ההצגה חייבת להיגמר: התופעות שצריכות להסתיים יחד עם 2018

הפרסומות שגרמו לנו לפרכס ממבוכה, הסלבס שהתישו אותנו באובר-שרינג, הסדרות האיומות ועוד תופעות שאפשר סוף סוף לזרוק לבוידעם שנקרא 2018

חיים אתגר, "הכל אישי"
חיים אתגר, "הכל אישי"

ריאליטי עם פורמט לא ברור

"MKR", ריאליטי הבישול שמנחה השף חיים כהן, לא תסתיים לעולם ונדמה שהיא נמשכת כבר עשורים. היא ממוקמת איפשהו בין "בואו לאכול איתי" ל"מאסטר שף", כלומר בין השיפוט החובבני והמכור של המתחרים לבין השיפוט הפלצני בהגזמה של השף, במקרה הזה כהן. במשך עונה שלמה אנחנו נאלצים לשמוע את דעתם של המודחים הראשונים, שמן הסתם גרועים בבישול, על המנות של הנותרים, ולצפות בהם מעניקים ציונים נמוכים כדי לדפוק את המערכת. יכולנו להכיל את התכנית הזו לו הייתה עומדת לבדה, אבל היא מצטרפת לשורה של תכניות מסוגה – בהן "דה פור", שמשתייכות לז'אנר ה"למה לעזאזל זה אמור לעניין אותנו".

אולי המטבח מנצח, התכנית לא. צילום: עדי אורני
אולי המטבח מנצח, התכנית לא. צילום: עדי אורני

חיים אתגר

בשנה האחרונה חזר המראיין הטלוויזיוני לחיינו כשהוא נחוש בדעתו לחשוף את מטורללי החברה ולהכות בראשם בנבוט מנטלי לעיני המצלמות. טקטיקת הדחיקה לפינה שהוא מפעיל על מרואייניו, המבט המצמית וחוסר האמפתיה המוחלט שלו כל כך מעיקים לצפייה שהוא גורם לנו לרחם אפילו על שפרי שפירא, שהתארחה בתכניתו "המתחזים" ונחשפה כמי שהונתה קורבנות רבים בתרגילי עוקץ. בכל פעם מחדש הוא מגלה לנו כמה דק הגבול שבין תקשורת אמיצה לריאליטי צהוב ומגיש לנו חטטנות אלימה במסווה של שליחות מוסרית, בחברה שחטטנות ואלימות ממילא נמצאות בה בשפע.

בסדר, פסיכולוגוש. "הכל אישי"
בסדר, פסיכולוגוש. "הכל אישי"

פרויקט סיכום שנה חגיגי: הסרטים הכי טובים של 2018 // 7 סרטים מעולים שפספסתם // הדברים הכי מסקרנים שקרו במוזיקה השנה // הסדרות הכי טובות של 2018 // 7 סדרות מעולות שכדאי להכיר // נקמת הטלוויזיה בטראמפ

סטטיק ובן אל

תראו, סטטיק ובן אל נמצאים בהדרדרות מתמדת. קחו לדוגמה את "גומיגם". לא יפה להעלות על המוקד דווקא אותו, במקום לברך על קטיעת רצף שירי המסביב-לעולם, "טודו בום" ו"קוואי". כאן חזרו הצמד המוזיקלי/אופנתי למחוזות הישראליות הפשוטה ולעולם האסוציאציות החינני בסך הכל של גלידות מקומיות, אך לעולם לא נסלח להם על פזמון ה"שוקו בו בו בו וגומי גם גם גם" המביך, הבלתי ניתן לזמזום והננעץ בראש כאחד. זוהי רק אבן דרך נוספת בהתמוססותה של המוזיקה המיינסטרימית לתוך עולם הפרסום, ובקושי ההולך וגובר להבחין בין שיר אמיתי לג'ינגל חסר אמביציות מוזיקליות שכל מטרתו להתנחל לנו בתודעה.

אובר שרינג של סלבס

סלבס, כל דבר שהם נוגעים בו נהיה מעצבן. השנה זאת הייתה כנות ואינטימיות. כולם חשפו על עצמם הרבה יותר ממה שרצינו לדעת: ביונסה וג'יי זי הוציאו אלבום על אהבתם, קארדי בי ואופסט מתגרשים ברגעים אלה ממש באינסטגרם, קניה ווסט רב עם דרייק, מערכת היחסים של פיט ואריאנה גרנדה הוצגה לראווה ועכשיו גם אקורד הסיום הצורם מנוגן על ספיקרים כדי שכולנו נשמע. כולם נהיו טיילור סוויפט, מאווררים את החיים הפרטיים שלהם כחלק מ"הנרטיב" שהם מספרים כאמנים. וכך מה שהיה מרענן ב"Lemonade" נהיה מניפולטיבי ב"Everything is love". גם בארץ השיח החשוף גואה, במיוחד בסצנת ההיפ הופ המתעוררת. לפעמים זה הדבר האמיתי ולפעמים זה מסריח מתרגום קלוקל. הכנות הזאת הופכת להיות מאולצת מרגע לרגע, פרפורמטיבית מרגע לרגע וכדרכם של הדברים האלה – ממאיסה. אפשר רק לקוות לקצת ריחוק ומסתורין ישנים וטובים.

מה נסגר, כפרה? קארדי בי. צילום: גטי אימג'ס
מה נסגר, כפרה? קארדי בי. צילום: גטי אימג'ס

קבוצת הפייסבוק "גם אני הייתי בהופעה של ניק ומאז…"

כן, כן. הנוכחות האלוקית נגעה בכם, אתם לא יכולים להכיל את האקסטזה ועכשיו חייבים להמשיך לדון ולדוש בזה עם עוד 390 אנשים כמוכם בקבוצת פייסבוק ייעודית. כלומר, לאהוב את ניק קייב זה סבבה והכל, אבל האם ההופעה הזאת היא באמת הדבר הכי טוב שקרה לכם בחיים? אם חייכם באמת כה דלים בריגושים, לפחות נסו לשמור על פאסון כלשהו ולהסתיר את זה.

משנה חיים. ניק קייב בפרימוורה (צילום: GettyImages)
משנה חיים. ניק קייב בפרימוורה (צילום: GettyImages)

שרשורי (AMA (Ask Me Anything

"אני כאן! היצור הכי מעניין עלי אדמות, ואני מוכן שתשאלו אותי כל דבר על התקופה בחיי שבה גידלתי שבלול בצנצנת עד שהחלטתי שמדובר במעשה אכזרי ויצאתי במסע לשחרור חלזונות העולם". שרשורי AMA (שאל אותי הכל) אולי לא חדשים בעולם, אבל בארץ הם תפסו תאוצה משמעותית בחודשים האחרונים, בעיקר בפייסבוק. הנוהל, עבור מי שאינו בקיא, הוא כזה: פלוני שמתאר את עצמו בשתי שורות מזמין את הקהל הרחב לשאול את הנושא המרתק שהוא עצמו, כלומר הפלוני. הדבר המדהים הוא שאנשים אשכרה שואלים ומתעניינים, מה שמעורר את השאלה אם אנחנו בדרך לאפוקליפסה, או שמא מתכוננים לביאת המשיח. לשניהם לא בטוח שאנחנו מוכנים.

"קדימה, הרגישו חופשי לעסוק בדבר הנפלא שהוא אני". צילום: Shutterstock
"קדימה, הרגישו חופשי לעסוק בדבר הנפלא שהוא אני". צילום: Shutterstock

ונום

סרט הקומיקס הזה עשה המון כסף ובדיוק הוכרז שיהיה לו סרט המשך, למרות שהוא ממש ממש מחורבן. קודם כל, זה הסרט הכי מכוער שיצא ב-2018, במובן הליטרלי של המילה. סרט הקומיקס הזה הוא מוצר תרבותי בלתי אסתטי בעליל שבמהלכו טום הארדי אוכל מפח אשפה, יושב בתוך אקווריום ונראה כל כך מטונף שאפשר להריח את הזיעה שלו דרך המסך. השיא מגיע בקרב הסופי והמגעיל בין שני חייזרים מפלצתיים, שנראה כמו קרב בין גוש בוץ לערימת זפת בתוך ביצה. מעבר לזה התסריט מבולבל ומפוצץ בקלישאות, העלילה לא מעניינת, הדמויות סתמיות והקאסט הוא כולו שחקנים מצוינים שמתבזבזים על כלום ושום דבר. מישל וויליאמס? מה שחקנית כמוך עושה במקום כזה? את בחובות? מאיימים עלייך? להתקשר למישהו?

"מאיפה הדרס?"

סתמו ת'פה, קסטרו.

קסטרו קוקלציית סתיו חורף 2017-18. צילום: טל קרת
קסטרו קוקלציית סתיו חורף 2017-18. צילום: טל קרת

שיחות על אלגוריתם

תופעה תרבותית מחרידה הנחלקת לשניים: 1. האלגוריתם; 2. אנשים שמדברים על האלגוריתם. מאז שהצוקרברגים החליטו לשחק לנו בראש ולהציג פיד רנדומלי לחלוטין למשתמשי הרשת החברתית, האלגוריתם הוא האלוהים והניצחון עליו הוא האלכימיה האפלה של המאה ה-21. האלגוריתם קובע מה תראו בפיד (כלום) ומה לא תראו (את החברים שלכם). כתוצאה מכך, כולם מתבכיינים על מה שהאלגוריתם עשה לחשיפה של הפוסטים שלהם, ובה בעת הפכו כולם מומחים לאלגוריתם ולשינויים המתחוללים בו. הידעתם? אם תצרפו את הלינקים בתגובות, תשלבו תמונה של אחותכם ותבנו בקפידה אקרוסטיכון שכתוב בו "אין על פייסבוק" – עדיין לאף אחד לא יהיה אכפת מהפוסטים המטרחנים שלכם. תעברו כבר לאינסטגרם כמו כולם ותניחו לנו.

תמונה מעניינת בדיוק כמו האלגוריתם. צילום: שאטרסטוק
תמונה מעניינת בדיוק כמו האלגוריתם. צילום: שאטרסטוק

עומר אדם מפרסם

מילא חליפת האדידס, מילא הגרפיקה, מילא גידי גוב – הפרסומת לבזק שבה השתתף עומר אדם היא כל מה שטוב וכל מה שרע בעולם הפרסום. השיר שמבוסס על "עוץ לי גוץ לי" בשינוי המילים מדבק בצורה קיצונית, עומר אדם הוא הדבר הכי חם שמוכר אלפי כרטיסים בדקה וכל החברות שלך מכירות את המילים של השירים האחרים בעל פה. הבעיה היא ששיר הפרסומת עצמו, כפי שהוא, הפך לשיר לגיטימי בקריוקי, להשמעה בקולי קולות במשרד והכי גרוע – לשיר שאדם מבצע בהופעות כי הקהל דורש. בוקר טוב, בוקר טוב; אנחנו אומרים לילה טוב למשחק שהפרסומאים עושים לנו במוח.

הייפ מוגזם

קחו למשל את "עץ האגס הפראי". המבקרים היללו, הציונים שברו את התקרה ופתאום שלוש שעות לסרט טורקי נראו רעיון לא כל כך רע למוצאי שבת. אבל אז הדמויות התחילו לדבר. והמשיכו. ועוד קצת. ושוחחו עוד טיפה. ואז קצת החליפו מילים. ועוד כמה משפטים. ודיברו עוד קצת. ולא עשו כלום חוץ מלדבר במשך שעתיים וחצי עד שחצי שעה לפני סיום הסרט לא היה מוצא מלבד לצאת את אולם הקולנוע ולתהות: האם להאמין להייפ של "רומא" או שהכל אבוד לנצח ואי אפשר לסמוך יותר על אף אחד?

"עץ האגס הפראי"
"עץ האגס הפראי"

הייטרים של נטפליקס

באופן פרדוקסלי, נדמה שדווקא שפע האלטרנטיבות הנוכחי בטלוויזיה מעביר את הצקצקנים על דעתם. מי שסופגת את האש הגדולה ביותר היא נטפליקס – שירות סטרימינג בתשלום סמלי שאין עוררין על כך שהוא מפעל סדרות, פס ייצור לסרטים בינוניים – אך כזה שמכמין בתוכו כמה פנינים אמיתיות. משלשלי "האלגוריתם הורס את החיים" ו"הכל שם מחורבן" (זה כנראה קשור לטעם שלכם, אפרופו אלגוריתם) קצת מזכירים את מעריצי ביבי: לא מסוגלים לאהוב משהו וגם לבקר אותו. לא אהבתם בכלל? שחררו את החבר שתקעתם לו את היוזר ותנו לנו קצת שקט, בדיוק התחלנו מרתון "בנות גילמור".

ממי, תרגע, כולה נטפליקס (צילום: shutterstock)
ממי, תרגע, כולה נטפליקס (צילום: shutterstock)