חינני ומשכנע. גם סאווארין הוותיק, שחקן תיאטרון וקולנוע מוביל בפולין (אולי תזהו אותו מ"רשימת שינדלר"), מעצב דמות חמה ונעימה והוכמן נותן הופעה ערמומית ומצחיקה בתפקיד החזן המפוקפק.

החוליה הפחות חזקה בצוות השחקנים היא דווקא האוצר הלאומי רבקה מיכאלי. הפולנית שבפיה לא נשמעת טבעית, ולפרקים היא נוטה להגזמות יתרות. היא טובה יותר כשהיא שותקת ונותנת להבעות הפנים שלה לדבר. יש לציין שסאווארין צעיר ממנה באופן ניכר לעין, וזה קצת פוגם באמינות של הקשר בין השניים.

בינות לפיתולים העלילתיים, התסריט משובץ בלא מעט רגעים שנונים ומלבבים. אחת ההברקות היא שילוב של שירים ארץ ישראלים ישנים בפסקול בניגוד בולט לאתר ההתרחשות. ויש גם שירים המושרים על ידי השחקנים כחלק מהעלילה – הראשון מניב רגע קולנועי יפהפה והשני הוא כמעט כזה. הוא היה יכול להיות בלתי נשכח, אלמלא חוסר דיוק בבימוי.

דנה מודן, הידועה כיוצרת והכוכבת של סדרות הטלוויזיה הנהדרות "אהבה זה כואב" ו"ככה זה", יודעת לשזור שנינות באנושיות כואבת. הפעם מינון החומץ נמוך, אולי בגלל המקור שממנו נבעה היצירה. כבמאית קולנוע היא נעזרה בכישרונם הרב של הצלם ירון שרף, ושל המעצבת האומנותית הגיאורגית סופו באזגדזה (שצבעה את המלון הקטן בצבעים עמוקים). ועדיין יש בסרט רגעים שבהם אפשר להבחין בגרעין רעיוני חכם שלא קיבל מימוש מלא, כמו הסצנה בבית הקברות שבה משהו שמתחיל כזיוף של רגש מתפתח לרגע של יופי אמיתי. אך למרות פספוסים פה ושם, "הנכס" אורג היטב סיפור עשיר וייחודי שוודאי יכבוש לבבות.

4 כוכבים
>> "הנכס" // בימוי: דנה מודן. עם רבקה מיכאלי, שרון סטרימבן, אורי הוכמן, אנדג׳ה סאווארין. ישראל 2024, 110 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• דנה מודן
• רותו מודן
• רבקה מיכאלי
• אורי הוכמן
• סרטים מומלצים

יום השואה מציב אתגר לא פשוט להורים: בין טקס בית ספרי מלא פאתוס לשיעור יבש, קשה מאוד להסביר לילדים על השואה בלי שהשיחה תהפוך לדיכאון אחד גדול ומבלבל. תודה על זה, היטלר! למרבה המזל קומיקס היה מאז ומתמיד אמצעי מעולה לתיווך בין ההורים והילדים: אם תמונה אחת שווה אלף מילים, אולי אלף תמונות יכולות להסביר את השואה בצורה קצת יותר אנושית וקצת פחות דידקטית. אמנם גם בסוגה זו יש לא מעט ספרים משמימים, אבל הנה חמישה ספרים שיכולים להעביר לילדים חלק מההיסטוריה בלי לגרום להם להרגיש אשמים שצחקו בצפירה.

״הדור השני, דברים שלא סיפרתי לאבא״ / מישל קישקה

מישל קישקה, אחד המאיירים הכי ותיקים ואהובים בישראל, לאו דווקא מזוהה עם רומנים גרפיים היסטוריים, או עם וידויים חשופים מתקופת הילדות. למרות זאת, כשזכה קישקא למלגה מטעם בצלאל החליט ליצור דווקא רומן גרפי שמספר את סיפורו כבן להורים ניצולים שואה. לעתים קרובות היצירות של בני הדור השני יוצאות בוטות דווקא בגלל הריחוק המסוים מהשואה, אבל חוש ההומור הנהדר של קישקה יוצר חוויה של סיפור משפחתי שמרככת את הקריאה.

105 עמ', חרגול הוצאה לאור, 50 ש"ח באינדיבוק

״הנכס״ / רותו מודן

לא מעט ניצולי שואה נשבעו שכף רגלם לא תדרוך עוד בגרמניה או פולין. הסיפור המשפחתי והקטן של רותו מודן וסבתה רג׳ינה מתאר את הרגע היהודי כל כך, שבו סבתא חוזרת לפולין כדי לברר מה קרה לנכס שהיה בבעלות המשפחה לפני המלחמה. הסגנון מאופק ואסתטי ולא דוחף בפנים של הקורא פרטים גרפיים מזעזעים.

222 עמ', הוצאת עם עובד, 128 ש"ח

״מאוס: סיפורו של ניצול״ / ארט ספיגלמן

אי אפשר בלי יצירת המופת של הז׳אנר. ״מאוס״ טלטל לא מעט עולמות עם צאתו לאור והיווה פריצת דרך לא רק בצורה שבה מותר לדבר על זיכרון השואה, על הניצולים ועל בני הדור השני, אלא גם לגבי מה זה בכלל "רומן גרפי". בשנת 1992 זכה הרומן בפרס פוליצר, שנחשב פרס נדיר מאוד בז׳אנר הזה. האיורים והתוכן, בניגוד לספרי קומיקס אחרים, גרפיים מאוד ואולי אף גרפיים מדי, אבל הספר מומלץ לכל הגילים דווקא מפני שתיאורי הזוועה מובאים באמצעות איור, והסיפור מתמקד בפער בין הבן לאב.

160 עמ' (החלק הראשון, "אבא מדמם היסטוריה") ו־140 עמ' (החלק השני, "וכאן החלו צרותיי"), הוצאת מנגד, 75 ש"ח לכרך

״הייתי ילדה של ניצולי שואה״ / ברניס איזנשטיין

עוד הוכחה כי זיכרון השואה לא מוגבל למדינת ישראל ולעם היושב בציון, אלא גם ללא מעט יהודים בארצות הגויים. ברניס איזנשטיין מעידה על עצמה כי הפכה ״מכורה לשואה״ עקב חוסר היכולת של הוריה, שהכירו באושוויץ, למנוע מהטראומה לחלחל גם לדורות הבאים. האיורים כוללים לא מעט הומור שלעתים מתמקד, ולא במקרה, דווקא בניצולים עצמם ובפער שבין ההירואיות שבה מוצג העבר לעומת ההווה.

192 עמ', הוצאת כתר, 94 ש"ח

“Lily Renée, Escape Artist" / טרינה רובינס ואנה טימונס

הגיע הזמן לקצת מטא. ספר יפהפה המתאים מאוד לנערות מתבגרות ומתאר את האוטוביוגרפיה של לילי רנה, שגדלה בויונה העשירה של שנות ה־30, נמלטה לאנגליה עם פרוץ המלחמה כדי להתאחד עם משפחתה ועברה לניו יורק, שם הייתה אחת הנשים הראשונות בעולם הקומיקס, שנחשב לסביבה גברית במיוחד. למרות הטרדות מיניות בלתי פוסקות מצד המנהלים שלה, הצליחה רנה לבנות לעצמה קריירה וחשיבות היסטורית ויצרה את הקומיקס הנהדר "סניוריטה ריו", שמספר על רקדנית אקזוטית בברזיל שיוצאת לצוד נאצים בלילות. גם זו נקמה כלשהי. חוויית השואה בספר לא עוצמתית כמו בסיפורים אחרים, אבל דווקא משום כך הוא יכול לשמש שער נהדר לעולם הזה.

אנגלית, 96 עמ', החל משמונה דולר באמזון (לא כולל משלוח)

• תרבות
• רותו מודן
• שואה
• קומיקס
• יום השואה
• רומן גרפי
• מישל קישקה
• ספרים

• Facebook
• Twitter
• Email

בתחרות המסורתית על תואר ההצגה הטובה בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים שייערך בחיפה זו השנה ה־25, ישתתפו שש הצגות (שנבחרו מתוך עשרות רבות שהוגשו לוועדה האמנותית). מקצת ההצגות הן עיבודים לטקסטים של יוצרים שכבר הפליאו ביצירה לילדים – נחום גוטמן, נורית זרחי ואתגר קרת – ובכישרונם הם בוראים עולם רב שכבתי שגם ההורים ימצאו בו עניין והוא מעשיר את חוויית הצפייה המשותפת.

לצד הצגות התחרות יועלו במתחם הפסטיבל, תחת כיפת השמים, כ־20 מופעים של להקות ואמנים מקומיים ושל הרבה אורחים, שיציגו תוכנית עשירה במיוחד המיועדת לכל בני המשפחה, כל אחד בהתאם להבנתו, דמיונו וסבלנותו, והכל חינם. את המתחם ינהלו זו השנה השלישית ינון צפריר ואבי גיבסון בראל, וניהול הפסטיבל הופקד לראשונה בידי הבמאי הוותיק איציק ויינגרטן.

בפסטיבל יתארחו גם כמה הצגות שהועלו בשנים קודמות במסגרתו וזכו בפרסים: "הקיץ של אביה" שהועלה בפסטיבל הראשון ב־1990; "מוצרט הקטן" שביימה אלית ובר וצוינה לשבח בפסטיבל לפני שבע שנים; "שכנים" בבימויו של רועי שגב שזכתה בפסטיבל ב־2012; "יואל אמר", שיצרה רונית קנו בהשראת ספר ילדים של יואל הופמן וקטפה את פרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל האחרון. מלבד זאת יעלו שלושה מופעים חדשים: "שוליית הקוסם FANTASIA" – מופע מחול משותף לתיאטרון מופע ולרקדנים מלהקת המחול הקיבוצית (מיועד לבני ובנות 4־8), "גיבורה קטנה" של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער בבימויה של צביה הוברמן על גורל הפכפך, וההצגה "פרח לב הזהב" שכתב אפרים סידון על פי סיפורו המוכר של הנס כריסטיאן אנדרסן, שמציב את הקטנים בראש שורת האמיצים.

בערב הראשון תועלה הצגת הדגל של הפסטיבל "הרפתקאות חמור שכולו תכלת", עיבוד לספרו של נחום גוטמן. ההצגה עובדה ובוימה על ידי שי פיטובסקי בביצוע "החיפאית", קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה. בהצגה סיפור אנושי וגם המון חמלה ובובות מופלאות – גיבורי ההצגה האילמים שנוכחותם על הבמה שובת לב. מיועד לבני ובנות 5.

על התחרות

מתוך שש ההצגות המשתתפות בתחרות, שתיים מעמידות בלב ההתרחשות אנשים מבוגרים או זקנים – עניין שאולי כדאי לתת עליו את הדעת בהקשר רחב יותר. האחת – "סיפורי סבתא וסבא גם" – שיצר אילון קורח, היא מעין מסע לעולם שזר לרובנו. יש בה הומור, זיכרון ושכחה, שירים וחרוזים (לבני ובנות 4־8 ולכל המשפחה).

ב"התיאטרון של אמיליה" של היוצרת והמבצעת אורית לייבוביץ' מככבים חפצים ובובות. ההצגה מיועדת לבני ולבנות 4 ויותר ובמרכזה אישה זקנה – בובנאית רבת דמיון שבעזרת חבר רדיופוני והרבה יצורים קטנים ומפתיעים מתוודעת לעולם משעשע שיש בו חברים, מוזיקה וריקוד. כל אלה ממלאים את חייה.

עוד בתוכנית, שני עיבודי במה לספרים של אתגר קרת: "גור חתול אדם ארוך שיער" בעיבודו ובבימויו של עופר עמרם. ההצגה נוצרה במיוחד לפסטיבל. קרת ורותו מודן כתבו את "אבא בורח עם הקרקס". דויד בילנקה עיבד את הספר להפקה בימתית משעשעת־עצובה שבה משולבים להטוטי קרקס ובמרכזה עומד אבא שמגשים חלום, מצטרף לקרקס המבקר בעיר ונעלם. הוא משגר לשני ילדיו גלויות מרחבי העולם והם תוהים אם אבא ישוב ומתי. ההצגה מיועדת לבני ולבנות 6־12 ולכל המשפחה.

"הסיפור על יאללה ורגע" הוא סיפור על שני תאומים לא דומים שמזגם השונה הוא מקור לבלאגן גדול בבית ובמשפחה. ההורים מאשימים זה את זה במחדלים והצופים – בני ובנות 3־9, חכו עד סוף ההצגה כדי לדעת אם השניים יסיימו בריב או בשילוב ידיים. כתבה: יעל אלפנבאום. הבימאית היא הדס קריידלמן־גלבוע. ואחרון חביב, "ג'ירפה עפה" שעיבד וביים לביא זיטנר ליצירותיה של המשוררת נורית זרחי (לבני ולבנות 4־8).

מופעי החוץ

• שלישיית חייזרים שנוחתים כאן כדי לחקור את בני המין האנושי – צייר וזוגתו המוזיקאית שמתקשרים עם הקהל רק בגיר ובהמון דמיון.
• הומאז' לסיפור סינדרלה ובמרכזו משרתת ושלוש גבירות שרודות.
• "בלרינות" – מופע בלרינות על קביים ובנעלי אצבע שמעלות מופע בלט קלאסי שמשתבש.
• קבוצה של אמני פנטומימה מאיטליה וסיפורם של שלושה משתתפים בטיול מסביב לעולם
• סיפורו של מנהל קרקס נודד משווייץ – מבט דרך זכוכית מגדלת על הרגעים הקטנים בחיים
• מובן שיש גם ייצוג מקומי לקבוצות ישראליות – תיאטרון אופק שמעלה בבכורה את "למה?! כובע!
• "בן אדם לציפור" של אנסמבל א־זהזה על שיבוש שגרת יומה של להקת ציפורים האחראית על חלוקת התינוקות בעולם.

• אילון קורח
• אפרים סידון
• בובות
• עופר עמרם
• נורית זרחי
• סינדרלה
• רותו מודן
• הצגות ילדים
• אתגר קרת
• נחום גוטמן
• הקיץ של אביה
• אורנה פורת
• שכנים
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
• חיפה
• עם הילדים
• תיאטרון
• חינוך
• פסח

• Facebook
• Twitter
• Email

"בית", תערוכת אמנות מנקודת מבטם של ילדי מהגרים בישראל, תיפתח בשבוע הבא בגלריה "מקום לאמנות" בקריית המלאכה. התערוכה היא יוזמה של סטודנטים לתקשורת חזותית מבצלאל, שנפגשו השנה עם משפחות של מהגרי עבודה ועל בסיס המפגשים יצרו עבודות שהיוו את הבסיס שלהן. לצדם מציגים בה אמנים ויוצרים נוספים ממגוון תחומים, ביניהם זויה צ'רקסקי, רותו מודן, להב הלוי ועוד.

אוהד חדד (28), סטודנט שנה ד' במחלקה ואחד ממארגני התערוכה, מספר: "החיבור הראשוני שלי עם הנושא נוצר בקורס שלמדתי, 'המדינה זה אני', שבמהלכו משתפים סטודנטים פעולה עם עמותות שונות. אני בחרתי לעבוד עם עמותת ילדים ישראלים, ששייכת לאגודה לזכויות האזרח ומטרתה למנוע מעצר וגירוש ילדי מהגרים. משהו בילדים האלה, מול מדיניות הגירוש העיוורת שמנהיגה המדינה, שבה את הלב. היה חשוב לנו ליצור מפגש בין הילדים לציבור כדי לגרום לאנשים להבין את האבסורד שבגירוש הילדים האלה, ישראלים לכל דבר. ככה נולד הרעיון של התערוכה, שלשמה היה צריך להפגיש יוצרים עם הילדים".

לקראת התערוכה נערך מפגש בספריית לוינסקי בין היוצרים לבין בני נוער שבעזרת העמותה קיבלו תעודת זהות ישראלית. "אחד הילדים סיפר לניצן מינץ, אמנית ומשוררת שמשתתפת בתערוכה, שהוא מתבייש לפעמים שאימא שלו מנקה בתים. ניצן ענתה לו שאין לו במה להתבייש, ושגם אימא שלה ניקתה בתים", נזכר חדד ברגע מרגש במיוחד במפגש. "בהמשך מילאנו עם הילדים שאלונים על חייהם, ועל השאלה 'מה זה בית' בשבילם – הנושא שבמרכז התערוכה. שלחנו את החומרים ליוצרים, כל אחד קיבל שאלון שילד אחד מילא, עם איור של בית ותמונה. עם החומרים האלה הם הגיבו בעבודה. התהליך הפך לניסוי שהפך בסוף לתערוכה".

היוצרים עבדו כולם בהתנדבות והתערוכה הוקמה בסיוע עמותת ילדים ישראלים ובצלאל. העבודות יימכרו בסכום שנע בין 200 ל־2,000 ש"ח, שייתרמו במלואם לפעילות העמותה. ערב הפתיחה החגיגי, שיתקיים ב־30.10, יכלול גם דוכני מזון ממגוון מדינות, הופעות מוזיקה ומחול והפעלות לילדים ולילדות.

בהזמנה לתערוכה כתבתם שהילדים הללו "שקופים" בעיני הציבור הישראלי. זאת לא האשמה קצת קשה?

"הם שקופים כי המדינה עסוקה בכל כך הרבה בלגן ולא רואה עוולות נוראיים שקורים מתחת לאף שלה. ובאמת, ככל שהעמקתי הופתעתי לגלות פרטים שאנשים לא יודעים על הנושא. אלה ילדים שנולדים בישראל, גדלים ומתחנכים על העברית, רוצים לשרת בצבא – אבל לא מקבלים אזרחות. ידעת שאם עובדת זרה יולדת יש לה שלושה חודשים לשלוח את הילד למקום מוצאה? ולא, אין להם ארץ אחרת".

"בית", פתיחה ב־30.10, 19:00, מקום לאמנות בקריית המלאכה (רחוב שביל המרץ 6)

• אמנות
• ילדי מהגרים
• זויה צ'רקסקי
• רותו מודן
• בצלאל
• תערוכה
• תל אביב
• עמותת ילדים ישראלים
• עירוני