Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

תל אביבים בגולה

כתבות
אירועים
עסקאות
לא אילוסטרציה. בית בבוואריה, ממש לא בישראל

רציתי אמבטיות שמש על הדשא במושב. קיבלתי מסיבה בלי אורחים

רציתי אמבטיות שמש על הדשא במושב. קיבלתי מסיבה בלי אורחים

צירוף של נסיבות הביא את נרקיס טפלר, תל אביבית ברמ"ח איבריה, לבלות חודש במושב. מה שהתחיל בהתרגשות מהטבע הפך לפנטזיות על עב"מים

לא אילוסטרציה. בית בבוואריה, ממש לא בישראל
לא אילוסטרציה. בית בבוואריה, ממש לא בישראל
21 בפברואר 2019

הייתי בת 4, גרתי בכפר נטר ובטלוויזיה התחילו לשדר את "טווין פיקס". הימים היו רוויים במשחקים בגני שעשועים, טיפוס על מקלטים ועצים, שדות, משק, חוגים, מכות מבנים, הטרדות על הגבול האפור משכנים. הילדות הייתה סבירה בסך הכל, אבל הלילות היו שקטים כמו המוות. כל החיים חיכיתי להגיע לגיל שאפשר לעזוב את הבית ולהתחיל את החיים האמיתיים.

לפני כמה חודשים נקלעתי לסיטואציה שהכריחה אותי לחפש מיטה ורוחב לב אצל אחד מחבריי. חברה טובה מיד הציעה: בואי אלינו למושב, זה רק 20 דקות מתל אביב ויש אצלנו מקום. קפצתי על ההזדמנות. זה היה אימפולסיבי, אבל כשאת כל הזמן מבקשת סימן, כשמגיעה הזדמנות להרפתקה במושב את לא מסרבת לה.

עוד כתבות מעניינות:
מה יש לתל אביבים לחפש בפרדס חנה?
חיפה רוצה להפוך ל"ברלין הישראלית"
לוס אנג'לס ותל אביב דומות יותר משחשבתם

מצאתי את עצמי נוסעת עם הכלבה וכמה ארגזים בדרך שמלאה בחששות, חרדה ותחושה של אובדן זהות. מי אני בלי תל אביב? מהי תל אביב בלעדיי? מנגד החברה צהלה ושמחה, כי הנה, היא סוף סוף הביאה אליה את "תל אביב" ואיתי תיעלם לה תחושת הפומו המודחקת הנצחית שלה. בעודי בוכה החברה הגבירה את השיר שהתנגן ברדיו. "גורל אחד" של עפרה חזה, כי אלוהים היא אירוני. איך שירדנו שחררתי את נושקה הכלבה. זה היה מחזה מרחיב לב. היא התרוצצה והשתוללה וקיפצה כמו כלב מחוץ לעיר. דקה לאחר מכן החלו נביחות איומות ומטרידות וראיתי שכלב עצום בגודלו מתקרב אליה בריצה. אספתי אותה מהר פנימה הביתה ולא שחררתי שוב.

בבוקר החברה השכימה קום. ככה זה קיבוצניקים, מחוברים לדופק של אימא אדמה. מתעוררים עם הנץ החמה, הולכים לישון עם השקיעה – דברים שהאפקט שלהם עלינו, חיות העיר, הוא אפסי. אני כמובן עוד הייתי ערה מאתמול, לידי בקבוקי יין מחוסלים, הפה והשיניים שלי קיבלו גוון של דם, כאילו אכלתי עטלפים בלילה. יכול להיות שזה קרה. "בואי, הולכים לשדה!". באתי. "אל תיקחי פלאפון, תנסי ליהנות מהרגע". באימא שלך? לא לקחתי. אחרי דקה של הליכה מצאנו את עצמנו בשדה ובו עצי רימון מרהיבים. נושקה רצה כמו כלבה על אקסטזי של 2009. "תקטפי לך אחד", החברה אמרה. "מותר?", שאלתי בפליאה. "ברור, יש חוק שמותר לקטוף מעט ולא למטרת רווח". חוק יפה, חשבתי. קטפתי לי רימון, בצעתי אותו בידי. אלוהים, זה היה ה־AM:PM הכי יפה שראיתי.

נרקיס טפלר (צילום: איליה מלניקוב)
נרקיס טפלר (צילום: איליה מלניקוב)

אמבטיות השמש שתכננתי לבצע על הדשא הפכו לפנטזיה נוספת על חיי המושב. רוב הזמן המקום נראה כמו עיירה בפרברים באמריקה (או גן אירועים שאף אחד לא מתחתן בו), הדשא מטופל על ידי חברת גינון, הרחובות שוממים, והפעילות היחידה שקיימת היא לימודי הגנה עצמית לנשים (לא הבנתי מפני מה) והשתתפות בחגיגת יום הולדת שלוש (וחלאקה) של יוחנן אלקיים. בהזמנה היה כתוב, כדי לגרות אותי כנראה, שיהיה מותר לגזור לו חלק מהשיער (ככה זה בדת, גוזרים מה שאפשר). הייתי שמה קצת כסף בצד לפסיכולוג שהילד עוד יצטרך.

מרוב שעמום פתחתי את הטינדר גם לגברים, אבל אף אחד לא היה בקרבת מקום. כשהמארחים שלי השאירו לי את הבית כולו ונסעו לסיני רציתי להרים מסיבה מטורפת, אבל אף אחד לא היה מוכן להגיע עד אליי. אפילו הצעתי יין וסמים. חברים חברים, אבל רק בגבולות מרכז תל אביב־פלורנטין. נותרתי בודדה והיה לי יותר מדי זמן לעצמי. התחלתי ללמוד יפנית בדואולינגו וכתבתי סיפורים על אנשים שעזבו את העיר לכפר ונחטפו על ידי עב"מים. באחד הלילות שמעתי רעש. התברר שזה עכבר. הכנתי לו ארוחת ערב מפוארת, רק שיישאר איתי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

צירוף של נסיבות הביא את נרקיס טפלר, תל אביבית ברמ"ח איבריה, לבלות חודש במושב. מה שהתחיל בהתרגשות מהטבע הפך לפנטזיות על...

מאתנרקיס טפלר21 בפברואר 2019
(צילום: Shutterstock)

50 גוונים של ירוק: חלומות על מכולת תל אביבית בטבע הטרופי של גואה

50 גוונים של ירוק: חלומות על מכולת תל אביבית בטבע הטרופי של גואה

"תל אביב וגואה עבורי הן שני יקומים מקבילים שלא יפגשו לעולם" - אלפי ק"מ מתל אביב, בכפר קטן בגואה, מצאה תמר מיזל שייק של תמרה ואת חוף גורדון

(צילום: Shutterstock)
(צילום: Shutterstock)
21 בפברואר 2019

תל אביב עבורי היא פעימת המעבר בין הדירה שלך, משכן נפשך ומלכות בדידותך, לרחוב ולחיים, לשותפות הגורל ולעולם, הקרבה הבלתי אמצעית לממלכת בני האדם – העיר. תל אביב היא הגלריה במרחק הליכה, ההצגה היומית שאת יכולה בכל שעה של היום להיעלם לתוכה, הקיוסק בשדרה, ספסל עם כוס קפה, חנויות ספרים, ריח של דפי העיתון, שוטטות ברחובות – כל מה שהחיים, 6,127 ק"מ משם בפטנם, כפר גואני על חוף הים, לא יזמנו לך.

גואה, שאליה עברתי לפני שלוש שנים, היא נצח של התבוננות עמוקה בזוג פרות המלחכות זבל ששפכו לצד הפח. התפעמות מביצוע תוכנית המאסטר של צבא הנמלים האדומות החוצה את חוט החשמל משני צדיו בכיוונים הפוכים ללא אובדן חיים באף צד. מעקב אחר תנועת העורב ותזמון ההסתערות על פירורי דגים במחבת המונחת על מעקה המרפסת בזווית מעולה לצילום אינסטגרם משובח. זו, עבורי, הפעימה הקסומה של גואה – הקרבה הבלתי אמצעית לממלכת הטבע ופיסה מממלכת החיות – הכפר.

גואה היא תאורה כמעט טבעית 24/7, 50 גוונים של ירוק בעונה הגשומה המתחלפים בחום צהוב בעונה היבשה. ריהוט העץ הישן בבתים וריח השרפה בבוקר של הפלסטיקים. המנדלה שאשת החייט מציירת בפתח ביתה בתנועת יד מיומנת ומנוסה. טקסי הפוג'ה שאינם נגמרים ושירת הגברים מהמקדש שמלווה בג'אם מאולתר על הדרבוקה. חיוכי בוקר טוב של השכנים. הרכיבה על האופנוע בבקרים. הצפירות בכביש, שכאן, באורח פלא, נעימות.

עוד כתבות מעניינות:
האם חיפה היא אלטרנטיבה אמיתית לתל אביב?
לעבור לברלין זה הכי נדוש – אבל היא שווה את זה
מה מחפשים התל אביבים במצפה רמון?

תל אביב וגואה עבורי הן שני יקומים מקבילים שלא יפגשו לעולם אבל המרחק או הדמיון ביניהן הוא בעיקר עניין של צורך ומצב תודעה. כשעולים געגוע עז או צורך בתחושה מנחמת של בית, ביקור בצ'אי שופ עם תשומת לב מיוחדת לצורה שבה יעטפו את הלחמנייה והביצים בנייר עיתון ויחתמו את המשלוח בעזרת חוט משתלשל מסליל הקשור לתקרה יעשו את העבודה. רק דמייני שאת במכולת של כיכר מסריק לפני 40 שנה והרשקוביץ עוטף לך כיכר לחם וביצה.

דוכן הקוקוס ברחוב הקטנצ'יק היורד לים – פה בכפר הוא הרחוב הראשי – יכול בן רגע, עניין של החלטה, להיות כמו זוריק של אחרי היוגה או דיזנגוף פינת בן גוריון אם את מעדיפה. את תפקיד השייק אסאי של תמרה ישחק הלאסי בננה־פפאיה, ישר מדוכן הפירות המקומי.

קפצי לכורסת הפדיקור המפנקת בכפר ליד, הישעני לאחור, הניחי את כפות רגלייך בכיור, קנחי במקיאטו מהקפה ליד שם מקפידים על אחלה Foam, והנה לך דיזנגוף־שדרות בן ציון. רדי לחוף המשפחות ואת בגורדון, שני חופים צפונה ואת במללכת כלל"ד (כמעט ללא ילדים), דמייני תל אביב בשבוע של מצעד הגאווה עם קצת פחות גאווה ועם הרבה בינלאומיות, מסיבות וכימיקלים. אם את במקרה בת 30 פלוס ורווקה – בהצלחה.

קלישאתי ככל שישמע – הכל תלוי במשקפיים שאת בוחרת לראות דרכם. האם את מסכימה לזוז מעצמך או עד כמה את מוכנה לצעוד את 6,127 הק"מ הללו בתודעה. הדומה והשונה בין גואה לתל אביב תלוי בסיפור שאת מספרת לעצמך ובמה שאת רוצה. המרחק ביניהן הוא הצורך שלך בזו או בזו. הדרך לקפוץ בין זו לזו היא בתודעה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

"תל אביב וגואה עבורי הן שני יקומים מקבילים שלא יפגשו לעולם" - אלפי ק"מ מתל אביב, בכפר קטן בגואה, מצאה תמר...

מאתתמר מיזל21 בפברואר 2019
המושבה התל אביבית בירח

העיר בלבנה: כך נראים חייו של חלוץ במושבה התל אביבית בירח

העיר בלבנה: כך נראים חייו של חלוץ במושבה התל אביבית בירח

החללית הישראלית הראשונה לירח היא רק הסחת דעת. מטרתה האמיתית היא התיישבות תל אביבית ראשונה בחלל. ירמי שיק בלום הצטרף לצוות האסטרונאוטים החלוצי, הכניס חייזרית להיריון והבין למה אסף הראל באמת נכנס לקואליציה

המושבה התל אביבית בירח
המושבה התל אביבית בירח

אביב גפן המזדיין. "אור הירח" עאלק. הכל פה חושך. החשמל בא והולך והשמועות על סדק בבועה זורעות אנרכיה במושבה. כל תל אביבי לעצמו. אני נעול בחדרי במתחם המגורים התחתון שברחוב אילן רמון. המזון הולך ואוזל. אם אוכל שוב מקציץ הבורגר הגלקטי של Susu & Suns, אני אמות. עד לא מזמן יכולנו לצאת מהמושבה בבטחה, לעלות על רכב החלל ולנגב חומוס חייזרים באבו ניבירו. אבל ימי האופוריה חלפו במהרה. פרעות החייזרים הביאו קץ לדו קיום ששרר כאן. חשבנו שאנחנו חלוצים, שאנחנו נאורים, שנקים מושבה בירח ונביא גאולה לעם היהודי הנרדף והרודף. התחלה חדשה. אלטנוילנד. מתברר שגם מחוץ לאטמוספירה ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

למה הסכמתי לחרא הזה, למה. הייתי צריך להקשיב לאינטואיציה החרדתית שלי ולא לצאת מהבית. חרדה היא לא מחלה, היא תכונה הישרדותית. והכל אשמתי, לולא הייתי מכניס להיריון את החייזרית הזאת אולי דברים היו נראים אחרת. בכדור הארץ הייתי עקר, מאיפה יכולתי לדעת שהזרע שלי ייקלט באחד מ־19 הרחמים שלה? מאיפה יכולתי לדעת שיש לה 19 רחמים? אני פשוט אידיוט. עכשיו מאוחר מדי. ובעיריית תל אביב שבכדור הארץ ניתקו איתנו קשר.

ב־22 בפברואר 2019 שוגרה בראשית, החללית הישראלית הראשונה לירח. היה זה יום שישי. עם זריחת השמש, כמדי שנה, נחסמה תל אביב לתנועה לטובת רצי המרתון שצבאו על שערי העיר כזומבים מהפריפריה בחולצות זיעה ממוספרות ורצו ברחובותיה בגמלוניות. מעטים ידעו אז שהחללית הישראלית הראשונה נמצאת בדרכה למשימה סודית והיסטורית ראשונה במעלה – בדיקת התנאים להקמת תל אביב החדשה, העיר הלבנה הראשונה בלבנה.

עוד כתבות מעניינות:
אולי אין כאן שמש, אבל אני לא מתחרט שעברתי לברלין
צעצוע מין חדש לאנשים שחולמים לשכב עם חייזרים
ניסיתי להיות טבעוני לשבוע. זה מה שקרה לי

אני דור חמישי בתל אביב, נצר למייסדי העיר. סבא וסבתא של סבא שלי נמנו עם 66 המשפחות שהשתתפו בהגרלת הצדפים ההיא, על דיונות החול הזהובות שלימים הפכו לשדרות רוטשילד. כחודש לפני שיגור החללית, כשאסף הראל, סגן ראש העירייה החדש התקשר אליי, הייתי מופתע. הוא תפס אותי עם המכנסיים למטה, פשוטו כמשמעו. הייתי בעיצומו של חירבון בוקר כועס שהוכיח לי שגם למאנץ' בריא בדמות שלושה סלקים מבושלים בשתיים בלילה יש מחיר. זומנתי לפגישה דחופה בעירייה.

"ניגש ישר לעניין", אמר לי הראל כשהוא בגבו אליי, משקיף אל הנוף שנגלה מחלון משרדו שבקומות העליונות בעירייה. "אנחנו מקימים מושבה תל אביבית בירח. נבחרו 66 צאצאים של מייסדי העיר המקוריים, אתה הוגרלת, מזל טוב, אתה טס לירח". חשבתי שהוא צוחק עליי, שהתערבב לו עולם הבדיה הטלוויזיוני, שהביורוקרטיה העירונית שחקה מהר מדי את השפיות שלו. "מושבה תל אביבית בירח", אמרתי, "נשמע כמו מחיר למשתכנז". הוא לא צחק והסתובב אליי בפנים חתומות. "כשמוניתי לסגן של חולדאי אמרתי שאני רוצה לשנות מבפנים, אבל זה בולשיט. אי אפשר לשנות פה כלום, ירמי, המדינה הזאת גמורה, העיר הזאת גמורה. לשנות אפשר רק מבחוץ, אתה מבין? העתיד שלנו, השמאלנים, התל אביבים, הוא בירח".

הראל סיפר לי שחללית נוספת, העונה לשם דיזנגוף, מתוכננת להמריא לירח ב־11 באפריל 2019 – יום השנה ה־110 להגרלת הצדפים ההיסטורית. הכל היה ערוך. הראל לקח אותי לסיור במתחם אתר השיגור, והבנתי שבחיים לא תהיה פה רכבת תחתית, זה הכל סיפור כיסוי. זה שנים שהם בונים לנו חללית מתחת לרגליים. לשם כל הארנונה שלנו הולכת. מה היה לי להפסיד. גבר אשכנזי תל אביבי בישראל של 2019 זה אות קין. סעמק על הכל – אני עף לירח.

11 באפריל 2019. הגענו לתחנת השיגור גשר מעריב. חליפת האסטרונאוט הקנתה לי מראה של זרעון על סטרואידים. במעברים התרוצצו דיילים אריתריאים. אסף הראל עבר בגלבייה בין 66 הנבחרים ושם לנו על הלשון כדור בצורת צדף. בלענו אותו ושקענו בתרדמת.

18 באפריל, שעה 6:00 שעון ישראל. הגענו לתל אביב החדשה. המושבה הקטנה הוקפה בבועת זכוכית עצומה. הדימוי הלעגני של תל אביב הפך לממשי. ברגע שנכנסנו לעיר הסרנו את קסדות החמצן והסתובבנו בחופשיות. המושבה הייתה שעתוק של תל אביב. המדרכות היו צרות ושבורות, גרפיטי פלורנטינאי וקלישאתי קישט את הבניינים המיניאטוריים. סניפים של סוסו אנד סאנס רישתו את המושבה, לצדם הכספוקוק שאליו אתה מכניס שטר ומקבל גרם. לאורך שדרת הראל נפרסו עמדות תל־חלל, ובכל פינה ניצב בית קפה עם לפטופים מוטמעים בשולחנות, רק מחכים שנשב ונכתוב דרמות קומיות בורגניות על החיים בירח.

גויסתי לצוות חקר האזור. מדי בוקר יצאנו ברכב חלל אל שממת הירח. מהר מאוד נתקלנו ביישוב קטן וצפוף. בן הנין של רוקח לחץ עלינו להיכנס. התקבלנו בצהלות שמחה חייזריות. אורז זרחני שמזכיר פירורי סטיקלייט נזרק לעברנו ונשים חייזריות יפהפיות רקדו סביבנו. קראנו למקום יפו ושמחנו לספר עליו לתושבי המושבה. יש חיים מחוץ לכדור הארץ. חומוס החייזרים היה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים, והיא – היא הייתה כל כך יפה. היא הייתה נשואה לחמישה חייזרים שונים שגידלו את ילדיה. כשהיא הסתכלה לי בעיניים ושתתה את העברית מפי, התאהבתי. בלילה, כשהיא חדרה לתוכי, נבהלתי. בעודי נס ראיתי את בטנה מתנפחת. הצלחתי להגיע לרכב החלל ולהיכנס אל הבועה, אבל זה היה מאוחר מדי. העלבון שלה דבק באחיה החייזרים. זו הייתה תחילת הסוף.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

החללית הישראלית הראשונה לירח היא רק הסחת דעת. מטרתה האמיתית היא התיישבות תל אביבית ראשונה בחלל. ירמי שיק בלום הצטרף לצוות...

מאתירמי שיק בלום21 בפברואר 2019
צילום: Shutterstock

אין כאן שמש והדגים מגעילים, אבל אני לא מתחרט על המעבר לברלין

אין כאן שמש והדגים מגעילים, אבל אני לא מתחרט על המעבר לברלין

איתמר רוטשילד לא רצה להיות קלישאה אז הוא הצניע את המעבר לברלין, שממנה הגלות נראית אחרת. תל אביב היא לא, למרות מה שאוהבים לומר

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

אני את הגלות שלי מתל אביב התחלתי עוד ב־2011. נטשתי אותה אחרי 15 שנה מהסיבה הפשוטה והרווחת – מצוקה כלכלית. אם להודות באמת, מעולם לא ידעתי להשתמש בתבונה בכסף שאני מרוויח, ותל אביב של עשר השנים האחרונות מענישה טיפוסים כמוני ביתר שאת. המוגלה הבנקאית שהלכה והצטברה דרדרה אותנו – זוג צעיר – תחילה אל הערבות הצחיחות של שכונת שפירא. משם, כעבור שנה של דיוושי אופניים מייאשים במעלה צ'לנוב, שמנו פעמינו – לא בלי מבט מושפל – אל גבעתיים. שגם היא תל אביב בעצם, יא מתנשאים. הרי במונחים של ברלין, גבעתיים ותל אביב נמצאות מרחק שני רחובות בקרויצברג. או שלא. כך או כך, לפני חצי שנה עברנו למונחים של ברלין. כן, גם אנחנו.

לעבור מתל אביב לברלין זה כמו לעבור מעמק חפר לתל אביב (כלומר פתטי). בחודשים שלפני המעבר ניסיתי להצניע אותו מעט. הרי כולם כבר עברו לברלין פעמיים – רובם כבר הספיקו לחזור – הצעד הזה כל כך לא מקורי עד כדי כך שכשמלמלתי שאנחנו קצת חותכים מהארץ והיו שואלים לאן, הייתי עונה "גרמניה". ועד שמישהו לא העיר לי "מה גרמניה? אתה מתפדח להגיד ברלין?" לא קלטתי שאני אכן מתפדח. עברנו בכל זאת.

מכאן הגלות מתל אביב מקבלת תוקף חדש. זה באמת רחוק פה מתל אביב, מכל בחינה. נכון שיש מרבצי ישראלים. נכון שבלי הרבה מאמץ אפשר איכשהו להמשיך את הקהילתיות של גינת שינקין גם כאן, רק בקולוויץ פלאץ. ועדיין, זו עיר של ארבעה מיליון איש ואין בה שום דבר תל אביבי. אם אתה לא מחפש את הישראלים, אתה פשוט לא תמצא אותם (אלא אם איבדת משהו בקודאם).

איתמר רוטשילד (צילום: מוטי קיקיון)
איתמר רוטשילד (צילום: מוטי קיקיון)

נגיד פארקים. כשמתחת לבית שלך שוכן פולקספארק פרידריכסהיין, גן מאיר – איך לומר זאת? – לא כזה מאיר. כבר ביומנו הראשון גיליתי את פינות החמד שבו. פה אומגה, שם גבעה מיוערת, והנה אגמון מרהיב, ובית קפה עם פרעצלים, וגן של בירה, ומגרש טניס, וניאו נאצ… ששש. בואו נשמור על פרופיל נמוך.

נגיד ופלים. כשהמקבילה המקומית (והטעימה יותר!) ל"עד חצות" עולה בסופר 60 סנטים ולא 17 ש"ח, גם הייאוש (שבלהיות שמנמן) נעשה יותר נוח. נכון שסכנת הנזיפה אורבת לך בכל רגע; מהקופאית, שלא הנחת כראוי את המצרכים על המסוע; ממבוגר תכול עין, על שנגעת בסלסילת הלחמניות מבלי לחבוש את הכפפה המיועדת. ועדיין, אפשר להתמודד.

נגיד שלג…

אז נכון, שוק הכרמל חסר. אין בברלין פטרוזיליה שאין לה טעם של עיתון, ואין בברלין דגים עסיסיים של ים תיכון, רק כל מיני גועל של ים צפון. ואין פה שמש. וגם הירח פה, לא יודע, לא כמו שזכרתי אותו. ובכלל, האור. אני זוכר איך חציתי את הפארק פה בלילי הראשון. הוא חשוך כמו מוות. הם לא מדליקים פה פנסים. אינני יודע אם בגלל גישתם החסכנית המושבעת או סתם מין הומור שחור. ועדיין, איך כתב שלומי שבן? לא מתגעגעים.

אך בליל חורף קר, או יום סתיו עגמומי, אם כמהה נפשי לרגע לתל אביב מכורתי (מכורתי עלאק), מצאתי לי ברחובות הזרים את בנות דמותה, והן משיבות לי אותה (עד גבול מסוים).

האורנה ואלה שלי – House of Small Wonder

מין בית קפה כאילו רגיל אבל גם טיפ טיפה יפני באיזשהו אופן שקשה לשים עליו את האצבע, עם ארוחות בוקר מדויקות, קפה הפוך ש(לשם שינוי) לא עשוי מחלב עמיד וצוות חייכני. טעים מאוד, תודה.

הנילוס שלי- Wohnzimmerbar

בר שכונתי עם ספות נהדרות, אלכוהול זול ואווירה של כיף של יום חמישי לפני הדיכאון של שישי אחר הצהריים. מומלץ בקור (בקטע טוב!).

קו 63 שלי – 4M

כמי שגר בשנים האחרונות בגבעתיים ואשתו הכריחה אותו לרדת מהטוסטוס, קו 63 נעשה הקשר שלי למרכז תל אביב. מגיע יחסית בתדירות גבוהה, והגם שיש תחושה שככל שהוא מתקדם אל היעד אתה מתרחק ממנו, אתה סומך עליו (בלית ברירה) בעיניים עצומות. התחליף שלו פה הוא טראם 4M שעובר סמוך לבית כל שתי דקות, ותוך שתי דקות נוספות אתה באלכסנדרפלאץ! מה יש לך לחפש באלכסנדרפלאץ? זו כבר שאלה אחרת.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

איתמר רוטשילד לא רצה להיות קלישאה אז הוא הצניע את המעבר לברלין, שממנה הגלות נראית אחרת. תל אביב היא לא, למרות...

מאתאיתמר רוטשילד21 בפברואר 2019
לונדון. צילום: שאטרסטוק

כולם אמרו לי שלונדון מנוכרת. בסוף מצאתי בה את הבית שחיפשתי

כולם אמרו לי שלונדון מנוכרת. בסוף מצאתי בה את הבית שחיפשתי

הקלישאה שבתל אביב כולם חברים לא עבדה על מלכה פינקלשטיין, אז היא עברה ללונדון המנוכרת שהתגלתה כחמימה הרבה יותר. רק הים חסר

לונדון. צילום: שאטרסטוק
לונדון. צילום: שאטרסטוק

ערב אחד חזרתי הביתה מהעבודה. ערב שישי, מחר סוף השבוע, ומפאב על הרחוב הראשי נפלט, בקושי עומד, גבר כבן 40, סמוק, שיערו פרוע, העניבה פרומה, והוא מדדה אל עבר תחנת הרכבת, שיכור ברמות של אלנבי ב-4 בבוקר. הסתכלתי עליו בחצי גיחוך והסתכלתי על השעון. השעה היתה 9 בערב. חשבתי לעצמי שמעולם לא הייתי כל כך שיכורה בשעה כל כך מוקדמת של הערב. פאסט פורוורד לכמה חודשים קדימה ואני שיכורה כמו שאתם לא מדמיינים מארבעה פיינטים (אולי חמישה?) בפאב של חבר בווטרלו. השעה עוד שניה 22:00 והם עומדים לסגור את הפאב אז אני מזמינה עוד פיינט.

ירדתי מהמטוס בנובמבר 2014 אחרי קיץ מטורף – צבאית, מדינית, חברתית, כלכלית, מה לא – ומיד תקף אותי השקט הזה שעוטף את האנשים כשהם פוסעים ברחוב, מנותקים אחד מהשני ומהסביבה, עטופים באוזניות ובז'קטים שלהם, העניבות החונקות, נעלי הספורט על גרביונים שחורים כי נעלי העקב בתיק. זה לא משהו שקורה בתל אביב, גרביונים. חם נורא לגרביונים, גם בחורף. בתל אביב כולם חברים, זו הקלישאה, ופה הכל מנוכר, גם זו קלישאה. איכשהו דווקא בניכור הזה מצאתי את התחושה החמימה, שאמורה להיות מוכרת, של בית. משהו שלא הרגשתי בתל אביב.

לא הייתי תל אביבית טובה, אני מבינה את זה עכשיו כשחזרתי מביקור של חודש בעיר שעד לא מזמן הייתה שלי. לא ניצלתי אותה עד הסוף. שנאתי את עצמי בתל אביב כי לא הרגשתי שייכת לשום דבר שהיה לה להציע לי ואולי בגלל זה גם היה לי ממש קל לעזוב. הפעם היא עטפה וערסלה אותי בין הרחובות המחוספסים שלה.

כשעברתי ללונדון, הפתיע אותי כמה מוקדם יוצאים כאן. הם עומדים גדודים גדודים ליד שולחנות בפאב מחמש אחר הצהריים בדיוק, לא יושבים חס וחלילה כי הם ישבו כל היום, ומזמינים פיינט אחרי פיינט אחרי פיינט. שאלתי פעם מישהו איך אפשר לשתות כל כך הרבה בירה והוא ענה שהם פשוט משתינים המון.

בתל אביב כשיוצאים לשתות אז ממש יוצאים לשתות ומקבלים צ'ייסרים של אלוהים יודע מה מהברמן, שבטח אתם מכירים מאיזה מקום אחר ששניכם עבדתם בו או יצאתם אליו ואז אתם פוגשים עוד כמה חברים והם בדיוק זורמים לתדר או לאוגנדה או לאנה לולו הי"ד ואולי תבואו כי יהיה מצחיק. גם בלונדון זה קורה, רק שהאנשים האלה הם אנשים זרים לחלוטין שפגשתם שיכורים באמצע הרחוב, גם להם יש כוס זכוכית שנלקחה מהפאב כי הברמן פשוט רצה שהם יצאו כבר כדי שהוא יוכל לנקות וללכת הביתה, וזה בזמן שבתל אביב (שעתיים קדימה, כן?) רק מתחילים לצאת מהבית.

הבחוריקו החמוד מהפסקה הראשונה? זה פחות או יותר מה שעובר עליו כל שבוע, בעוד שאצלכם חוזרים מדדים ב-3 לפנות בוקר מעוד ערב פסיכי בכולי באמצע השבוע. מה ההבדל? אתם כנראה יוצאים כדי לשכוח שאין לכם כסף, זמן וביטחון, והוא יוצא כדי לשכוח שיש לו בדיוק את הדברים האלה. הוא רוצה להיות תל אביבי ואתם רוצים להיות לונדונרים.

מה שכן, לנו יש פארקים רחבי ידיים, את התמזה ואת Whirl-y-gig (תגגלו, כדאי לכם). לכם יש ים. אני מתגעגעת לים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הקלישאה שבתל אביב כולם חברים לא עבדה על מלכה פינקלשטיין, אז היא עברה ללונדון המנוכרת שהתגלתה כחמימה הרבה יותר. רק הים...

מאתמלכה פינקלשטיין21 בפברואר 2019
צילום: Shutterstock

"הנפש האורבנית שמחה כאן": כשזוג תל אביבי עובר לכפר ציורי בצרפת

בכפר מוקף כרמים, עם נהר, שוק אורגני ושיחי לבנדר ורוזמרין, יובל בן עמי מצא את עצמו בבית, דווקא במחוז הקסנופובי ביותר...

מאתיובל בן עמי21 בפברואר 2019
צילום: Shutterstock

הדימיון בין תל אביב ולוס אנג'לס לא נגמר בכמות התסריטאים בבתי הקפה

גדולה יותר, אכזרית יותר אבל גם נלהבת יותר. דין מובשוביץ גילה בלוס אנג'לס תעשיית טלוויזיה שבאמת קורית ותחבורה ציבורית שממש לא

מאתדין מובשוביץ21 בפברואר 2019
צילום: Shutterstock

כולם רוצים לדעת למה חזרתי לתל אביב אחרי שנה בפריז. הנה התשובה

"כשחוזרים מפריז, הדבר הראשון שמבחינים בו הוא עד כמה תל אביב נעדרת חן" - הכל יפה ומתוקתק, אז למה תומר מיכלזון...

מאתתומר מיכלזון21 בפברואר 2019

יותר מ-20 אלף איש עוזבים את תל אביב כל שנה. לאן הם הולכים?

יש מי שנמאס להם להתעקש על עיר שמרוקנת את הארנק ואת הנשמה. הפזורה התל אביבית גדלה משנה לשנה, ולא מעט תל...

מאתנעה עמיאל לביאושחר גולן21 בפברואר 2019
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!