לפני שעה קלה הודיעה עיריית תל אביב-יפו רשמית על הצטרפותה לשביתת הרשויות המקומיות מחר (חמישי, 23.2), במסגרתה יושבתו כל השירותים העירוניים – ניקיון, אבטחה, תברואה, קבלת קהל – ובעיקר מערכת החינוך העירונית שתושבת במלואה, למעט החינוך המיוחד.

לאורך היום שררה בעיר אי-ודאות רבה לגבי השביתה מחר, וגם מהידיעות שיצאו לתקשורת על הרשויות שצפויות לשבות מחר נשמט שמה של תל אביב. על פי גורמים בעירייה, עד לרגע האחרון נבחנה האפשרות להפעיל באופן חלקי את מערכת את החינוך ולקיים יום לימודים קצר בבתי הספר היסודיים, אולם בסופו של דבר הוחלט להשבית את מנגנון העירייה על כל זרועותיו.

השלטון המקומי הכריז על השביתה ביום שני, במסגרת מאבקו נגד תקציב המדינה שצפוי להפיל חלק ניכר מהנטל התקציבי של ההסכמים הקואליציוניים על הרשויות המקומיות (כך, למשל, צפויה הממשלה להכריח את הרשויות המקומיות למממן חלקים נרחבים מהחינוך החרדי העצמאי שמומן עד כה על ידי המדינה ובאמצעות כספי אתנן קואליציוניים), ונגד "קרן הארנונה" שמבקשת לקחת מהרשויות המקומיות החזקות חצי מכספי הארנונה העסקית שהן גובות.

בנוסף, מתגייס השלטון המקומי למאבק הסייעות, כי כמו שיודע כל הורה תל אביבי עם ילדים בגן – העסק לא עובד. "אנחנו דורשים שיתווסף לתקציב הסכם שכר משמעותי לצד שיפור תנאי ההעסקה לסייעות, אשר יכלול אופק תעסוקתי ומקצועי לרבות הכשרות", נמסר ממרכז השלטון המקומי, "כבר כיום יש מחסור של 3000(!) סייעות, גנים נסגרים ולהורים אין פתרונות. הגיע הזמן להסדיר זאת אחת ולתמיד".

• הבועה
• ❤ תל אביב
• שביתה
• בתי ספר בתל אביב
• עיריית תל אביב
• תקציב

בבית קפה אפרורי ברחוב אבן גבירול יושבים צמד קולנוענים צעירים ומפיק בגיל המעבר. הם נראים טרודים. כמה רגעים לפני כן, ל', שם דבר בעולם האומנות, הטיח בהם האשמות כבדות והדהד ביקורות שכבר שמעו בעבר: הוא כינה את הדמויות "חבורה של לוזרים", דיבר על היעדר עלילה, כמו נפגע באופן אישי. קולו הרעיד את חלונות בית הקפה הקטן בו ישבו. כשסיים לדבר, הוא קם בנימוס ונפרד מהם לשלום.

המפיק, מודאג, מביא לשולחן כמה כוסות קפה ועוגייה. "חייבים לשכתב", הוא אומר בלקוניות. השכתוב הוא שם קוד לתקופה ארוכה של שינויים, של המתנה ושל פשרות שבסיומה אולי תקבל את חותמת הממסד ואת תמיכתו הכלכלית. אולי. אלא שאחרי כמה לגימות שקטות של קפה, עולה רעיון אחר. אולי פשוט נצא לצלם בכוחות עצמנו? היינו רוצים להגיד ששבועיים אחר כך כבר יצאנו לצלם, אבל לקח בערך שנתיים מרגע ההחלטה ועד לסוף הצילומים. שנתיים של שכתובים ושל פרה פרודקשן של סרט ללא כסף, בו הזמן נמתח וחסר הדבק שיחבר את החלקים.

זה לא סוד שאנחנו חיים בתקופה מוגבלת מבחינה אומנותית. יש מחסור גדול במקוריות, ביצירתיות, וכולם מפחדים כל הזמן. העצמאות שבבסיס היצירה הולכת ונמוגה עם השתלטות של חברות ענק וקונצרנים על כל פן בחיינו, כולל עולם התרבות. שיקולים כלכליים מאכלים את שאר הערכים וכך הגענו למצב אבסורדי שבו יש יותר אמנים מאי פעם, יותר תוכן מאי פעם (ולא במקרה התחילו לקרוא לזה תוכן במקום אמנות, יצירה, טקסט) ובו בזמן, הצנזורה חזקה מאי פעם. הכל ממושטר ומוגדר וסכמתי, אף אחד לא מוכן להמר, להסתכן. הרבה מהתוכן החדש נראה משועתק, שכפול של שכפול של משהו שראית בעבר. ואולי חמור מהכל, בני האדם הפסיקו להיות מרכזה של היצירה, ונדחקו לשוליים כסמנים אפורים. במקומם, את מרכז הבמה תפסו אג'נדות תורניות ומסרים פשטניים.

הדרך היחידה להשתחרר מכל זה היא פשוט לעשות בכוחות עצמך. הגיעה השעה לעשייה ספונטנית יותר, לא מתווכת, לא מוכוונת קהלים או מסרים. פשוט התפרצות יצירתית, אנושית, שהאדם הוא המרכז שלה, ומערכות היחסים והניואנסים שבהן, הן אבני הבניין שלה. אנחנו רוצים לחשוב שהסרט שלנו, "איך נתת לזה לקרות", הוא מהסנוניות הראשונות שמעידות על שינוי לטובה. הסרט הזה הוא סרט שברא סביבו קהילה, ובתמורה היא איפשרה לו להתקיים. זו קומדיית-דרמה שבמרכזה צמד אחים שמחפשים לחזור זה לחייו של זה ונסחפים לכמה ימים אינטנסיביים בעיר יחד.

כשאתה מצלם באופן עצמאי, והכסף מוגבל (ובעצם, אין כל כך), זה בהכרח אומר שמשהו אחר מדביק את החלקים. אצלנו, אנחנו מרגישים שזו הייתה חדוות היצירה, האמונה, והמשפחה שנוצרה סביב הסרט. ובאמת, הצילומים היו כמו מסיבה אחת ארוכה שבמהלכה גם נוצר סרט. לא שהכל היה מאולתר ומבולגן – אלא שאנחנו הבנו מאוד מוקדם שהסרט שלנו מצריך קשר חזק בין סביבת העבודה לעבודה עצמה. אז כשיש מסיבה, רקדנו, בברים שתינו, ובראנו סביב הצילומים עולם שמתרחש גם מחוץ לעדשת המצלמה, עולם בו הגבול בין מה שמצולם למה שקורה מטושטש.

יצירה מעניינת מתרחשת ומתאפשרת כשהיא תולדה של חיים מעניינים, של רגש מתפרץ. הדבר הזה ניכר גם בקשרים האנושיים שבצוות ובקאסט השחקנים שלנו, שלא רצו ללכת הביתה, נרתמו לעזור לנו לאורך שנה שלמה של צילומים, ובעיקר חגגו איתנו את החיים ואת ההווה במהלך הצילומים. הסט הפך למעשה לאירוע חברתי-קולנועי.

באחד מימי הצילום תפסה אותנו סופה רצינית. ענפים ורעפים התעופפו לכל עבר, ומבול כבד איים להשמיד את מעט הציוד שהיה לנו. נראה היה שהעולם מנסה להגיד לנו משהו – והוא לא חיובי. בעוד אנחנו נסים למקום מסתור, כל אחד מגונן בגופו על פיסת ציוד, מצאנו מקלט בחדר מדרגות נטוש. החלטנו לסיים את יום הצילום, אלא שאף אחד מהצוות והשחקנים לא עזב. ספוגים, ישבנו שם ודיברנו שעות ארוכות, עד שהסופה נרגעה. אז, גילינו שחדר המדרגות הזה הוא בעצם לוקיישן חלופי נהדר. המשכנו לצלם ונולדה אחת מהסצנות האהובות עלינו בסרט.

אגב, זה לא אומר שלא הייתה הכנה מטורפת מראש. היתרון הגדול ביותר שעומד לרשות מי שעושה לבד הוא שיש זמן. יש לך די זמן לתכנן את הדברים, לבחור את המקומות הכי נכונים, אלו שתוכל לשאוב מהם, ולמצוא את האנשים שמוכנים לצאת להרפתקה הזאת איתך.

עשייה מהסוג הזה בהכרח לא מסתכמת ל"מוצר". היא לא כלכלית בהגדרה, היא לא מוכוונת מטרה אל מול החוץ. לכן גם יש לה את הפריבילגיה של לחפש, להשתעשע, להתחצף, להיות לא צפויה, להיות פראית, לחיות. אנחנו מרגישים שהעולם זקוק ליותר יצירה כזאת, במיוחד עכשיו, עם ההתערערות החברתית-כלכלית שבפתח. הגיע הזמן להחזיר את האדם אל המרכז על חשבון החזון הטכנולוגי המקרטע.

"איך נתת לזה לקרות"יוקרן בסנימטק תל אביב החל מ-7.7 (לרכישת כרטיס). הסרט הינופיצ׳ר שהופק במימון אישי, ונוצר על ידי צמד הקולנוענים ובני הדודים איתמר לפיד ויאיר אשר. במרכז העלילה, צמד אחים שמנסים לחזור זה לחייו של זה לאחר שהחיים הרחיקו ביניהם.

• המסך
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• עצמאי
• תקציב
• כסף

יש עדיין דרך ארוכה, ליטרלי, עד שהכל יקרה – אבל תקציב המדינה שאושר הלילה בממשלה מביא עמו שתי בשורות חשובות ומשמעותיות לעיר בתחום התחבורה. הראשונה היא שב-2024 תחל גביית אגרת גודש לנוסעים ברכבים פרטיים בגוש דן בשעות העומס, והשנייה היא חוק המטרו – שעתיד לקדם את הרחבת הרכבת הקלה בעיר בפרט ובגוש דן בכלל.

האם ניתן כבר לדמיין שעוד כמה שנים טובות העיר תהיה מרושתת בקווי רכבת יעילים ושעומס כלי הרכב הפרטיים יצומצם משמעותית? אנחנו יכולים בעיקר לחלום ולקוות. קודם כל נמתין לאישור התקציב שעובר כעת לכנסת. עניין לכאורה טריוויאלי, אבל קורה עכשיו לאחר כמעט שלוש שנים שלא קרה. מרגש.

אגרות הגודש נועדו להפחית את כמות הרכבים הפרטיים שנכנסים לאזור גוש דן בכלל ולתל אביב-יפו בפרט, ולהגביר את השימוש בתחבורה ציבורית. תכניות דומות לה כבר קודמו במקומות אחרים בעולם, ולפי דברי ההסבר "הביאו לירידה של 15-20% בהיקף הנסיעה בערים כגון לונדון, סינגפור ושטוקהולם".

התשלום, כך לפי ההצעה, ייגבה בדומה לאופן שבו נגבים התשלומים לכבישי אגרה דוגמת כביש 6. מטרופולין גוש דן יחולק לשלושה אזורי תשלום והתעריף ישתנה ביניהם וכן בהתאם לשעה שבה נוהגים באזור.

• הבועה
• תקציב
• הרכבת הקלה
• תחבורה בתל אביב
• ממשלת ישראל

• Facebook
• Twitter
• Email

תקציב עיריית תל אביב-יפו לשנת 2020 יעמוד על 7.03 מיליארד שקלים. מועצת העירייה אישרה אמש (שני) את הצעת התקציב, אשר גבוהה בכ-13% מתקציב 2019. הצעת התקציב הרגיל עומדת על 5.49 מיליארד שקלים, ותקציב הפיתוח, שנגזר מתוכנית חמש שנתית להקמת מבני ציבור חדשים, עומד על 1.54 מיליארד שקלים.

27% מהסכום התקציב הרגיל הולך לחינוך, 22% לחטיבת התפעול האחראית בין היתר על איכות הסביבה, 13% לשירותים חברתיים ו-8% לקהילה.

עם זאת, למצב הפוליטי יהיו השלכות על התקציב, כך מזהיר ראש העיר רון חולדאי. "אין זו שאלה של האם יוטלו בעקבותיו גזירות כלכליות, אלא מתי ומה יהיה היקפן", הוא אומר. "אני צופה שעוד בשנת התקציב עצמה נידרש לשינויים ובדיקה עניינית איך להמשיך לספק את צרכי עירנו חרף החוסרים במשאבים ממשלתיים".

במסגרת תחום החינוך מתכננת העירייה לבנות 18 מעונות יום בשנה הקרובה, שלושה בתי ספר חדשים, 34 כתות גן לשנת הלימודים הקרובה ועוד 6 בתי ספר וכ-40 כתות גן לשנת הלימודים תשפ"ב (2021). לאחרונה עולות טענות רבות כלפי העירייה על כך שהיא מרחיבה ומצופפת גנים קיימים על חשבון שטחים פתוחים שמשמשים כחצרות. כך, באשכול הגנים ברחוב העבודה הודיע מנהל החינוך של העירייה על הכפלת השטח הבנוי. לטענת ההורים, העירייה נמנעת מלהפנות שטחים ציבוריים במרכז העיר שבבעלותה לטובת בניית גנים חדשים, ומצופפת במקום זה גנים קיימים, כדי לחסוך כסף.

העירייה מציינת שתקדם בשנה זו תוכניות לדיור בר השגה בהיקף של 5,000 דירות בפרויקט שוק עלייה, צפון מערב העיר, פרויקטים לאורך המע"ר, יד אליהו, שכונת שפירא, מיכאלאנג'לו ומבואות יפו. לאחרונה הודיעה העירייה על הקצאת 70 דירות בפרויקט שוק העלייה, שבנייתו עתידה להסתיים בתחילת 2021, בשכירות בגובה 4,000 ש"ח למורים ואנשי חינוך. פרויקט קודם – דיור בר השגה לרווקים בפרויקט גינדי TLV שבו הציעה העירייה דירות בגודל 52 מ"ר ב-4,650 ש"ח לחודש לרווקים –שבר שיאי ביקוש עם 130 מועמדים על כל דירה.

זו הפעם הראשונה שבה הצעת התקציב מתייחסת באופן רשמי לתוכנית העירייהלהוריד את הרכב הפרטי לתחתית הפירמידה התחבורתית. העירייה מתכננת להרחיב את רשת שבילי האופניים ואת רציפותם, אולם אינה מפרטת על כך. בעבר הודיעה העירייה כי במסגרת התוכנית תרושת העיר בשבילי אופניים באורך כולל של 110 ק"מ.

עוד מצוין במסגרת הצעת התקציב: "צמצום זמן המתנה בצמתים עבור הולכי רגל, פיתוח מקטעי רחובות כרחובות להולכי רגל בלבד (כדוגמת מדרחוב לוינסקי), פינוי המדרכות מכלי רכב; תחבורה ציבורית – הוספת נתיבי תחבורה ציבורית ואכיפה, מתן מענה לנסיעה וחניה במקטעים בין הנת"צים, תכנית לשיפור תשתית סביבת התחנה בתחנות ראשיות; אתגר הקמת הרכבת הקלה – ליווי העבודות על הקו האדום וקידום התכנון לקווים הירוק והסגול; רכב פרטי – גיבוש מדיניות חניה עירונית, הקמת מרכזי תחבורה רובעית (מת"ר רדינג); המשך הסדרת כלים שיתופיים זעירים; קידום הערכות עירונית ורגולציה לכניסת רכבים חשמליים ואוטונומיים".

לגבי יפו, מציינת העירייה כי תקים סיירת שכונתית להגברת הביטחון האישי באזור, ותמשיך לפתח תוכניות לקידום נוער בסיכון.

ומה לגבי המצב בדרום העיר,נושא שעלה לכותרות שוב בתקופה האחרונה? בשלב הזה נכתב בהודעת העירייה על "גיבוש ויישום מדיניות רב מגזרית להתמודדות עם תופעת דרות הרחוב והשלכותיה". דבר זה עולה בקנה אחד עם הבטחות העירייה לתושבי דרום העיר לטיפול במצב החמור בשכונות, אולם עדיין לא ברור מה אכן ייעשה.

הבטחות נוספות בתקציב העירייה שיהיה מעניין לבדוק את יישומן בשטח: פיתוח והסדרה של שוק הכרמל, שיפוץ ההאנגרים בנמל יפו, פרויקט קירוי איילון, תוספת שטחי ציבור בפלורנטין, תחנה מרכזית, שפירא ושדרוג רמת הניקיון באזורים אלה, וקידום תכנית עירונית להסתגלות והתמודדות עם שינויי האקלים.

• הבועה
• עירוני
• עיריית תל אביב
• תקציב

• Facebook
• Twitter
• Email

בעוד מהומות מירירגב מתרגשות חדשות לבקרים – מה היא רוצה עכשיו? למנות מנהל מרוקאי לתיאטרון היידיש? לחייב כל מי שיש לו מינוי בפילהרמונית להצטרף לצבא האמת של שי חי? ולא שהממסד התרבותי אינו זקוק לניעור רציני, אבל יש ניעור ויש פיגוע דריסה, ומהלכיה של השרה חותרים, במודע או שלא במודע, לאותו מקום שאליו חתר כל משטר לאומני במוקדם או במאוחר: להיפטר מהמשכילים, ויפה שעה אחת קודם. פרנקו הבין את זה,

סטלין הבין את זה, מהפכת התרבות בסין הבינה את זה, והכי הבין את זה פול פוט הקמבודי, שבשלב מסוים הוציא להורג כל אדם עם משקפיים. וכמו שההיסטוריה הוכיחה, המהפכות האלה עבדו נפלא והצעידו את עמיהן לשגשוג כלכלי ותרבותי שלא היה כמוהו. אבל נניח להיסטוריה –

מישהו הרי יעבור על המאמר הזה בשביל כבוד השרה, מישהו שזה מכבר מונה לתפקיד ומקבל את משכורתו מתקציב משרד התרבות, ואנחנו לא רוצים לבזבז את כספי המיסים של עצמנו בלהכריח אותו לקרוא מילים שעוסקות בעבר – העבר, כידוע, הוא אשכנזי ומיותר – אז בואו נדבר דווקא על העתיד; וליתר דיוק,

על נקודה קריטית אחת בעתיד הקרוב, שבכל הקשור אליה לא שמעתי טענה וחצי טענה: על הכסף.

כי תוך כדי דהירתה קדימה לשינוי התרבות הישראלית, הגברת רגב משנה לא רק את דרך חלוקת הכספים במשרדה, אלא גם – ובעיקר – את הפיקוח עליהם. כי אין משרד שבו קל יותר לחלק כסף בלי שום קריטריון: כשאתה קונה טנק, מישהו צריך לראות את הטנק;
כשאתה מחלק קצבאות אבטלה, אתה צריך לפחות כמה מובטלים שיגבו את הצ׳קים; אבל מי יקבע מהי תרבות? למה שמקהלת חברי מרכז הליכוד לא תעלה מופע ענק ושמו ״בגין על הקרח״, ותקבל כמה מיליוני שקלים עבור המאמץ? אבל,

כאשר משרד התרבות מתעלם מהמלצות המומחים והוועדות שהוא עצמו מינה במועצה לתרבות ואמנות;

כאשר כבוד השרה מבטלת את תמיכת משרדה ביוצרי תיאטרון עצמאיים דרך קרן רבינוביץ׳, ואומרת שאלה יזכו לתמיכה ״דרך קרן גדולה שמוקמת לתמיכה באמנים בתחומים שונים״ – קרן שמי יודע אם ומתי תקום ובאילו ״תחומים״ תעסוק;

כאשר היא מפרסמת שורה של תיקונים שנועדו לתמוך במיזמי תיאטרון בעלי ״ייחוד תרבותי״, ועל סמך היותם ״רחוקים מהמרכז״, עם נקודות מימון נוספות עבור הצגות בהתנחלויות – ובמקביל מורידה חסמים מינימליים, כמו הוכחת שנתיים של פעילות לפחות, והגשת ״קול קורא״ מסודר מטעם הרשות המקומית המבקשת לזכות בכסף;

כאשר היא מתכוונת להעביר 60 מיליון שקלים – קראו את המספר הזה שוב, 60 מיליון – ישירות לרשויות מקומיות במקום למוסדות תרבות מוכרים (מתוכם 40 מיליון לצורך
״הפקת פסטיבלים״);

כאשר כל זה מתרחש לאור יום – מה לדעתכם יקרה לכסף הזה? האם הוא ימצא את דרכו לקולות חדשים ונועזים במטולה והסביבה, שרק מחכים לתקציב הנכון כדי להוציא מתוכם את הנסים אלוני הבא?

ומה שהכי יפה, זה שאף אחד לא יוכל לבוא בטענות – ככה זה תרבות, הם יגידו לחוקרי המשטרה בעוד חמש שנים. אז הקמנו תיאטרון בהתנחלות תפוח שהעלה הצגה אחת עם שלושה צופים ומאז לא ברור מה הוא עושה עם הכסף; אז הקמנו תזמורת סימפונית לביצוע כל שירי ר׳ שלום שבזי על פחי זיתים אלקטרוניים; אז אף אחד לא בא לראות את זה. אז הלכו כמה מיליונים – מה אתם רוצים? תרבות לא נמדדת ברייטינג! חכו שנה, שנתיים, עוד מעט עולה הסרט בשלושה ממדים על יהדות אלסקה, שבמקרה לגמרי צולם כולו בבית ז׳בוטינסקי.

זה ייגמר בכתבי אישום. לאו דווקא נגד כבוד השרה – אחרי עשור אבוד שבו תקציבי התרבות המזעריים של מדינת ישראל יחולקו בין חברי ליכוד שמבינים במחול (הם יודעים לקפוץ משמחה כשמגיע הצ׳ק), היא תעבור הלאה, ויהיו אלה העמותות המוזרות שיצוצו יש מאין, שיעמדו לדין; יהיה זה פקיד אחד אומלל שלא יהיה לו הסבר, איפה הכסף. השרה? היא כבר תהיה במקום אחר, ובכל מקרה זו לא תהיה אשמתה, אלא של הצופים האשכנזים המתנשאים, שלא באו לראות את התזמורת הפילהרמונית של שי חי. אבל מישהו, מתישהו, ילך לכלא.

• אנשים
• מימון
• תקציב
• משרד התרבות
• תמיכה
• התנחלויות
• כסף
• תרבות
• תיאטרון
• מירי רגב
• טורים אישיים ובלוגים