השבוע שודרה בכאן 11 כתבת האוי-גוועאלד השנתית על הצעירים המופקרים ששותים חשיש באילת, מה שהזכיר לנו עוד שורה של כתבות שבחדשות אוהבים למחזר לנצח: הלשעברים שיודעים הכל, הטרנד החם של הרגע, הטיסות המתייקרות ועוד קלישאות שכנראה ירוצו לנו על המסך לנצח
בואו נודה באמת: כולנו מרגישים היטב את תחושת הלופ. התחושה המוזרה הזו שהכל חוזר על עצמו. חמש השנים האחרונות לבדן – שנעו בין בחירות, מגפה עולמית, בושה ענקית בנבחרים שלנו או סתם תחושה שהדברים לא הולכים למקום יותר טוב – מלוות בהרגשה התמידית שהכל נמצא במעגלים. שאפילו בחדשות, שאם נאמין לשם שלהן אמורות להגיד לנו מה חדש, קצת סובבות סביב עצמן. אמש שודרה הכתבה השנתית של "אוי גוועלד, הצעירים המופקרים לוקחים סמים ושותים אלכוהול באילת!", ונזכרנו בעוד כמה כתבות שבחדשות אוהבים למחזר.
>>אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>>מה חדש בדיסני: 8 סדרות וסרטים שכנראה תרצו לראות בחודש אוגוסט
הצעירים המופקרים
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן נוער מופקר ומושחת, שעוד מעז לשתות אלכוהול בעיר הקדושה והחסודה אילת. בתפריט תמצאו משפטים ברוח "אני לא מבינה איפה ההורים שלהם?", "עצוב לראות לאן הנוער מידרדר", וכמובן – האשמות כלפי התרבות החילונית/מערבית הרדודה, או לחלופין הממשלה הפושעת של ביבי. נראה שהכתבים שכחו את צעירותם, כי בני נוער בכל העולם נוטים לברוח ולעשות שטויות (כמובן בגבולות מסוימים), ובכל דור ודור חייב המבוגר לצקצק ש"הנוער של היום", ובכן, "הוא לא הנוער של הלילה". קיו להטיית ראש של יונית.
הזמר הוותיק
כולם מכירים את הזמר הוותיק. הוא כתב "נכסי צאן ברזל" (עוד קלישאה), השירים שריגשו מדינה שלמה (עוד קלישאה), אבל עכשיו – הפלא ופלא – הוא צריך לקדם משהו (דיסק או הופעה גדולה בהיכל התרבות), ולכן הוא מתראיין. הוא יספר איזה אנקדוטה חמודה על שיר שהלך לאיבוד, או לחן שקרה במקרה; יספר קצת על האלבום החדש (בכל זאת, לא בשביל זה באנו?) – ואז מגיע רגע השיא של הראיון: הרגע שבו המראיין חמור הסבר שולף את השאלה הקבועה של "אז מה דעתך על <הרכב/זמר פופ עכשווי>?". וכאן התשובה מתחלקת לשניים – אם הזמר יבאס את המראיין, הוא יגיד שהם דווקא סבבה והוא זורם עם הזמן. אבל אם הוא ירצה לרצות – הו הו! אז חרצובות הלשון ייפתחו, והזמר הוותיק ועז המבט יספר כמה המוזיקה הזאת לא אמיתית, ומזויפת, ומהונדסת משיקולים מסחריים. כל זה לעומת הפופ המתוק שהוא עשה בסבנטיז, שלא נעשה בכלל כדי למכור תקליטים – אלא בשביל הנשמה. טוב אחי.
![אל תדברו על אריק, שמעתם. אריק סיני, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/12/IMG-20231204-WA0025-1000x473.jpg "אל תדברו על אריק, שמעתם. אריק סיני, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)")
הליכודניקים המצקצקים
כולנו מכירים את זה: הכתבה הנוסטלגית, שבה נהוג להביא את "ותיקי הליכוד" (כולל כאלה שהיו חברי כנסת מהליכוד לפני חמש דקות ממש), שאוהבים להתנשא ולהרים את האף על הסבב הנוכחי של הליכודניקים, חסרי ה"הדר הבית"רי". זה נשמע נורא משכנע, עד שאתה נזכר מה היה היחס בזמן אמת לשרת החינוך לשעבר לימור לבנת, מה כולם חשבו על בני בגין ועוזי לנדאו כשהם ממש היו בכנסת, וגם -כן ידעתם שאני אגיע לזה- כמה מפחיד היה אריק שרון כשהוא נבחר ב-2001. בקיצור, אל תתפלאו אם עוד כמה שנים תראו בכתבות האלה את טלי גוטליב וחנוך מילביצקי, מסבירים למה "הליכוד איבד את הדרך", עם טון מתגעגע לממלכתיות של פעם. להקיא כל פעם מחדש.
השיגעון התורן
כן, יש טרנד לוהט, הורים יקרים – והילדים שלכם כבר מכורים אליו. בין אם זה פוגים, פוקימון גו או בומברדילו קרוקודילו, כתבי החדשות תמיד יודעים להיות עם יד על הדופק, החל מחודש אחרי שהטרנד דועך. כל הלהיטים כבר כאן: הורים שמודאגים מזה שהילדים "כבר לא משחקים בחוץ" (גם אתם כבר לא מייבשים ביצות), פסיכולוגית שמספרת שהרבה יותר טוב "לא להיכנע לתכתיבים חברתיים" (ואז לקבל מכות ממי שכן), וכמובן – מחלקת היח"צ המאושרת של המוצר, שמרוויח המון זמן מסך בין הפרסומות, מכתבה במהדורת חדשות לכאורה רצינית. אבל אין לזה קשר, כמובן. אנחנו רק מדווחים.
הלשעבר
כולם מכירים את "הלשעבר". כל מה שאתם יודעים עליו זה שהוא היה בכיר באחת ממערכות הביטחון, לא שזה קל לפספס, כי תמונה שלו במדי חאקי נמצאת סנטימטר מהראש שלו בפריים המדוקדק שהכינו לו במשרד יחסי הציבור. "הלשעבר" בא להתראיין, והוא תמיד מודאג. מודאג לא חלילה מהאיומים החיצוניים שלנו (כי איתם זה קלי קלות להתמודד), אלא מהמצב בתוך החברה הישראלית. הו, השסע הקדוש. הוא יסביר בנחרצות אין קץ כמה המצב הנוכחי מוביל את ישראל לאבדון, וברמיזה הוא יקרוץ כמה פעמים ש"כמה חשוב שאנשים חדשים (אני) וכוחות רעננים (אני אני) ומפלגות חדשות (אני אני אני אני) יזרימו דם חדש למערכת הפוליטית". הוא כמובן לא מדבר על עצמו, חס וחלילה. רק על המצב שבוער מסביב. למען הסר ספק – יש בעיות אמיתיות, וחשוב שאנשים שאכפת להם מהמדינה ידברו תמיד. אבל רק כשהראיון ייגמר, תיזכרו שלא מזמן גם הוא היה חלק מהמערכת הזאת. לפעמים אפילו ממש באסון שעיצב את חיינו בשנים האחרונות.
מזג האוויר הקיצוני
איך ערוצי טלוויזיה אוהבים מזג אוויר קיצוני. איך הם אוהבים את הפריימים של עצים עפים בסופה, של שכונת הארגזים מוצפת במים בפעם המיליון, את המשאית שבקושי מצליחה לשרוד – או מהצד השני, את החום ש"לא ראינו כמותו" (כל שנה מחדש), שיאי הטמפרטורות שכל הזמן נשברים ואת נקודות הקיצון. יכול להיות שיש לזה סיבה? עזבו, תמשיכו להראות אנשים מזיעים בפריים. איך הם אוהבים לשלוח את החזאי התורן לאמצע כביש איילון, לעמוד שם בקור מקפיא ולהסביר לכולם ש"הסופה יחזקאל נכנסת כרגע לארץ ותחלוף בעוד מספר ימים", או ש"גל החום יהיה כאן ואז יעבור מתישהו". איך אמר טדי נגוסה? במזרח התיכון חם. כל כך חם. ולפעמים פחות חם. זה לא חדשות.
למה השמאל מפסיד
המועד: בדרך כלל אחרי מערכת בחירות שבה בנימין נתניהו מנצח (אתם יודעים, האירוע הנדיר הזה שקורה פעם בשנתיים). המשתתפים: בדרך כלל אותם פרצופים. חברי כנסת לשעבר ממרצ, סוציולוגים שונות, פעילים חברתיים – אפשר להרכיב רשימה כזאת בשלוף מהראש. וגם הטיעונים הם תמיד, מה לעשות, אותם טיעונים ישנים – כן, השמאל התנכר לפריפריה ולאוכלוסיות מוחלשות; כן, אחוזי ההצבעה בתל אביב נמוכים יותר מבעפרה ובני ברק (אחלה גרף, מרשים!); כן, החרמות ו"רק לא ביבי" הן אסון (לא, כי לשתף פעולה עם ראש ממשלה מושחת עם לשכה מלאה בסוכני קטאר זה פנטסטי). יאללה גם כן, שמענו אתכם. ואז עוברות שנתיים, ויש עוד בחירות, והכתבות נשלפות מהארכיונים – עם הצ'חצ'חים והגרבוזים וכל מה שביניהם. למה השמאל מפסיד? אולי כי אתם משעממים ת'תחת.
מחירי התיירות עולים
ז'אנר אהוב מאוד על עורכי חדשות. קודם כל, כי זה כסף ועיסוק בכסף בדרך כלל מושך אנשים. שנית, זה נוגע לתחושת ה"פראייריות" של האזרח הישראלי. הנה, החברות הרעות דופקות אותנו במחיר. בדרך כלל זה בא בתוספת ראיון עם משפחה (פריים אהוב – אבא עם ילדה על הירך) שמסבירה כמה "המחירים על חבילות נופש הם עושק", ו"כבר אי אפשר לבלות בחופשה". ואז אתה שואל את עצמך – מי קהל היעד? במדינת ישראל, גם צופי החדשות, יש רבים שלא מצליחים בכלל לחשוב על חופשה בחו"ל – כי הם עניים מדי, או סתם בני אדם שעסוקים הרבה יותר בהישרדות יומיומית (לפעמים פיזית) מאשר בשאלה "מתי סוף סוף ניסע לרודוס?". בסוף, זה קל מאוד לייצר את האייטמים האלה, כי הם עובדים בדיוק על סוג האנשים שמייצרים אותם – סחים ממעמד הביניים שמתמרמרים על טיסה ללרנקה. ואז אתה גם נזכר שמחירי החופשות תמיד עולים בקיץ, עד שהם נרגעים אחרי החגים. כל פאקינג שנה מחדש.
לאן נעלם…
בדרך כלל כתבות כאלה מגיעות באולפן שישי, רגע לפני שמקפלים את האולפן ומזמינים מונית לאמנון אברמוביץ'. כתבת "לאן נעלם…." – הזמר הגדול, השחקן הגדול, הדמות המיתית שכולנו הערצנו. בדרך כלל זה מתכתב עם סוגת "הראיון עם הזמר הוותיק" (ראו סעיף 3), אבל לפעמים זו נראית כתבה ממש מושקעת – עם חומרי ארכיון, וקטעים נדירים ושירים שאף אחד לא שמע! בשורה אמיתית, אתם חושבים? תחשבו שוב, כי בדרך כלל בסוף הכתבה (ולפעמים גם באמצע שלה) מבהירים שכל הכתבה הזאת בכלל נועדה לקדם את סדרת הדוקו החדשה על "לאן נעלם…." – שתשודר בקרוב בכבלים או בלוויין. כל מה שראיתם בכתבה, תוכלו לגלות בקצת יותר אריכות בסדרה האמיתית שעליה ממש עבדו אנשים ותשודר עוד מעט. מה הכתבות האלה נותנות? יח"צ לסדרה, אבל בעיקר פילר לאולפן שישי כדי למלא עוד כתבה רגע לפני שארז טל וקטורזה נכנסים לפריים. בפועל מדובר במפעל שסוחט מדוקומנטרים את כל המיץ שיש בהם, רק כדי שיקבלו את הבוסט של אולפן שישי. טכנית זה כשר, אבל המיחזור הזה כבר ממש מסריח.
