טיים אאוט timeout

50 סדרות להעביר איתן את יום כיפור

| מאת: כתבי Time Out

אספנו קומדיות, דרמות, סדרות מתח ואנימציה, חדשות על המסך וקלאסיקות - אבל אך ורק סדרות מצוינות. כל מה שאי פעם תצטרכו כדי לעבור את היום הזה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/07/sizes/Untitled-1_H2_wo_680_382.jpg
סדרות

מחפשים סדרות ליום כיפור 2017? יש ים סדרות מומלצות שכדאי לכם להשלים. קבלו רשימה ארוכה במיוחד, שבטוח תיתן לכם רעיון לבינג' איכותי. הצצתם ובכל זאת לא נדלקתם? מעוניינים במשהו קצר יותר? ערכנו בשבילכם גם רשימה של סרטים ליום כיפור.

>> וגם: כך תקבלו פיצוי על השבתת ה-VOD ביום כיפור

Stranger Things

סדרת המתח המד"בית עד אימה הזו ריתקה אליה בעונתה הראשונה צופים שאסתטיקת האייטיז עשתה להם את זה ושהתוכן החייזרי והמיסתורי רטט להם בכל הגוף. ובצדק. מדובר בסדרה שמשייפת לכדי שלמות את שני הסטיבנים: האימה של קינג והמד"ב של ספילברג, ועושה את כל זה עם קאסט של ילדים על סף גיל ההתבגרות ששובים את הצופים בכחש. העונה השנייה בפתח.

סיפורה של שפחה

אליזבת' מוס מככבת בסדרה הכי מדוברת של 2017, "The Handmaid's Tale", שבה את ממשלת ארה"ב החליף בהפיכה אלימה משטר נוצרי פונדמנטליסטי שמנצל את הנשים היחידות שנותרו פוריות כדי להביא ילדים לבכירי רפובליקת גלעד החדשה (שגם הם, ברובם, כבר לא פורים בעולם הבדיוני-אבל-לא-כל-כך של הסדרה). אחרי שתראו את זה תתקשו לא להסתובב בעולם ולראות סביבכם מציאות שהולכת ונהיית דומה יותר ויותר לדיסטופיה המזעזעת הזאת. אבל היי, "We've been sent good weather".

GLOW

קומדיה מקורית על ליגת האבקות דלת תקציב לנשים בלבד באייטיז שמטשטשת את גבולות הפמיניזם.  ברי היא רות וויילדר – שחקנית שנאבקת על תפקידים קטנטנים בלוס אנג'לס של שנות ה־80. התעלול הקטן שעשתה באודישן לא משיג לה את התפקיד אבל שולח אותה לאודישן אחר, והיא מוצאת את עצמה חלק מהקמתה של ליגת היאבקות (סטייל WWF) לנשים בלבד: "Gorgeous Ladies of Wrestling". זהו, אגב, סיפור בדיוני על ימיה הראשונים של ליגה אמיתית לגמרי שקרבותיה שודרו בטלוויזיה בכבלים בארצות הברית באותן שנים.

Love

ג'אד אפאטו הוא האב ורוח הקודש של המאחרים להתבגר. הוא עבד עם לינה דנהאם, שינן את הנוסחה ועבר לשתי עונות של “Love”. אמנם אין בה את מנעדי הרגש של "גירלז", אבל היא זורחת כקומדיה רומנטית בעידן שבו הז'אנר מתפתל בשאלות קיומיות ובדם קרוש. "לאב" הוא סיפור הידידות, הזיונים והאהבה של גאס (פול ראסט) ומיקי (ג'וליאן ג'ייקובס); הוא חנון, מדולדל, ידען ומעצבן; היא שרוטה, נרקוטית, מינית ומשחקת. יחסי הכוחות ביניהם משתנים כמו תכונות האופי, מהר ובקלות דעת, אבל זה לא מפריע לצפייה אינטנסיבית בשתי העונות (כשהראשונה מתעלה על השניה).

לגיון

"Legion" של מארוול היא הדבר הכי מבולגן בטלוויזיה, וזה לאו דווקא רע. אי-הסדר הצבעוני של הסדרה מתכתב עם המתרחש בראשו של גיבור הסדרה, דיוויד הולר (דן סטיבנס, ״אחוזת דאונטון״), שאובחן בגיל צעיר כסובל מסכיזופרניה, ואנו פוגשים בו כשהוא מאושפז במוסד פסיכיאטרי. כל חייו אמרו לו הרופאים שהוא ״לא בסדר בראש״, והוא חי עם האבחנה הזו. מפעם לפעם התגנב למוחו החשד שאולי בכל זאת הוא יודע משהו. אולי זה לא הכל בראש שלו. זה שאתה פראנויד לא אומר שלא רודפים אחריך, ודיוויד הולר רדוף. מפגש עם צעירה מסתורית שמגיעה למוסד הפסיכיאטרי מאלצת אותו להתמודד עם החששות האלו ולהתבונן פנימה, אל מעבר לסכיזופרניה.

Broad City

והנה אחת שלא לוקחת את עצמה ברצינות. "ברוד סיטי" היא תרכיז סמיך של ההוויה הניו יורקית-יהודית, ובפרט של שתי החברות אילנה ואבי. אחת סטלנית, פרזיטית, פסיבית אגרסיבית ומאמצת קודים של תרבות שחורה שלא לצורך. השניה נגררת, מנקה ערווה מאסלות, נדפקת, דקדקנית ונכשלת בתדירות גבוהה. "ברוד סיטי" נקייה מיומרות אמנותיות, ליצנית ומשתוללת עם הנונסנס שקידם אותה כשעוד היתה סדרת רשת בעריסה (ולפני שאיימי פולר אהבה ועזרה בהשגת חוזה עם קומדי סנטרל). לכל מי שזקוק להומור נקי מבולשיט.

הוראס ופיט

אם זה נראה כמו תיאטרון, הולך כמו אופרת סבון ומגעגע כמו קומדיה – זו כנראה סדרה נסיונית של לואי סי.קיי. אולי יכולות המשחק של מי שעשה קריירה בלגלם את הדמות של עצמו הן לא מהמבריקות שנראו על המסך, אבל עם הסדרה הזו התגלה שסי.קיי יכול לקחת רמה אחת למעלה את התהום הקיומית שנפערת מתחת לכל דבר ש"לואי" עושה. "Horace and Pete" היא מופת של ריאליזם פיוטי, ששואב את כוחו מהמינימליזם של הסצנות (כמעט כולן מצולמות בשני לוקיישנים מצומצמים) ומהעלילה הפשוטה.

כי משפחה מפורקת ומעוותת זה חומר גלם זול, אבל החופש היצירתי של הסדרה הזאת – ששוחררה להורדה באתר של סי.קיי עצמו – איפשר מונולוג רצוף של 20 דקות בקלוז-אפ ושתיינים קבועים על הבר בתפקיד מקהלה יוונית. כל דקה בסדרה הזו, על משפחה שלא מצליחה לנהל לא עסק, לא יחסים ולא שיחה כנה, מכילה עוצמות של רגש עצור, על סף העצירות. בסופו של דבר משיג כאן סי.קיי הישג גדול: סדרת טלוויזיה שגם גורמת לצופה להתייפח מבכי וגם מצליחה להיות אמנות לכל דבר.

Insecure

"אינסקיור" היא מן בת כלאיים של "גירלז" ו"ברוד סיטי". היא עוסקת בחברויות, בשחיקה ובכל מה שקורה בבלוק של יוצרת הסדרה איסה ריי, ויש בה כמויות סיטונאיות של צחוקים, מודעות עצמית ורפרנסים תרבותיים-שחורים. ריי, כמו הבנות של ברוד סיטי, התחילה כסדרת רשת וסיימה ב-HBO, זאת שתמיד מעיזה קצת יותר. ואם לנסות למקם אותה בציר האיכות – היא נמצאת שם, למעלה, מעל הרבה אחרות. הימור קל: היא גם לא תאבד גובה בעונה השנייה, שמצולמת בימים אלה (נ.ב: תודה על לורנס).

Adventure Time

אבות נוטשים, פילוסופיה מורכבת, תיאולוגיה שימושית, אהבות נכזבות, דיכאון, מחלות נפשיות ותהיות אקזיסטנציאליסטיות. ופלוצים. המון בדיחות פלוצים. ספק אם תמצאו סדרה שמכילה את כל הנ"ל ועוד מצליחה להפוך את כל המערבולת הרגשית הזו למהנה. אבל יש – "הרפתקאות פין וג'ייק", והיא מוזרה אף יותר מכפי שזה נשמע. בחסות של סדרת פנטזיה מצוירת לילדים מסתתרת אחת הסדרות המורכבות, המרגשות, החכמות והמתוקות של השנים האחרונות – הרפתקאותיו של הילד האחרון בעולם פוסט אפוקליפטי יחד עם חברו הטוב ביותר, כלב צהוב משנה צורה וחובב סנדוויצ'ים, שנלחמים כנגד הנבל הכי מעורר חמלה בפרקי זן של 10 דקות בכל פעם. גם אנחנו לא חשבנו שאי פעם נחזור לצחוק, להתרגש ולבכות מסרט מצויר, אבל מסתבר שגם למבוגרים מותר להתרגש.

דברים טובים יותר

בשתי מילים: פמלה אדלון. זאת שקצת שאהבנו בלואי, זאת שאנחנו רוצים לנשק ב"Better Things". הסיפור הוא סמי-אוטוביוגרפי, מלווה בסיי קיי כיוצר וכותב (לצד אדלון) ועמוס בתלאות של מבוגרים, דכדוך והאינרטיות שתמיד עובדת. סאם פוקס היא שחקנית, גרושה, מגדלת שתי מתבגרות וילדה, לפעמים עושה סטוצים. היא כבר התפכחה מאשליות/הבטחות שווא ולמדה איך להישרט ולצאת מזה בחיים, ולכן גם אין בסביבה שלה אידיוטים מפונקים. בלי להפריז בחשיבותה, "דברים טובים יותר" כל כך נבונה, שיש בכוחה לחלץ מכל מה שמייאש ומדכא בהתבגרות מואצת.

הנותרים

"הנותרים" קיבלה רק תרגום חלקי לעברית. הנותרים, אלו שנותרו אחרי שביום אחד, במפתיע ובלי סיבה, נעלמו בבת אחת 2% מאוכלוסיית העולם, הם גם "השאריות" בשם הסדרה "The Leftovers". הם הדבר שמשליכים לפח בלי תשומת לב, והם עצמם עושים עבודה יפה בלהשליך את העולם ומה שנשאר ממנו לאשפה. בשלוש העונות של "הנותרים" ראינו באופן מפורט מאוד מה עושה החיה שהיא האדם כאשר מטלטלים לה את הכלוב – היא מתאבדת, היא משתגעת, היא ממציאה כתות ואמונות. היא גם ממשיכה להיאחז בציפורניים במה שאפשר – היא מתאהבת, ושונאת ומזדיינת.

Fleabag

לפני הכל, פיבי וולר־ברידג' היא שחקנית מופתית. כשהיא מאוננת על נאום של אובמה, היא עושה את זה בדיוק כמו שאפשר לדמיין אוננות על נאום של אובמה – חפוז, מול הלפטופ, עם חטיף ביד. שירות הסטרימינג של אמזון קלט מהר מאוד את דרגת ההומור והאינטלקט, שלפעמים מתבוסס בתוך אוקוורדנס מטריד, והוסיף את "פליבג" לשירותיו, ללא הבדל מין ומבטא (בריטי). וול-ברידג' לא רק מתחה סטנדאפ בכיכובה על גבי שישה פרקים של סדרת דרמה-קומית, אלא גם אימצה טכניקות וודי-אלניות של פניה ישירה למצלמה בסדרה מאוד לא וודי-אלנית, פמיניסטית ומלאת סתירות. וזאת, אם כבר, מורכבות מהסוג הקל והמגניב ביותר.

האחיות המוצלחות שלי

גלית חוגי ונועה ארנברג יצרו את הסדרה המקומית שהכי נושקת לז'אנר הקומי-סלפי. היא מהנה, יש בה רגעים לוקאליים שכורכים אותה בשורשים ישראליים (השירות הצבאי של מור, העבודה של אורית במערכת החינוך) ואת נלי תגר שמקרבת אותה לגיהנום הנורא, הגלובלי, שנקרא "דירות שכורות בעשור השלישי". "האחיות המוצלחות שלי" היא ניסיון ראשון, אינטליגנטי ובסופו של דבר מוצלח ליצור חיבור שלם לכל מה שפגום בחיים שכאן ושם, בישראל ומחוץ לה – ולצחוק על זה. כי זה לא שיש משהו טוב יותר לעשות.

Looking

"לוקינג" היא תזכורת לכך שסצנת הגייז קיימת – קודם כל – מחוץ לגבולות הסטריאוטיפים שלה, ושוקקת בטבעיות בסן פרנסיסקו. הביקורות נעו בטווח שבין ריאליסטית למרוסנת, ו"לוקינג" סחבה אותן על גבי שתי עונות וסרט שחתם אותה באופן סופי. היא רחוקה שנות אור מ"הכי גאים שיש" וקרובה מאוד לעניינים שעד כה היו שייכים בבלעדיות לפורומים לבנים והטרוסקסואליים. מבחינה אסתטית, מעולם ולעולם לא ראינו ונראה יותר זקָנים מזה.

טווין פיקס

בתחילת שנות ה־90, "טווין פיקס" ולינץ' הגדירו מחדש מה אפשר לעשות בטלוויזיה אם רק מתייחסים אליה באותו כובד ראש ותשוקה ומחויבות כמו לקולנוע, ערבבו ז'אנרים כאימה, קומדיה, אופרת סבון ופנטזיה בטירוף של אלכימאי, התעלמו מקונבנציות סיפוריות ובעיקר פתחו דלת להרבה מאוד סדרות שהלכו בעקבותיהם.

בעונה החדשה, שעלתה אחרי 25 שנה, החלומות המסויטים, הזליגה בין הפנטסטי למציאותי, האמריקנה האיטית שמסתירה ריקבון, וכל שאר הטיפוסים המנותקים והתמוהים של טווין פיקס – כולם עדיין שם, שמורים יפה למי שחיכה בסבלנות, אפקטיביים כתמיד. זה מפתה, דוחה, מכוער ויפהפה בדיוק כמו אז, ואין תחושה של בגידה במקור או במי שצפו בו. בשביל קאמבק של אחרי יותר משני עשורים, זה באמת כל מה שאפשר לבקש.

Fresh Off The Boat

"Fresh Off the Boat" היא מעין "כולם שונאים את כריס" הבאה. אבל במקום משפחה שחורה, יש כאן משפחה שבה ההורים היגרו לארצות הברית מסין, ואילו הילדים נולדו כבר בארצות הברית – מה שלא מפריע להם להיות חריגים למדי בשכונה לבנה בפלורידה של אמצע שנות ה־90.

אה, והכי חשוב: זה מצחיק. לא רק כי מדובר בקומדיה האמריקאית הראשונה זה שני עשורים שמתרכזת במשפחת מהגרים אסייתית (הקודמת הייתה "All-American Girl", בכיכובה של הקומיקאית מרגרט צ'ו, ששודרה גם היא ב־ABC ב־1994 ושרדה עונה אחת בלבד). בזכות הגיוון הזה, הבדיחות באמת מרגישות טריות והסטריאוטיפים עוד לא נשחקו עד תום, מה גם שיש כאן צוות כותבים מוכשר שיוצר בדיחות אינטליגנטיות למדי. ב־ABC כבר הזמינו עונה שנייה.

האפיפיור הצעיר

רבות נכתב ודובר על כך שהעידן הזה הוא עידן הטלוויזיה, ושהקולנוע כבר איבד את הבכורה, אבל נדמה שעד שלא הגיע סורנטינו והביא את האסתטיקה הגרנדיוזית שלו ("יפה לנצח", "נעורים") למסך הקטן, לא באמת ראינו כלום. "The Young Pope", שעונתה הראשונה הורכבה מ-10 פרקים, מעמידה בדמות הפרוטגוניסט אפיפיור אמריקאי טרי שנדמה שעושה הכל כדי להרגיז ולהפוך עליו את כל העולם הקתולי. זה נשמע כמו קונספט ארכאי, אבל סורנטינו מצליח לגרום לזה להיראות הכי "פרש" שאפשר, עם ג'וד לאו שמבריק בתור האפיפיור הצעיר שמכיר ומנצל את היכרותו עם כל הרפרנסים התרבותיים הרלוונטיים והמנהגים של העולם ה"חילוני" כדי לתמרן את העולם. גם הדמויות והקונספירציות סביבו מעוצבות בדייקנות ורגישות, ובסופו של דבר נרקמת רשת עלילתית ואסתטית מרשימה ביותר. מרשימה לא פחות היא ההתייחסות של הסדרה לפונדמנטליזם הדתי המתעורר, באופן בלתי שגרתי ובלי טיפת פלקטיוּת.

הבלש המזמר

נקודת המוצא של "The Singing Detective" הייתה צנועה ממילא: בעת שבטלוויזיה האמריקאית הועלו על נס אופרות סבון עתירות תקציב, משתתפים וזמן מסך, בצ'אנל פור הבריטי הפציעה למסך בדצמבר 1986 סדרה בת שישה חלקים, על פי המודל המקובל בטלוויזיה המקומית, עם אסתטיקה שאיננה משוכללת בהרבה מזו של "קרובים, קרובים". מה שקנה לה מקום ברשימת סדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים היה, אם כך, הסיפור בצורתו הגולמית והמזוקקת ביותר. כמו במרבית יצירותיו, גם ב"בלש המזמר" אימץ התסריטאי דניס פוטר קו של מחבר מודרניסטי ובחר לו דמות ראשית אחת – הסופר הבלשי פיליפ מארלו – המפורקת לגורמים מול עיני הצופה בצורת גילוי וכיסוי ובאמצעות מספר קווי עלילה: פלאשבקים, כתביו המומחזים של מארלו עצמו והממתק האמיתי ביצירה הפוטרית – הפסקול המיזמר בקולותיהן של הדמויות, כאשר העלילה קופאת לכמה רגעים של חסד. בתום ששת החלקים תרגישו כאילו סיימתם לקרוא רומן כתוב לעילא, ותודו לפורמט הבריטי על כך שלא מצפות לכם עוד שש עונות שיפרמו את מה שכבר הודק במומחיות כה רבה.

ריק ומורטי

"Rick and Morty" היא הסדרה הכי טובה שיש בטלוויזיה. זה כאילו הדברים הכי חשובים בעולם השתלבו לתוך פרקים מהודקים של 22 דקות רועשות ודחוסות: המוח של דגלס אדמס התפוצץ באלפי צבעים ותקלות מחרידות ונשפך למסך אליו דחסו את מרטי ודוק מבחזרה לעתיד על כדורים קשים, עם מרשם ובלי. זה נשמע כמו כאב ראש כאוטי אבל זה בעצם גן עדן פסיכדלי.

בדרך למטה

היופי ב"Eastbound & Down" (שודרה בישראל תחת הכותרת הסבירה מינוס "בדרך למטה") הוא כמה שהיא תופסת אותך לא מוכן להיחשף למה שהיא באמת. היא מתחילה כקומדיה הרפתקנית ופרובוקטיבית טיפוסית לימי פוסט-ג'אד-אפאטו (בטרם יצאה, הקרדיט המשמעותי היחיד של היוצר שלה, ג'ודי היל, היה בקומדיה אפלה מהצפוי עם סת' רוגן, "Observe & Report"). קני פאוארס, שחקן בייסבול עם הרבה יותר אגו מכישרון, יורד מגדולתו בעקבות סדרה של שערוריות ונאלץ לחזור לעיירה בה גדל. הוא מסניף שורות, חוגג עם חשפניות ובינתיים מתחזק דיי ג'וב מדכא בתור מורה מחליף לספורט, וכמובן, זומם את חזרתו לאור הזרקורים. עד כה הכל כצפוי. אבל מתישהו באמצע העונה הראשונה (בסך הכל יש כאן ארבע עונות קצרות, באזור ה-7-8 פרקים) "איסטבאונד" מגלה את הלב שלה. קני הוא דמות נלעגת, טראגית, מעוררת רחמים ומרגשת לאללה. הוא חי בעולם אבסורדי מלא בטיפוסים מפוקפקים, אבל לכולם יש רגשות. כולם קריקטורות, אבל קריקטורות חיות. הטון הכללי של סדרות מאוחרות יותר, כמו "בוג'אק הורסמן", חייב המון ל"איסטבאונד", שלא זכתה למספיק תשומת לב בארץ.

הרומן

"The Affair" של "שואו טיים" היא לא סדרה קלילה שמרדימה את המחשבות. כבר משיר הפתיחה התת ימי והקודר (שממש לא עושה חשק לדלג עליו), אפשר להבין שהצפייה הולכת להכאיב. את הסדרה יצרו יחד המפיקה והתסריטאית שרה טרים ("בית הקלפים") והבמאי והתסריטאי הישראלי חגי לוי ("בטיפול", "שבתות וחגים"), שנטש לאחר שתי עונות בשל חילוקי דעות יצירתיים.

את הדמויות הראשיות מגלמים דומיניק ווסט (מקנולטי מ"הסמויה") ורות וילסון (אליס מ"לותר") הבריטית היפהפייה שיכולות המשחק שלה צוללות עמוק-עמוק, הרחק מקצה הקרחון. כל פרק בסדרה מורכב משני חלקים (לעיתים אף יותר), כך שהצופה נחשף לשני הצדדים בסיפור האהבים האסור והיצרי בין נואה סולווי, איש משפחה וסופר ניו יורקי מצליח, לבין אליסון לוקהארט המלצרית מלונג איילנד. הצפייה הראשונית עלולה להיות מבלבלת, אבל ברגע שמתרגלים קשה מאוד לעצור, והבלבול הופך הכרחי כדי להבין את מורכבות הדמויות. עד כה שודרו שלוש עונות והרביעית עתידה לעלות לשידור במהלך השנה הקרובה.

פארגו

האחים כהן אמנם לא כתבו או ביימו את "Fargo", וגם לא באמת מדובר בעיבוד טלוויזיוני לסרט המופתי של האחים האמריקאים-יהודים המבריקים, אבל כשמתגברים על הרתיעה הראשונית מהטלוויזציה של האחים כהן, מתגלה יצירה מצוינת. כמו הסרט המקורי, הסדרה עוסקת באנשים רגילים שמסתבכים בטעות עם האנשים הלא נכונים ומתגלגלים לקומדיה של טעויות בלתי נגמרות. זה לפעמים מצחיק, לפעמים מכמיר לב, ותמיד חד באופן מאוד כהני.

שלוש העונות עמוסות בכוכבים (בילי בוב ת'ורנטון ומרטין פרידמן בעונה הראשונה, קירסטן דנסט ופטריק ווילסון בשנייה, יואן מקגרגור בשלישית) וכל אחת מהן מתרחשת בשנה אחרת, אבל כולן חולקות עולם ערכים ותימת-על משותפת – על פי מה פועל עיקרון השכר והעונש? למה אנשים פשוטים מסתבכים בצרות? אם האדם טוב או רע מטבעו? מה מקומו של אלוהים בעולם האדם? בקיצור, שאלות שהאחים כהן מתעסקים איתן, רק בקצב ואסתטיקה טלוויזיונית.

המופע של לארי סנדרס

סליחה על הקלישאה אבל אם עדיין לא ראיתם את "The Larry Sanders Show" אתם באמת חייבים את זה לעצמכם. הקומדיה פורצת הדרך של גארי שנדלינג, על מאבקי האגו מאחורי הקלעים של תוכנית לייט-נייט אמריקאית, נראית מרעננת ומקורית גם עשרים שנה אחרי שירדה מהאוויר. למרות ששודרה במקביל ל"סיינפלד" (שלקחה ממנה את רוב תשומת הלב בזמן אמת) קשה להפריז בחשיבות של "לארי סנדרס" בעיצובו של ז'אנר חדש של קומדיה טלוויזיונית, שמנסה לייצג משהו שקרוב יותר לבני אדם אמיתיים.

"לארי סנדרס" חופרת ברגעים הכואבים ביותר ביחסים בין בני אדם ומוצאת שם מלא רקבון, טיפשות, יהירות ואגו, אבל גם המון אהבה. כמו ששנדלינג (שהלך לעולמו בשנה שעברה) אמר בעצמו: "זאת קומדיה על אנשים שאוהבים אחד את השני, אבל השואו ביזנס נכנסים באמצע". מהפרק הראשון ועד לאחרון הסדרה חותכת בבשר החי ואיכשהו מצליחה להצחיק בטירוף למרות הכל. חוץ מזה, נדמה שמעולם לא נכתבה דמות קומית מדהימה יותר מהאנק קינגסלי, האבא הרוחני של דוויד ברנט, מייקל סקוט, וכל אגו מניאק חסר מודעות ונוגע ללב שראיתם בטלוויזיה.

שובר שורות

יצירת המופת של וינס גיליגאן נחשבת בעיני רבים לסדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים (באתר IMDB היא שנייה רק ל"משחקי הכס"), וקל מאוד לנמק את הבחירה הזו. אפשר לדבר על המשחק המהפנט של בריאן קרנסטון ושל שאר חברי הקאסט, על איך שהסדרה הזו נראית ונשמעת, וכמובן על העלילה המותחת ועוצרת הנשימה, אבל יכול להיות שמה שעשה את "Breaking Bad" מה שהיא, הוא בעיקר מסלול התלאות הפסיכולוגי שהיא מעבירה את הצופים שלה. בבסיסה עוסקת הסדרה באדם הכי טהור ונקי בעולם – מורה לכימיה שמגלה שהוא חולה בסרטן, שרק רוצה להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו לפני שהוא הולך לעולמו. רק שלאט לאט הוא הולך והופך לברון סמים מסוכן ורצחני.

וולטר ווייט עובר לאורך שש עונות הסדרה תהליך הדרדרות מוסרי מוחלט, מהדבר הכי טוב וטהור בעולם לדבר הכי אכזרי, נבזי ובוגדני שיש. במהלך הצפייה בסדרה, תהליך דומה עובר בעצם גם על הצופה, מבלי שישים לב. הוא הרי מתאהב בווייט ורוצה בהצלחתו, גם כשהיא דבר שלילי לכל הדעות, ומחכה שהדמויות הטהורות יחסית ייעלמו מהתמונה כי הן רק פה כדי להציק. וולטר ווייט הופך ב-62 פרקי הסדרה למניאק הכי גדול בעולם, ובלי שתשימו לב, וינס גיליגאן גם יהפוך אתכם לכאלה.

Man Seeking Woman

סדרה קומית משובחת פרי עטרו של ילד הפלא סיימון ריץ' (שבין היתר כתב ל-SNL והסימפסונס) המבוססת על סיפור קצר שכתב. הסדרה מציגה מצבים סופר יומיומיים בחייו של ג'וש (ג'יי ברושל) וחברו הטוב מייק (אריק אנדרה) ומקצינה אותם עד כדי מדע בדיוני ופנטזיה. כך למשל ג'וש מתוסכל מחיי המין שלו ומתחיל לצאת עם מכונית, מזמין מגרש שדים כדי להיפטר מהחפצים של האקסית שלו, פותח חמ"ל בפנטגון כדי לסמס לבחורה שהוא מחבב, זוכה למאהל מחאה מתחת לבית שלו כשהוא מפסיד ערב כנפיים חריפות עם מייק ומופיע בחדשות כשהוא מצליח לזיין. הסדרה מטפלת בנושאים השגרתיים והמזוהים ביותר עם דור ה-Y בצורה אינטילינגטית להפליא שמצליחה להשתמש בנונסנס מבלי להיות בלתי נסבלת אחרי יותר מחמש דקות.

Search Party

קשה להגדיר את "משלחת חיפוש". כדי להצליח לגרום לעוד סדרה על צעירים ניו יורקים מפונקים ומרוכזים בעצמם להיראות אטרקטיבית, צריך כנראה להפוך אותה לקומדיה שהיא גם תעלומה בלשית. ב"ניו יורקר" הגדירו את "משלחת חיפוש" כסיטקום נואר, וההכלאה הז'אנרית הזאת מתגלה עד מהרה כסדרה מתוחכמת, סוחפת ומצחיקה.

Veep

15 שנה אחרי העולם האוטופי של "הבית הלבן", היה ברור שמי שרוצה להראות על המסך את וושינגטון, צריך להתאים את עצמו לציניות הטלוויזיונית של ימינו, ושתי סדרות שונות בתכלית לקחו את זה לקצה השני. אם "בית הקלפים" הבעיתה את הצופים עם נשיא אלים ואכזרי שלא בוחל בשום דבר (אבל באמת) כדי להגיע לאן שהוא רוצה, "ויפ" הראתה להם עד כמה וושינגטון היא פשוט קרקס של טעויות, ערימה של קופים שמנסים להיות ציניים אבל אפילו לא מצליחים לעשות את זה נכון. ג'וליה לואי דרייפוס הצליחה לשבור את קללת פוסט-סיינפלד בתור סגנית הנשיא סלינה מאייר, אבל מי שעושים את הסדרה הם ללא ספק דמויות המשנה – חבורת האפסים שמנהלים אותה בחוסר מקצועיות בלתי נתפס ובעיקר באופן מצחיק ממש.

האמריקאים

שכחו מכל מה שקראתם עד כה: "The Americans" של רשת FX היא הסדרה המושלמת שתמלא את החלל שנפער בלבכם מאז שגמרתם להשלים את הסופרנוס או מה שזה לא יהיה. אם עדיין לא נכנסתם לעניינים, מצפות לכם חמש עונות סופר-מפנקות ועונה שישית ואחרונה שמתוכננת ל-20188. עלילת "האמריקאים" מתרחשת בשנות ה-80 ועוקבת אחר קורותיהם של בני משפחת ג'נינגס – אימא אליזבת' (קארי ראסל), אבא פיל (מת'יו ריס) והילדים פייג' והנרי – שמתגוררים בפרוור של וושינגטון הבירה. לכאורה, משפחה יפה ורגילה; בפועל, אליזבת ופיל הם לא סוכני הנסיעות הנחמדים שהם טוענים שהם, אלא מרגלים סובייטים, שתולים בחברה האמריקאית. מפעיליהם שולחים אותם למשימות מסוכנות שמטרתן למנוע מהמלחמה הקרה להתלקח (או כך הם לפחות הם מספרים לעצמם). מה שמפריד בינם לבין חשיפה ומוות הוא פאות אייטיזיות, שאריות של אינדוקטרינציה ובעיקר עצבים מברזל וכישורי מכות עילאיים.

מה שמסבך את העניינים הוא העובדה שהשכן סטן בימן (נואה אמריך) הוא סוכן FBI רגיש ומיומן שעוסק בסיכול מאמצי הריגול של ברית המועצות. בהתאם לכך, העלילה מדלגת בין כמה זירות: הבתים של משפחת ג'נינגס ושל בימן, המבצעים בשטח, משרדי ה-FBI והרזידנטורה – השגרירות שמשמשת בסיס לפעילות הריגול הסובייטית. בונוס לרוסים שבינינו: חלק ניכר מהדיאלוגים בסדרה מתנהל ברוסית. לא פייק-רוסית – רוסית טובה שמדוברת בפיהם של שחקנים רוסים מצוינים. כפי שוודאי הבנתם, "האמריקאים" מצטיינת ביצירת מתח היסטרי, אבל מה שהופך אותה לסדרה מעולה באמת הוא העיסוק שלה בדברים שמשנים אנשים ומניעים אותם. החל מחוויות ילדות מעצבות (תחשבו הורים רוסים קשים ומלחמות עולם) דרך אהבה והזדהות עם הזולת ואמביציה ודבקות במשימה, וכלה בשחיקה ובתשישות ובהיאחזות בבית המרוחק אלפי קילומטרים ובאידאולוגיה גוועת, כשהשבר הגדול כבר מחכה מעבר לפינה.

איש משפחה

הסיטקום המצויר השערורייתי של סת' מקפרלן הביא למסך את פיטר גריפין – אב, בעל ואיש המעמד הבינוני, טיפש במיוחד, עם מנגנון קבלת החלטות חולני ביותר, שמוביל את משפחתו לסיטואציות אירוניות ומזעזעות. מקרפלן למד מהסימפסונס ומסאות'פארק שהשימוש במדיום המצויר יאפשר לו להגיד ולעשות דברים שאף אחד באמריקה לא היה מרשה לו לעשות אחרת, לרבות השוואת הנשיא בוש להיטלר, לעג לילדים עם תסמונת דאון, וגם פיגועי טרור.

חוק וסדר: מדור מיוחד

ניסינו לאגד את כל משפחת המתח הוותיקה "חוק וסדר" לכדי גורם אחד, אבל ההצבעה התמקדה בסדרת הבת, שחוקרת פשעים שלהם קורבנות בעלי רגישות מיוחדת, כמו פשעי מין וילדים. כמו סדרת האם, ששודרה על המסך במשך 20 שנה, "מדור מיוחד" עוסקת הן בשלב חקירת המשטרה ואיסוף הראיות, והן בשלב הדיון בבית המשפט. היא זכתה להצלחה אדירה, והיא היחידה עד היום מבין כל סדרות "Law and Order" ששרדו על המסך.

סקס והעיר הגדולה

הסנסציה של קנדיס בושנל הייתה אחד הלהיטים הגדולים הראשונים של HBO, שהשפיעו על דור שלם של נשים (וגברים). "Sex and the City", שעסקה בחייהן של ארבע נשים בניו יורק, בשנות ה-30 לחייהן (אלא אם בודקים לסמנתה בתעודת הזהות), עסקה בהרחבה בנושאים אקטואליים, כמו מעמד האישה, הקהילה הגאה, סרטן, ועוד – אבל בעיקר עסקה במיניות וביחסים רומנטיים, ועזרה במשהו לגברים (ולנשים) להבין מה נשים רוצות, נכון לסוף שנות ה-90.

סמוך על סול

האחות הקטנה של "שובר שורות" הצליחה לכבוש את לבבות הצופים, ובעיני רבים היא אפילו יותר טובה מקודמתה. היא מספרת את סיפורו של ג'ימי מקג'יל, עורך דין מניפולטור, שנוא על ידי אחיו (ושונא אותו בחזרה), שרק מנסה לעמוד על רגליו, ועד כה לא ממש מצליח. את "Better Call Saul" יצר וינס גיליגאן, יוצר יצירת המופת "שובר שורות", וטביעת האצבע שלו ניכרת בהחלט בסדרה, שמדייקת בכל אספקט טלוויזיוני שהוא.

ווסטוורלד

שמענו שיש אנשים שעדיין מעזים להתקרב לסדרות שהשם ג'יי.ג'יי אברמס מופיע בפתיחה שלהן. אברמס, ג'ונתן נולן וליסה ג'וי הפכו עבור HBO את הסרט באותו שם משנות ה־70 לסדרת מתח־מדע בדיוני, שמערבבת לוק של המערב הפרוע עם שאלות מוסר ונבואות זעם על בינה מלאכותית. כל זאת בפארק שעשועים עתידני. עם רובוטים. עם אנתוני הופקינס, אוון רייצ'ל ווד, אד האריס וג'יימס מרסדן.

הבית הלבן

"הבית הלבן" הייתה הגרסה הלימודית של "בית הקלפים". היא ניסתה להביא למסך את הנשיאות האוטופית; להביא את האיש הכי חכם ובעל מצפון לבית הלבן, להקיף אותו באנשים הכי טובים והכי חכמים, ולנסות לשפר את העולם. אהרון סורקין כתב את הדיאלוגים שלה בשנינות אופיינית, לא ריאליסטית אפילו, והפך אותה לאחת הסדרות הכי חכמות שעלו על המסך. האמריקאים חיבקו את הסדרה הזו, בטח בשנות נשיאותו של בוש, והוליווד חיבקה אותה גם כשהקהל כבר התחיל להשתעמם, עם 26 פרסי אמי ו-95 מועמדויות בסך הכל.

Humans

הקו המפריד בין אדם לרובוט מעסיק סופרי מדע בדיוני מאז היצירה שבה הומצאה המילה "רובוט" – "הרובוטים האוניברסליים של רוסום" (1920) מאת קארל צ'אפק. אך עצם זה שהקונפליקטים בין האדם למכונה שורטטו מזמן, לא אומר שאי אפשר לספר עליהם סיפור מעניין גם 95 שנה לאחר מכן. "Humans", הפקה בריטית־אמריקאית שמבוססת על הפקה שבדית בכלל, מצליחה בכך לא רע.

הסדרה מתרחשת בעולם שבו רובוטים דמויי אדם הם הטרנד החדש. אך אם זה נראה כמו בן אדם ונראה שיש לו גם יכולות שכליות ורגשיות של בני אדם, מה הופך את זה למשהו נחות מאדם? או שמא האנדרואידים של "Humans" הם האנשים החדשים? "Humans", המהדהדת לפרקים את "בלייד ראנר", מעלה שאלות מסקרנות, אך לא מתעכבת יותר מדי על הפילוסופיה. אקשן נמצא די גבוה בסולם העדיפויות של היוצרים.

משפחת סימפסון

ההצלחה המיוחדת של "סימפסון", שהצליחה להפוך אותה לתופעת טבע של 28 עונות (והספירה נמשכת) ככל הנראה קשורה ביכולת שלה להציג במקביל כמה רבדים של הומור, שהצליחו להושיב מול המשפחה הצהובה את כל המשפחה שמהצד השני של המסך, ולאפשר לכל אחד לצחוק מבדיחה אחרת במקביל.

המשרד (הגרסה האמריקאית)

קחו את ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט, מהאנשים המצחיקים עלי אדמות, שיצרו את פורמט הסיטקום המושלם, חברו אליו את הקונספט המוקומנטרי ששלט בעשור הקודם ביד רמה, תזרקו פנימה גם את סטיב קארל, ותקבלו את אחת הקומדיות הכי מצחיקות וחכמות שעלו על המסך. הסדרה שעקבה אחרי הנעשה בחברה להפצת נייר וציוד משרדי מסקרנטון פנסילבניה עשתה לעצמה שם גם בזכות דמותו של המנהל מייקל סקוט (קארל), אבל גם בזכות דמויות המשנה שלה, שבזכותן היא שרדה עוד שנתיים בלעדיו.

Ballers

ההשוואה מיידית של "Ballers" היא ל"הפמליה" (אפילו הרשת המשדרת היא אותה הרשת) אבל במקום שחקנים יש כאן שחקני פוטבול, ובמקום אדריאן גרנייר האנמי יש כאן את דוויין ג'ונסון המופלא. כן, אחד האנשים החמים בהוליווד כיום הספיק לעשות סדרת טלוויזיה בין "מהיר ועצבני" ל"מהיר ועצבני". האמת היא ש"Ballers" לא באמת מנסה להמציא מחדש שום גלגל (או כדור). מדובר בדרמה קומית קלאסית למדי, וזה בדיוק העניין. הכל זורם כאן כמו שצריך, ואפילו אם אתם לא באמת מבינים בפוטבול, הטרמינולוגיה לא תפריע לכם להתחבר לדמויות. אולי לא תרגישו שהסדרה הזאת שינתה את עולמכם או חשפה אתכם לנקודות מבט חדשות (מי היה מאמין, קשה לספורטאים מקצועיים להתמודד עם העולם אחרי שקריירת הספורט שלהם מסתיימת!), אבל היא בכל זאת די מבדרת.

משפחה בהפרעה

הסיטקום המצליח במיוחד (שישה פרסי אמי) של FOX הציג עולם קומי שלם, עמוס ברכיבים שפעלו ביחד ובסינכרון מושלם. משפחת בלות' שירדה מנכסיה הכלכליים מתקשה לשמור גם על אלה הנפשיים והחברתיים, ועל הדרך מצליחה לקרוע את הצופים שלה מצחוק.

משחקי הכס

הסדרה שמבוססת על ספרי "שיר של אש וקרח" היא אחת הסדרות הכי נצפות בישראל אי פעם. היא אמנם הצליחה להקדים רבות-רבות וטובות-טובות, הרבה בגלל שהיא הצליחה, ככל הנראה, לקחת לקולנוע את היתרון היחיד שעוד נותר לו בתור הזהב הטלוויזיוני. היינו מנסים לספר כאן בגדול במה היא עוסקת, עבור מי שאיכשהו לא הצליח לשמוע, אבל אין לנו סיכוי להצליח.

עמוק באדמה

נייט ודייויד פישר הם שני אחים שמקבלים את האחריות על ניהול בית ההלוויות של אביהם לאחר מותו. בבסיסה הסדרה היא דרמה משפחתית, שעוסקת ביחסים, בהתבגרות ובדת, אבל המוטיב שמרחף מעליה הוא בגדול, ניחשתם נכון, מוות. לא הייתה סדרה אמריקאית לפני כן ואחרי כן שעסקה בנושא הזה לעומק כמו עמוק באדמה, וזו גם הייתה מטרתה. בזמן אמת היא נחשבה בעיני רבים לסדרה הגדולה בכל הזמנים, ויש כאלה שרואים בה כזו עד היום.

לואי

הסדרה שנכתבה, נערכה, בוימה, הופקה ושוחקה בעיקר על ידי לואי סי.קיי לא ירדה רשמית, ואף שלואי רמז שזה כנראה יהיה גורלה, אנחנו מסרבים להכיר בכך, פשוט כי זה יבאס אותנו יותר מדי. הסדרה מתארת את חייו של לואי כסטנדאפיסט לא מאוד מצליח, גרוש ובודד בדירתו, שמנסה למצוא את עצמו מבחינה מקצועית ורומנטית, ובדרך מצליח לנסח את המציאות והחברה האנושית באופן שרק לואי יודע. יצירת מופת אדירה בעיני עורך המצעד הזה.

בנות

יצירת המופת של לנה דנהאם ב-HBO סיפרה את סיפורה של האנה, סופרת שאפתנית שמנסה לבנות את חייה בברוקלין, ובדרך גם להרוס את עצמה. דמויות המשנה המצוינות, הכתיבה המדהימה וגם ההקפדה על כל פרט בסאונד ובתמונה עזרו לסדרה להיות מה שרבים (בעיקר רבות, אבל ממש לא רק) כינו כקולו של דור המילניאלז.

מד מן

הסדרה הגדולה הראשונה של רשת AMC הייתה אחת הדרמות הפופולריות והחשובות של העשור הקודם, והיא תיזכר ככל הנראה בעיקר בזכות האותנטיות וההקפדה על האלמנטים החזותיים בה. החזרה לשנות ה-60 של המאה הקודמת איפשרה ליוצרי הסדרה לשקף דרך דון דרייפר, פרסומאי ניו יורקי מצליח, את האמת על החלום האמריקאי – אולי נוצץ מבחוץ, אבל דכאוני ונוטה להרס עצמי מבפנים. בדרך היא אספה ארבעה פרסי אמי על היותה הסדרה הטובה ביותר.

סאות'פארק

סטן, קייל, קני וקרטמן הצליחו להביא למסך את מה שרק דמויות מצוירות יכולות להביא – הומור שחור וגס באופן מוגזם ומושלם, והפכו את טריי פארקר ומאט סטון, יוצרי הסדרה, לסאטיריקנים החשובים ביותר על המסך אי פעם. הסנסציה שהפכה גם לסרט קולנוע הצליחה לגעת בכל התופעות המכוערות של אמריקה, והיא מקפידה לעשות את זה באופן עדכני ורלוונטי מסוף שנות התשעים ועד היום.

תרגיע

קומדיית המצבים של לארי דיוויד (שחוזרת לעונה נוספת) הייתה ביקורו השני בשולחן של הגדולים בטלוויזיה האמריקאית. היא סיפרה את סיפורו הבערך-אמיתי של דיוויד כמיליונר שמתקרב לפרישה בלוס אנג'לס, אחרי שיאו בסיינפלד, ולמרות שניסתה ללכת בעקבותיה של אחותה הגדולה ולדבר על "כלום", היא הצליחה לעשות קצת יותר.

הסמויה

עלילות עולם הפשע של בולטימור היא אולי היצירה הריאליסטית, המעמיקה והמפורטת שאי פעם עלתה על המסך. היא טיפלה במקביל במשטרה, בארגוני הפשע, בפוליטיקה המקומית, במערכת החינוך, בעיתונות ואפילו בנמל של בולטימור. חמש העונות של "הסמויה", ששודרו בעידן שבו הטלוויזיה כבר קצת התחילה להרים הילוך, היו איטיות משהצופה התרגל לקבל, והצריכו ממנו תשומת לב וקשב רב. הסמויה הייתה סדרה קשה לצופה, אבל בין היתר בגלל שהיא התעקשה להציג לו את העולם הקשה והקודר שהוא חי בו, בלי לייפות שום דבר, וגם בלי אף דמות שהיא טובה מבפנים באמת.

סיינפלד

סיינפלד עלתה לאוויר בסוף האייטיז, ובדירוג הסדרות הגדולות של טיים אאוט היא הותירה רושם עצום על המדרגים, שרובם היו לכל היותר ילדים בתקופה הזו, גם אם זה בשידורים חוזרים. "סיינפלד" נמצאת הרחק מעל לכל קומדיה אחרת, כמעט 30 שנה אחרי עלייתה לאוויר. "הסדרה על שומדבר" שהייתה למעשה הסדרה על הכל, התנ"ך של דור ה-X (ומסתבר שגם של דור ה-Y) בכל הנוגע לקוד ההתנהגות בחברה.

Sense8

האם הוגן להשוות כל יצירה חדשה של אנדי ולאנה וואשובסקי לסרט שקנה להם את שמם – "המטריקס"? לא, לא הוגן, ואנחנו הרי אנשים הגונים. "Sense8" – הסדרה שיצרו עבור נטפליקס עם ג'יי מייקל סטרזינסקי ("בבילון 5" האגדית ו"ג'רמיה" המוכרת פחות) – היא פשוט סדרת מדע בדיוני מעניינת ממש, גם אם לפרקים היא אטית מעט או פילוסופית מדי. מדובר בשמונה אנשים שלפתע נוצר ביניהם חיבור מוזר. הם יכולים לדבר בשפותיהם של שבעת האחרים, שותפים לכישוריהם ויכולים לתקשר איתם.

הסופרנוס

הדרמה רווית הרבדים, הסמלים והמשמעויות העמידה במוקד את טוני סופרנו (ג'יימס גנדולפיני), בוס מאפיה איטלקי-אמריקאי מניו ג'רזי, שמנסה לאזן ביו חייו האישיים והמשפחתיים לבין תפקידו בארגון הפשע, כשחלק גדול מכך משתקף דרך יחסיו המיוחדים עם הפסיכיאטרית שלו, ג'ניפר. המשחק, הכתיבה והבימוי של הסופרנוס, שהציגו לראשונה את המאפיה והמאפיונרים לא בצורה מוגזמת אלא כבני אדם לכל דבר, זיכו אותה ב-21 פרסי אמי – פעמיים בקטגוריית סדרת הדרמה הטובה ביותר.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601