כנראה שלעולם לא נסלח עד הסוף לוויל סמית' על ששבר לנו את הלב. איך האדם שהכי אהבנו בניינטיז, הכוכב הכי מגניב על הפלאנטה, הפך להיות אחד הסלברטיז הכי מאוסים בעולם? כלומר כן, יש את הרגע ההוא בטקס האוסקר מלפני 4 שנים, בו הטיפוס המלא בעצמו לא הצליח לשלוט בזעמו וסטר מול כל העולם בכריס רוק. אבל אם נהיה כנים, המבוכה הגיעה עוד הרבה לפני הכאפה, במשך שנים בהם הפך לסלברטי מסוג TMZ ו-TMI שמניב יותר רכילות ושמועות מאשר סרטים ומוזיקה. והאמת היא שאנחנו רוצים לחזור לאהוב את וויל סמית', ונראה לנו שמצאנו את הדרך הכי טובה לעשות זאת.

לא ציפינו להרבה מ"מקוטב לקוטב עם וויל סמית'", סדרה נוספת מבית נשיונל ג'יאוגרפיק שעולה בדיסני+ והולכת על פורמט די מוכר – קחו סלברטי ענק, עטפו אותו מצלמות דוקו וזרקו אותו לפינה מבודדת בעולם. כריס המסוורת' כברעושה מזה קריירה. וחשבנו שהסדרה של וויל סמית' תהיה די עוד מאותו הדבר, רק עם קונספט טיפה יותר הרפתקני – מסע בין 100 ימים שנע לאורך 7 היבשות השונות, ומביא את סמית' לכמה מהמקומות הקיצוניים עלי אדמות – מהקוטב הדרומי הקפוא, דרך יערות האמזונס ומדבריות אפריקאיות ואיים מבודדים באוקיינוס האטלנטי, ועד לקוטב הצפוני. אבל מסתבר שזה יותר מרק סיפור מסע.

בפתיח מספר סמית' שהסדרה נוצרה בהשראת אחד המנטורים שלו, ד"ר אלן קאונטר, חוקר אפרו-אמריקאי משנות ה-70 שיצא למצוא תרבויות אבודות, אותו סמית' מכנה אינדיאנה ג'ונס השחור. אז וויל סמית' אמנם לא מוצא דברים חדשים בעולם, אבל בהחלט מגלה כמה דברים על עצמו ומוביל את הסדרה עם אותה אישיות כובשת שזכרנו ממנו, לצד זווית אינטרוספקטיבית שנוספה לו מאז הנפילה מגדולה. הבידוד באזורי קיצון מוציא ממנו את המיטב, ובאמת שיהיה לכם קשה לכעוס עליו אחרי שתראו אותו רוקד לצלילי הסופרימס בלב מדבריות אנטארקטיקה. זה מצולם פשוט נפלא, מעניין להפליא ובאמת מהמם לצפייה. וזה אמנם לא אומר שתסלחו לוויל סמית', אבל בהחלט תוכלו לאהוב אותו שוב, אפילו אם רק בטיפה.
"מקוטב לקוטב עם וויל סמית'", עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• וויל סמית
• דיסני+
• טבע

כמעט שנה עברה מאזהסטירה שנשמעה ברחבי העולם– ובזמן שבאוסקר מתכוננים כבר לטקס הקרוב עם צוות תגובה מיוחד שאמור לפעול בשביל למנוע מקרים כאלה (אם כי באמת, מה הסיכויים שדבר כזה יקרה פעמיים? או לפחות, שנתיים ברצף), כריס רוק סוף סוף שיחרר את התגובה הרשמית שלו לאירועי אותו לילה. במסגרת הספיישל החדש שלו, "Selective Outrage" – שראוי לציון גם בתורהאירוע הראשון שנטפליקס שידרה בלייב היום לפנות בוקר(5:00 שעון ישראל) – רוק סיים את המופע, כצפוי, עם קטע שמדבר על היחס שלו לוויל סמית' לפני ואחרי. גם הכותרת של המופע – "התרעמות סלקטיבית" – מרפררת לסמית'. כזכור, סמית' עלה לבמה בזמן שרוק הנחה את הטקס וסטר לו לאחר שסיפר בדיחה על ההקרחה של אישתו, ג'יידה פינקט-סמית' ואף צעק "תוציא את השם של אישתי מהפה שלך!".

"הבן זונה הזה הוריד לי אחת", אמר רוק, "אנשים שאלו אותי, 'זה כאב'? זה כאב? זה עדיין כואב. 'סאמרטיים' מצלצל לי באוזניים", אמר רוק במופע, בהתייחס ללהיט של וויל סמית' מימי קריירת הראפ שלו. כבר זמן קצר לאחר המאורע, רוק אמר בהופעה שהוא יתייחס לאירוע רק במסגרת הסטנדאפ שלו – וכעת הוא קיים את ההבטחה שלו. "לקחתי את המכה הזאת כמו מאני פאקיו", הוא אמר, באיזכור לאלוף העולם באיגרוף לשעבר. "אני יודע שלא רואים במצלמה, אבל וויל סמית' גדול ממני בהרבה. וויל סמית' מצטלם בסרטים בלי חולצה. אתם בחיים לא ראיתם אותי בלי חולצה בסרט. אם אני בסרט עובר ניתוח לב פתוח, אני אהיה עם סוודר".

ואז רוק העלה הילוך. "כולם יודעים מה באמת קרה", "וכולנו יודעים שזה לא קשור אליי. זה לא שאני שהסתבכתי", הוא אמר ורמז לרומן שניהלה ג'יידה פינקט-סמית' בעודה נשואה לוויל. "אשתו הזדיינה עם חבר של הבן שלהם, בסדר? בדרך כלל לא הייתי מדבר על זה… אבל זה כבר באינטרנט. היא פגעה בו יותר משהוא פגע בי. כולם קראו לו ביץ', ולמי הוא מרביץ? לי".

רוק קינח את הרוסט על סמית' בכך שהודה שפעם היה מעריץ שלו, אבל מן הסתם כבר לא – ואף אמר שהוא צפה בסרט האחרון של סמית', "שחרור" – בו סמית' מגלם עבד שמצליח להימלט מדרום ארצות הברית ומצטרף לצבא במלחמת האזרחים – "רק בשביל לראות אותו חוטף מכות".אולי זו הדרך היחידה לצפות בסרט הזה בלי להשתעמם למוות.

• המסך
• סטנדאפ
• נטפליקס
• כריס רוק
• וויל סמית

אני אוהבת סרטים בשחור לבן. אני אוהבת גם סרטים בצבע. מתברר שאני לא אוהבת סרטים שמוחקים את הצבע במידה כזו שהתמונה נראית כמעט שחור לבן – כאילו נמרחה באפר. במשך יותר משעתיים "שחרור" נפרש בכמעט שחור לבן, עם צמחיה בירוק אפור, ושמיים לפעמים אפורים ולפעמים בתכלת אפור, והחזות הזאת מעיקה. לאחרונה ראיתי נטייה ויזואלית דומה, גם אם פחות מוקצנת, ב"השתיקה" הישראלי וב"נשים מדברות" האמריקאי, ולא אהבתי את הסגנון הזה גם בהם. "נשים מדברות" של שרה פולי ו"שחרור" של אנטואן פוקואה עוסקים באנשים מדוכאים עד עפר שנאבקים לצאת לחופש, והבחירה בצבעוניות המונוכרומטית נועדה להעניק להם חזות חמורה שתתאים לנושא הקשה. אבל ההתקפה על העין מייצרת ניכור מהדרמה של הדמויות.

עם וויל סמית בתפקיד הראשי ותקציב של 120 מיליון דולר, "שחרור", המגולל את סיפור בריחתו של עבד שחור מלואיזיאנה בימי מלחמת האזרחים האמריקאית, התכוון להגיע לקהל רחב. רק שאז סמית הרביץ לכריס רוק על במת האוסקר, ותקע טריז בגלגלי הסרט. יציאתו למסכים נדחתה ל-2023, ואז הוקדמה לדצמבר 2022, ושבוע אחרי כן הוא כבר עלה לאפל TV+. גם בלי הסיבוך המיותר הזה, מדובר בסרט לקוי משלל בחינות. הצילום, שמתפאר גם בריבוי של תנועות מצלמה אגרסיביות וסתמיות, הוא רק אחת מהן. אבל הוא צורם במיוחד משום שמאחורי המצלמה ישב רוברט ריצ'רדסון, צלמו הקבוע של קוונטין טרנטינו, שיש לו שני אוסקרים על סרטים שצילם למרטין סקורסזה, ועוד אחד על "JFK" שצילם לאוליבר סטון. וזאת עוד דוגמה לכך שצלם גדול לרוב זקוק לבמאי בעל תפיסה קולנועית מגובשת כדי לייצר אומנות.

תנועת מצלמה מעניינת אחת נהגתה ככל הנראה כרפרנס אירוני לשוט המפורסם מ"חלף עם הרוח", שעוקב מרחוק אחר תנועתה של הגיבורה הלבנה סקרלט או'הרה בין המוני הפצועים והגוויות של צבא הדרום, ממריא מעלה מעלה ומסתיים בקלוז אפ על דגל הקונפדרציה הקרוע המתנופף ברוח – דימוי לתבוסה גאה. ב"שחרור" שוט ממצלמה מרחפת (ללא אישה במרכזו) הסוקר את המוני החיילים המתים משני הצבאות חותם סצנת קרב (היחידה שאולי מסבירה את התקציב המנופח), ובסופו דגל הדרום מורד מהתורן בבושת פנים.

שני תצלומים מפורסמים של גברים שחורים שגופם הושחת שימשו השנה נקודת מוצא לצמד סרטים על ההיסטוריה הנוראה של השחורים בארה"ב. "סיפורו של אמט טיל" מספר על מיימי טיל (דניאל דדוויילר, שצופים לה מועמדות לאוסקר), אמו של הנער בן ה-14 שנרצח על ידי גזענים לבנים במיסיסיפי ב-1955. כשגופתו המרוטשת עד לבלי הכר נמצאה בנהר, מיימי החליטה לערוך לו לוויה פומבית ולהשאיר את ארון המתים פתוח. תצלום פניו המרוסקות פורסם בעיתונות וגרף תמיכה רחבה במאבקם של השחורים לשוויון זכויות. כמעט מאה שנים לפני כן, תצלום של העבד הנמלט גורדון שהנציח את גבו המצולק מעינויים, שימש את התנועה לביטול העבדות לעורר תמיכה במאבק. "שחרור" מספר לכאורה את סיפורו של הגבר שבתצלום (שכונה גם "פיטר המוכה"). הסצנה שמשחזרת את רגע הצילום של אותה תמונה היא הטובה ביותר בסרט. בתחילתה וויל סמית מפנה את חזהו החשוף למצלמה, ונדמה שזו תגובה על האופן שבו לבנים, גם בעלי כוונות טובות, נהגו לעשות החפצה של גופם של השחורים. הרושם הזה נמשך כשהצלם הלבן מניח ידיו על כתפיו בניסיון לסובב אותו, וסמית אומר "אל תיגע בי". הצלם מתנצל ומבקש שיסתובב, ורק אז נחשף גבו המצולק עד אימה למצלמות – זו של הסרט וזו שבתוך הסרט.

שאר הסרט פחות מעניין, ולא ממש מחויב לסיפורו האמיתי של הגבר מהתצלום, שלא הרבה ידוע עליו פרט לכך שאחרי בריחתו התגייס לצבא הצפון. חצי השעה הראשונה מתארת את העינויים שחווה פיטר במחנה עבודה דמוי גיהינום, ומעצב אותו כדמות ישועית. למרות האיום על חייו וגופו הוא שוב ושוב מתגייס לעמוד לצד גברים מוכים אחרים ולעודד את רוחם. הוא ימשיך לעשות זאת לכל אורך הסרט, אפילו תחת כדורים שורקים בשדה הקרב. גם ללא הדימוי החדש של וויל סמית כגבר שמגיב לעלבון באגרופים, עיצוב הגיבור ההרואי כקדוש מעונה (הוא אפילו מציל את עצמו ממוות באמצעות צלב קטן) הוא קלישאה דרמתית שגם הופעתו חמורת הסבר של סמית אינה יכולה להציל. בשום שלב לא הצלחתי להאמין לדמות הזאת, ולכן גם לא התחברתי אליה רגשית.

כשפיטר שומע שלינקולן שחרר את העבדים ושצבאו ממוקם בבאטון רוז', הוא בורח. במהלך בריחתו דרך הביצות של לואיזיאנה הוא מטעה את הכלבים הדולקים בעקבותיו, נאבק בתנין, צורב את פצעיו בסכין לוהטת, הורג חלק מרודפיו, ועוד כהנה וכהנה. כל הלבנים הדרומיים שפיטר נתקל בהם לאורך הדרך, ללא יוצא מהכלל, הם סדיסטים שנהנים להתעלל בשחורים, ובראשם מנהל העבודה בגילומו של בן פוסטר. אין בסרט אף דרומי שסתם נוח לו שעבדים שחורים עושים את העבודה, בלי שזה יעלה חיוך שטני על פניו. זה מרדד את הדרמה האנושית, ואף מחליש את המסר – נראה שפוקואה לא שמע על "הבנאליות של הרוע".

אבל גם כסתם סרט בריחה זה לא תמיד עובד כי פוקואה ("יום אימונים מסוכן", "שבעת המופלאים") אף פעם לא היה יותר מבמאי בינוני. יש סצנות אפקטיביות, כי, כאמור, תנין, אבל יש גם חלקים שבהם נשברת ההמשכיות באופן שפוגם במתח הפוטנציאלי. כך, למשל, אנחנו רואים את סמית בסירה קטנה מגיח ממחבואו בין העצים אל האגם הפתוח, ושומעים את נביחות הכלבים הדולקים בעקבותיו, ובשוט הבא הוא כבר חותר בין עצים, כנראה בצידו השני של האגם, ולא ברור איך הגיע לשם בלי להיחשף.מסע ההישרדות מזכיר את מאבקיו של ליאונרדו דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש" שבוים וצולם הרבה יותר טוב.

בשנים האחרונות מתרבים הסרטים שמשחזרים סיפורי אימה וגבורה מתולדות השחורים באמריקה. אלה סיפורים שחשוב לספר, כמו שנאמר "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". חבל שהסרטים מושקעים בעיקר במסר, ולכן רובם – בהם גם "סיפורו של אמט טיל" שהוזכר למעלה – אינם מעניינים דיים כיצירות קולנועיות.

2 כוכבים. Emancipation בימוי: אנטואן פוקואה. עם וויל סמית, בן פוסטר. ארה"ב 2022, 132 דק'

• ביקורת סרטים
• וויל סמית
• קולנוע
• שחרור

כשבינואר 2018 עלה סבב הפרקים הראשון של "את האורח הבא אין צורך להציג", תכנית הריאיונות של מנחה הטוק-שואו המיתולוגי דיוויד לטרמן, זו היתה הצהרת כוונות ברורה. הסיבוב הזה לא יכלול ריאיונות קלילים בני 9 דקות עם כוכבים חולפים שרק רוצים לסיים לקדם את הסרט/סדרה/אלבום/פרשה החדשים שלהם ולעבור לריאיון הבא. לטרמן, בליווי זקן סנטה-קלאוסי מרשים, בנה את תכניתו על ריאיונות עומק מבדרים ומעניינים כאחד, ושם התכנית קבע את הטון – רק אנשים שבאמת אין צורך להציג. והאורח הראשון שלו היה ברק אובמה.

כעת נטפליקס שיחררו את העונה הרביעית של תכנית הריאיונות, והליינאפ נראה מזהיר – בילי אייליש, קארדי בי, ראיין ריינולדס, קווין דוראנט וג'וליה לואי-דרייפוס הולכים לבקר על הכורסה של לטרמן (היא נראית נוחה) ולהיפתח בפניו בנוגע לנושאים אינטימיים, וגם מטופשים, מחייהם. מעבר לכך, לטרמן נוהג בכל פרק לבקר בביתו של המרואיינים, או לפחות בסביבה ביתית שלהם, ולהתנסות בחלק מחייהם – למשל, קארטינג עם אייליש, הכנת פיצה עם ריינולדס ואיך לא, משחק כדורסל מול דוראנט.

>> אתמול ראינו סדרה ישראלית שכבשה את מצעדי נטפליקס

אבל האורח המעניין ביותר העונה זכה בכבוד בגלל הפרשיה בה היה מעורב רק לפני חודשיים – וויל סמית, והיד שסטרה את כריס רוק. הריאיון עם לטרמן התקיים לפני טקס האוסקר הגורלי, אבל מצליח לגעת בלא מעט אירועים רלוונטיים מחייו של סמית – האלימות של אביו, גבריות מודרנית, יחסי המשפחה שלו וגם, ברגע יוצא דופן, הצליח לחזות את העומד לבוא. במהלך אחד מרגעי הריאיון סמית', שסיפר ניסיונות האיוואסקה שלו (סם הזייתי טקסי), חלק כי הוא ראה איך כל הכסף, הביתים, הקריירה והחיים שלו נלקחים ממנו. בהתחשב במה שקרה מאז הריאיון, זו בהחלט תחזית מרתקת ושווה מאוד לצפות בריאיון בקשב רב, כי לכו תדעו איזה עוד סימנים היו שם.

העונה הרביעית של "את האורח הבא אין צורך להציג – עם דיוויד לטרמן" זמינה במלואה בשירות הסטרימינג נטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• ריאיון
• נטפליקס
• וויל סמית

כולן ראו את המהומה בטקס פרסי האוסקר השבוע, עם הסטירה שהעניק וויל סמית' למנחה הטקס, כריס רוק. הרקע להתפרצות היה בדיחה הנוגעת למראה של אשתו, ג'יידה פינקט סמית', שהתקרחה בעקבות מחלה. ברחבי הרשת התקיימו דיונים אינספור על הבדיחה של רוק; האם לגיטימי לצחוק על אישה במצב כזה והאם התגובה מצדיקה אגרוף בפרצוף. רבים הזדעזעו ממעשיו של סמית'. אבל הזעזוע צריך להיות רחב הרבה יותר, כי סמית' הוא רק דוגמה לעוד דרך שבה הפטריארכיה פוגעת גם בגברים כשהיא מייעדת להם את תפקיד המגן והמושיע ודורשת מהם להוכיח את אהבתם בצורה אלימה בסיטואציות שונות.

בחברה המצ'ואיסטית שאנחנו חיות בה, גברים נושאים עיניים למודל גבריות כוחני. סמית' עשה בדיוק את מה שמצופה ממנו כגבר לעשות. הוא למד את זה ב"ריקוד מושחת" כשג'וני הכריז שאף אחד לא שם את בייבי בפינה, כשהוא מעלים עבורה את כל קשיי העלילה כלא היו ונותן לה קול. הוא למד זאת גם מ"אישה יפה", סרט שעושה רומנטיזציה לניצול, ובו הגיבור מושיע את העלמה במצוקה מחיים במעגל הזנות בעזרת סיבוב שופינג ברודיאו דרייב. הוא הבין את זה גם מכל נסיכת דיסני שעד לשנות האלפיים תמיד היו זקוקות לגבר שיחלץ אותן ממצוקה.

טוקבקיסטים רבים הריעו לסמית' על "אבירותו" והביעו הזדהות עמו, ומנגד היו כאלו שהוקיעו את המעשה וגינו את האלימות. אבל השיח הציבורי מתעלם לחלוטין מג'יידה ומעלבונה, שחוותה באותו אירוע פגיעה כפולה. בפעם הראשונה כשספגה עלבון משפיל בפני העולם כולו, ובפעם השנייה כשהופקעה ממנה הזכות לבחור אם וכיצד להגן על עצמה, כשסמית' נחלץ "להגנתה" במופע של מכות וצעקות.

אנחנו לא צריכים לעסוק רק בבדיחות חסרות הטעם של רוק או בתגובה האלימה של סמית', אלא גם במכה שחטפה חירותה של ג'יידה להגיב כרצונה. הדיון כולו מתנהל מעל ראשה של האישה, על ידי שני גברים ומול העולם כולו, ואף אחד לא עוסק בהתנהגות האצילה שלה מולם. בהתנצלות שפורסמה יום לאחר המקרה הסביר סמית' הסביר שפעל מדם ליבו והוא מצר על אותה התנהגות אלימה. ההתנצלות שלו מדגישה את הציפייה מגברים בחברה פטריארכלית, ציפייה שיביעו את האהבה שלהם לבת הזוג בכך שיגנו עליה מכל משמר, משל הייתה יצור חסר ישע.

הציפייה לנהוג כ"גבר" ולהציל את ה"עלמה במצוקה" מנציחה את מצוקתן של נשים ובה בעת גם את אחריותם של גברים להביא לפתרונה בעזרת אלימות. קשה להפנות אצבע מאשימה כלפי סמית' על כך שכרע תחת הלחץ, כפי שאי אפשר לתהות מדוע ג'יידה לא תבעה את מקומה בסיטואציה. הציפיות והחוקים שאנו פועלות ופועלים לפיהם מגבילים את היכולת של גברים להביע תמיכה ואהבה בבת הזוג בדרך שלא כוללת הפגנת כוח לא פרופורציונלית, ומנשים את היכולת לדרוש את מקומן ולהתנגד.

הפטריארכיה היא מערכה קשה ומרובת נפגעים. היא לא תיפול עד שלא נפסיק להלל ולשבח סטנדאפיסטים שבונים קריירה מביוש נשים, וגברים שפועלים באלימות לא פרופורציונלית כדי לקבע את גבריותם, וכמובן עד שלא יסתיים השיח מעל ראשן של נשים בסוגיות הקשורות אליהן. עלינו לבסס ולהשריש את ההבנה שלפיה אנחנו לא צריכות להיות נסיכות, ואין ציפייה מגברים להיות אבירים. במקום להתגולל ברפש האירועים באוסקר, אנחנו צריכות להגביר את הקול והנראות של אבירות שחוללו מהפכות גדולות, ושל גברים שפעלו בתבונה וברגישות בלי לשלוף את האגרופים.

• כולן: השבוע
• טור דעה
• פטריארכיה
• וויל סמית
• כריס רוק
• אוסקר