טיים אאוט timeout

שמעו, איזו שנה: 10 האלבומים הטובים ביותר של 2017

מה נשמע
| מאת: שי סגל

מהטיול מחוץ לארון של טיילר, דה קריאייטור עד הקמאבק הפנומנלי של LCD סאונדסיסטם - השנה החולפת הייתה עשירה וורסטילית וזרחה בכמה מוקדים. אלה אלבומי השנה שלנו

10. Tyler, The Creator – Flower Boy

טיילר, דה קרייאטור – אמן קפריזי, רגזן, ליצן, הורמונלי, חבר של כולם, חבר של אף אחד, פסיבי אגרסיבי – נכנס לתא הווידויים של ההיפ הופ ומוציא אלבום מפוכח בשם "Flower Boy". הטרנד של לעבור ניקוי עמוק ולהגיד הכל בלי מסננים גורם לטיילר להתעסק בדיסוננס שבין הכסף למהות ("כמה שרשראות אוכל לענוד לפני שאחשב עבד?"), בבחירות מיניות ("נישקתי בחורים לבנים מאז 2004") ובריקנות ("אני בוהה בתקרה שלי, אין לי מושג לאן אני הולך"), ובכך להניח את כל הקלפים על השולחן בלי להישאר מאחור ברצף אלבומי ההיפ הופ החשופים שיצאו בחמש השנים האחרונות.

בעצם, מלבד כמה הבלחות מיזוגניות (שגם יתוקנו בעתיד כטרנד) בקושי אפשר להבחין שמדובר בילד המניאק מהקולקטיב אוד פיוצ'ר. כמו האלבום הקודם, גם "Flower Boy" הרפתקני ומפוצץ אורחים (פרנק אושן, ג'יידן סמית', A$AP רוקי, ליל וויין), אלא שהפעם טיילר הרבה יותר ממוקד וקולע, וכן, אפשר להגיד את זה, גם בוגר. בהתאמה, גם הסאונד השתכלל. הפלואו ג'אזי, חם, רך יותר מטכניקת הראפינג הרגילה שלו, עם הרבה מקום לאינסטרומנטים להוביל (השפעה מובהקת של אנדרסון פאאק). זאת הפעם הראשונה בה טיילר, דה קרייאטור פינה מקום לטיילר גרגורי אוקונמה ויצא לטיול מחוץ לארון – ונראה שזה השתלם לו.

שירים שכדאי לשמוע: Boredom, Foreword, Who Dat Boy, I Ain't Got Time!, 911 / Mr. Lonely, See You Again

לביקורת המלאה

עוד סיכומי שנה:
10 הסדרות הגדולות של 2017
5 הסרטים הכי טובים שלא ראיתם
5 פריצות השנה בעולם המוזיקה

9. The War on Drugs – A Deeper Understanding

"A Deeper Understanding" הוא אלבום שנועד לשרת מרחבים. קילומטרים ארוכים של מרחבים עצומים המתפרשים לכל עבר בדרך מערבה, כשבימים העיניים מכווצות בגלל השמש ובלילות פקוחות לרווחה בזכות הירח, ומישהו מלווה אותך בדרך לשם, בדרך לאנשהו. אדם גרנדוסיל, האדם שהוא וור און דראגז ותלמיד מצטיין של מוריו, יצר את הפסקול של הנודדים בעקבות גורלם. השנה היא 1969 או 1983 או 2017 והאינסטינקטים המודרניים, לחפש ולשאוף, מתועדפים גבוה. במשך 66 דקות, בגוון קולי דהוי וקבוע, מתרחש מאורע במשקל כבד לרוקנ'רול. ולמרות האמריקנה, פילדלפיה שהיא הבית, להבנה העמוקה יותר של וור און דראגז יש תוקף גלובלי – והרוק הקלאסי זוכה שיפיחו בו חיים.

האלבום הרביעי של הלהקה עובד במכונית, בסלון של הבית או בסינמטק, בזכות הצד הטיפולי שבו. הוא אמנם כולל רק שינויים מעטים של קצב והוא מתנגן כמו מחרוזת נצחית, אבל המוח נשאר ער. אלה לא שירי ערש, אלא שירים שמולידים מחשבות, מחדדים אותן. זה קורה למשל ב"Holding On", בניצוח הקלאסי-ספרינגסטיני של הבס-תופים.

גרנדוסיל הוא כותב חינני. לא יוצא דופן, לא מבריק, אבל כזה שמכיר בשירות ההדדי של המוזיקה את המילים, שלמד פרפרזות ופרייזינג – ויודע להעתיק מהלכים מוזיקליים ממי שקדם לו, כמו "Strangest Thing" הדילני, שהגיטרות מובילות אותו לשיאים של אדרנלין. זה אמנם אלבום זהיר, שנשאר כל הזמן באזור נוח, אבל יש בו צד כמעט חלוצי ביחס לתקופה. אולי זה החופש שיצרו לגיטרה-בס-תופים והג'מים שנמשכים ונמשכים. כבר שנים שלא ניתן להם כל כך הרבה מקום, תוצר של העובדה שהם חלק מקורפוס ואין אחד שעולה על האחר (למעט הקול של גרנדוסיאל).

זה אלבום הרמטי שכל מחווה בו – לספרינגסטין, לדילן, ליאנג ולפטי – נעשה ברומנטיות פראית. הנוכחות של הטרובדורים האלה בחיים של גרנדוסיל היתה יכולה בקלות להטיל עליו צל, אבל הפרפקציוניזם של וור און דראגז מחלצת אותו מזה, ושירים כמו "Pain" הן ראיה חותכת לכך. הנוסחתיות והמשקל הרגשי הם שני האלמנטים שהופכים את "A Deeper Understanding" למעניין. החסרונות והמעלות נמצאים ביחס דיכוטומי שיוצר אלבום שבקלות יוכרז בעתיד כקלאסיקה מודרנית.

שירים שכדאי לשמוע: Up All Night, Pain, Holding On, Strangest Thing, Thinking of a Place, Knocked Down"

לביקורת המלאה

8. Perfume Genius – No Shape

יצירה אקספרימנטלית, מייק הדרס מלמד, יכולה להיות נגישה ומרהיבה. האלבום הרביעי שלו תחת השם פרפיום ג'יניוס מתפזר לכל עבר; הוא קלסטרופובי לפעמים, בהיר במקרים אחרים, פופי, גרובי, טריפ הופי ואפילו מכיל אלמנטים של מוזיקה קלאסית. הקול של הדרס לא מוגבל לז'אנר, לטמפו או לסטייל – והוא עומד בכל האתגרים שלקח על עצמו, כשהמוטיב היחיד שחוזר הוא הקתרזיס. כמעט בכל אחד מהטראקים יש פיצוצים, עדינים ועצומים, הרי געש שנועדו לרסק ולרומם בהתאמה.

הקוויריות של הדרס, שאיתה חגג את האלבום "Too Bright" מ-2014, מתבטאת עכשיו באופן מלא במוזיקה. כל מה שהיה באלבום ההוא נמצא גם כאן, אבל גרנדיוזי יותר, תיאטרלי ואלגנטי. כבר ב"Otherside", שיר שנשמע תחילה כמו אינטרו קצר ורך שאמור להוביל לתוך היצירה, נוצר רעש אקסטטי ופעמוני שיעיד על החופש היצירתי הבלתי נדלה שהדרס תיכנן עבור "No Shape".

"Slip Away" הוא הקטע הפופי ביותר, וגם בו ההתפוצצות מתרחשת אחרי דקה בלבד. ב"Just Like Love" יש תפנית רומנטית – זה שיר עליז, כמעט קרקסי. הריוורב-סינת' מוביל אותו, מאפשר להדרס להשתולל כמו שחקן קומי-רומנטי על המלודיה. ב"Wreath", כמו ב"Valley" שלפניו, הגיטרות לוקחות על עצמן את הניצוח על הכל, והן סוחפות, כמעט אפיות. הסאונד המשונה, הדחוס והסנטימנטלי נשמר גם ב"Choir" ומגיע לפסגה ב"Die 4 You" היפה כל כך.

"No Shape" הוא מועדון ענקי שמתפרש לכל עבר, ופרפיום ג'יניוס הוא מארח משונה, פתיין ומלא זהויות מתחלפות, שמחלק חינמים לכל מי שרוצה לקחת חלק בעולם הייחודי שלו.

שירים שכדאי לשמוע: Otherside, Slip Away, Wreath, Die 4 You, Sides

7. Lorde – Melodrama

קשה לדמיין כוכבי פופ שפולחן האישיות לא מהווה 70% מהקיום שלהם. מהסיבה הזאת ואחרות, לורד היא מתנה לתעשייה שהחוקים התדמיתיים גרמו לה להישחק. מעבר לאפיל שנשאה עוד ב-2012 עם "Royals", מעבר לגיל הצעיר, הלוק הגותי והמבטא הניו-זילנדי – האישיות הלא נגועה של לורד עשתה כבר אז רושם חינני ומעניין. שנה לאחר מכן יצא האלבום הראשון, "Pure Heroine", ועל אף שהוא נצץ באופק מאוד פלסטי, קשה היה לדמיין את הסנסציה שתיצור נערה בת 17. היום, כבר בת 21, למודת ניסיון, מנצחת על חלקים בתעשייה ועשירה, אליה יליץ'-או'קונור עדיין נושאת את אותה אדג'יות וחן, רק פחות בוסרית ונתונה להשפעות ולחסדים.

"Melodrama" שיצא השנה תואם בדיוק את השינויים הזעירים (המשוערים) שעברו על לורד מאז 2013. כל האיכויות שלה כאמנית מבצעת טמונות בו, רק שהפעם המינימליזם של "Pure Heroine" התחלף בגרנדיוזיות מסוימת, בפופ משוכלל שנשאר פופ ולא חצה את הקווים אל האינדי-פופ, למרות שזה כמעט התבקש ממנה. לורד נשארה לעמוד איתנה במשבצת הרווחית ביותר והרחיבה אותה למידותיה.

"Green Light" שפותח את האלבום הוא שיר כוח שקולגות (וחברות) כמו טיילור סוויפט יכלו רק לחלום לכתוב ב-2017. אחר כך מגיע גם "Homemade Dynamite", בו לורד מתנפצת לתוך מקהלה, בודקת עוד ועוד טקסטורות מוזיקליות. בהמשך היא עולה הילוך עם "Liability" שיכול לעמוד בגאון ברשימות כמו בילבורד הוט 100 ובאותה מידה גם ברדיו הקצה. המרווחים בהם היא פועלת בתבונה, בין הפופ לאלטרנטיב, משרתים את הקול הגדול והשבור שלה. לורד מקרבת ז'אנרים בלי להתחנף לקהל צעיר או בוגר, ועושה מוזיקה לא צפויה לאנשים בגילה (כמו למשל ב"Writer In The Dark" הקייט בושי). היא מתפלשת באופוריה ובבוץ של אהבות ראשונות, בהיעדר פרופורציה, במלודרמה המתישה שבשבילה שווה לחיות (לפני שמוצאים סיבות אחרות, טובות הרבה פחות). כל אלה הופכים את "Melodrama" לאלבום פופ מלכותי – ואת לורד לכוכבת פופ יחידה מסוגה.

שירים שכדאי לשמוע: Green Light, Homemade Dynamite, Liability, Writer In The Dark

6. King Krule – The Ooz

למרות שזה נטען לא פעם, קינג קרול (או בשמו האמיתי ארצ'י מרשל) הוא לא טום וייטס. לא בשלב הזה, לא ב-2017. למתוח את האיזוטריה והאקספרימנטליות לקצה זה רק אספקט אחד, שולי לכך שכתיבת שירים יפים – בלדות כמו "Martha" של וויטס – היא התנאי הראשון לנעילת הנעליים הגדולות של הנווד האורבני. מרשל עוד לא שם. המוזיקה שלו – טבועה במטפורות עירוניות, רעיונות מעוכלים למחצה, חרדות, סוריאליזם ופסיכדליה – היא עדיין גולמית ברובה. כמו באלבום הראשון שלו, "Six Feet Beneath the Moon", שהציג אותו בתפוצה רחבה כילד פלא בוסרי, גם ב-"The Ooz" הנוכחי אין באמת שירים שיכולים להפוך את העולם על פיו, כמו השיר ההוא של וייטס מ-1973.

אבל – וזה אבל גדול – מרשל בן ה-23 הוא בהחלט הקול הטורדני של דור הציפרלקס. ביצירה שלו תמיד קיים עקרון האינרציה. הוא מתמיד, עובד קשה, נאמן לעצמו ולכל אחת מהדמויות שיצר במהלך הקריירה – אבל סובל. בחוץ, באור יום, בגשם, במיטה, עם מאהבת, בהקלטות – הוא קשוב לתת מודע שלו, הכנוע לדיכאון, לנדודי השינה ולפחדים. במקום לבלוע משככי כאבים, הוא מציף את כל גורמי העינוי המודרני, מתעמת עם העולם על כיעורו ויוצר לעצמו תדמית של רומנטיקן חסר תקנה.

מבין כל המעלות הברורות, ההיברידיות של קינג קרול היא הדומיננטית שבהן – מצד אחד מדובר בניאו-ג'אזיסט ("Biscuit Town"), מצד שני בסולן גראז' ("Emergency Blimp"), מצד שלישי בפריק של בוסה נובה ("Logos"), מצד רביעי בילד שהוא סך ההשפעות שלו: הסטריטס, טוקינג הדס ובילי בראג ("Dum Surfer"). אם מוסיפים לזה את ההגשה העמוקה, האקספרסיבית, שמדגישה כל הברה או מחללת אותה – לפי מצב הרוח – מקבלים אמן שלקרוא לו "יורש" יפגע אנושות ביכולת האדירה שלו להתפזר לכל עבר.

למרות השוני, הרוק-בלוז-נואר של קינג קרול מרפרר לעטיפת האלבום של טום וייטס מ-1974 "The Heart of Saturday Night" – איש נאה עומד על מדרכה, הסיגריה בוערת בפיו ויש אישה ברקע. זו האקספוזיציה השלמה לתאווה ולזעם, להסתכלות מהצד, למופרעות של הרחוב ולסיפור כולו של הילד-גבר הזה. 43 שנים אחרי האלבום ההוא של וייטס ובעולם היפר-מודע, "The Ooz" יכול היה להיות מצחיק אם הוא לא היה כל כך טוב.

שירים שכדאי לשמוע: Biscuit Town, Dum Surfer, Logos, Czech One, Lonely Blue, The Locomotive, Half Man Half Shark, The Ooz

לביקורת המלאה

5. SZA – Ctrl

החומרים הקודמים של SZA, לפני "Ctrl", עברו יותר כדמואים שהעידו על פוטנציאל אדיר. באי-פי "Z" למשל, ההפקה לא עבדה לטובתה – דבר שתוקן ביסודיות ב"Ctrl". האר אנ' בי של סזה מודרני, מפותל, לא נופל לטריק הידוע של דחיסת ריוורב. הבסים שמלווים אותה עמוקים, ויש פרטים רבים – אינסטרומנטליים וקוליים, מרקמים ומלודיות – שמאפשרים לה להשתמש בטכניקת השירה הייחודית שלה. בהרבה מהמקרים, הכניסה הדומיננטית שלה אל המיקס גורמת לשירים להישמע כאילו הם חלק מזרם תודעה ולא טקסטים מעובדים.

"Ctrl" הוא אלבום אירוטי, אישי, כן, שחוקר את האקסטזות, נפילות המתח והדיכאונות. אחת הפאזות שלו מתבטאת בשירים כמו "Love Galore" ו"Doves In The Wind" – שם סזה מתארת את החוויה המקולקלת שבלהיות ה"סייד צ'יק" (האישה האחרת), המאהבת, הננטשת, חסרת הביטחון. השירים מרירים, דחוסים באווירה מינית-מעיקה, שגם פולשת לסוגיות פוליטיות של מגדר ומעמד אקונומי (ויש אירוח מתבקש של קנדריק לאמאר). סזה חוקרת את עמדת הנחיתות בה הציבה את עצמה, שרה בתחינה "תן לי עוד ואליום / תן לי עוד שעה או שעתיים / שעה איתך", ושואלת "למה אתה מטריד אותי כשאתה יודע שאתה לא רוצה אותי?". ב"Prom" היא נחלצת ואומרת "אני מרגישה שזה בזבוז זמן". ב"The Weekend" היא מדברת לאישה הנבגדת – "האיש שלי הוא האיש שלי הוא האיש שלך" – ומסרבת לקבל את הזמן המוקצב שניתן לה בסופי השבוע, לא מוכנה להסתפק בחסדים ובסקס ארעי.

למרות מה שנדמה כזרם תודעה, הכתיבה שלה מורכבת, מעמיקה וישירה. ל"פוסי", למשל, יש עמדה אקטיבית ושיפוטית, והוא לא עוד אובייקט פסיבי ("הכוס יכול להיות כל כך מתוחכם"). באותה נשימה היא גם תשאל "כמה גברים (Niggas) טועים מדי יום בגלל דגדגן?". הגיטרות מדכדכות, ההפקה עגמומית והכתיבה קולחת, מצחיקה ואימפולסיבית (לטובה).

סזה יכלה להיות יוצרת שהבליחה וחזרה לאנונימיות, אבל "Ctrl" הוא משב רוח מרענן שהציב אותה גבוה, ליד שמות כמו פרנק אושן, מרי ג'יי בלייג' וסולאנג', וזה לא דבר של מה בכך, בטח לא כשהסביבה שבה היא פועלת היא היפר גברית ברובה המוחלט.

שירים שכדאי לשמוע: Supermodel, Doves In The Wind, Normal Girl, Drew Barrymore, The Weekend

4. Julie Byrne – Not Even Happiness

"חציתי את הארץ ולא היה לי מפתח", שרה ג'ולי בירן ב"Sleepwalker", מפרידה בין בדידות (solitude) ובדידות (loneliness). האלבום "Not Even Happiness" הוא כזה שיש בכוחו להאט את הקיום על כדור הארץ, כי האדם יודע שהוא צריך לנדוד, אבל גם להתבונן, להתהלך על קצות אצבעות, להרגיש, לשתוק. בירן חותרת להארה ("כסף מעולם לא היה הדבר שהעניק לי ראיה") ולבהירות ("עננים חולפים על פני"), קוראת לשיר הראשון "Follow My Voice", ואי אפשר להתנגד לה.

פתאום חוצים את קנזס, ארקנסו, מונטנה, שוכבים על דשא ירוק, מביטים בקשת כפולה, סופרים כוכבים שנתלו מעל מרפסת אחורית וצוברים ידע, יחד עם בירן, שמזמינה את השקט וההבנה. הגיטרה שלה מפרקת אקורדים ונשמעת לפעמים כמו נבל, היא עדינה וסוחבת את פילוסופיית החיים של ביירן, שנודדת ממקום למקום (ואפילו מחדר לחדר) כדי ליצוק משמעות בדברים, ומגישה שירי ערש ישנים, אומרת למאהב שלה בקול עמוק "אני מתגעגעת אליך עכשיו / גם כשאתה יוצא מהחדר".

"Not Even Happiness" הוא אלבום רומנטי וצנוע, שנתון לשליטה העצמית של בירן וליושרה שלה. ברגעיו היפים הוא מצליח לענות על השאיפות שהשיגה בהליכה מאומצת. זאת מוזיקה אימפרסיוניסטית שיכולה להאיר חפצים והתרחשויות ולרומם את הנפש. כמה כאלה כבר יש?

שירים שכדאי לשמוע: Follow My Voice, Sleepwalker, I Live Now As A Singer

3. Kendrick Lamar – DAMN

אמריקה של טראמפ זקוקה לטיפוסים אקסצנטריים שייצגו אותה; את הערכים, הליברליזם, התודעה המשוחררת מכל מה שחשוך, דכאני ופג תוקף מוסרי. במובן הזה, קנדריק לאמאר הוא הבדרן החשוב ביותר בארה"ב. מה שהתחיל במאזינים אדוקים של היפ הופ, התגלגל כמו כדור שלג לחצי אנושות שנוהרת לאפל מיוזיק. הקהילה האפרו-אמריקאית מקדשת אותו, הנשיא הקודם מעריץ מושבע, וכל זה מתנהל בקצב דורסני. למאר הוא בן ה-30 שהפך את האלמנטים של הרחוב המביס, המכופף והפוצע לרטוריקה סוחפת בפוליטיקה חדשה-חדשה ולא חסרת שיניים, לא ניו אייג'ית, אלא שורפת, כנה, חד משמעית. לטובתו שיחק ארסנל של טכניקות שהמציא, ספוגות השראה אבל לחלוטין לאמאריות – פלואו שמתחבר כמו כפפה ליד עם כל מה שאינטלקטואלי, משכיל ועמוק במוזיקאי הענק הזה.

המאבק של קנדריק ב"To Pimp a Butterfly", שהתבטא בפרישה רחבה של סצנות המוזיקה השחורה (ג'אז, ספוקן וורד, ראפ וגוספל) ורפרנסים לדמויות חלוציות (קונטה קינטה הבדיוני) – היה קודר מתחילתו ומיצק את האומללות של מי שחיים באמריקה הגזענית והצדקנית. הוא ירק כמו נביא זעם, פוצץ אתוסים אמריקנים וסחף אחריו את הפופ, שקפץ על העגלה, הצטרף ולבסוף הפך אותו להמוני, חסר רסן ומאתגר. ההתנגחות של קנדריק ב-2015 הייתה כל כך פיזית, שאפשר היה לחוש באימת הסחף עד המזרח התיכון.

היה קל מדי לנחש שהתזה הזאת תמשיך להעמיק ב"DAMN", אבל המציאות גילתה פער עצום בינו ובין קודמו. קודם כל, עוד לפני הטקסטים, המוזיקה: קנדריק הגיע כדי לעשות ראפ קודח. הוא תמיד היה ראפר מצוין, אבל ב"DAMN" הוא מציג אלף טכניקות של ראפינג, כשנקודת המוצא היא להמעיט בקומפוזיציות ג'אזיות ולשפוך הכל חזק ומהר. בשלב מסוים האידיאולוגיה המוזיקלית מתבהרת – לעשות ראפ נקי מבולשיט (אבל לא מטריקים של הפקה), מדי פעם אולד סקול ומוכר, אבל בדרך כלל חדשני ומפעים עד רמת ההברה, נשימה, יריקה. ברמת התוכן, זה אלבום הרבה פחות מכוון-קהל. אלה לא עשרת הדיברות שהוא מעניק לנו, אלא חור הצצה לרגעים רוחניים, שורשיים ואישיים שלו. זה נכון שהוא מטיף ("Fear"), חוזר לעבר ("DNA"), זועם ("Element" שגם מכיל את השורה המדכאת ביותר: "כל הסבתות שלי מתו / אף אחד לא מתפלל עלי"), אבל הסיפור של "DAMN" הוא אחר – לא מקורי כנושא אבל משכנע כשמפרקים אותו – העוני והדלות ששואבים, והיכולת הכמעט בלתי סבירה להיחלץ מהם.

קנדריק לאמאר הוא אימפריה מפוארת של אדם אחד, שבוחר לתזז בין המרחבים הקהילתיים-תרבותיים לבין המרחבים הכי אישיים-משפחתיים שלו. הוא חכם, אינטליגנטי וחד. המוזיקה שלו פראית ומרתקת, ולפעמים זה כל מה שצריך.

שירים שכדאי לשמוע: Duckworth, Fear, Pride, DNA, Lust

לביקורת המלאה

2. Mount Eerie – A Crow Looked at Me

"כשמוות אמיתי נכנס הביתה
כל שירה היא מטומטמת
כשאני חוזר לחדר בו היית
ומסתכל בריקנות
הכל כושל
הברכיים שלי כושלות
המוח שלי כושל
המילים כושלות"

ב-9 ביולי 2016 מתה המאיירת והמוזיקאית ג'נביב קסטרי אלוורום, בת 35, שנה בלבד אחרי שגילתה שחלתה בסרטן הלבלב ושזמנה קצוב. פיל אלוורום נשאר עם תינוקת בת שנה וחצי, ועם החדר הריק בו המוות ביקר. שם הוא הקליט את האלבום התשיעי של מאונט אירי, "A Crow Looked At Me", כשהוא משתמש בציוד המוזיקה של אשתו ולוחש למיקרופון כדי לא להעיר את הבת שישנה בחדר הסמוך.

לאלבום הזה יש ספקטרום מצומצם של התמודדות עם מוות והרבה רגעים אכזריים של הגיון המתפרשים על פני 41 דקות בלבד. כל מה שחי הופך למת. תמונות סטטיות של אשתו מחליפות את הזיכרון. ואז הוא משליך מברשות שיניים. פדים. תחתונים. לא יודע איך להתנהג בשיחות עם מכרים. מתמוטט על המדרכה כשמגיע הדואר. זורק את הזבל ונשאר בחוץ כי קשה לחזור פנימה ("כשאני מוציא את הזבל בלילה / אני לא בדיוק איתך / אני עם היקום / ועם התאורה והרעם מעבר להרים / כשאני מוציא את הזבל בלילה/ ואז צריך לחזור לחיות").

הוא מפזר את האפר של קסטרי מעל המים, והבת שלו שואלת אם אמא יודעת לשחות. הוא עונה שכן, עכשיו כן. ולעצמו הוא מדמיין אותה מגיחה לרגע בצורת זבוב, עורב, שריפה ביער. הכל מפתה אותו להאמין שהיא תשוב. והעיר נמשכת, אנשים מדברים, המכולת עובדת והבת גדלה. הוא משכנע את עצמו ש"המוות הוא אמיתי" שוב ושוב (משפט שפותח את האלבום וחוזר על עצמו), מאבד את הביטחון וזוכה בו מחדש, ובכל פעם זה כואב יותר וממשי פחות. לפעמים אלבומים הם כאלה עצובים.

שירים שכדאי לשמוע: כל האלבום, לפי הסדר.

1. LCD Soundsystem – American Dream

ג'יימס מרפי פחד להיות צל של קלאבר. אמנם חלוץ בתחומו, עם משקל היסטורי והילה, אבל כבר מנוון וחסר משמעות לתעשייה. "כשהייתי בן 30 הבטחתי לעצמי שאצא מזה עד גיל 40. אני בן 40 עכשיו ולא רוצה לחזור על עצמי", הוא אמר בראיון שהקדים את הפירוק הזמני אך הרשמי של אל-סי-די סאונדסיסטם ב-2011. אלא שהפירוק לא היה סופני גם בשעתו העצובה. עוד לפני המופע האחרון של הלהקה במדיסון סקוור גארדן ב-2011, מרפי הצהיר ש"תהיה עוד מוזיקה", בלי להתחייב לקהל או ללייבל. "American Dream", שמסמן את תחייתה של אל-סי-די יותר מכל פרויקט צד של מרפי (ומ" Christmas Will Break Your Heart" שיצא בדצמבר 2015), אמור לענות על ספקולציות ולנמק את הסיבות שבגינן הלהקה התנדפה וחזרה.

מדובר באלבום אינטרוספקטיבי שמפלח את הדרך לצדדים ולניואנסים באישיות החידתית של מרפי; איש אשכולות, היפראקטיבי, רוקסטאר, אבל גם בחור שמנמן ונורמטיבי שהיה מעדיף להתבודד בביתו. הפער בין הדמות הציבורית – ידיד נפש שייתן לך כיף ברחבה – לבין האיש המרוחק שהוא, הפכה אותו במובנים מסוימים לקורבן של עצמו. הדרך היחידה, כנראה, הייתה לסגת משם, לקחת הפסקה מאל-סי-די, הלהקה שקידמה אותו אל הפרונט והכריחה אותו להזדקן מול כל העולם ולהציג את זה כהרפתקה לילית. כל אלה נבחנים ב"American Dream" כשהאימה מחוסר הרלוונטיות, הזקנה וכאבי המפרקים (המילוליים והלא) מרחפת מעל.

במובנים מסוימים, האלבום הזה הוא כל מה שמרפי לא רצה – לחזור על עצמו. מהצד הטכני – הביטים שוב מסונתזים, הלופים שוב ארוכים, הקצב שוב מונוטוני. מהצד הרגשי – הוא עדיין חש בעיקר ניכור, החמצות ופחד מהזמן שחולף. שוני אחד מהותי קיים בפיזיות, שהיא קצת יותר מוחשית ויש עיסוק כמעט קומפולסיבי בה (ב"i used to" הוא רוקד לבד מרצונו, ב"change yr mind" הוא אומר "אני זקן מדי בשביל זה" וב"?how do you sleep" הוא מפסיק לשמוע). הבדל נוסף הוא בהומור שנעדר ממנו. "American Dream" הרבה יותר "כבד" מקודמיו – הוא דרמטי, מבעית, לא מבשר טובות, שומר על האופי המועדוני והמוכר של אל-סי-די אבל עוד יותר על האומללות של מרפי.

המוזיקה של אל-סי-די, כמו תמיד, עוסקת במוזיקה, בשינויים, במצבי רוח. השבר והנבזיות של החלום האמריקאי לא באמת משתווים לשבר והנבזיות של הזמן, שאותו מרפי בן ה-47 מתאר ב "other voices"כדיקטטור. כל אחד מהקטעים באלבום שווים שלוש האזנות לפחות, כשההבטחה הגלומה בהשקעה מהסוג הזה היא שבהאזנה הרביעית, כשהיופי הולך וגובר, הגוף – זקן או לא – ירקוד מעצמו. אם היה אפשר לארגן מסיבה לדיכאון הקיומי, "American Dream" היה הפסקול הפנומנלי שלה.

שירים שכדאי לשמוע: oh baby, how do you sleep?, American dream, black screen, I used to

לביקורת המלאה

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb