גברים, רוצים לדעת למה אני לא מחייכת?
הטרדות, הערות והצעות מגונות: החוויות שעברתי בתל אביב גרמו לי ללכת בלי ליצור קשר עין. אז איך הכל השתנה?
תל אביב דורשת מאיתנו לפתח כישורים חדשים. אני למשל יודעת לפלס את דרכי בשוק הכרמל בלי שאף יד מיוזעת תיגע בי בטעות, וגם לכוון את המבט שלי בזווית המדויקת כך שאזהה קקי של כלבים על מדרכות פלורנטין מרחוק. הכישרון הכי חשוב שפיתחתי אחרי עשר שנים של מגורים בעיר קשור גם הוא לזווית המבט, וגורם לי להתחלחל בכל פעם שאני מבחינה בו: אני לא יוצרת קשר עין במרחב הציבורי.
זה אפילו לא כישרון של ממש, אלא יותר סוג של הרגל. אני הולכת ברחוב עם מבט מונמך וכתפיים שמוטות. אני לא מחייכת, לא מסתכלת ונוברת בטלפון בכניסה למעלית או בישיבה באוטובוס. לפני שעברתי לגור בתל אביב הייתי אישה חייכנית וזקופה שמישירה מבט לזרים. אני יכולה להישבע שהייתי הולכת ברחובות עם חיוך, גם כשלא היה שם משהו שהצדיק את זה. סתם, כי למה לא בעצם? למה לא? כי כל יציאה למרחב הציבורי מלווה בהטרדות, בהערות ובמבטים לא נעימים. להיות אישה בעיר אומר לפעמים ללכת כמה שיותר מהר ליעדך, ובדרך לספוג כל אמירה של גברים שנקרים בדרכך.
עשר שנים של מגורים בעיר זימנו לי הרבה סיטואציות מטרידות: מכונית שעצרה לידי ומתוכה צעקו גברים שאכנס מיד ואז נסעו אחריי לאט (זה קרה לי כבר פעמיים); גבר שנעמד מולי עם אופניים ודרש שאנשק אותו ו"מה אכפת לך?"; גברים שחסמו לי את הדרך עד שאסכים לדבר איתם; גבר שניסה לשבת קרוב מדי באוטובוס; וכמובן הערות ואמירות מטרידות לא פחות, החל מ"איזה איבר גוף כלשהו סקסי יש לך" ועד "למה את לא מחייכת" המוכר. למה אני לא מחייכת? בדיוק בגלל גברים כמוך, יא חתיכת.
בשבוע שעבר, בדרך לעבודה, הביט עליי האיש מהחומוסייה ואני, כמו תמיד, נמנעתי מקשר עין. כשעברתי אותו הוא צעק לי: "היי, מותק, רוצה חומוס?", ובאמת שרציתי חומוס. זה נגמר בארוחת הבוקר הכי טעימה שאכלתי השבוע ובהחלטה חדשה: שהמטרידנים ישפילו מבט, אני אלך מעכשיו עם ראש מורם. גם כדי שלא אתנגש בעמודי חשמל, וגם כי אף אחד לא אמור למחוק לי את החיוך מהפנים. למה שאני אפספס את מה שיש לעיר שלי להציע? עכשיו רק נשאר לי לבדוק איך הזווית החדשה של המבט שלי תסתדר עם המדרכות המחורבנות של פלורנטין.
