לפני קצת פחות משנה כתבנו כאן על העונה השביעית של "בואו לאכול איתי", ריאליטי-אוכל בו אנשים רגילים לחלוטין ללא רקע קולינרי מפואר הם גם המתחרים וגם השופטים. הקטע של השנה הקודמת היה להביא אנשים בלתי נסבלים ולהושיב אותם מסביב לשולחן, ולמרות שזה היה מאד מבדר, לא נמצאו שם אנשים שאפשר להתחבר אליהם. נדמה שבעונה השמינית של הסדרה החליטו ללכת על דמויות הרבה יותר נסבלות ותכלס? זה עובד ומתאים לתקופה שבה החברה הישראלית ממש לא צריכה עוד שסעים. "בואו לאכול איתי" מסרבת לספק את הסחורה הזאת.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות מומלצות שהחזיקו אותנו השבוע
>> מאסטר בטלוויזיה: 20 הסדרות הכי טובות על המסך עכשיו

אל דאגה, עדיין יש פה ושם התנגשויות חזיתיות, ומה יותר ישראלי מהתנגשות חזיתית טובה? לפתוח שולחן כמובן. מי כמונו הישראלים יודעים שלא כל ארוחה משפחתית היא כיפית ומהנה? להפך, כל ארוחת שישי היא פוטנציאל לפיצוץ, וכמו בכל ארוחה גם כאן נמצא כל מיני התנגשויות. החביבה עליי מתרחשת בפרק השני של השבוע הראשון (שישודר הערב) כשדנה, המכשפה ממגדל, נכנסת לשלל ריבים עם כל יושבי השולחן. למרות שדנה קמה כדי לריב ולא נמה, הויכוחים נשארו ברמה יחסית מתורבתת ולא היו מתלהמים, בניגוד לסוגי ריאליטי אחרים שאנחנו מכירים וממש משודרים עכשיו בערוץ 13.

"בואו לאכול איתי" שונה כמובן מכל ריאליטי אחר בנוף המקומי. המשתתפים בתוכנית לא זוכים לתואר הנכסף של "פליט ריאליטי". הם באים, מבשלים, נהנים וממשיכים בחייהם כאילו כלום לא קרה. אף אחד לא יזכור אותם אחרי שהתוכנית תיגמר, ובכך הפורמט מזכיר יותר שעשועון טלוויזיוני ופחות תכניות ריאליטי סטנדרטיות נוסח "האח הגדול" או "הישרדות".

פתאום יש כאן אמירה מסוימת, כמו הרגע בשבוע השני שבו יוסל'ה, הדראג קווין מג'רוז, נכנס לבית של יפה השמרנית המתונה מצור הדסה בלבוש דראג מלא, בתקווה סמויה לזעזע אותה, אבל יפה מגיבה הכי טוב לזה והופכת מהר מאד לאחת הפייבוריטיות שלי בתכנית. אה, גם זה חדש! יש לי פייבוריטים עכשיו. מעולם לא היה לי פייבוריט של "בואו לאכול איתי". בעונה הזאת קרה דבר מפתיע – מצאתי דמויות שאני די בטוח שאזכור. יפה ששוברת סטיגמות על נשים מזרחיות, יוסל'ה הדראג קווין עם הלוק הכי טוב שראיתי אצל מלכת דראג ישראלית ואחיה האומן מנטף שפשוט חי את החלום שלו באופן הכי שקט ונטול דאגות שאפשר, בלי מרדף אינסופי אחר השקל הבא ועם שמונה ימי עבודה בחודש.

אם יש פייבוריטים בתכנית, אז כמובן שיש גם אנשים שפחות היינו שמחים לשבת איתם לקידוש. כמו שכבר אולי הבנתם, דנה המכשפה היא אחת מהן. בהתחלה לא זיהיתי אותה, אבל היא הרגישה לי ממש מוכרת. ברגע שהיא התחילה לדבר על הרב ששוכן בתוכה מיד זיהיתי: דנה כהן הלוי, מתקשרת ויועצת רוחנית שנתקלתי בה לא פעם ולא פעמיים בשיטוטיי האינסופיים ברילס. אני יכול לדבר על זה שכל מקצוע התקשור והיעוץ הרוחני זאת רמאות אחת גדולה שנועדה לנצל אנשים בורים שמאמינים בכך שאם ביצה צפה במים אז מדובר בכישוף, אבל במקום זה אני פשוט אזכיר איך היא ישבה לשולחן ואחרי חצי ביס באוכל של מעיין, החריפות פשוט שחררה לה את הרסן והיא פלטה "זה גרוע".

אה כן, וגם לבנה הטבעונית ממודיעין, שכמובן שהחליטה לעבוד על כולם שהיא הכינה ארוחה רגילה ולא טבעונית ובסוף (תעמידו פני מופתעים) הארוחה הייתה כן טבעונית לגמרי! הסטייק-לא-סטייק שהיא הכינה היה נראה איום ונורא, והאגז בנדיקט היה נראה טוב, אבל הטריק המשעמם והשחוק של לבנה היה כל כך מיותר שהוא הוציא ממנו את כל הטעם. איזה כיף להתעצבן.

בעונה השמינית של "בואו לאכול איתי", הדוקו-ריאליטי הכי ישראלי (גם אם הפורמט בריטי), נוטה קצת יותר לכיוון הריאליטי וזה עושה לו ממש טוב. גם אם האוכל קצת ירד ברמה, הם הצליחו להוביל את המשתתפים להתנגשויות חזיתיות מבוקרות ומעניינות מבלי לאבד צלם אנוש. הוויכוחים השקטים והרציניים הפכו בעונה הזאת למעניינים ורלוונטיים, כשעל כל זה מנצח הליווי הצמוד והסרקסטי של שי אביבי, שיחד עם התסריטאית דקלה קידר הצליח להוריד את רמות הקרינג' של העונה הקודמת ולדייק את התזמון הקומי. לא ציפיתי לזה, אבל זאת באמת אחלה עונה, עם אחלה מתחרים ואוכל סביר ביותר. מה שכן, השלב האבולוציוני הבא של התכנית חייב להיות הגדלת הפרס. לא צריך מליון ש"ח או דירה חדשה, אבל אפשר לפנק קצת יותר, לזרוק פנימה איזה מטבח חדש ומאובזר בבית. תנו להם משהו לריב עליו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• בואו לאכול איתי
• כאן 11
• ריאליטי אוכל

בנטפליקס מצאו את הדרך המושלמת לחגוג את יום העצמאות האמריקאי, כי שום דבר לא אומר "4 ביולי" כמו ברביקיו אמריקאי מוגזם עם נתחי בשר עצומים, בריסקטים, פורק צ'ופס, המבורגרים ונקניקיות שמנמנות, ושום דבר לא אומר "אנחנו אמריקאים" כמו חבורה של אנשים שנראים כמו פצצת כולסטרול מתקתקת ומתחרים ביניהם על תואר המאסטר של הברביקיו. בקיצור, שגרו את הזיקוקים לשמיים וקבלו את העונה השלישית של הריאליטי-אוכל הכי אמריקאי באמריקה: "אמריקן ברביקיו שואודאון".

>> לאכול את ארה"ב: 14 המנות הכי אמריקאיות בתל אביב
>> רק באמריקה: הסדרות הכי גדולות שהצליחו בארה"ב בלבד

על הנייר מדובר בעוד ריאליטי-אוכל גנרי, שבו שמונה מתמודדים מנסים להרשים בכישורי הבישול שלהם צוות שמורכב משלושה שופטים, שניים מהם הם שפים ידועים במחוזותיהם – השף קווין בלודסו שאוחז בשלוש מסעדות BBQ בקליפורניה וזו כבר סדרת הריאליטי החמישית שלו, והשפית הדרומית מליסה קוקסטון שזכתה שבע פעמים באליפות הברביקיו העולמית (כן, יש דבר כזה) יחד עם המנחה-שופט שמתחלף מדי עונה (והפעם זו הקומיקאית ליריק לואיס). אבל טלוויזיה לא עושים על הנייר.

מה שהופך את "אמריקן ברביקיו שואודאון" לראויה למאכל אדם היא העובדה שמדובר בהצצה אנתרופולוגית מרתקת – בלי שמץ של התנשאות – אל תוך הלב סתום העורקים של אמריקה. הסדרה מוצלמת ברובה בחוץ, באתר שהוקם ביער בג'ורג'יה, ומרבית המתחרים הם טיפוסים אותנטיים של דרום ארצות הברית שמוכנים לשים על האש כל דבר, מתנין ועד דביבון, וכל חייהם סובבים מתכונים למרינדות ותערובות תבלינים לעיטוף הנתחים, מעשנות אימתניות ומנגלים מפלצתיים. יש בהם הרבה צ'ארם והתוצאה היא פיל-גוד-TV מבדרת, מעוררת תיאבון ובחילה קיומית לסירוגין. אל תבואו רעבים.
>> "אמריקן ברביקיו שואודאון", עונה שלישית, 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• ריאליטי אוכל
• נטפליקס

מה למדנו בפרק השני של "MKR המטבח המנצח VIP" חוץ מזה שהתוכנית מסתיימת עד שמספיקים לומר את השם שלה? ובכן, גילינושפאולה רוזנברג היא מזרקה של מים חיים, שליאור נרקיס היה מעפן לאשתו ושרומנים טובים בחמוצים. החלטנו לגנוז את ביקורת הטלוויזיה ולהתמקד באוכל. בשבילו באנו. זה הקטע של התוכנית, לא? כמובן שלא. הקטע של התוכנית הוא שהיא מאוד רוצה להתמקד באוכל, אבל מביאים סלבז כדי להפריע לה לעשות את זה. מה כבר אפשר לומר חוץ מלדבר בכל זאת על האוכל?

ובכן, אכלנו ארוחה בניחוח נוסטלגי משהו. בתפריט: בורשט גרונות ובצקניות, ממליגה עם קציצות פרגית, ובלינצ'ס גבינה ודובדבנים לקינוח. מריחים בוקרשט באוויר. מעיין אדם ואמא שלה, יונה, הכינו ארוחה לתפארת בית הסבתא הרומניה, פאני. תמונת הסבתא זצ"ל אף נתלתה על המקרר במטבח ההכנות, מסתכלת מלמעלה ומקווה שדור ההמשך לא יעשה פאדיחות וישים מספיק תבלינים. הארוחה התחילה לפי מיטב המסורת הרומנית (ובעצם של מרבית מזרח אירופה) במרק בורשט, או בעברית, חמיצה. זה לא מרק עם יחסי ציבור מי יודע מה, ועל כן יש פרגן לאם והבת אדם על הבחירה האמיצה.

אבל בחירות לחוד וביצועים לחוד. המרק, על פי הטועמים, היה דליל, לא מספק ואף חיוור. גם הבצקניות שנוספו לו לא הצילו אותו לדבריהם, ואנחנו חשבנו לתומנו שבצקניות מצילות כל דבר. מעין אדם לקחה קשה את השיפוט כי היא מעיין אדם, אבל אני אספר לה שגם סבתא שלי הרומניה הייתה מכינה בורשט, מרק שאי אפשר לחשוד בכך שהוא לא דומיננטי. ריחו היה ממלא את כל הבית לימים מרוב תיבול העז וירקות שורש שהתבשלו ארוכות בציר העוף. המסקנה המתבקשת והוודאית היא שאולי פשוט אי אפשר להכין בורשט ב-45 דקות? הוא זקוק להעמקת טעמים, מתינות, מנוחה, ערבוב ונחת. איזו יוהרה.

מי שעוד זקוקה לערבוב, אבל דווקא מהיר ואינטנסיבי ולא מתון היא הממליגה שהוגשה למנה העיקרית. נדמה שהממליגה המדוברת הצילה את כבודה של סבתא פאני וזכתה לשבחים מרותי ברודו וחיים כהן. אבל לא, רחמנא ליצלן, מקובי אריאלי וחיים לוינסון המרושעים-אך-כנים, לא להגזים. הממליגה לוותה בקציצות פיפטלים (קציצות פרגית רומניות מסורתיות) ברוטב עגבניות וכרוב, ולצידה סלט מלפפונים עם שמיר. אנחנו דווקא משתייכים לאסכולה שבעדו כי הוא מרענן, אבל מודעים ומכבדים את האסכולה ההפוכה מחרימת השמיר.

בחזרה לממליגה: אותו מעדן קמח תירס רומני הוא דבר שפשוט קשה לא לאהוב. אחרי הכל מדובר בפחמימה סמיכה ומזוקקת בשיא נחמתה. תוספת הקציצות קצת צרמה לנו, לא כי אנחנו לא אוהבים קציצות, אנחנו גם בני אדם, פשוט משום שהיא אפעס לא מסקרנת וקצת פשוטה מדי. נכון שהמטבח הרומני לא מציע מי יודע מה התחכמויות, אבל אנחנו לא בצהרון, אנחנו בתכנית טלוויזיה קולינרית מאוד מכובדת. תתאמצו קצת להתעלות, אפילו גיבץ׳ היה מרשים אותנו יותר.

לקינוח, בחרו האם והבת בבחירה הרומנית המתבקשת: בלינצ'ס. הן דיקקו וטיגנו קלות את הבצק, מילאו בגבינה וברוטב דובדבנים טריים וראו כי טוב והסועדים שמחים וטובי לב. כי זה מה שבלינצ'ס עושה. ולמען האמת, מכל הארוחה, כשראינו את הבלינצ'ס על המסך ממש רצינו לטעום אותו בעצמנו. מזל שיש לנו פיצה מעדנות בפריזר להרגיע את הדודא. או שאולי יש בלינצ׳ס בוולט?

בכל מקרה, אין ספק שהבנות לבית אדם לא הלכו פה על הבחירה הבטוחה. המטבח הרומני הוא לא באנקר, בלשון המעטה. הביקורות היו קצת קשות ומעיין אדם תמיד נאמנה לעצמה באופן מרגיז, אבל הפעם מצאנו בכך גם מעט חן. אולי זה הודות לשורשיי הרומנים שגדלו גם הם על ברכי הבורשט והממליגה, אבל הלב שלנו באמת התחמם נוכח הארוחה המדוברת. ולא, לאון רוזנברג, לא בזכות מזרקת המים החיים שהם אשתך. אלה הבלינצ'ס. ממממ, בלינצ'ס.

• אוכלים שותים
• ריאליטי אוכל
• חיים כהן
• רותי ברודו

לא סתם ריאליטי הבישול "בואו לאכול איתי" הפך לאחת מתכניות הריאליטי-בישול המוצלחות בישראל. היא מושיבה סביב שולחן אחד קבוצות של ישראלים מרקעים שונים, ולצד האוכל הם צריכים גם לדבר ולצלוח קונפליקטים. ההתנגשות הזאת תמיד מעניינת, ונראה שבעונה החדשה יש כוונה ברורה יותר להצית אותה בליהוקים פרובוקטיביים. אפשר לאהוב את זה או לא, אבל זה עובד לכאן 11 כבר שש עונות ברציפות, ועם הצלחה לא מתווכחים למרות שזה ממש כיף.

ריאליטי אוכל הפך להיות אחד הז'אנרים המאוסים והדוחים ביותר בשנים האחרונות, בין אם מדובר בתחרויות כמו "מאסטר שף" או "הקינוח המושלם" ובין אם זה "משחקי השף" או מה שלא יהיה, אבל בכל זאת תמיד כיף כשסדרה כמו "בואו לאכול איתי" חוזרת למסך, ולא כי האוכל שם נראה יותר טעים (למעשה הוא נראה פחות טעים), אלא פשוט כי זה "האח הגדול" של ריאליטי האוכל. נכון, אין סיפורי רקע קורעי לב, אבל תמיד מבדר לראות את העולמות מתנגשים דרך המפגש הקולינרי הזה.אין כאן שפים, אין כאן טבחים מי יודע מה מדופלמים, רק ישראלים שפותחים שולחן ונותנים ניקוד לעצמם. אפילו הפרס הוא יחסית צנוע, לא מליון שקל ולא מסעדה-טיול קולינרי באירופה. כשגם הפרס קליל, הכל הופך להיות יותר קליל. אין כאן כל מיני טבחים זוטרים שזה "חלום חייהם" לזכות, זה לא שהם יאכזבו מישהו אם הם יפסידו, הם כולה הרוויחו כמה ארוחות וסיכוי פוטנציאלי לזכות בטיול שווה. עצם העובדה שהסיכונים כל כך נמוכים מאפשרת למשתתפים לבשל בכיף, ואז גם יותר כיף לראות אותם על המסך. אפילו אם מדובר באנשים נוראיים.

והו, כמה הם נוראיים. הפרק הראשון בעונה החדשה מתמקד באיזור השרון. אנחנו מקבלים את לירון, נשוי טרי מיהוד ומובטל שרוצה לפתוח פוד טראק, חנה שהיא גרושה מבוגרת שכותבת שירה וחובבת זומבה מכפר יונה, שלי סאנשיין, אופטומטריסטית וטבעונית, רחלי מכפר סבא, נשואה ואם לשלושה עם פה גדול ואחרון חביב הוא עמית, הטבעוני הנוסף שלנו שעמוס בראסטות ולא קונה אוכל. איך הוא יבשל בלי לקנות אוכל? יאסוף אותו מהזבל כמובן (סליחה, "ילקט" ו"יציל מזון").

כל הקבוצה הזאת מורכבת מאנשים שאם הייתם נמצאים איתם בשולחן, הייתם ככל הנראה מוצאים דרך לריב עם כל אחד מהם: לירון בטוח בעצמו ומסתובב עם תחושה שהוא יודע הכל, חנה נשמעת כמו פארודיה על מורות ללשון ודוחפת את האף שלה לרחם של אנשים שהכירה לפני חמש דקות, שלי היא טבעונית שבטוחה שאוכל טבעוני זה דבר מושלם, לרחלי יש אגו בשמיים והיא לא מפסיקה לדבר ועמית הוא אולי האיש הכי נחמד שם, אבל הוא מתכוון להאכיל את כולם בשאריות שהוא הוציא מהפח. אם בעונות הראשונות עוד הייתה תחושה של "איזה כיף יהיה לשבת עם קבוצה כזאת בשולחן", עכשיו המחשבה הסבירה היא "גם אם היו משלמים לי לא הייתי יושב איתם בשולחן".

למרות האנשים הבלתי נסבלים האלה, יש בסדרה אפקט המזכיר את אפקט ה"איך אני הייתי מתנהג אם הייתי נכנס לבית האח הגדול", והוא נקרא אפקט ה"מה הייתי מבשל?" (מנה ראשונה מק אנד צ'יז, מנה שנייה לזניה ומילקשייק מושחת עם מלא קצפת לקינוח, תודה ששאלתם). זו אחת מנקודות החוזקה של התוכנית, כי האינטראקציות הרבה פחות מעניינות, לפחות בפרק הראשון. מבדחת גם שיטת הניקוד על חוויית האירוח והאוכל. לא מדובר הרי בשופטים מקצועיים, כך שהשיטה של מרבית המתמודדים נעה על הסקאלות הפשוטות של נעים/לא נעים וטעים/לא טעים. וזה נחמד/לא נחמד.

גם בעונה השביעית הקריינות של שי אביבי ממשיכה להיות הכוכבת הבלתי נראית של התוכנית ומוסיפה המון צבע, גם אם לרגעים זה מרגיש מעט לוחץ ומאולץ. אבל הרגעים בהם אביבי מרשה לעצמו להתפרע עם גג מסוים או אומר בדיוק את מה שעובר לצופים בראש – הם רגעים נהדרים. רגע זכור במיוחד מהפרק הראשון מתרחש כשחנה מגיעה לקבוצת הקריאה שלה ואביבי קורא בדרמטיות מופרזת "ערב טוב כפר יונה!", כאילו מדובר במינימום נינט טייב בגמר של כוכב נולד. הוא תפס אותי לא מוכן בפאנצ' הזה וקרע אותי מצחוק.

העונה החדשה של "בואו לאכול איתי" נפתחה עם כמה משתתפים מעצבנים במיוחד, אבל עדיין מצליחה לספק את ליטרת הבידור הכיפית שחיכיתם לה. היא אמנם לא מרגישה משמעותית כמו העונות הקודמות, במיוחד לא בימים כאלה בהם העם מפולג וקרוע, אבל השילוב של אנשים בלתי נסבלים ובישול שאפתני אך קלולסי (במיוחד עמית, שעם כל הנחמדות שלו נותן לאורחים שלו לאכול אשפה) מייצר רמות קרינג' שאי אפשר להישאר אליהן אדיש. אפילו כשחנה ורחלי רבו ביניהן והשלימו זה הרגיש מאולץ והקרינג' היה בשמיים. וקצת (הרבה) קרינג' זה די נחמד מדי פעם. אז לצפות בעונה החדשה? למה לא. זה כיף ומשעשע. וקרינג'. כמה קרינג'.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• בואו לאכול איתי
• ריאליטי אוכל

בשוק הרווי למדי של תוכניות ריאליטי האוכל, קשה התבלט כמעט כמו בשוק הקולינרי עמוס התחרות. צריך ניצוץ, סגנון, איזה ייחוד – והריאליטי החדש של נטפליקס, "מטבח חמישה כוכבים", בהחלט ניכן בכל הנ"ל. עד כה התרגלנו לראות תחרויות בישול שמיועדות לשפים בכל הרמות – החל מבעל המסעדה המשפחתית ועד לטבח הביתי – אבל בהתאם לשמה, "מטבח חמישה כוכבים" מכוונת למצוא את שף העלית הבא, ואוספת שפים מצליחים ומעוטרים מרחבי העולם כדי לעשות זאת. וזה לא קורה סתם – אלא כי הפרס שבסוף התוכנית הוא באמת יוצא דופן. או כהגדרתם הכנראה מוצדקת: "הפרס הכי גדול בתולדות הקולינריה".

את הריאליטי, שהופק על ידי צ'אנל 4 הבריטי, מוביל השף מישל רו הבן – בנו של אחד המסעדנים הכי משפיעים במטבח העלי של בריטנה, מישל רו – והוא גם האחראי על הפרס חסר התקדים: משרת השף הראשי של מסעדת פאלם קורט היוקרתית שממוקמת במלון 5 הכוכבים לנגהם. המסעדה הפכה למפורסמת, בין היתר, בזכות היותו המקום הראשון באנגליה שהגיש ארוחת שעת התה רשמית, אי שם ב-1865 – ארוחה שעדיין פופולרית להפליא. אבל גם מעבר לכך, מדובר במסעדה עלית מהרמה הגבוה ביותר, ומוסד קולינרי בריטי וותיק במיוחד. ועכשיו זוכה ריאליטי הולכ/ת להשתלט עליו.

אם כך, הפרס היוקרתי והשף המוערך שגדל על ברכי המטבח העלי מכתיבים את הסגנון, והוא באמת מוקפד יותר משאי פעם ראיתם – מנות עם חומרי גלם כמו קאוויאר או ירך ארנב שנבנות בדקדקנות מרפאת OCD, ומוגשות לביקורת של אחד מהשפים היותר מרשימים שראיתם בריאליטי. התחרות אמנם שם, אבל לצד התמקדות במכלול על פני הסיפורים האישיים – זה באמת מרגיש כמו ריאליטי אוכל יוקרתי, ולא ג'אנק פוד טלוויזיוני. הנה ארוחה טובה לפתוח איתה את הערב.

"מטבח חמישה כוכבים", העונה הראשונהזמינה במלואה בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• ריאליטי אוכל
• ריאליטי
• נטפליקס
• מישלן