מזה שלוש שנים שקהילת ההיפ הופ הישראלית מבכה את אחד מבניה האהובים ביותר, נועם "נומי" כהן", שנהרג בתאונת אופנוע בחודש אוקטובר 2021, והשאיר חור בגודל של רוקסטאר בלב של כל חובב היפ הופ מקומי. נומי הפך, בטח מאז מותו, לאגדה מוזיקלית מקומית – לא מעט בזכות מאמציהם של חבריו ומשפחתו להמשיך את המורשת המוזיקלית שלו, ולהוציא את המוזיקה שנומי הספיק לעבוד עליה לפני שסיים את חייו הקצרים אך פוריים בגיל 29 בלבד.

>>הם ייסדו את פסטיבל סאונדטראק. זאת העיר של דנה קסלר וישיב כהן

היום מתרחש חלק משמעותי בפרויקט ההנצחה המוזיקלי הזה, עם יציאתו של האלבום "חמרמורת" – אלבומו הרשמי השני של נומי (היו לפחות 5 מיקסטייפים לפני כן), שמורכב מחומרים עליהם הספיק לעבוד ולהקליט לפני מותו. "ביום ראשון אנחנו מגשימים את החלום שלא הספקת", כתבה בפוסט אימו צופיה אביטן. "אנחנו ממש מתרגשים ואני מבטיחה לך שאתה תהיה גאה בנו". עבור יצירת האלבום נרתמו חבריו של נומי – אנשי מפתח בתעשיית ההיפ הופ כמו שגיא דהן, יובל "דודא" ניאזוב והמפיק גיא קושנירסקי, שהפיק גם את אלבומו הקודם "רוקסטאר, כפרה" מ-2019 – ועבדו על החומרים שהשאיר מאחוריו כדי ליצור אלבום פוסטמורטם, אירוע נדיר בישראל וכבוד אחרון מרשים.

עבור הכבוד האחרון הזה התאספו מיטב האמנים של קהילת הראפ, שעזרו להשלים את השירים אותם נומי לא הספיק לסיים. כך למשל, השיר "סטיבי" (שנומי הספיק לשחרר כסנונית ראשונה לאלבום מספר חודשים לפני מותו) זכהלרימיקס מרסק לבבידי חבריו אברי ג'י, סבסטיאן XL ואוקטובר, והשיר "יאללה ביי" קיבלרימיקס בן 10 דקותעם לא פחות מ-11 מחבריו, ביניהם כפיר צפריר ואביחי נפתלי. את השיר "אש בוערת" השלים זי קיי, בעוד שאת "ילד רע" ממלאים טונה ורביד פלוטניק – אשר נומי היה מופע החימום שלו, ממש טרם מותו. יש גם סגירת מעגל בשיר הנושא של האלבום, שמבוצע בשיתוף עם מוקי – שהיה הגיבור של נומי בילדותו – ואף נפתח עם ברכת בר המצווה ששלח מוקי לנומי.

חלק נוסף שראוי לציון הוא רגע מרגש בו מורמור (מור אביטן), אחיו הקטן של נומי, עולה איתו על השיר "נשאר במשפחה". מאז מות אחיו, מור הופיע לא פעם עם שיריו של נומי, מבצע אותם לזכרו בדמיון מפחיד לאחיו הבכור, והשיר המשותף שלהם מהווה את אחד הרגעים היותר מיוחדים באלבום. בכך האלבום מגשים את צוואתו של נומי, כפי שנכתבה בשיר הפתיחה "הנוף משתנה", שגם היה השיר האחרון שהוציא בחייו. שם, בשורות הסיום, אמר הראפר הצעיר "אין שום סיכוי, אבל אם אמות – יזכרו את השם". נומי תמיד עסק במותו, או יותר נכון ברעיון של למות כרוקסטאר בגיל 27, ולמרות שהטקסטים מרגישים מעט נבואיים, הם פשוט מבטאים אמן יוצא דופן שהשאיר חלק ממנו בעולם. עכשיו גם אתם יכולים לשמוע את מה שנשאר, ולזכור את השם.
להאזנה לאלבום בכל הפלטפורמות
לרכישת כרטיסים למסיבת האזנה לאלבום לזכרו של נומי, 1.10 בגגרין

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מוזיקאים ישראלים
• ראפרים
• ראפ ישראלי
• היפ הופ

בי גירל רייגאן, או בשמה המלא רייצ׳ל גאן, היא רקדנית, דוקטור לתנועה ומרצה על ברייקינג (ברייקדאנס) באוניברסיטת מרקורי באוסטרליה. כל העובדות הנ״ל, פלוס הופעת הבכורה שלה באולימפיאדת פריז 2024, יכולים בקלות להפוך אותה לאורן להב של יבשת אוסטרליה – רק חבל שזה מגיע על חשבון תרבות כל כך מרשימה של ריקוד וספורט.

>>לילה שפוי במוזיאון: טדי נגוסה, בום פם ופסטיבל ב"לילות מוז"א"

כמו בכל ערב שישי הלכתי לבקר את המשפחה, רק שהפעם בשורה משמחת בפי (לא, אנחנו לא בהריון אמא) – ״יש תחרות ברייקדאנס נשים באולימפיאדה עכשיו. רוצים לראות?״. נעניתי בחיוב, כי אני משגע את המשפחה שלי על התרבות הזאת כבר כמעט שני עשורים, ואיזה כיף זה שהפעם זה באירוע כל כך גדול ומרשים כמו אולימפיאדה, ולא ברחבת האופנה של דיזינגוף סנטר. פתחנו את ערוץ הספורט והתחיל האירוע הגדול של הקיץ.תחרות הברייקינג מצטרפת לאולימפיאדה הזאת תחת סגנון שנקרא, בשפה שלי, "ספורט שאינו מדיד בצורה ברורה" (כגון: התעמלות אומנותית, שחייה צורנית, והספורט המוזר הזה של סוסים זזים באלכסון על מוזיקה מהניינטיז).

כעת הברייקינג – ריקוד שהומצא על ידי ילדים משכונות מצוקה בניו יורק של שנות ה-70 – כבר אינו במחתרת, ועכשיו הוא על אחת הבמות הגדולות בעולם.התחרות מבוססת על באטלים, קרבות אחת על אחת. מתמודדת אחת נכנסת לרחבה, מתחילה לרקוד ונותנת את כל מה שיש לה, והשנייה בתורה, צריכה להגיב ולהשוות. אחרי כל סיבוב השופטים מנקדים לפי קריטריונים מאוד ברורים – מוזיקליות, טכניקה, רמת התרגילים, מקוריות בתנועה, ביצוע וכו׳. אחרי 2 סיבובים, יודעים מי המנצחת הגדולה של הקרב הנוכחי, שתתקדם לשלב הבא.

התחרות נפתחה בקרב של רייגאן נגד ניקה, רקדנית בת 17 מליטא, אני מתרגש בטירוף. ניקה נכנסת ראשונה ומראה יכולות מטורפות! רייגאן נכנסת שנייה ומיד המוח שלי מתחיל לשאול שאלות והפנים שלי מתחילות להאדים. מצד ימין של הסלון נשמעו קולות של ״מה זה החרא הזה״ או ״בואנה אופירי אתה רוקד יותר טוב מזה״ או ״אחיין שלך בן 5 רוקד יותר טוב מזה״, אני מנסה להגן על רייגאן, יודע שיש הצדקה לאיך שהיא רוקדת, בברייקינג יש המון מקום לסגנון מיוחד ומקוריות בתנועות, אבל כשזה מבוצע רע וליצני, אפילו אשתו של אחי ההייטקיסטית יודעת לזהות את זה, ומסתבר שהיא לא לבד.

למחרת התחיל השיימינג הגדול, הרילז באינסטגרם והסרטונים בטיקטוק על רייגאן השתלטו על כל האינטרנט, כל סרטון שני לועג על הצעדים שלה ותוהה איך לעזאזל הברייקינג הגיע לאולימפיאדה, כאילו היא המייצגת העיקרית של התחום. נדהמתי לדעת כמה אנשים נמשכים לתאונות רכבת יותר מאשר לשאר הכישרונות שהיו שם על הבמה (וכמובן ערב אח״כ בקרבות ברייקינג גברים).שלא תבינו אותי לא נכון, רייגאן היא בהחלט רקדנית לא טובה והופעתה על במה כל כך גדולה היא לא יותר מתמוהה בעיני. באופן כללי, זה שיש 2 נציגים לאוסטרליה – מדינה שאינה מצטיינת ביכולות הברייקינג שלה – ולמדינות אחרות אין בכלל (כולל ישראל, שיש בה רקדנים ורקדניות ברמה הרבה יותר גבוהה) רק מראה כמה הבחירה לתחרות היא לא יותר מפוליטית.

מצד שני, הברייקינג וההיפ הופ באופן כללי מהווים מקום מפלט לילדים מוזרים עוד מאז שנות ה-70. כל אחד יכול לבוא ולרקוד, לא משנה איך הוא נראה, מאיפה הוא מגיע ואיך הוא זז. זה הקסם בתרבות הזאת, ובתור בי בוי בעצמי בקבוצת Kosher Flava, כשעלינו לייצג את ישראל באליפות העולם ב-2012 במהלך מבצע צוק איתן, היה חשוב לנו להעביר מסר של שלום, חשבנו שנקבל שריקות בוז ואיומים על חיינו אבל גילינו קהל מפרגן ומכיל מאין כמותו, גילינו שריקוד זה כוח עצום שמאחד תרבויות, דתות, לאומים וגזעים מכל הקצוות.

לכן, אין לי שום דבר נגד רייגאן בעצמה, שתרקוד איך שבא לה ושתעוף על עצמה, אני בטוח שביבשת אוסטרליה כמו במדינת ישראל אנשים נמשכים לחוסר מודעות ואין לי ספק שהיא בדרך להיות כוכבת ענקית. הבעייה שלי היא עם המערכת שלא סיננה אותה לפני ודאגה להביא כישרון אמיתי לבמה הזאת על חשבונה.מצד שני אם לא היא אז כנראה לא הייתי כותב את הכתבה הזאת אז אולי אין פרסום רע?הברייקינג חווה עליות וירידות במהלך 50 שנות חייו, ולמרות שלא יהיה אותו שוב באולמפיאדת 2028 בלוס אנג׳לס, הוא עדיין ימשיך לאולמפיאדת הנוער בסנגל ב-2026, ובאופן כללי ימשיך להתקדם ולהתפתח. בישראל, למרות שהרמה גבוהה באופן יחסי, עדיין אין לזה הכרה ממסדית ורקדני הברייקינג יאלצו להמשיך להתפרנס מללמד ריקוד במתנ״ס ולהופיע בבת מצוות.

ולכל המצקצקים שראו את ההופעה של רייגאן ואומרים שברייקינג זה לא ספורט, או שצריך להעיף אותו ואת שאר ענפי הספורט הלא מדידים מהאולמפיאדה, יש לי מסר פשוט: אני מבין שאתם בעניין של להחזיר עטרה ליושנה, אבל ריצות ושחיות כבר נהיה משעמם.אז אולי בואו נחזור לעשות קרבות גלדיאטורים, הטלת יבוסים למרחק או ריצות על גחלים?חוץ מזה, אני מזמין אתכם לאימון ברייקינג בבת ים ביום ראשון בערב. נראה אתכם מנסים תרגיל אחד ואז אומרים שזה לא ספורט אחר כך.
אופירי (אופיר יוגב) הוא מפיק, יוצר, די.ג'יי וראפר, ובעברו היה אלוף הארץ בברייקדאנס ומקום שלישי באירופה. לפני כחודשיים הוציא את אלבומו "שירים על בנות".
התמונות בכתבה, למעט אלו של רייגאן, הם כולם אמני ברייקינג ישראלים. מוזמנים לעקוב ולתמוך

• אולימפיאדה
• ספורט
• ברייקדאנס
• היפ הופ

העבר
את טדי נגוסה פגשתי לראשונה ב-2012, בתור נער מוכשר עם אש מתחת לישבן ורצון עמוק לבטא את עצמו דרך ראפ. חוץ מהכל, לא הרבה השתנה מאז – טדי גדל והפך לאחד הראפרים הכי מוכשרים בישראל, עדיין עם אותה אש מתחת לישבן ורצון עמוק לבטא את עצמו דרך ראפ, רק טיפה יותר מפוקס. ידעתי שהוא יהיה כוכב עוד כשהוציא את אלבום הבכורה שלו ב-2017. זו לא חוכמה גדולה, כולם ידעו. כישרון כזה קשה מאוד לפספס. עד 2021 הנבואה על טדי הגשימה את עצמה, ובעזרת שירים כמו "בבידוד" ו"זה בדם שלי" (וגם בעזרת איתמר ציגלר, אבל עוד על זה בהמשך) נגוסה הפך להיות שם מוכר גם באוזניות של הקהל הרחב, ולא רק בקרב חובבי מוזיקה אדוקים וילדי היפ הופ נלהבים.

>>מחפשים סטנדאפ מקורי באמת? תכבו את נטפליקס ותפתחו יוטיוב

הבארבי
השינוי הזה השתקף בקהל שהגיע להופעה של טדי בבארבי נמל יפו, שנערכה אמש (9.7) כחימום לקראת אלבומו הרביעי, גם הוא בהפקתו של ציגלר. רבים מהם היו דווקא מבוגרים מטדי, לא אפיון נפוץ לקהל של ראפר בכלל, וראפר ישראלי בפרט – כזה שמעיד על הדרך שבה האמן הצעיר נוגע באנשים ללא הבדלי דת גזע או מין, מזיז להם את הגוף, מעסיק את הראש ומייצר מוזיקה שמצליחה לעלות מעל לגילו. עם זאת, הבארבי החדש לא היה מלא לגמרי – גם בעיה שנובעת מהגדלת האולם, וגם עדות לכך שטדי עוד לא ממלא אולמות באוטומט. וזה טוב, כי זה נותן לו משהו לרדוף, לקהל משהו להרגיש ששייך לו, ולי קצת ספייס לרקוד.

ההתחלה
ההופעה החלה קצת לאט לטעמי. אני מכיר את טדי של האנרגיות, בחור עם קפיץ בתחת שבשנייה שהוא תופס מיקרופון מקבל ספידים של אנרגיה, וסוחף את הקהל איתו. הפעם הרגשתי שהספידים נחלשו – אולי בשל התקופה, אולי בגלל שנתפס לו הגב כמה ימים לפני בתאונת קיר טיפוס, כפי שסיפר בשלב מאוחר בהופעה. כך או כך, זה לא התחיל כמו טדי שאני מקווה לו, אלא באנרגיה יותר נמוכה. גם שיר מונע כוח כמו "אפ'חד לא יגיד לי" לא התניע לי, ולרגע חששתי שאצטרך לשלוף את המילה הכי מבאסת שניתן להגיד על הופעות מוזיקה, ולקרוא לו בינוני. לשמחתי, ההופעה עשתה מהלך דומה לקריירה של טדי, וטיפסה למעלה בסבלנות, ביציבות ובתנופה שקשה להתכחש אליה. והכל התחיל דווקא כשהתחילו האורחים.

האורחים
ראשון עלה כהן, בערך בשיר השישי, ולמרות תקלות סאונד קלות הצליח להזיז טיפה יותר את הקהל, מה שהתגבר כשהצטרף אליהם לבמה תומר יוסף לביצוע שיר חדש, ובאמת התחיל את ההופעה. מאותו הרגע טדי נראה משוחרר יותר, יציב יותר ובוודאות סוחף יותר. גם שאר האורחים שהופיעו לאורך הערב – מעדן דרסו ואברהם לגסה ועד לנגה ארז – הוציאו מטדי את המיטב, ולהיפך. וזה לא במקרה, כי עם כל אורח שעלה על הבמה היה ניתן לראות עד כמה נגוסה הוא פרופורמר מפרגן במלוא מובן המילה, כזה שמרים לאורחים, מפנה להם את מרכז הבמה, מהדהד ומשקף את האנרגיה שלהם ובכך מוציא מכולם את הגרסה הכי כיפית וטובה שניתן. הביצוע הסוגר של תומר יוסף וטדי ל"זה הדם שלי" הוכיח יותר מהכל שגם מול אחד הפרופורמרים הכי גדולים בארץ, טדי לא נופל באנרגיה. האורחים אמנם היו מי שבאמת התניעו את ההופעה, אבל הקרדיט כולו לטדי, ולצוות המוזיקאים שסביבו שידעו להכיל אותם – אברי ג'י בתפקיד הדיג'יי, מיגל פרז בתור פרקשניסט, ומעל הכל איתמר ציגלר בתפקיד המאסטרמיינד המוזיקלי.

הציגלר
החיבור בין נגוסה לציגלר הוא באמת מסוג הדברים שכותבים עליהם אגדות מוזיקה. מפיק וותיק ומנוסה שהחל את דרכו כשהקים את אחת מלהקות ההיפ הופ הראשונות בישראל, שנים אחרי שעזב את הז'אנר לטובת הצלחה מסחרית ואמנותית, חוזר באמצעות ראפר צעיר שמוצא בו סוג של אח גדול מוזיקלי. האלבום שנולד מהחיבור היה התגלמות מושלמת של היינג והיאנג היצירתי שביניהם, מבטא את הבגרות לצד האנרגיה, הישראליות יד ביד עם מוזיקה אתיופית, האלקטרוני בעיבודי לייב ושלם שגדול מסך חלקיו. לאורך כל הערב עמד ציגלר לצידו של הראפר, וניגן במגוון כלים במיומנות של פנומן – ועוד גרם לזה להיראות קל. לא אתפלא אם לחצי מהקהל הסתננה קללה קטנה ועסיסית למראה האצבעות שלו מרחפות מעל הבס ב"בבידוד". היחיד שיכול לעמוד במהירות הזו זה האמן שעומד במרכז הערב, טדי עצמו.

הטדי
אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שזו לא היתה ההופעה הכי קלה עבור טדי. ההתחלה דרשה ממנו מאמץ, האורחים היו גדולים ורבים, המשקל על הכתפיים גדול ולסחוב את כל זה על הגב התפוס זה בטח לא היה קל. אבל לאורך הערב נראה שהוא נהנה מכל רגע, מלהיות על הבמה, מאנשים שעונים לו בשורות שכתב, מלהכיר לאנשים שירים שטרם יצאו מהאלבום המתקרב ולראות את התגובה שלהם. ראפר מהוקצע וחד ששולט על הבמה גם כשהוא לא בהכרח בשיאו. ובו בזמן, היה מרגש בצורה בלתי רגילה להביט דווקא ליציע שעומד מימין לבמה, ולראות את הוריו של טדי מגיבים לילד שלהם כובש חלומות, ועושה זאת בכריזמה בלתי ניתנת להכחשה.

העתיד
זה סוד הקסם של טדי, הנער מוכשר עם אש מתחת לישבן ורצון עמוק לבטא את עצמו דרך ראפ. כל זה עדיין נכון, למעט הנער, אבל התווסף לזה גם ניסיון, עומק, כתיבה חדה וקלילות מוזיקלית שעושה את כל החוויה לכיפית, והתודה (גם) לציגלר. אבל מעל להכל יש את הכריזמה הפשוטה של טדי עצמו, שתמשיך לקחת אותו למעלה באותה סבלנות, יציבות ותנופה. עד שיתמלא הבארבי, עד שיתמלא הכל. עד שההורים שלו יהיו גאים שוב ושוב.
טדי במועדון הבארבי, 9.7

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• ראפ
• היפ הופ
• היפ הופ ישראלי
• בארבי
• ביקורת הופעה

אם במקרה הסתובבתם במהלך השבת האחרונה ברחוב מקווה ישראל ונתקלתם בעננת העשן שעולה מהכולי עלמא, הסירו דאגה מליבכם – המוסד התל אביבי לא נשרף. הוא בסך הכל אירח את אליפות הקנאביס הראשונה של איגוד הקנאביס הישראלי – "Holy Flower TLV" הראשון.

>>נועה קירל פיצחה את ישראל: מדינות כמונו לא בוכות. וזאת בדיוק הבעיה

התחרות הלכה ככה: חברות קנאביס ישראליות שלחו את החומרים הטובים ביותר שלהם לצוות השופטים – כולם בעלי מרשם לקנאביס רפואי – ובמהלך מספר שבועות הם היו צריכים להכריע בשאלה העתיקה מכולן: למי יש את החומר הטוב ביותר? אירוע הכרזת הזוכים התקיים במועדון הכולי עלמא בדיוק ב-20.4 (כמובן), ולמרות שעל פניו, זה האירוע המרכזי – זה לא ממש הרגיש כך. וזה ממש אחלה, כי איגוד הקנאביס, יחד עם ישגב דותן (מלהקת לוסיל קרו), יצרו חלל מיוחד שמקדש את הצמח, כולל תערוכה, פודקאסטים, הרבה ריח טוב וכמובן, הופעות מוזיקה.היו בעבר פסטיבלי קנאביס כאלה או אחרים בעיר, אבל זה אירוע ראשון מסוגו, כתחרות רשמית של האיגוד. הגיע הזמן לקחת פאף, ולהיכנס.

עם הכניסה לאירוע קיבלנו מיד שקית מתנות, שניתנה לכל מבקרי האירוע, שכללה מגוון אביזרי עישון, ואפילו שקית קבנוס בתור מאנצ'. זה אמנם סוואג ממותג, אבל זה כן נותן תחושה של תמורה עבור הכסף, וגם משרה אוורת פסטיבל. היי, זה דוכן שנותן לך דברים בחינם. כבר בירידה במדרגות אפשר לראות שהכולי עלמא הפך למוזיאון וויד אימרסיבי: הגלריה התמלאה בתמונות הזנים המתחרים לצד כותרת מעיתונים ישנים (מה שנותן פרספקטיבה לכמה רחוק הגענו בנוגע לשימוש בצמח); הפינק רום של הכולי הפך לחלל פודקאסטים בלייב מול קהל שיושב על פופים; החנות של הכולי הפכה למה שנקרא בפי דותן "וירג'ין הוטבוקס", שנעזר בטרפנים ומפזרי ריחות כדי לייצר אשליה של ניחוח חדר עמוס מריחואנה – אבל גם הקרין פרקים של בוב ספווג, כי בכל זאת, אירוע מריחואנה.

בחלל המרכזי של הכולי החלו ההופעות המרכזיות לקראת השעה 18:00, אז ג'ני פנקין תפסה את הבמה. סלקשן ההופעות היה מצוין. ג'ני פנקין פשוט היתה עצמה על הבמה, ואני לא יודע אם זה היה מצליח לכל אחד, אבל הקסם האישי והנוכחות שלה הפכה את ההופעה לסיפתח מושלם. אני מעולם לא התחברתי לכהן (אבל הערכתי כמפיק), וזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו לייב, ותנו לי להגיד לכם, מדובר באחד מהפרופורמרים הטובים שראיתי בסצינה – מרגיש בנח על הבמה, ומתקשר מדהים עם הקהל. טדי נגוסה סגר את הערב עם מופע שהצליח להקפיץ את הקהל גם אחרי כחמש שעות עישונים, וזה אומר הכל.

למרות שמדובר בסך הכל על אירוע אחה"צ קצר, זה באמת הרגיש כמו פסטיבל שבכל רגע נתון יש לך מה לעשות בו, אירוע שנתן מקום מיוחד לתעשיית הקנאביס. כל בן אדם שמעשן וויד, רפואי או לא, היה נהנה כאן.ועדיין, גם בין כל השיח הזה סביב קנאביס, הרגשתי שיש נושא אחד שלא מדברים עליו בכלל – לגליזציה. אני מאמין שמנהלי הפסטיבל תומכים בלגליזציה, אבל לא מצאתי את הנושא עולה במהלך הפסטיבל. אוקי, אולי מישהו דיבר על זה בפודקאסטים, אבל זה לא די והותר, ולמי יש זמן לשמוע פודקאסט? קיוויתי שהשיח על כך יבוא גם מחברות הקנאביס, אבל כששאלתי בנושא קיבלתי בעיקר תשובות יבשות על כך שהם פועלים בהתאם להוראת משרד הבריאות. חבל, אולי בשנה הבאה.

בעודי יוצא קצת מבואס משיחות עם נציגי החברות, אני מבחין באדם שלרגע לא זיהיתי, כי הוא היה בלי שיער ארוך, משקפי שמש אדומים ומגאפון – עידן מור, הלא הוא גדי וילצ'רסקי. שאלתי אותו את דעתו על האירוע, והוא מיהר לפרגן:"וואי, חמוד וכיפי ונעים. לא צפוף מדי, לא בלאגן מדי, לא באנגי מדי. ידידותי למשתמש".

בתור אחד מחלוצי הליגליזציה, הפסטיבל הזה הוא צעד בכיוון הנכון?
"אנחנו חבורה מאד מאד גדולה של מאות אלפי אנשים, שנשענים על איזה סלע ענק, ולאט-לאט-לאט-לאט-לאט מזיזים אותו. כל אירוע כזה, כל יום כזה, כל פוסט בפייסבוק, כל יציאה מהארון הירוק, כל מטופל שנוסף למאגר, כל בן אדם שמבין שאנחנו מתקדמים קדימה – זה עוד צעד. אבל בישראל הכל הולך כל כך, כל כך לאט".

אז מה צריך לעשות יותר טוב בשנה הבאה?
"אנחנו צריכים להיות יותר אגרסיביים. אני אומר את זה בצער – אנחנו חיים באחת המדינות הכי אגרסיביות על פני כדור הארץ. משפחות של חטופים צריכות לנהל קמפיין כדי שיתייחסו למצוקה שלהם ברצינות. אז מה אנחנו שוחרי החופש ודורשי הלגליזציה נגיד? התנועה הזאת, המחאה הזאת, תהיה חייבת להיות הרבה יותר אגרסיבית, כי אנחנו חיים במדינה שבה אם אתה מבקש יפה או מסביר יפה או מתנהג יפה, מסתכלים עליך כאילו אתה מטומטם. כאילו אתה אידיוט שאפשר לדרוך עליו, ושאפשר לנפנף אותך ולדפדף אותך. להתעלם מהזכויות שלך במקרה הטוב, ובמקרה הרע לדרוס את הזכויות שלך ואותך, כי אתה לא מספיק אגרסיבי. ושוב, אני אומר את זה בצער".

בתור סבב ראשון, אין ספק ש-Holy Flower TLV, אליפות הקנאביס של איגוד הקנאביס הישראלי, היא הצלחה אדירה. הם הביאו הופעות מצוינות, פודקאסטים שווים, והצליחו באמת לעורר תחושת קהילה במתחם של הכולי עלמא. גם היתה תחרות (בסדר, תיכף נספר לכם מי זכה), אבל לצד השבחים הראויים, צריכה בעיני להיות התייחסות גם לכל מה שראיתי מתחבא בין כל הכיף הזה – ראוי באירוע כזה להתעסק גם במסכת הייסורים הבירוקרטית שאדם שרוצה להוציא רישיון רפואי צריך לעבור; לדון באם המאבק באמת צריך להיות יותר אגרסיבי; וכן, גם להחזיר את נושא הלגלזציה לסדר היום.

האירוע הוא עדיין צעד חשוב בכיוון הנכון, ככזה שמנרמל את השימוש בקנאביס ומציג שיח הגון עליו – אבל זה יהיה יותר מרשים אם הכל יהיה על השולחן.אה כן, כמעט שכחתי – הזוכים באירוע. בקטגוריית אינדיקה, זכה FF של Cannabar. הסאטיבה המנצחת היתה The White של Greenkom. ההיבריד המנצח, גם הוא של Cannabar, היה Gelato42. מזל טוב למנצחים אפופי העשן, אני צריך לחפש מאנצ' יותר הגון מקבנוס.

• קנאביס
• קנאביס רפואי
• ❤ תרבות
• היפ הופ
• כולי עלמא
• מריחאונה

לא שחסר כרגע מיזמים ציבוריים שנועדו לעזרה, אבל זה אחד שמעיף לנו את התחת, כי הוא לא רק עוזר, אלא עושה זאת בעזרת מוזיקה טובה – ב-20.1 יתקיים במועדון הגגרין האהוב הופעה של לא פחות מ-16 ראפרים וראפריות בערב מיוחד בשם "פסגת הראפ #2", אשר כולו נערך בהתנדבות מלאה וכל הכנסותיו יתרמו למען נפגעי נובה.

בוא נתחיל ממה שחשוב, שזה מי בליינאפ: כהן האחד והיחיד, עדן דרסו, סימה נון, שקל, מאור אשכנזי (שגםהוציא שיר נהדר עם שורד נובה נעם כהן), כליפי, ביג סאזו, אברהם לגסה, שאמן300 (שזה סלימפים, אחד מהראפרים האהובים עלינו בשנה שעברה), סול ג'יי, סגול 59, רוישה, רגיני, מאור ומיש בז'רנו. כבר ליינאפ משגע בפני עצמו, והמארגנים (גרג גולדנברג, אלירן אראל ודן סברדלוב) רומזים שעשויים להיות הפתעות נוספות בהמשך. כל האמנים הנ"ל מגיעים, כאמור, להופיע בהתנדבות מלאה – וכך גם מועדון הגגרין תרם ללא עלות את המרחב שלו עבור קיום האירוע.

אם תהיתם מה מקור ה-#2 שבשם, זה מכיוון שמדובר במופע ההתנדבות השני בסדרה, כאשר הראשון צפוי להתקיים במוצ"ש הקרוב (23.12) בחיפה, במועדון שלא חשוב שנגיד לכם את שמו כי גם ככה כל הכרטיסים לשם נמכרו תוך יום וחצי, אבל שתדעו שהשתתפו שם שרק, שי טרא ליטמן, לוקץ, בלולו ועוד.כרטיס להופעה בתל אביביעלה לכם רק 40 ש"ח – סכום מגוחך בהתחשב בכמות ואיכות האמנים – וכדאי לכם להזדרז כי אמנם זה לא יהיה יום וחצי, אבל הכרטיסים אוזלים במהירות.

כאשר כל ההכנסות מהאירוע יועברו לעמותת SafeHeart לטיפול בנפגעי טראומה מהנובה – פרויקט המופעל על ידי רשת של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים קליניים, פסיכותרפיסטים ומדריכים קליניים מורשים, כולם בעלי ניסיון בעבודה עם חוויות טראומטיות קשות ועם התחום של מזעור נזקים פסיכדלי. העמותה עובדת בשיתוף פעולה מלא עם משרד הבריאות והביטוח הלאומי.
פסגת הראפ 2, גגרין (קיבוץ גלויות 13), 20.1, 20:00,לרכישת כרטיסים

• תל אביב נרתמת
• ❤ תרבות
• היפ הופ
• היפ הופ ישראלי
• ראפ ישראלי