צעצועים הם דבר מגניב. כשאנחנו ילדים, לקבל ליום ההולדת בובה של דמות אהובה מסרט או סדרה זה החלום המתוק ופסגת האושר. כמבוגרים, מצופה מאיתנו לנטוש את עולם הכיף ולהפסיק להשתעשע. עם כניסת הפופ-אפים לחיינו, הבנו כולנו כחברה שזה לא אפשרי. זובי על זה. גם מבוגרים אוהבים צעצועים. הנה, יש ייצור המוני של אקשן פיגרס לכל הדמויות הגדולות והאהובות. אבל מה עם הדמויות הקטנות, הישראליות, המקומיות שאין מי שייצר אותם? מה עם מי שרוצה בובה של בינו גבסו, הלוא הוא דוקטור שקשוקה? מה עם מי שחולם על בובה של העמוד בלבונטין 7 כדי לשחק איתו בלהסתיר לאנשים הופעות? מה עם מי שמשתוקק לבובה של העכבישה מ"ניצה ולחם" או אפילו טנצר המניאק מהסדרה האהובה "שמש".

ובכן, אין מה לדאוג להם כי יש מי שעושה את העבודה. אמן הצעצועים רוי סיגל, או בשם הבמה שלו Killtro_Toys, מכין את כל אלה ועוד בבית שלו ואולי כבר נתקלתם בספסימנים מתוך יצירתו ברשתות החברתיות. סיגל,בן 34 מחיפה, הוא האיש מאחורי עמוד האינסטגרם הנושא את השם הנ"ל. הוא מעדיף לחמוק מחשיפה אישית ולתת לפרויקט את כל הפוקוס. ביום יום הוא עובד בסטודיו לפרסום ומיתוג, וכדי לשמור על שפיות הוא יוצר צעצועים ממחוזות הטרלול בזמנו הפנוי. זה יכול לקחת בין שעתיים לשלושה ימים עד כמה חודשים, תלוי במורכבות הדמות, בזמן ובעיקר בהשקעת העטיפה ועיצובה.

אתה בכלל מעצב גרפי ומאייר. איך הגעת לפיסול בובות אקשן ויצירת צעצועים?
"זה היה מפתיע גם עבורי. מה שקרה זה שפרויקט הגמר שלי בבצלאל היה ספר מאוייר, אז ציירתי ברצף חודשים ארוכים, ובסוף הפרויקט פשוט נמאס לי לצייר".

לאחר שתשו כוחותיו בתחום האיור, סיגל גילה את הפיסול. המחשבה הראשונה שלו הייתה "בוא'נה, אני ממש אוהב צעצועים ואני יכול לעשות צעצועים משלי. התחלתי לחקור את הנושא וגיליתי שזה משהו שקיים ואפשר לעשות".במשך שנתיים הוא עבד, יצק וביצע ניסיונות בחומרים שונים כדי להוציא לאור דמויות ישראליות אהובות וגם דמויות מסרטים. לפני חצי שנה החליט שחאלאס, הגיע הזמן להוציא את יציריו לאור ולהשיק את התחביב החדש שלו.

תוך מספר חודשים קילטרו טויז הפך לסנסציה ויראלית מקומית בקנה מידה זעיר. הצעצוע הכי פופולרי שהכין היה הדמות האיקונית של דמיאן מהסרט "Mean Girls" ("היא אפילו לא לומדת כאן!"), שהגיע בסופו של דבר לידיו של השחקן דניאל פרנזסה שגילם אותו בסרט. התודה שלו היא בעיקר לאינסטגרם, שניתן לתייג בה את הסלבז שמגלמים את הדמויות, לחשוף אותם ליצירותיו ולייצר עמם חיבור מהיר.

חשבת שזה פשוט יעבוד ככה?
"לא. אני מודה שזה מאוד הפתיע אותי. הייתי בטוח בהתחלה שזה לא ילך קדימה. שימח אותי שהתחום קיבל עוד תהודה, מאחר וזה תחום שלא כל כך קיים בארץ. רוב הצעצועים שעשיתי של אנשים ספציפיים כמו דמויות מסרטים או שחקנים – זה הגיע אליהם לבסוף. כמעט כולם הגיעו בסוף ליעד. וכשזה מגיע אליהם, אז אני נותן להם את זה במתנה, זה כיף, ממלא אותי סיפוק ענק".

אתה בעצם עושה את זה עבורם?
"לא, אני עושה את זה בשבילי. כשזה מגיע אליהם, אני נותן להם את זה מתנה. זה דמות של מישהו אחר שהוא לא אני. אני לא מוכר אותם או מנסה להרוויח כסף. כשחיפושיתוס הגיעה לניב מג'ר ורועי כפרי והם אהבו את זה, אז נתתי לניב מתנה".

רגע, אתה לא מנסה למכור את הבובות? מה המחשבה העסקית מאחורי זה בעצם?
"המטרה שלי היא בעיקר לשחק וליצור דבר שעושה לי שמח. את הרוב אני פשוט עושה במהלך היום שלי. ככה לאורך זמן, עד שמוכר את כל מה שהצטבר, ספק בשביל שזה יממן את עצמו וספק בשביל לפנות את המדפים. בגדול, כל הדבר מתנהל במה בא לי ומה כיף לי. ובעולם של לא חייב. זה הבייבי שלי. הכל גמיש, מאוד מודע, משאיר את זה בתור תחביב".

הוא מקבל כמובן אינספור בקשות והצעות מאנשים לגבי דמויות שהוא צריך, חייב ואף מוכרח ליצור. בתחילת הדרך הוא נענה לזה פה ושם לדבריו, אך כיום הוא כבר כמעט ולא מתפנה לזה, לא כי אין לו זמן, אלא כי הוא עושה רק הדברים ספציפיים שבא לו לעשות. חלק מהיצירות נעשות בחתיכה אחת, חלקן מורכבות מיחידות קטנות שהוא יוצק יחד וצובע בעצמו. יחד הצעצועים מגיעים באריזה מאוירת ומיוחדת שמתארת את הדמות עצמה ומותאמת לה.

מה תהליך העבודה שלך? איך אתה מקבל השראה לדמות?
"זה יכול לבוא בכל רגע. יש לי נוטס בטלפון עם מיליון וחצי רעיונות. אני הולך ברחוב ועולה לי רעיון מטומטם. רואה כיתוב, סדרה או סרט ואומר 'זה יכול להיות צעצוע מעניין', ואז אני פשוט רושם הכל. פעם ביום אני עובר על זה ואומר, טוב, מה הדבר הבא שאני אעשה".

איך תהליך ההכנה עובד? כמה זמן זה לוקח?
"אני עובד על הכל ידני, היציקה והצביעה. משך הזמן זה מאוד משתנה. הדברים שיותר מפוסלים לוקחים יותר זמן כמובן. שוב, זה יכול לנוע בין שעתיים לשלושה ימים. תלוי ברעיון, במורכבות ובזמן הפנוי שיש לי. הדברים הפשוטים יכולים להיות גם עניין של עשרים דקות. אני משתמש במגוון חומרים, מגוון רעיונות שנוצרים גם מהחומרים עצמם. זה יכול גם סיבוב במקסטוק, למצוא שם משהו שיכול להיות צעצוע מצחיק, לשכלל אותו, לארוז אותו מחדש. נגיד מדליית הניצחון בטוויטר, את המדליות קניתי במקס סטוק, ואז תהליך חשיבה היה 'טוב, למי מגיע פרס על ויכוח בטוויטר?' וזה הצחיק אותי".

-פנו אלייך מחברות צעצועים? אתה מתכוון לגדול או שזה באמת ללב ולנשמה?
כל מיני חברות דיברו איתי כדי לעשות איתן כמה שת"פים. עם חלק אני עובד ועם חלק לא. זה באמת בעיקר בשבילי, זה רק כיף ללב שלי. יש עוד מישהו בארץ שעושה צעצועים,אורימאולמוסט טויז. הוא גם התחיל לעשות את צעצועים בלי קשר, חבר משותף הכיר ביננו ומשם זה זרם. והוא עושה דברים היסטריים. אני בתקווה שיהיו עוד ועוד, כל מי שפונה אליי באינסטגרם לשאול איך עושים ומה החומרים, אני ספר פתוח בנושא הזה, בא לי להפיץ את זה לעולם, שכל אחד שחולם להכין צעצועים יוכל לעשות את זה לבד"

הבובה האהובה עליו היא זאת של בוא לבר, אותה הוא הכין במיוחד לעצמו פשוט כי רצה שיהיה לו אותה. זה אולי התחביב הכי הולסום שיש – פשוט ליצור לעצמך צעצועים. סיגל נהנה לשתף את הידע שלו בעולם, ולדבריו יש עוד אנשים שזה יכול להיות להם נורא כיף לעשות דברים מעניינים וחדשים בתחום, אז למה לא בעצם? כששאלתי אותו מי קנה את הבובה של בינו גבסו, הוא עונה שהוא לא יודע. למכירות בדוכנים בירידי הגיקים השונים הוא לא מגיע בגלל לחץ, ביישנות וחוסר רצון לחשוף את פניו ברבים, אבל הקהל מגיע ולא משנה מי עומד בדוכן.

אז מה בעצם אתה רוצה?
"להביא בשורה חדשה, להביא שינוי בעולם הצעצועים. אורי ואני אוהבים ליצור צעצועים והיינו שמחים אם זה היה יותר נפוץ ויותר אנשים וצעירים היו לוקחים יוזמה, ופשוט יוצרים ומשחקים עם זה. אם מישהו רוצה אי פעם ללמוד את הנושא – הוא מוזמן לפנות אליי, ואני אשמח ללמד ולהדריך אותו. הנוף הזה חסר אצלנו".

• ❤ תרבות
• צעצועים
• בינו גבסו
• לבונטין 7
• משחקים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 944 // ווי לאב עברית

ראפרים הם מלכי המילה של העידן המודרני. אין ז'אנר יותר עמוס מילים, יותר מבוסס על סלנג, יותר משלב וממציא חידושי שפה ושעושה יותר כבוד למילה המדוברת (ולא רק הכתובה) מאשר ראפ. זה אמנם מתחיל מצורך טכני – שיר הראפ הממוצע כולל בערך פי 3 מילים בממוצע יותר מרוב הז'אנרים – אבל הפך לעניין תרבותי. ראפרים נמדדים על פי יכולות הכתיבה שלהם, השנינות, המורכבות, הנראטיביות, המשחקיות ואפילו מצלול השפה שלהם. כי השפה היא הכלי היחיד שיש לראפרים, אבל רק הם אלו שבוחרים איך להשתמש בו.

לקח לא מעט שנים עד שהעברית היתה שגורה בפי הראפרים בישראל. ניסיונות מוקדמים כמו האשם תמיד ונייג'ל האדמו"ר היו יותר קומיים בהווייתם, וכך גם היה האלבום הראשון של השטותניקים משב"ק ס', שריסקו סלנג גולשים עם קיצוב ביסטי-בויז מובהק. כשנימי הגיע כך גם נולד הפלואו העברי, כולל כל הביגידי שבעולם, אבל משהו עדיין לא נשמע לגמרי מכאן. רק כשהגיע סאבלימינל הוא הצליח למצוא שפה בעברית לראפ – שהיתה באופן אירוני, סוג של אינגלוז עברי, או עברות של ראפ נוצץ מאמריקה.

הסיבה לכך היא כמעט טכנית – העברית היא שפה מלאת עיצורים שנתקעת בגרון ולא ממש מתמסרת לאלמנטים שראפרים צריכים, כמו זרימת הצלילים או משחקיות או גמישות. לקחנו שפה מלפני אלפיים שנה, החיינו אותה מחדש, ועכשיו עוד רוצים שנעשה איתה ראפ? עזבו, שמעתם פעם ראפ בצרפתית? זה נשמע חלום. אבל החלוצים של הראפ העברי (ביניהם ראוי גם לציין את פישי הגדול, שבהחלט נתן עבודה בלשלב שפת רחוב) עבדו קשה מאוד כדי לייבש את הביצה של הראפ העברי. ועל האדמה המיובשת שהם יצרו, הדור של פלד וג'ימבו ג'יי בנה בית, על בסיס השפה החדשה.

על פניו, אין צמד כותבי ראפ יותר שונים מג'ימבו ג'יי ופלד. האחד יוצר טקסטים במשלב לשוני גבוה יחסית, בונה אותם בדקדקנות של משורר, מדייק בכל הגייה, בן של מורה ללשון. השני מייצג את השכונה והפריפריה, לפחות באופן מוצהר, מייצר משלב של שפת רחוב עמוסה סלנגים (לעיתים, סלנגים פרטיים של החבר'ה שלו), שם זין על אם אומרים יושנת או ישנה ועושה בשפה פוגרום. אבל אם רק מבינים את האמנות של פלד, אם לא נתקעים על הפשט, אם לא מתעוורים מהפוזה המוחצנת – אם באמת מאזינים למילים בקשב – אפשר להבין את נקודת הדמיון. הם שניהם עושים את זה במכוון, ושניהם עושים את זה מאהבת העברית.

בואו נתחיל עם פלד. שלא יהיה טעויות, זה לא כתב הגנה, כי אני לא חושב שהוא צריך כזה. מי שחושב שהמוזיקה של פלד לא מתעסקת בכלום, רדודה או דלה בעברית פשוט לא טרח לשמוע אותה מעבר לבאסים. אבל מי ששקע לתוכה יודע כמה עשירה השפה של פלד, ואיך הוא מעוות ומשנה אותה במכוון רק כשהשיר דורש את זה אמנותית. מי שמכיר את הקריירה הכבר ארוכה של פלד (פאק, כבר כמעט עשרים שנה), יודע שמדובר באחד הכותבים הכי מחוננים שידעה השפה. זה בן אדם שכתב מגילות ראפ מורכבות ומלאות להטוטי מילים מבריקים, והמציא מחדש את הפלואו בעברית, עוד בגיל 16. אבל אז הוא מיצה את זה, והתחיל לכתוב אחרת.

אחרי תקופה מעצבת (לו ולראפ העברי) של קרב הסכינים הלשוני שהיה הצמד פלד ואורטגה, כשפלד יצא לקריירת הסולו שלו הוא לקח כיוון טיפה שלו לכתיבה. אלו כבר לא היו עמודים פתלתלים של טקסט מורכב, אלא מבנה קלאסי יותר של בית-פזמון, ולא מעט השראה מהראפ הדרומי, שלא פעם – באופן מכוון או לא – כלל טקסטים פשוטים בהרבה, מינימליסטים כמעט. פלד אוהב את המוזיקה הזו, ולכן רצה לייצר "באסים בבגאז'" כסוג של ראפ דרומי מהפריפריה הצפונית של ישראל. הימנונים במקום מניפסטים. את הרצון הזה הוא שכלל לאורך הקריירה שלו, עד לאלבום האחרון נכון לעכשיו, "טאטה ווי מייד איט", שם השתמש בישירות הלשונית שבנה כדי להביט על איך היא הגדירה לו את הדרך.

ומהעבר השני, ג'ימבו. רבים מתייחסים אליו ככותב הראפ הטוב ביותר בעברית, כולל כמה מהראפרים האהובים עליכם. הוא החל דווקא מכתיבת שטויות להרכב החברים המקורי "N.O.D", שהפך לימים בגרסה מצומצמת למופע של ויקטור ג'קסון. שם ג'ימבו עדיין עשה שטויות עם העברית, אבל החל גם לבחון ולפרק ולחבר אותה מחדש עם איש שפה נוסף, פדרו גראס. כשג'ימבו יצא לסולו, הוא לקח איתו קצת מרוח השטות, הרבה מהדקדקנות של הספוקן וורד, והעמיק את הרעיונות המעניינים שלו בעזרתה. הוא מגלף את העברית בעדינות, נזהר שלא לפגוע בה (בניגוד לפלד, שתמיד עיקם אותה כרצונו), ויוצר ספרים מדוברים עם חריזה מטורפת, מקצבי משלב מסונקפים ועומק לא מבוטל באופן די מובהק.

אבל מבחינה מסוימת, ג'ימבו עובר בשנים האחרונות תהליך שדווקא מקרב אותו לפלד. הוא מנסה להגיד יותר בפחות. "סתלבט בקיבוץ" המצליח לא היה קורה אם ג'ימבו לא היה משפט את אמירותיו מבלי לאבד את האימפקט שלהן. גם "חתולים" נוגע בין היתר כי הוא דל במילים (בין היתר כי הוא עוסק בדלות השפה, אך מדייק בכל אות). פלד גם צמצם את מילותיו, אבל בוחר כל אחת בקפידה. הם משתמשים בעברית בצורה היעילה ביותר, כל אחד מצידו. ג'ימבו בתור אוהב שפה שרוצה למצוא שיאים בין גבולותיה, ופלד בתור אוהב שפה שרק רוצה למתוח אותה. או במילותיו של ג'ימבו, "שנים שהתאמנו בלירות את המילים הכי מהר על אוטומט רק כדי לומר אותן לאט, רק כדי לומר מעט". או במילותיו של פלד: "כל הזמן מדברת על ילדים, בעתיד אני יעשה לך שלוש. אני יודע שאומרים שלושה, אבל לי ממש לא אכפת".

• ❤ תרבות
• ראפרים
• ראפ ישראלי
• היפ הופ ישראלי
• ג'ימבו ג'יי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 944 // ווי לאב עברית

שני די.ג'ייאים, צ'ייסרים על הבר, מיקום שאפשר להגיע אליו על אופניים ולמצוא בו עוד חברים שיצעדו איתך לקפלן: הצעירים הגיעו למחאה, משבוע לשבוע המספרים שלהם גדלים, ועכשיו הם מרימים מסיבה. אחרי שבשבועות הראשונים של ההתנגדות להפיכה המשטרית כולם שאלו "איפה הצעירים?", בחודשיים האחרונים התשובה מאוד ברורה. סוף סוף מתארגן פה גוש צעיר. הם מבינים מה קורה, הם זועמים על מה שקורה, הם חרדים לעתידם, הם יפים ונכונים. ומחר הם קמים בצהריים (בכל זאת, שבת) וזורמים לפלורנטין למשהו שנקרא משום מה "קפליין", ליין המסיבות של המחאה.

בסיוע החזית הוורודה, ארגון השטח הכי מרים בעיר שהפלוגות שלו כבר הפכו לגדודים, ובתמיכה ועידוד של ארגונים רבים אחרים, משבת לשבת מתפתחת כאן מחאת צעירים, גוש שלא רק צועד בהפגנות למען העתיד שממשלת הדיקטטורה מנסה לגנוב ממנו – אלא מוביל שיח חדש. "מה שאני רוצה זה ליצור קהילה של צעירים, גוש אחד שזה המאפיין שלו", אומרת עילי אבידר, אקטיביסטית בת 24 שיזמה את ליין המסיבות המחאתי. "אני עובדת עם מגוון ארגונים, עם הוורודות ותאי הסטודנטים, פעילה מאוד, מגיעה לוועדות בכנסת ומוצאת את עצמי בכל מיני ארגונים – מפגינים אחרים מוצאים את עצמם בגושי התייחסות כמו הגוש הגאה והגוש נגד הכיבוש – אבל אין את הגוש הזה שמחבר אותנו כי אנחנו צעירים ויש לנו את המאבקים שמאפיינים אותנו".

כשותפה לפעילות ההתנגדות לאסדות הגז, פעולה קהילתית לא זרה לה. בזמן המכינה הקדם צבאית התנדבה במקומות שונים בארץ ונחשפה לפערים המדהימים בין תל אביב לפריפריה. "במכינה נפתחתי לאוכלוסיות מיעוט שקיימות כאן", היא מספרת. ״כיום אני עובדת במרכז נוער בסיכון ביפו. ביום יום שלי אני רואה את הראשונים שיפגעו מההפיכה – נוער ערבי, אתיופי, ילדי הזרים. בצבא הייתי קצינת נפגעים וחתמתי קבע, נתתי את כל כולי לצבא ואז יצאתי לטייל ולהתנדב שנה בעולם, חזרתי בינואר ישר לבלאגן וממש בער לי וכאב לי מה שקורה במדינה".

איך הכאב הזה מתבטא?
"נתתי את כולי למדינה וזה מה שהיא נותנת לי בתמורה? אם אעשה שלוש שנים תואר איזו תעסוקה תהיה לי אחר כך? מי ידאג לזה שאם אגור בפריפריה – תהיה לי בכלל אפשרות לתעסוקה? איפה צמצום הפערים? אם אשאר בתל אביב כמו שאני רוצה – מי ידאג לירידת מחירי הדיור? איפה כל ההבטחות האלו שדיברו עליהם חמש מערכות בחירות בזמן שהייתי בחו"ל?".

כמו רבים מבני גילה כרגע, קיצוניות הממשלה הציפה בה חרדות רבות לגבי העתיד. בניגוד לרבים מבני גילה ובכלל היא החליטה לעשות עם זה משהו: "השיא היה מה שקרה עם גלנט. בסופו של דבר אני בחורה צעירה, רוב החברים שלי ואני מרגישים אותו דבר – שאנחנו נלחמים על העתיד שלנו. זה מעלה הרבה רגשות וחרדות ונשמע דרמטי – אבל מדובר בשיא של רגשות שלא ממש ידענו איך להכיל. הבנו שחייבים לארגן משהו שיתן לאנשים פלטפורמה להביע את עצמם, איזושהי מסגרת התייחסות ותחושת קהילתיות וחיבור שתתן מענה לפחדים האלו".

והמסגרת הזאת היא מסיבה. איך זה קרה?
"תוך יומיים התארגנה פגישה על גג בתל אביב, זה היה לגמרי ספונטני והגיעו 80 איש, כולם מגיעים להפגנות, כולנו מרגישים שמשהו חסר, שאנחנו לבד, בין אם אנחנו שייכים לגוש כלשהו או לא. רוב המחאה מתנהלת ביום יום שלה בווטסאפים, אין חיבור ממשי בין אנשים. רציתי להרים משהו שלא מכניס אותנו לשום כותרת – פשוט למצוא את האנשים שלי ושהם ימצאו אחד את השני. הכי קל להתחבר כשחולקים צ'ייסרים וגם מוזיקה עובדת. רציתי לשים את כולם במקום אחד שהוא לא ווטסאפ או טלגרם או סיגנל. אחרי המסיבה הראשונה אנשים התחילו לקשור קשרים ולתאם בינם לבין עצמם פעולות חדשות. וזה החזון".

הקפליין מתחיל כל שבת ב-14:00 ב"משביר". הכניסה חינם. בתום המסיבה יוצאת ממנה הצעדה הוורודה לכיוון ההפגנה המרכזית. המטרה המוצהרת היא להנכיח את הקול הצעיר. "יש ארגונים שמדברים בין השאר על צרכים של אנשים צעירים כמו 'עומדים ביחד', אבל זה לא הדבר המרכזי שהם מקדמים. כשלא רואים אותנו לא זוכרים שאנחנו קיימים", היא אומרת. "המצב הסוציו אקונומי של רוב הסטודנטים לא מאפשר להם להיות אקטיביסטים יוזמים. אקטיביזם הוא סוג של פריווילגיה. באוטופיה שלי הפעילות של הוורודות יושבות עם תאי הסטודנטים על בירה, רוקדות ביחד ומדברות על שת"פים. אני מאמינה שזה יביא בין השאר אנשים אחרים שקל להם יותר להתחבר דרך הדבר הזה. מבחינתי, גוש של צעירים שחלקם צועקים איפה היית בחווארה וחלקם רופאים למען הדמוקרטיה – זה אומר שזה עובד".
>> קפליין, בר "המשביר", המשביר 2, שבת 14:00

• מחאת הדמוקרטיה
• הבועה
• צעירים בתל אביב
• צעירים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 944 // ווי לאב עברית

"ספר משפחתי" הוא הספר הנמכר ביותר שנכתב במקור בעברית (כאילו, חוץ מה-ספר) אבל ההישג המרשים באמת הוא שלפני גיל עשרים הכותב שלו בכלל לא ידע שעברית היא שפה. אפרים קישון לא גדל בשטעטעל ולא למד בבית מדרש וממש לא חשב את עצמו כיהודי עד שבמקום להירשם למכללות שסירבו לקבל אותו הוא מצא עצמו מיועד להמתה במחנה ריכוז.

• ❤ תרבות
• ספרות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 944 // ווי לאב עברית

כשמקשיבים ללהקת הבילויים אפשר בהתחלה לטעות ולחשוב שמדובר בלהקת נונסנס. אבל ככל שמאזינים יותר לשירים – המסר הופך להיות יותר ברור. אפשר לטעות ולחשוב שהשיר "כשנפוליאון יכבוש את עכו" הוא פשוטו כמשמעו, שיר על גבר שמחכה לנפוליאון על מנת שיוכל להתאחד עם אהובתו. אבל למעשה מדובר בשיר על גבר שמצפה מאהובתו לשכב איתו והיא מספקת לו תירוצים כמו "הכובסת כבר כועסת כי הווסת לכלכה", או שהיא תהיה שלו רק "כשנפוליאון יכבוש את עכו". השיר הזה מדגים איך נכנסה טרמינולוגיית הכיבוש גם לעולם המין.

השיר "באב אל וואד 38 א'" מדמה התרסקות של מטוס ללא טייס למדינה ללא מנהיג, כשהלהקה עצמה מאיישת את תפקיד הדיילות ונועם ענבר שר: "אני לא כאן לבדר אתכם / וזה לא ריקוד צ'רקסי קדום / אני רק מזיזה את הידיים / לכיוון של יציאות החירום". כל אלה הן פרשנויות, כמובן. חברי הלהקה עצמם לא ממהרים להדביק פרשנויות לשירים שלהם.לפני כמה שנים התמזל מזלי ויצא לי לשבת עם ימי ויסלר, הגיטריסט ומי שכתב והלחין את רוב שירי הלהקה, לקפה ופרשנות. הוא אישר לי לא מעט פרשנויות שהצעתי לשיריהם, אבל לצידן חלק גדול מהתשובות של ויסלר היו גם דברים כמו "פשוט כתבנו", "זה פשוט נשמע לנו נכון" או "לא חשבנו על זה ככה".

הפירושים השונים לשירי "הבילויים" תמיד היו סלע המחלוקת, אבל חלק גדול ממה שהפך את שירי הלהקה לבעלי עומק הוא השימוש הייחודי שלהם בשפה העברית והאופן ההומוריסטי-עגמומי שבו הם מביעים את עצמם דרכה. השיר "אין בגטים בגטו" יכול להישמע כמו סתם דאחקה על השואה, אבל אם נכנסים לעומק מבינים את הסיפור המעוות של השיר, שמספר על בחור שנותן את הכל עבור האהובות שלו גם כש"אין בגטים בגטו", אבל בבית האחרון, אחרי שהוא מונה את רשימת הבחורות שדחו אותו, משחק המילים הופך את הסיפור לטרגי יותר ממה שחושבים: "הן לא ידעו שחוץ מזה יש לי לב שביר / יש לי חבר במאפיה והוא אופה בכיר / אמרו שלום, שלום עליכם / עכשיו כבר לא אומרות / כי הן בגטים בגטו". למעשה מדובר בבחור צעיר שרצח את אותן נשים יהודיות מתוך תחושת נקם אומללה של גבר מושפל.

בשיר "מרוסיה" יש שימוש בתרבות ישראלית בבית הראשון: "מרוסיה – היא כל כך יפה / שזה צובט בלב שלך בפטיפון", כן כן, רפרנס ל"היא כל כך יפה" של כוורת בשיר אהבה שמתאר איך החברה הישראלית רואה את העלייה הרוסית ולהפך. נועם ענבר עובר בשיר בין שפות ומשתמש בשאלה שכל עולה חדש (ולא משנה ממש מאיזו מדינה) נתקל בה: "איך אומרים X בשפה Y?"

בשיר "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד" הם עולים לרמת חנוך לוין עם השמות לדמויות. השיר שהוא מעין אוקסימורון, מזמין את המאזינים לראות את חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד הצבאי שמחזיר את גופות החללים ארצה לצלילי מוזיקה שמחה וקופצנית. מי הוא אותו חיליק פורצלינה? ולמה חיליק? ולמה פורצלינה? מאחר והלהקה לא מרבה לספק את הפרשנויות לשיריהם לפי דרישה, ניתן רק לשער שמדובר בייצוג של האזרח הפשוט, שאם יחליק – יתנפץ כמו פורצלינה. לכן, כשמביאים את גופות החללים הביתה, עושים זאת במצעד עם בלונים, תזמורת, מכונות ירייה וגופות, כשבפועל ההנהגה מקדשת את רעיון המוות למען המולדת.

השירים המוכרים של הלהקה, כמו ברוב המקרים, הם לא השירים הכי טובים שלה. "שגר פגר" ו"אוטו זבל" הם אמנם שירים נהדרים, אך השירים הטובים של הלהקה הם השירים הפחות מוכרים, או אלה שפעם היו מוכרים וכיום הם נשכחים. כמו במקרה של "שאול מופז", שבו השפה משמשת חלק גדול מהאופן שבו הסיפור מסופר. שאול מופז, הרמטכ"ל דאז, מתואר כסנטה קלאוס שנוסע למשפחות שכולות על מזחלת ומוסר להן איברים קטועים של יקיריהם שנפלו בקרב. רק שבניגוד לסנטה, מופז פחות מוזמן. השורה "נתן קסדה לה / ומגפיים / את כל מה שבאמצע / המרגמה חתכה לשתיים" מתארת סיטואציה מזעזעת מבלי לתאר את האיברים הכרותים, את הדם או את המעיים של הנופל.

כל השיר משחק בין הקלילות לכבדות. נועם ענבר שר את הבתים ברוך ואת הפזמון כמו שיר רוק כבד שמופיע משום מקום, יחד עם רמיזות על ההתרחשות בבית הדודה מינה שלא הזמינה את הרמטכ"ל והדודה שולה שעוד לא הרגו לה כי לא הגשימה את הייעוד שלה כאמא. גם כשוויסלר כותב מילה קשה כמו "הרגו", הוא מיד עובר לדימוי "היא כמו חתולה… היא לפעמים אוכלת ולפעמים היא מייללת" ונמנע מלתאר מפורשות. הפאנץ' מגיע כמו בדרך כלל בסוף, בשורה "תנשב הרוח / ינבח הכלב / הרמטכ"ל בטוח / עוד יבקר אותך הערב / יביא איבר קטוע" – תיאור מזעזע כראוי לסיום השיר.

הבילויים השתמשו לאורך השנים במשחקי מילים, כתיבה מאתגרת שלא מזלזלת במאזינים ומלאה במטאפורות ודימויים מבריקים מבלי להתמסחר או לאבד את האמירה שלהם, גם אם בחלק מהשירים הם הולכים מסביב. יש להם מה להגיד והעברית שלהם היא הנשק שלהם. לא סתם מדובר בלהקת המחאה הכי טובה בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, לא סתם הם כבר כמעט שלושה עשורים על הבמות. ולא סתם הם רלוונטיים, עכשיו יותר מתמיד.

• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• מוזיקאים
• הבילויים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 944 // ווי לאב עברית