• Facebook
• Twitter
• Email

לנו הסופרים והסופרות אין עניינים עם שרת התרבות. אנחנו לא צריכים את המענקים שלה (וגם אין) בשביל לכתוב ספר, וגם לא צריכים כסף וקרנות וכל מיני עסקנים שינשפו לנו בעורף. בשביל לכתוב ספר אתה לא צריך הרבה מלבד דמיון, כישרון, רגש וזמן. גם יכולת כתיבה תעזור. גם הפרסים שלה לא מעניינים אותנו. בקיצור, מבחינת הזירה הקטנה שלנו היא לא קיימת.

אבל אכפת לנו מדברים אחרים, למשל מאנשי קולנוע ותיאטרון צעירים – תחומים שכן תלויים בתקצוב ממשלתי – שראו את מופע החנופה שארגנו לה בהבימה ושמעו שעכשיו סרטים על הנכבה, למשל, כבר לא מתקבלים באהבה במשרד התרבות, ובמודע ושלא במודע יציעו הצעות פחות מעניינות. אכפת לנו מפגיעה ביוצרים פלסטינים ובתרבות הפלסטינית ואכפת לנו מאווירת ההפחדה שהיא מייצרת כאן. קל מאוד להגיד: אז בואו נשים זין על משרד התרבות העלוב וכל העסקנים סביבו. אבל אני מבין שבקולנוע, למשל, זה קשה.

האמת היא שאין ברירה. בישראל יש הרבה מאוד יצירות מעניינות בכל התחומים – בעיקר ספרות, קולנוע ומוזיקה (תיאטרון ממסדי, נודה על האמת, די גרוע, בעיקר במה שקשור למחזות עכשוויים) – והלחץ הבלתי פוסק שמופעל על היוצרים עלול לרפות את ידיהם. זה לא ששרת התרבות טועה בכל, באמת יש כאן שליטה אשכנזית בתפקידים הבכירים ובאמת יש אנשים שמאמינים שהם נבחרו לתפקיד לכל החיים ובאמת צריך לרענן כאן הכל. אבל לא באופן הזה ולא בשביל המטרות הפוליטיות הללו – להשתיק, ללמד צייתנות.

הפתרון בעיניי, ואולי יש פתרונות אחרים, הוא לא ליילל, אלא להפך. להגדיל את ההימור – לעשות בלגן. אין הכוונה כאן להפגנה מול משרד התרבות, אלא לבלאגן בכל הקשור לשני דברים: ליצירות עצמן ולקול הפוליטי של היוצרים. את "הארץ שמעבר להרים" עשינו ללא תמיכת קרנות ובתקציב זעום מאוד שקיבלנו מערוץ 8 שאינו נשלט על ידי הממשלה, וזה לא הזיק להתקבלות הסרט, אולי להפך.

זו סתם דוגמה. רוצה לומר, יש כאן כוחות יצירה מעולים בכל התחומים כמעט, והכוחות הללו מבעבעים עכשיו, זועמים, מתוסכלים, ויש גם כוחות יצירה בימין שמתגבשים ועושים דברים מעניינים (גם זה טוב). אבל אם נדבר רגע על הכוחות הניצבים מול משרד התרבות של היום – בלגן זה אומר לעשות דווקא, יצירות מתריסות, מעצבנות, שגם דעת הקהל הישראלית תתקשה לקבל. לא עוד יורים ובוכים ואיך הכל היה טוב עד 67', אלא לחפש את הנקודות העלומות, האפלות, הלא מדוברות, הכואבות באמת, אלו שלא רוצים לדבר עליהן, שגם השמאל לא רוצה וגם הימין.

אין כסף ממשלתי? אפשר לחפש פתרונות אחרים, יצירתיים – תמיכה מאנשים פרטים, להקים קרנות מתחרות לקרנות הממשלתיות ולגייס כסף, לגייס אנשים עם כסף שאכפת להם (יש כאלה, לא?), להרבות בגיוס המונים, לדבר עם ראשי עיר שאכפת להם, לשכלל מודלים כלכליים קיימים של השקעה ושיתוף בהוצאות וברווחים. יש כאן מספיק מימון אופציונלי ומספיק השראה ומספיק כוחות טובים, ושרת התרבות לא יכולה באמת לעצור את מי שנחוש בדעתו לעשות את הדבר שהוא רוצה ומאמין בו, שחשוב לו. אני יודע שזה נשמע מעט תמים, אבל זה לא. כולנו מכירים את הסיפור על "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין. נודה על האמת: היום חלומו של כל יוצר הוא שיעשו לו דבר כזה, תוך שנייה הוא הופך ללהיט עולמי. כלומר, יש לנו יותר קול, יותר כוח, יותר חופש.

ועוד משהו – אנחנו צריכים יותר סולידריות בינינו, להבין שלכל שדה יש חוקים משלו, קצת אחרים, ובמקום לבקר כל הזמן אנחנו צריכים להושיט יד זה לזה, להיות יותר סולידריים, לא להיות עסוקים רק בדבר שאנחנו עושים.

האמת היא שליוצרים וליוצרות בישראל – יהודים וערבים – יש הרבה יותר כוח מלשרת התרבות, ויש היום את העולם כולו שאפשר להגיע אליו ולגייס אותו. צריך רק להפסיק ליילל ולהתחיל לשחק, להגיד לפוליטיקאים: רוצים לשחק איתנו? יאללה מתחילים. אין גבולות למשחק הזה. נראה מי ינצח.

• תרבות מנצחת
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"המדינה והחברה שלנו מספיק חזקות כדי להכיל ביקורת, ואם יש ביקורת על התקשורת, התקשורת יכולה להכיל גם את זה". כך אמרה לי שרת המשפטים כששאלתי אותה אם אינה מודאגת מהמתקפה של ראש הממשלה על התקשורת ועל מערכת המשפט. הדמוקרטיה הישראלית שלנו מספיק חזקה, כך אומרים לנו השכם וערב. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. האי השפוי והליברלי באזור שופע משטרים דיקטטוריים שלא מקבלים שום ביקורת.
זאת עובדה. כולנו רואים מה קורה בסוריה. כולנו רואים מה קורה בעזה למי שמדבר נגד חמאס. אבל אנחנו, אצלנו, אצלנו אין שום בעיה להתמודד עם ביקורת עד כדי כך שאנחנו צריכים לחוקק חוק נאמנות בתרבות, כדי להדגיש עד כמה אין לנו בעיה עם ביקורת. כל עוד הביקורת היא לא ממש ביקורת, ואם היא כן ביקורת – לא נממן אותה. יודעים מה? אין לי בעיה עם זה. לא רוצים לממן? אל תממנו.

איך אין לי שום בעיה עם זה? ובכן, אם המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון לא רוצה לממן לי סרט שבו אני חופשית להגיד מה שאני רוצה בלי להיות מואשמת בבגידה – אני לא מעוניינת בכסף שלה. הכוונה של יוזמי החוק היא סתימת פיות. הם יודעים שהאמנים כאן כורעים תחת המחסור התקציבי במימון ליצירות קולנוע ואמנות. הם יודעים שיוצרים מתחרים על כל שקל בכל קרן שמקבלת פירור כזה או אחר מהתקציב. והם אומרים לעצמם: איך נשלוט בהם, ביצירה שלהם? איך נדאג שלא יעשו לנו בושות? פשוט לא ניתן להם כסף.

אז בואו נדבר על הכסף הזה. בכמה מדובר? בתרבות המדינה משקיעה 120 ש"ח לאזרח. 120 ש"ח! משרד התרבות והספורט יושב על 0.2% בלבד מתקציב המדינה לשנת 2018. ועל הפרוטות הללו מבקשים לסתום לאמנים את הפה ולגרום להם לחשוב פעמיים לפני כל משפט שהם יכתבו בתסריט הבא שלהם. על 120 ש"ח מבקשים מאמנים כאן נאמנות. באיזו עזות מצח מבקשים נאמנות בתרבות, אם המדינה לא נאמנה ליוצריה?

אז לא צריך טובות. אל תתנו כסף. גם ככה אלפי יוצרים מסתדרים ופועלים בלי שקל מתוך ה־120 הללו. האמנים לא צריכים לפחד מהחוק, הם צריכים לדרוש שיעבירו אותו. אם הדמוקרטיה הישראלית מספיק חזקה כמו שיוזמי החוק טוענים, היא תדע להתמודד עם אמנים שימצאו את הכסף במקומות אחרים וייצאו אל העולם עם סרטים דוגמת "טהורה לעד", שמציג איך קומץ של אוהדים מונע שילוב שחקנים מוסלמים בקבוצת כדורגל, סרט שזכה בפרס האמי אבל לא זכה לברכת מזל טוב משרת התרבות. או גרוע מכך, הסדרה "נבסו" שזכתה השבוע בפרס האמי הבינלאומי, שמתעסקת בגזענות הגלויה והסמויה כלפי יוצאי אתיופיה בארץ, וזכתה לברכה משרת התרבות שאמרה ליוצר הסדרה (ואני מצטטת): "אם זה כמו 'שנות ה-80' – אז אני מברכת אתכם".

אז כן. אני מסכימה עם איילת שקד. הדמוקרטיה הישראלית מספיק חזקה לעמוד בביקורת של כמה אמנים עליה ועל התנהלותה. תנו לחוק לעבור. תעבירו את ה־120 ש"ח למי שבאמת זקוק להם. יידע העולם שמדינת ישראל לא מעוניינת להשקיע בתרבות. ואז נוכל לצעוק בחזרה: הכלבים נובחים והשיירה יוצרת.

• לוסי אהריש
• תרבות מנצחת
• תרבות

האקציוניסטים הווינאים
אמנות ומהפכה, 1968

אחת הקבוצות החתרניות של אמנות המאה ה־20 שסימנו את לידתה של אמנות הפרפורמנס בשנות ה־60. חמשת חברי הקבוצה פעלו רוב הזמן במחתרת בגלל האופי הקיצוני של העבודות שלהם, שיצאו נגד אוסטריה השמרנית ומוכת טראומת הנאציזם. "אמנות ומהפכה" הייתה אחת הפעולות הציבוריות המעטות של הקבוצה שכללה בין היתר עירום, השתנה פומבית ופגיעה עצמית. בעקבות האירוע נעצרו חברי הקבוצה, אבל זה לא עצר בעדם להמשיך לפעול ולבצע אקטים קיצוניים עוד יותר.

אמני הדאדא
קברט וולטר, 1916

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בתוצאות הרסניות והביאה לנדידת אמנים רבים לשווייץ. בפברואר 1916 התקבצו כמה מהם במועדון קברט וולטר בציריך ושינו את ההיסטוריה. האמנים עלו על הבמה וערכו מופעים מופרעים למדי – שרו שירי מחאה ביזאריים, לבשו תלבושות מוזרות, ניגנו בדיסהרמוניה וקראו לאנרכיה מוחלטת. המחאה שלהם נגד האבסורדיות של המלחמה ונגד הבורגנות השבעה שהורגלה לאמנות מעודנת ומתיפייפת התפשטה כאש בשדה קוצים ברחבי אירופה ועשתה מהפכה בדרך שבה אמנות נעשית. קברט וולטר נחשב היום למקור כל תנועות האמנות של המאה ה־20 וגם של האמנות האקטיביסטית.

עוד כתבות מעניינות:
שישה ספרים שהוציאו את השלטונות מדעתם
10 שירי מחאה ענקיים שעדיין עושים צמרמורת
10 הרגעים הסאטיריים הכי חריפים בטלוויזיה

פרנסיסקו דה גויה
זוועות המלחמה, 1807־1812

גם אחרי 200 שנים אי אפשר להישאר אדישים לדימויים המצמררים שצייר גויה כעדות למלחמת חצי האי בספרד. סדרה של 83 תחריטים שמביטה לזוועות המלחמה בלבן של העיניים עם דימויים בוטים של עינויים, מוות, אכזריות וסבל. בניגוד לבני תקופתו, שציורי המלחמה שלהם היו נעימים ופואטיים, גויה, שתפקד כמו צלם עיתונות שמדווח מהשטח, לא חסך בתיאורי זוועה במטרה לחשוף את פשעי המלחמה ולהוציא אצבע משולשת לממסד הדתי והפוליטי.

גרילה גירלז
האם נשים צריכות להיות עירומות כדי להיכנס למוזיאון המטרופוליטן? 1989

הגל השני והגל השלישי של הפמיניזם בין שנות ה־60 לשנות ה־90 הולידו את האמנות הכי פוליטית ובועטת במאה ה־20. אחת הבולטות שבהן הייתה של הגרילה גירלז, קולקטיב של אמניות אנונימיות חמושות במסכות גורילה, שביקשו לחשוף את המיזוגיניה ואי השוויון המגדרי בעולם האמנות, והן עשו זאת בדרכים יצירתיות והומוריסטיות. ב־1989 שכרו בנות הגרילה שטח פרסום על אוטובוסים בניו יורק והפכו דימוי של נערה עירומה מציור של אנגר בתוספת הכיתוב "האם נשים צריכות להיות עירומות כדי להיכנס למוזיאון המטרופוליטן?" לאחד האיקונים באמנות הפמיניסטית.

גרפיטי בכיכר תחריר, 2011

ציורי הקיר הספונטניים שמילאו בן לילה את חומות כיכר תחריר בקהיר הפכו לסמל האביב הערבי והקפיצו את הקריירה של לא מעט אמנים מהאזור. הגרפיטי היה מבחינת האמנים המצרים הכלי היחידי במאבק נגד הדיכוי והצנזורה. כל ניסיון של הממשלה למחוק את הציורים הביא עוד ועוד אמנים למקום שמילאו את הקירות מחדש.

רוברט מייפלתורפ
פורטפוליו X,י1978

דימויי מיניות להט"בית לא היו מקובלים כל כך באמנות עד שהגיע רוברט מייפלתורפ וטרף את הקלפים עם עבודה פרובוקטיבית שעד היום מעוררת מחלוקת. סדרת הצילומים תיעדה את הקהילה הגאה בשנות ה־70־80 באופן בוטה ולא מצונזר (כולל אקטים מיניים ותקריב איברי מין), והציתה את אחת ממלחמות התרבות החריפות בתקופת ממשל רייגן. הסנטור ג'סי הלמס טען אז כי אמנות מגונה כמו זו של מייפלתורפ אינה צריכה להיות ממומנת מכספי ציבור (נשמע מוכר?).

פטר פבלנסקי
קיבעון, 2013

לעשות אמנות פוליטית ברוסיה זה סוג של התאבדות. תשאלו את פטר פבלנסקי שלא מפסיק להסתבך עם הרשויות בגלל עבודות הפרפורמנס הפרובוקטיביות שלו, מעין תיאטרון של פגיעה עצמית. למזלו העניין הציבורי בו בכל העולם מונע את העלמתו מעל פני האדמה ובדרך כלל הוא מסיים את המיצגים שלו "רק" במעצרים או באשפוזים פסיכיאטריים. בנובמבר 2013 ערך פבלנסקי את אחת הפעולות הקיצוניות שהביאו לו הכרה בינלאומית – הוא מסמר את שק האשכים שלו למדרכת האבן בכיכר האדומה כאות מחאה על האדישות הפוליטית ברוסיה.

טניה ברוגרה
לחישתו של טטלין 6#, 2009

טניה ברוגרה הקובנית שטבעה את המונח "ארטיביזם" היא אחת האקטיביסטיות הנחושות שלא מפחדת להתעמת עם הרשויות הקובניות. "ככל שהמשטרה מענה אותי, האמנות שלי הופכת טובה יותר", היא טענה בעקבות אחת ההתנגשויות הקיצוניות שלה עם הממסד. ב"לחישתו של טטלין 6#" שהוצגה בביאנלה לאמנות בהוואנה, ברוגרה הזמינה אנשים לבמת מיקרופון פתוח לדבר דקה אחת ללא צנזורה, מעשה שלא ייעשה בקובה הקומוניסטית. הפעולה הסתיימה במעצרים המוניים. ברוגרה נעצרה גם היא, הועמדה לדין ודרכונה הוחרם.

איי וייוויי
מחקר בפרספקטיבה, 1995־2003

איי וייוויי הסיני ייזכר בהיסטוריה של האמנות כאחד מגדולי הדיסידנטים של המאה ה־21. סדרת הצילומים שלו, "מחקר בפרספקטיבה", שבו הוא נראה שולח אצבע משולשת אל עבר עשרות אתרי תיירות פופולריים ברחבי העולם (בין היתר כיכר טיאננמן בבייג'ינג שם בוצע טבח ב־1989), הייתה אחת העבודות האקטיביסטיות הראשונות שלו והטובה שבהן. הסדרה זכתה לתהודה עולמית, לשלל חיקויים וגם להסתבכויות עם ממשלת סין, שלא אהבה את האקטיביסט הנמרץ.

היס מן
דאו כימיקלים, 2004

בסוף שנות ה־90 האמנים והאקטיביסטים אנדי ביכלבאום ומייק בונאנו הגיעו למסקנה ששינוי אמיתי בעולם אפשרי רק על ידי פעולות ממשיות במציאות. במשך כמה שנים ערכו השניים עשרות מתיחות סאטיריות שנועדו לחשוף את הצביעות והאכזריות של חברות ותאגידים קפיטליסטיים. "דאו כימיקלים" היא הידועה והאפקטיבית שבהן – היס מן התחזו לדובר ענקית הכימיקלים שאחראית על האסון התעשייתי הגדול ביותר בהיסטוריה שבו נהרגו אלפי אנשים כתוצאה מדליפת גז, והכריזו בריאיון ב-BBC כי בכוונת החברה לפצות את נפגעי האירוע במיליוני דולרים. המתיחה עלתה לדאו כימיקלים בצניחת מניות, ולצמד היס הביאה תהילת עולם והמשך פעילות ענפה.

• מחאה
• תרבות מנצחת
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אבי גיבסון בר-אל

מי שהתפטר מניהול פסטיבל עכו, הפסטיבל הוותיק והשני בגודלו בישראל, בטענה להתערבות ממשלתית בתכני הפסטיבל, הפך מזמן לסמל הרזיסטנס של האמנים. גיבסון בר־אל ממשיך גם היום ליצור תיאטרון אחר במלוא מובן המילה. אצלו כל ביצוע למחזה קלאסי מוסט היישר אל הפצע הישראלי המדמם – "המשרתים", "Blasted", "אסקוריאל".

עינת ויצמן

ויצמן גרמה, בבלי דעת, לשינוי פניו של פסטיבל עכו, והיא ממשיכה בפעילות תיאטרון רדיקלית גם היום. ב־2017 היא הייתה אמורה להעלות במסגרת התחרות את "אסירי הכיבוש" כהמשך ישיר לעיסוק שלה באספקטים הנפיצים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – האסירים הביטחוניים, הריסות הבתים וכו', ובכך הייתה סדין אדום למדיניות המתהווה של השרה.

עוד כתבות מעניינות:
חמישה ספרים שהוציאו את השלטונות מדעתם
10 שירי מחאה ענקיים שעדיין עושים צמרמורת
לנין היה פטרייה: 10 הרגעים הסאטיריים הכי חריפים בטלוויזיה

אריאל ברונז

ברונז זכה להיכנס לדפי ההיסטוריה של התרבות העברית בזכות דחיפת הדגל לישבנו מיד לאחר נאום השרה בוועידת התרבות של הארץ, אבל עיקר פועלו האמנותי הוא כמורה לשייקספיר בניסן נתיב ובמסגרת תיאטרון קליפה התל אביבי, כולל העבודה "Love the Juice" שמתוכה ביצע את הקטע באותה ועידה. ברונז ממשיך לאתגר את הטעם התרבותי המקומי בעבודותיו, עליהן קיבל לאחרונה את פרס האמן המבטיח מעיריית תל אביב־יפו במסגרת פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה.

הזמן המקביל

זרעו של חוק הנאמנות נטמן אי שם במגדל הנביאים החיפאי, מקום מושבו של תיאטרון אל־מידאן, לפני יותר משלוש שנים. עם כניסתה לתפקיד במרץ 2015 קיבלה שרת התרבות מתנת סיפתח לכהונתה הסוערת וההיסטורית – התיאטרון הערבי הגדול בישראל הוגש לה על טס מכסף. משפחתו השכולה של החייל הנרצח משה תמם התלוננה על ההצגה "הזמן המקביל" שסיפרה את סיפור רוצחו של תמם, המחבל ואליד דקה. השרה נרתמה למאבק בחתרנות של אמני התיאטרון הישראלי ואת שאר העלילה הכוללת מנשקי מזוזות, גרבוזים וקוטלרים תוכלו לראות בפרק הבא של "עמוד האש – הגרסה הדיסטופית".

אל נקמות

איתי טיראן, שביים את ההצגה בקאמרי, היה עד לא מזמן נציג בולט של מאבק האמנים למען חופש הביטוי, בעודו בלב הממסד. אפילו הוצע לו תפקיד המנהל האמנותי של הקאמרי, אך הוא סירב וחתך לברלין עם משפחתו. העיבוד והבימוי שלו למחזהו הקלאסי של שלום אש, על "צדיק" בשטייטל שמנהל בית בושת בקומת המרתף וחיי מסורת בקומה העליונה, הוא פורץ, נועז, חתרני ורב רושם, בדיוק כמו בתקופת כתיבתו.

בורדל טוטאל

שחקן אחר בקאמרי, רועי אסף, זוכה פרס אופיר לקולנוע ופרס התיאטרון, הוא גיבור נוסף של מהפכת התרבות וייזכר כמי שהתפרץ לבמה בטקס פרסי אופיר שבו יצאה השרה בהפגנתיות מהאולם בזמן ביצוע שיר של מחמוד דרוויש. בשנתיים האחרונות הוא מעלה את הקברט הזה באולמות אלטרנטיביים משתנים ברחבי תל אביב ומשלב, כדרכו, ג'אגלינג ואמנות קרקס, ועושה קרקס מדמות השרה בביצוע קריקטורה בלתי נשכחת.

סמדר יערון

יערון שומרת על המסורת של מרכז תיאטרון עכו כסמן הצפוני של תיאטרון הפרינג' הישראלי, בסדרה של עבודות אחרונות שלא חוששת לרגע לעסוק בסכסוך, בהשראת המרקם האזרחי בעכו, עיר מגוריה. "אום מוחמד", "נוואל" ו"הערבי האחרון" נותנות פתחון פה לנרטיב הערבי המודר מהתרבות הכללית. גם יערון, כמו אמנים אחרים, אינה חוששת להתבטא בעודה מקבלת את שכרה כמנהלת אמנותית ממנהל התרבות.

רות קנר

קנר וקבוצת התיאטרון שלה זוכים לתמיכה מהגבוהות ביותר לקבוצות התיאטרון, ולא בכדי – הצגותיה זוכות להתלהבות ברחבי העולם. אמנם קנר עוסקת בעיבוד בימתי לחומרים ספרותיים, באמצעות מינימליזם היפר אסתטי והומור מצוין, אך המתחים הפוליטיים תמיד מהווים רקע מטריד להתרחשויות ומאירים את מופעי המעמקים בתת מודע התרבותי שלנו, כמו ב"דיוניסוס בסנטר", שבה דיזנגוף סנטר הפך להתנחלות על חורבות הכפר הערבי שעמד שם בעבר.

נדב בושם

מי אם לא המשוררת הבדויה שמחה בביוף, מנהלת מרכז הפרינג' של חברון, מייצגת נכונה את רוח הזמן. בשנים האחרונות היא הייתה נוכחת בכל צומת מכריעה בחיי התרבות, בכל ספין של השרה, ממש "לירן חולצה אפורה" של התרבות. אנו קוראים להעניק את פרס היצירה הציונית לנדב בושם, שאחראי לדמות הנהדרת הזו.

מלכת אמבטיה

אי אפשר בלי ימי הזוהר של התיאטרון הישראלי הנשכני. כולנו זוכרים את המחזה המדובר של חנוך לוין, אבל הוא לא היה לבד במערכה. יש כמובן את נסים אלוני, שהנועז והפוליטי במחזותיו הוא דווקא הצורה; אופרת הרוק "מאמי" ו"גורודיש" של הלל מיטלפונקט; "השיבה לחיפה" על פי רסאן כנפאני בבימוי סיני פתר; "הטווס מסילואן" של עלמה גניהר בתיאטרון יפו על ההתנחלות בשכונה המזרח ירושלמית; "כתר בראש" של יעקב שבתאי ועוד ועוד.

• מחאה
• תרבות מנצחת
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

תפילין
יונה וולך

רצועות עור שחורות המתהדקות על הגוף בריטואל בעל אופי פולחני, זהו ללא כל ספק חומר הגלם שממנו עשויות פנטזיות אירוטיות. מוזר שעד פרסום השיר "תפילין" דורות רבים של יהודים ראו בערכת התפילין תשמיש קדושה ותו לא, ובכל מקרה הם לבטח לא נהנו מהארת העיניים שזימנה להם המשוררת, ובייחוד לא מהשורות "העבר אותם על הדגדגן שלי/ קשור בהם את מותני/ כדי שאגמור מהר". סגנית שר החינוך מרים גלזר-תעסה אמרה עם פרסום השיר כי "וולך פשוט מופרעת… בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו… זה גל עכור… אנרכיה", ובכך חתמה התבטאות שכל יוצר דיסידנטי היה יכול רק לחלום עליה.

סיפור חרבת חזעה
ס' יזהר

הדיון בדבר הנכבה והכחשתה איננו נרטיב שניצת בקרב הציבור הישראלי רק עם קולותיהם המתלהמים של "אם תרצו", וגבולותיו לא היו תמיד מסדרונותיהן הצרים של פקולטות אחדות במוסדות אקדמיים. ב"חרבת חזעה", שפורסם ב־1949, הנכבה כבר מוצגת כפשוטה בפני הקוראים היהודים, וכל זאת במילותיו של סופר ישראלי, לוחם מלחמת 1948, המצנן את הגאווה הלאומית בתקופה שבה אין היא יודעת את עצמה. כ־30 שנה לאחר מכן שידור העיבוד הטלוויזיוני של הרומן בערוץ 1 עורר מחלוקת שהגיעה עד בג"ץ, שלבסוף אישר את שידורו של הסרט.

עוד כתבות מעניינות:
10 שירי מחאה ענקיים שעדיין עושים צמרמורת
בגדנו בספרות, הפכנו אותה למשרתת של המשטר
לנין היה פטרייה: 10 הרגעים הסאטיריים הכי חריפים בטלוויזיה

פסוקי השטן
סלמן רושדי

טוב לדעת שמעמדה של הספרות בשלהי שנות ה־80 היה חזק מספיק כדי שספרו של רושדי יוחרם במדינות דרום אפריקה, פקיסטן, ערב הסעודית, מצרים, סומליה, בנגלדש, סודאן, מלזיה, אינדונזיה וקטאר. אייתולה חמינאי אף הציע פרס של 3 מיליון דולר על ראשו של הסופר. בעולם המודרני, אין להקל ראש בכך שמילים נחשבות למסוכנות כל כך – בהקשר זה מילים המזלזלות בנביא מוחמד ועושות שמות בקוראן.

ארכיפלג גולג
אלכסנדר סולז'ניצין

במדינות ברית המועצות ספרו של סולז'ניצין אושר לפרסום רק עם נפילת המשטר ב־1990. מדובר היה בעדות החשובה ביותר שיצאה ממדינות חבר העמים על הזוועות שנעשו תחת השלטון הסטליניסטי, ובכתב ביקורת מסוכן ליציבותו של המשטר הקומוניסטי. בעקבות כתב היד שאותר על ידי הקג"ב, עדות ביוגרפית של סולז'ניצין משהותו במחנה עבודה מ־1945 עד 1953, ופרסומו של הספר בפריז, הוגלה סולז'ניצין מארצו, אזרחותו נשללה, ואת פרס נובל לספרות צריך היה לקבל בגבולות השגרירות השבדית במוסקבה.

ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה
המרקיז דה סאד

רבים מכתביו של סאד נכתבו בכלא, בכל זאת קשה להאמין כיצד הצליח סאד לכתוב תכנים כה בוטים בתקופתו, שנות המהפכה הצרפתית, שגם היום היו מתקבלים אך בקושי. ז'וסטין היא נערה המאמינה בטובו של אלוהים, ופעם אחר פעם אחר פעם נענשת על תמימותה, באופנים ובתיאורים שהיו מביאים את מירי רגב לכדי עילפון. זהו רומן בוטה, מטורף, לפרקים מעייף (כל פורענות מינית מלווה בנאום תוכחה מאורך) – המוכיח שהליברליות איננה בהכרח הולכת יד ביד עם משך ההיסטוריה, שכן ספק אם החברות הדמוקרטיות של זמננו היו מצליחות להכיל תת תרבות מופרעת כתת התרבות הליברטינית.

מישל וולבק
כניעה

ככל שהפוליטיקה הולכת ומתמזגת עם עולם המדיה והריאליטי, וככל שהדמוקרטיה המערבית מכילה בגבולותיה מוטציות קיצוניות יותר ויותר, מלאכתו של היוצר הדיסידנט הולכת ומתקשה; לא ברור מהיכן עוד ניתן לאגף את השלטון, שבעצמו מאמץ מידה הגונה של פרודיזציה. ממש לפני ארבע שנים הצליח וולבק לחולל סערה רבתי בצרפת עם "כניעה", רומן המנבא שלטון מוסלמי בצרפת בשנת 2022. "כניעה" התנקש בשיח התקינות הפוליטית לא משמאל ולא מימין, אלא מנקודת מבטו הדקדנטית והחד פעמית של וולבק.

• מחאה
• תרבות מנצחת
• ספרים
• תרבות