בואו נודה באמת: כולנו מרגישים היטב את תחושת הלופ. התחושה המוזרה הזו שהכל חוזר על עצמו. חמש השנים האחרונות לבדן – שנעו בין בחירות, מגפה עולמית, בושה ענקית בנבחרים שלנו או סתם תחושה שהדברים לא הולכים למקום יותר טוב – מלוות בהרגשה התמידית שהכל נמצא במעגלים. שאפילו בחדשות, שאם נאמין לשם שלהן אמורות להגיד לנו מה חדש, קצת סובבות סביב עצמן. אמש שודרה הכתבה השנתית של "אוי גוועלד, הצעירים המופקרים לוקחים סמים ושותים אלכוהול באילת!", ונזכרנו בעוד כמה כתבות שבחדשות אוהבים למחזר.
>>אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>>מה חדש בדיסני: 8 סדרות וסרטים שכנראה תרצו לראות בחודש אוגוסט

הצעירים המופקרים

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן נוער מופקר ומושחת, שעוד מעז לשתות אלכוהול בעיר הקדושה והחסודה אילת. בתפריט תמצאו משפטים ברוח "אני לא מבינה איפה ההורים שלהם?", "עצוב לראות לאן הנוער מידרדר", וכמובן – האשמות כלפי התרבות החילונית/מערבית הרדודה, או לחלופין הממשלה הפושעת של ביבי. נראה שהכתבים שכחו את צעירותם, כי בני נוער בכל העולם נוטים לברוח ולעשות שטויות (כמובן בגבולות מסוימים), ובכל דור ודור חייב המבוגר לצקצק ש"הנוער של היום", ובכן, "הוא לא הנוער של הלילה". קיו להטיית ראש של יונית.

הזמר הוותיק

כולם מכירים את הזמר הוותיק. הוא כתב "נכסי צאן ברזל" (עוד קלישאה), השירים שריגשו מדינה שלמה (עוד קלישאה), אבל עכשיו – הפלא ופלא – הוא צריך לקדם משהו (דיסק או הופעה גדולה בהיכל התרבות), ולכן הוא מתראיין. הוא יספר איזה אנקדוטה חמודה על שיר שהלך לאיבוד, או לחן שקרה במקרה; יספר קצת על האלבום החדש (בכל זאת, לא בשביל זה באנו?) – ואז מגיע רגע השיא של הראיון: הרגע שבו המראיין חמור הסבר שולף את השאלה הקבועה של "אז מה דעתך על <הרכב/זמר פופ עכשווי>?". וכאן התשובה מתחלקת לשניים – אם הזמר יבאס את המראיין, הוא יגיד שהם דווקא סבבה והוא זורם עם הזמן. אבל אם הוא ירצה לרצות – הו הו! אז חרצובות הלשון ייפתחו, והזמר הוותיק ועז המבט יספר כמה המוזיקה הזאת לא אמיתית, ומזויפת, ומהונדסת משיקולים מסחריים. כל זה לעומת הפופ המתוק שהוא עשה בסבנטיז, שלא נעשה בכלל כדי למכור תקליטים – אלא בשביל הנשמה. טוב אחי.

הליכודניקים המצקצקים

כולנו מכירים את זה: הכתבה הנוסטלגית, שבה נהוג להביא את "ותיקי הליכוד" (כולל כאלה שהיו חברי כנסת מהליכוד לפני חמש דקות ממש), שאוהבים להתנשא ולהרים את האף על הסבב הנוכחי של הליכודניקים, חסרי ה"הדר הבית"רי". זה נשמע נורא משכנע, עד שאתה נזכר מה היה היחס בזמן אמת לשרת החינוך לשעבר לימור לבנת, מה כולם חשבו על בני בגין ועוזי לנדאו כשהם ממש היו בכנסת, וגם -כן ידעתם שאני אגיע לזה- כמה מפחיד היה אריק שרון כשהוא נבחר ב-2001. בקיצור, אל תתפלאו אם עוד כמה שנים תראו בכתבות האלה את טלי גוטליב וחנוך מילביצקי, מסבירים למה "הליכוד איבד את הדרך", עם טון מתגעגע לממלכתיות של פעם. להקיא כל פעם מחדש.

השיגעון התורן

כן, יש טרנד לוהט, הורים יקרים – והילדים שלכם כבר מכורים אליו. בין אם זה פוגים, פוקימון גו או בומברדילו קרוקודילו, כתבי החדשות תמיד יודעים להיות עם יד על הדופק, החל מחודש אחרי שהטרנד דועך. כל הלהיטים כבר כאן: הורים שמודאגים מזה שהילדים "כבר לא משחקים בחוץ" (גם אתם כבר לא מייבשים ביצות), פסיכולוגית שמספרת שהרבה יותר טוב "לא להיכנע לתכתיבים חברתיים" (ואז לקבל מכות ממי שכן), וכמובן – מחלקת היח"צ המאושרת של המוצר, שמרוויח המון זמן מסך בין הפרסומות, מכתבה במהדורת חדשות לכאורה רצינית. אבל אין לזה קשר, כמובן. אנחנו רק מדווחים.

הלשעבר

כולם מכירים את "הלשעבר". כל מה שאתם יודעים עליו זה שהוא היה בכיר באחת ממערכות הביטחון, לא שזה קל לפספס, כי תמונה שלו במדי חאקי נמצאת סנטימטר מהראש שלו בפריים המדוקדק שהכינו לו במשרד יחסי הציבור. "הלשעבר" בא להתראיין, והוא תמיד מודאג. מודאג לא חלילה מהאיומים החיצוניים שלנו (כי איתם זה קלי קלות להתמודד), אלא מהמצב בתוך החברה הישראלית. הו, השסע הקדוש. הוא יסביר בנחרצות אין קץ כמה המצב הנוכחי מוביל את ישראל לאבדון, וברמיזה הוא יקרוץ כמה פעמים ש"כמה חשוב שאנשים חדשים (אני) וכוחות רעננים (אני אני) ומפלגות חדשות (אני אני אני אני) יזרימו דם חדש למערכת הפוליטית". הוא כמובן לא מדבר על עצמו, חס וחלילה. רק על המצב שבוער מסביב. למען הסר ספק – יש בעיות אמיתיות, וחשוב שאנשים שאכפת להם מהמדינה ידברו תמיד. אבל רק כשהראיון ייגמר, תיזכרו שלא מזמן גם הוא היה חלק מהמערכת הזאת. לפעמים אפילו ממש באסון שעיצב את חיינו בשנים האחרונות.

יואב גלנט בריאיון ליונית לוי ועמית סגל. צילום מסך, קשת 12

מזג האוויר הקיצוני

איך ערוצי טלוויזיה אוהבים מזג אוויר קיצוני. איך הם אוהבים את הפריימים של עצים עפים בסופה, של שכונת הארגזים מוצפת במים בפעם המיליון, את המשאית שבקושי מצליחה לשרוד – או מהצד השני, את החום ש"לא ראינו כמותו" (כל שנה מחדש), שיאי הטמפרטורות שכל הזמן נשברים ואת נקודות הקיצון. יכול להיות שיש לזה סיבה? עזבו, תמשיכו להראות אנשים מזיעים בפריים. איך הם אוהבים לשלוח את החזאי התורן לאמצע כביש איילון, לעמוד שם בקור מקפיא ולהסביר לכולם ש"הסופה יחזקאל נכנסת כרגע לארץ ותחלוף בעוד מספר ימים", או ש"גל החום יהיה כאן ואז יעבור מתישהו". איך אמר טדי נגוסה? במזרח התיכון חם. כל כך חם. ולפעמים פחות חם. זה לא חדשות.

למה השמאל מפסיד

המועד: בדרך כלל אחרי מערכת בחירות שבה בנימין נתניהו מנצח (אתם יודעים, האירוע הנדיר הזה שקורה פעם בשנתיים). המשתתפים: בדרך כלל אותם פרצופים. חברי כנסת לשעבר ממרצ, סוציולוגים שונות, פעילים חברתיים – אפשר להרכיב רשימה כזאת בשלוף מהראש. וגם הטיעונים הם תמיד, מה לעשות, אותם טיעונים ישנים – כן, השמאל התנכר לפריפריה ולאוכלוסיות מוחלשות; כן, אחוזי ההצבעה בתל אביב נמוכים יותר מבעפרה ובני ברק (אחלה גרף, מרשים!); כן, החרמות ו"רק לא ביבי" הן אסון (לא, כי לשתף פעולה עם ראש ממשלה מושחת עם לשכה מלאה בסוכני קטאר זה פנטסטי). יאללה גם כן, שמענו אתכם. ואז עוברות שנתיים, ויש עוד בחירות, והכתבות נשלפות מהארכיונים – עם הצ'חצ'חים והגרבוזים וכל מה שביניהם. למה השמאל מפסיד? אולי כי אתם משעממים ת'תחת.

מחירי התיירות עולים

ז'אנר אהוב מאוד על עורכי חדשות. קודם כל, כי זה כסף ועיסוק בכסף בדרך כלל מושך אנשים. שנית, זה נוגע לתחושת ה"פראייריות" של האזרח הישראלי. הנה, החברות הרעות דופקות אותנו במחיר. בדרך כלל זה בא בתוספת ראיון עם משפחה (פריים אהוב – אבא עם ילדה על הירך) שמסבירה כמה "המחירים על חבילות נופש הם עושק", ו"כבר אי אפשר לבלות בחופשה". ואז אתה שואל את עצמך – מי קהל היעד? במדינת ישראל, גם צופי החדשות, יש רבים שלא מצליחים בכלל לחשוב על חופשה בחו"ל – כי הם עניים מדי, או סתם בני אדם שעסוקים הרבה יותר בהישרדות יומיומית (לפעמים פיזית) מאשר בשאלה "מתי סוף סוף ניסע לרודוס?". בסוף, זה קל מאוד לייצר את האייטמים האלה, כי הם עובדים בדיוק על סוג האנשים שמייצרים אותם – סחים ממעמד הביניים שמתמרמרים על טיסה ללרנקה. ואז אתה גם נזכר שמחירי החופשות תמיד עולים בקיץ, עד שהם נרגעים אחרי החגים. כל פאקינג שנה מחדש.

לאן נעלם…

בדרך כלל כתבות כאלה מגיעות באולפן שישי, רגע לפני שמקפלים את האולפן ומזמינים מונית לאמנון אברמוביץ'. כתבת "לאן נעלם…." – הזמר הגדול, השחקן הגדול, הדמות המיתית שכולנו הערצנו. בדרך כלל זה מתכתב עם סוגת "הראיון עם הזמר הוותיק" (ראו סעיף 3), אבל לפעמים זו נראית כתבה ממש מושקעת – עם חומרי ארכיון, וקטעים נדירים ושירים שאף אחד לא שמע! בשורה אמיתית, אתם חושבים? תחשבו שוב, כי בדרך כלל בסוף הכתבה (ולפעמים גם באמצע שלה) מבהירים שכל הכתבה הזאת בכלל נועדה לקדם את סדרת הדוקו החדשה על "לאן נעלם…." – שתשודר בקרוב בכבלים או בלוויין. כל מה שראיתם בכתבה, תוכלו לגלות בקצת יותר אריכות בסדרה האמיתית שעליה ממש עבדו אנשים ותשודר עוד מעט. מה הכתבות האלה נותנות? יח"צ לסדרה, אבל בעיקר פילר לאולפן שישי כדי למלא עוד כתבה רגע לפני שארז טל וקטורזה נכנסים לפריים. בפועל מדובר במפעל שסוחט מדוקומנטרים את כל המיץ שיש בהם, רק כדי שיקבלו את הבוסט של אולפן שישי. טכנית זה כשר, אבל המיחזור הזה כבר ממש מסריח.

• המסך
• החדשות
• טרנד
• כאן 11
• ערוץ 12
• חברת החדשות

בלי טיפה של ציניות: התמיכה הציבורית המסיבית בכאן 11 פשוט מרגשת. הממשלה שרוצה לרסק את תאגיד השידור הציבורי ולסרס אותו היא אותה ממשלה שרוצה לרסק את הדמוקרטיה ולסרס אותה, וזה גם חלק מאותו מהלך, אבל במקרה של כאן 11 יש קונצנזוס עצום וחוצה מחנות פוליטיים שמדובר במהלך הזוי, נקמני ומכוער שכל מהותו היא פגיעה אנושה בתרבות הישראלית ובחופש העיתונות. מרגשת התמיכה שהפגינו יוצרים ואמנים בכנס חירום ביום רביעי, מרגשת גם הסולידריות שהביעו עיתונאים מכל כלי התקשורת בכנס החירום של ארגון העיתונאים והעיתונאיות היום בתל אביב. הכל מרגש ביותר. בלי ציניות.

>> כולנו כאן: יוצרים ואנשי תעשייה מגיבים לאיומים על סגירת כאן 11
>> די להתקרנף: כל גופי השידור צריכים לעמוד מאחורי כאן 11
>> גם 100 אלף מפגינים לא יעצרו את סגירת כאן 11. אם לא נתעורר

אבל רגע, מעדכנים אותי באוזניה שהנה מגיעה משאית ענק מלאה בציניות, סרקזם ואירוניה. כי את מי הזמינו בארגון העיתונאים לשאת דברים מעל הבמה? רשימת הדוברים הייתה ארוכה ומרשימה, וכללה איכשהו גם שניים מבכירי המשת"פים עם חיסול העיתונות החופשית בישראל: מצד אחד אבי וייס, מנכ"ל חדשות 12, האיש שדאג לכך שבשלוש השנים האחרונות בכל תוכנית אקטואליה חשובה ישב "פרשן" שידברר תעמולה ישירה מטעם הנאשם בנימין נתניהו, מצד שני איילה חסון, שתוכניתה בשישי היא תזמורת סימפונית הרמונית של שופרות הביביזם. זה היה מגוחך, פאתטי ומביש יותר רק אם ארגון העיתונאים היה מזמין את ביבי ושרה לנאום בעצמם.

נכון, בעת הזאת זקוק תאגיד השידור הציבורי לכל התמיכה האפשרית, אפילו אם היא מגיעה ממי שחצו את הקווים ממקצוע העיתונות המקרטע לתחום המשתלם של שימור ושירות השלטון. אבל לשמוע את אבי וייס, האיש שסובב את הספינה של חברת החדשות בכיוונו של נתניהו כאילו היה נוני מוזס דה-לה-שמעטא, מדבר על כך ש"החרב הזאת מכוונת אל כולנו" מבלי שאף עיתונאי באולם יפרוץ בצחוק מתגלגל, מעיד על בעיה קשה בבוחן המציאות של הענף. גם לשמוע את איילה חסון מדברת נגד פיטורים פוליטיים, בעודה מקבלת שכר מערוץ שהעיף הביתה טאלנטים רבים מספור בנסיבות פוליטיות בשנים האחרונות והפך לחלק אינטגרלי ממכונת הרעל של נתניהו, זה לכל הפחות שיא חדש של השתנה אירונית מהמקפצה.

האנשים שהפכו את איתמר בן גביר הבכיין לסופרסטאר פוליטי וסיפקו לו זמן אוויר כמעט בלתי מוגבל במהלך 2022 – יותר מכל מנהיגי השמאל-מרכז ביחד! – עומדים עכשיו לצדנו ומפלבלים בעיניהם בתמימות. האנשים שנתנו לנתניהו יותר תקשורת אוהדת ממה שיכול היה לחלום לקבל ב"וואלה" גם בפנטזיות הפרועות שלו, ויום אחד אולי נגלה מה קיבלו בתמורה, נואמים מולנו עכשיו על חשיבותה של העיתונות החופשית. זאת כמובן זכותם לנאום היכן שמזמינים אותם, ומשמח לשמוע שלא כל עמדותיהם נמכרו לכל המרבה במחיר. הבעיה כאן היא עם מי שהזמין אותם ומאפשר להם להמשיך להתעטף בהילה העיתונאית ובחיק הברנז'ה בעודם תורמים את חלקם בפירוק הדמוקרטיה הישראלית.

אין מנוס מהמסקנה העגומה: העיתונות בישראל נמצאת במצב של הלם פוסט-טראומטי, והיא פשוט אינה מבינה את האירוע. עיתונאים אינם מבינים מדוע ביביסטים, חרדים וימנים תוקפים אותם באלימות, הם הרי תמיד היו ממש בסדר איתם ואפילו ראיינו את בן גביר 327 פעמים בשנתיים. הם לא מבינים שהקללות שהם חוטפים ברחוב נובעות מהסתה שמגיעה מאותו מסך ואותו ערוץ שבו הם מככבים. הם רואים כיצד אנטי-עיתונאים משתלטים על המסך ומסיתים נגדם, והם מושיטים את הלחי השנייה. המתקפה נגד מה שנשאר מהעיתונות בישראל תמשיך להתנהל במעמד צד אחד. העיתונאים כל כך חוששים להיראות כמי שבחרו צד, שהם מדחיקים את העובדה שכבר מזמן בחרו בשבילם באיזה צד הם. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למי שחובט בהם הוא שיזמינו אותו לנאום בכנס החירום שלהם.

• מחאת הדמוקרטיה
• טור דעה
• כאן 11
• הבועה
• ערוץ 12
• רשת 13
• חברת החדשות

סי היימן שרה פעם ש"מלחמות כבר לא קורות בחורף". המציאות הישראלית מחקה אמנות, כך שנראה שהמלחמות באות מושלם עם הקיץ – תקופה מהבילה שמייצרת את הקרקע המושלמת לאווירת המתח שמשתלטת על כולנו. קוקטייל מושלם של פחד, התלהמות ולחות. מי שלא מפחד למות, פשוט רוצה למות.

ויחד עם המסורת הזו נראה שהשתרשה מסורת נוספת, הגל הפתוח – אותו מנהג טלוויזיוני ישן שנולד אי שם בתקופת הפיגועים של שנות התשעים: לעצור את כל השידורים, ולעבור לרצף חדשות אינסופי, נון סטופ. אולפנים שנשארים זהים, ורק המגיש והפאנליסטים מתחלפים. הערוצים השונים מנסים לשדר אווירת חירום ובכך מוחקים כל אפשרות לאסקפיזם. חדשות, ועוד חדשות – גם כשאין שום דבר חדש באמת.

וכאן נותר לשאול – האם באמת צריך את השידורים האינסופיים האלה? אם פעם, בתקופה שבה לא היו טלפונים סלולריים או אינטרנט, הטלוויזיה היתה חשובה כדי שנדע מה קורה בקשר לפיגוע – הרי שהיום את האזעקות אנחנו שומעים (ולחלקנו יש גם אפליקציות שמתריעות), ובכל מקרה על צד המסך מופיעות כל ההתרעות של פיקוד העורף. על פעילות הצבא אנחנו גם ככה שומעים רק דרך הפילטר של דובר צה"ל – והמידע מגיע במשורה, אם בכלל. אז מה הם באמת עושים באולפן כל היום?

מה שמוביל אותנו למסורת נוספת שהשתרשה בשנים האחרונות – הבחירות. אז אם אין שום חדש ורק טוחנים מים, את זמן האוויר ממלאים היחידים שיש להם באמת מה להרוויח מהחדשות שהשתלטו על לוח השידורים – הפוליטיקאים. כל חבר כנסת שולי שנאבק על מקומו בפריימריז מקבל לפתע זמן חופשי כדי להביע את דעותיו הלחלוטין-לא-חשובות על התקדמות המבצע (לרוב על הסקאלה שבין "להיכנס בהם" ל-"להשיג הפסקת אש מיידית"). העובדה שלרוב מדובר במישהו שפסגת הישגיו הפרלמנטריים היא לשבת בוועדת הגנת הסביבה ולאכול בורקס, לא מפריעה לאף אחד. אווירת חירום אמרנו, כולם צריכים לשרת ולהירתם.

לעתים הם אפילו יתחילו את מה שאני אוהב לקרוא לו "אלמנט WWE". כמו מופע ההיאבקות המשגשג, גם כאן בפינה הימנית יוצב חבר כנסת (לפעמים גם עיתונאי) ימני או דתי, בפינה השמאלית חבר כנסת (לפעמים גם עיתונאי) שמאלני או ערבי, ושניהם ייכנסו לתחרות צעקות והתלהמות הדדית. גם זה לא נותן לנו כלום; לא מעדכן אותנו ולא מחכים אותנו בשום צורה. למעשה, הריבים הילדותיים האלה טובים אך ורק למעורבים בהם: שני הצדדים יחתכו מיד את הקטע כדי להעלות אותו ברשתות החברתיות שלהם (לצלילי מחיאות הכפיים של המשוכנעים), ובטלוויזיה הרוויחו שואו.

האינטרס הפוליטי פוגש גם את האינטרס של גופי השידור. חדשות, אחרי הכל, הם עסק הרבה יותר זול מאשר לשדר מאשר סדרת דרמה, תכנית סאטירה או אפילו ריאליטי. לא צריך לשלם לתסריטאים, לשחקנים, פיתוח, לוקיישנים וכל כאב הראש הזה שעושה טלוויזיה טובה. העיתונאים גם ככה על הפיי-רול, המערכת גם ככה עובדת מעצמה – אז למה שהיא פשוט לא תפעל בלופים? הרייטינג מגיע כמו שעון, ואם פעם היו נמנעים משידור פרסומות בתקופות רגישות – הפעם אפילו את היומרה הזאת כבר אין. מלחמות, מסתבר, טובות לביזנס.

האמת הפשוטה היא שהגלים הפתוחים פשטו את הרגל מזמן. אין לנו צורך לדעת כל כך הרבה, והדבר היחיד שעדכוני החדשות האינסופיים מספקים הוא עוד דלק למדורת החרדה. לא יקרה שום דבר אם נעבור ללוח השידורים הרגיל, ואם תקרה הקטסטרופה הגדולה באמת – תמיד תוכלו לפרוץ לשידור ולספר לנו.

https://www.instagram.com/p/Cg9BKm0oxND/?utm_source=ig_web_copy_link

גם ככה, הרי, לוחות השידורים של ערוצי הברודקאסט הישראליים מפוצצים בחדשות. מהשעה 15:00 בצהריים ועד חצות, אנחנו רואים כמעט אך ורק חדשות. מתכניות השיח של אחר הצהריים, לתכניות לפני החדשות של הערב, ל"מהדורה המרכזית" – שפעם היתה חצי שעה והיום נמשכת שעה וחצי, ועד למהדורות הלילה שהחליפו את תכניות הלייט נייט. דווקא בתקופה שבה החדשות מגיעות אלינו בפוש, וכל רקטה שמתפוצצת מופיעה לך על המסך תוך חצי דקה, תעשיית החדשות בטלוויזיה חזקה ומוגזמת יותר מאי פעם.

לא יקרה שום דבר אם גם באווירת המלחמה, שגם ככה מפחידה את כולנו, ערוצי הטלוויזיה דווקא יורידו הילוך. קצת אסקפיזם לא יזיק לאף אחד. למעשה, בתקופות מלחיצות כאלה – הוא אפילו יכול להיות חיוני לבריאות של כולנו. אין שום דבר רע בלשדר את "מאסטר שף", או את "האח הגדול" – לפעמים, זה דווקא יכול לעזור לאנשים שנמצאים בבית. את החדשות, תאמינו לנו, אנחנו לא נפספס. החלונות שלנו רועדים גם ככה מרעש היירוטים של כיפת ברזל.

ואם הערוצים לא מתכוונים להשתנות – אולי זה גם התפקיד שלנו, הצופים, לזוז מכל זה. האלטרנטיבות הנהדרות קיימות, כל אחד והגוף שהוא משלם לו גם ככה. אם פעם הטענה נגד ערוץ 2 היה שהוא "יותר מדי בידורי", נדמה שעכשיו אנחנו צריכים את הבידור הזה יותר מתמיד. כדי להישאר שפויים. בתקווה שמתישהו, השמש תוכל לעלות מחדש על המקום המוזר שאנחנו חיים בו.

• המסך
• החדשות
• חדשות
• חברת החדשות
• ערוץ 12
• רשת 13
• קשת

חדשות 12 הן בדיחה. לא, סליחה, אנחנו מבקשים להתנצל בפני הבדיחות באשר הן. אין סיבה לערוך השוואה מעליבה כזאת בין בדיחות ובין מהדורת החדשות הכי נצפית במדינה. יהיה מדויק יותר לומר שחדשות 12 הן ביזיון מוחלט למקצוע העיתונות ולאינטליגנציה. ובסוף השבוע קיבלנו אישור לכך גם מהעורך הראשי שלהן.

את הפלופ המדהד של חדשות 12 סביב נסיעתה של מרב מיכאלי אפשר היה למנוע בקלות: האתיקה העיתונאית הבסיסית אמורה להגן על עיתונאים מפני טעות כזאת. לא הצלחתם לגלות מהי מטרת נסיעתה הפרטית של שרת התחבורה לחו"ל? זה ממש בסדר. אפשר לדווח שמדובר בנסיעה לא ברורה בעיתוי לא מוצלח ולהבטיח לצופים לברר ולהביא פרטים נוספים. תגובתה של השרה אינה מספקת? אפשר לומר גם את זה.

אלא שזה לא יהיה סיפור למהדורה המרכזית של שישי בערב. הרבה יותר סיפור זה להמציא פרטים – כן כן, להמציא פרטים! – ולטעון שמדובר בחופשה שערורייתית, שעוזריה המליצו לה לא לטוס, שראש הממשלה כועס. אין מספיק דרכים להדגיש זאת: המסגור המתלהם של ירון אברהם, בגיבוי מלא של חבריו באולפן, היה פשוט הנפצה מוחלטת.

בכל גוף תקשורת חצי מתפקד היו קורים בשלב הזה הדברים הבאים: הערוץ היה מתנצל בפני הצופים ובפני מושא הכתבה, הכתב היה נקרא לבירור ומקבל נזיפה, נהלי העבודה היו מקבלים חידוד ראוי וכל העיתונאים בערוץ היו מקבלים תזכורת שאי אפשר לבנות אייטם על בסיס תגובה של נשוא האייטם בלבד ושיש צורך בעבודה עיתונאית של הצלבת מקורות, אימות נתונים ופרטים – ולפעמים גם ויתור על כותרת מרעישה שאין לה מספיק סימוכין. אבל חדשות 12 אינן גוף תקשורתי מתפקד כבר המון זמן.

הביזיון הגדול ביותר הגיע 24 שעות אחרי הפלופ הברווזי של ירון אברהם ו"אולפן שישי". במקום התנצלות עלה העורך הראשי של חדשות 12, גיא סודרי, למתקפה בטוויטר והאשים את מיכאלי שהפילה בפח את אברהם ב"מארב מתוכנן". וזה הרי דבר מדהים. האיש שעומד בראש מערכת החדשות המובילה בישראל מפיץ תיאוריית קונספירציה נלעגת לפיה שרת התחבורה, באחד הרגעים האישיים המרגשים והחשובים בחייה, עסוקה בהטמנת מלכודות לעיתונאים.

האם יש לסודרי בדל של הוכחה לטענה המרהיבה הזאת? כמובן שלא. בחדשות 12 אין שום צורך להיצמד לעובדות, הוכחות, אימות נתונים או שאר זוטות שעיתונאים נהגו פעם לקדש. פשוט ממציאים משהו ואם חייבים שולחים אחר כך את קושמרו לטלפרומפטר עם איזו "הבהרה קטנה".

"מה שמרב מיכאלי עשתה לירון אברהם – ביבי לא עשה בימים הכי גרועים שלו", הדגים העורך הראשי את מצוקתו הקשה. הוא בוודאי לא שכח את המתקפות הפרועות של נתניהו על חדשות 2 לפני פיצולה, את מיתוגן על ידי יועציו כ"אל ג'זירה", את קמפיין ההסתה המסוכן נגד אחדים מכתביו הבכירים וסימונם כאויב הציבור – כל זה פחות גרוע בעיניו מפוליטיקאית שמוסרת תגובה לקונית לעניין פרטי לחלוטין? כאמור, זאת אפילו לא בדיחה. איזה שיבוש דעת ואיזה אובדן עשתונות.

ובעצם זה כמעט עצוב. סודרי נחשב במשך שנים ארוכות לאחד העורכים הכי מוכשרים וראויים בענף, אבל המהדורות שבאחריותו נראות כבר הרבה זמן כמי שאיבדו כל קשר עם המציאות. לא חולף שבוע בלי פלופ מאסיבי או פייק ניוז מהדהד, וזה עוד לפני שבכלל התייחסנו לנוכחותו המחפירה של בועז ביסמוט ב"אולפן שישי" או לסקרי המנדטים העלובים של עמית סגל או לחרפת המהדורה המוקלטת של שישי בערב.

ההתלהמות של סודרי על מיכאלי מדגימה היטב כיצד כוח משחית לאורך זמן, גם אנשי מקצוע טובים, ועד כמה. בעולם שבו המהדורות בטלוויזיה גם כך פחות ופחות רלוונטיות, אפשר להתנחם רק בעובדה שההתנהלות הזאת מקרבת מאוד את קץ עידן ההשפעה שלהן. הן יסיימו אותו עלובות ומקורנפות, מתלהמות ומתרפסות, על ארבע. איש כבר לא יזיל דמעה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ערוץ 12
• חברת החדשות
• מרב מיכאלי

רוני דניאל הלך לעולמו מדום לב וזו הזדמנות לדבר בשבחו: פרשן צבאי מונומנטלי, מחובר ומקושר, בעל נוכחות תקשורתית סמכותנית וחזקה שרבים היו מוכרים עבורה את נשמתם. צריך לומר את הדברים האלה דווקא בצל הביקורת הקשה שהוטחה בו לאורך השנים. לא היו ולא יהיו פרשנים רבים על מסך הטלוויזיה שלנו עם היכולת הזו למגנט את הצופים ולתת להם את התחושה שיש כאן מומחה שיודע באופן אבסולוטי על מה הוא מדבר. במשך כמעט 30 שנה בפריים טיים של ערוץ 2 (ואחר כך ערוץ 12) הוא חצב לעצמו מעמד נדיר של אורקל ביטחוני. זה היה ידוע: כשהוא מדבר – גם במטכ"ל מקשיבים.

עבור חברת החדשות, רוני דניאל היה אחד האסים התמידיים בשרוול, אוטוריטה שלעתים נדמה היה שצה"ל עצמו כולו מדבר מגרונו. היתרון הזה, בכל הקשור לרייטינג ולשואו הטלוויזיוני, היה גם חסרון עצום מבחינה עיתונאית. קראו לו "מר ביטחון", ממש כמו לאריאל שרון בזמנו, אבל קראו לו גם "דובר צה"ל האמיתי" והחוכמה המקובלת בין מבקרי התקשורת והטלוויזיה הייתה שדניאל סוגד למנגנון הצבאי ומשרת את האינטרסים שלו לא פחות מאת האינטרס העיתונאי והאזרחי. בהזדמנויות רבות מספור אימץ דניאל את גרסת הצבא תוך שהוא מוותר אפילו על מראית עין של ביקורתיות. בהזדמנויות אחרות גם לא חסך ביקורת מהצבא – אבל בעיקר כשלא פעל בעוצמה מספיקה לטעמו.

על המסך, במהדורת החדשות המרכזית וב"אולפן שישי", דניאל היה התגלמות המיליטריזם הישראלי, הדוד הפז"מניק של כולנו שמכיר את כל הבכירים במערכת הביטחון ומהגג על אסטרטגיה צבאית כאילו מתוך הבור בקריה. הוא העריץ את הצבא בכל מאודו והאמין כמעט ללא תנאי בצדקתו. בזמנים מבצעיים, בין אם בלבנון, בשטחים או בעזה, הוא חבש את הקפל"ד ולבש את השכפ"ץ ונדמה היה שבעוד רגע יסתער על אויבינו עם הסכין בין השניים. זה הפך אותו למטרה קבועה לביקורת חריפה, אבל הביקורת המקצועית לא הזיזה לו ולעורכיו במאום. את הסחורה הוא תמיד סיפק, מבחינתם.

"אני פה בשביל לשדר ולא לברוח מהמסך בשעת מצוקה", אמר דניאל בטון הנוזפני האופייני לו כשהתבקש בשידור להתפנות למקלט בזמן שדיווח משדרות תוך כדי אזעקה במבצע עופרת יצוקה. זה היה רוני דניאל קלאסיק, אתוס גברי זחוח של עוז וגבורה בשידור חי, זלזול באויב וביריבים פוליטיים, בוז לכללי העיתונות הבסיסיים ביותר. ואין בכלל ספק שהצופים בבית אהבו את זה. גם בימים שבהם הוא נראה כמו פארודיה על עצמו, נוכחותו סביב שולחן מדורת השבט תרמה לחברת החדשות את הערך המוסף של הסמכות שאין לערער עליה – ומי שמערער עליה הוא כנראה אחמד טיבי או חנין זועבי. כך זה היה עם דניאל: אתה איתנו או נגדנו.

בשנים האחרונות, ככל שהתמעטו הסקופים שהביא מהשטח, נדמה היה שגוברת הביקורתיות שלו כלפי הצבא והשלטון. לשיא הגיעו הדברים ב-2016, עם פיטוריו של בוגי יעלון מתפקיד שר הביטחון ומינויו של אביגדור ליברמן תחתיו, אז אמר דניאל ש"אני לראשונה מרגיש, בגלל הפוליטיקה הזאת, אחרי השבוע הזה, שאני לא בטוח שאני רוצה שהילדים שלי ישארו כאן" ועורר את תדהמת כולם, כולל ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שמיהר להתקשר אליו ולפייס אותו. זה לא מה שאמור לקרות כשפרשן מבקר בחריפות את השלטון.

אבל כזה היה דניאל, בסופו של דבר, בשר מבשרו של הממסד הצבאי שנהנה יותר להתקוטט באולפן עם חברי כנסת ערבים מאשר לזעזע את אמות הספים בצה"ל. הצבא נהנה מבחינת דניאל ממעמד של קדושה ויכול היה לטעות רק אם לא פעל במלוא עוצמתו. זאת כמובן תמיד עיתונות גרועה מאוד, אבל הטלוויזיה לא מחפשת עיתונות טובה ואת השואו שהיא מחפשת רוני דניאל נתן לה תמיד בכמויות. יהי זכרו ברוך.

• המסך
• החדשות
• חברת החדשות
• רוני דניאל
• ערוץ 2
• ערוץ 12
• טור דעה