הבדיחה העצובה על מה שנותר ממחנה השמאל הישראלי היא שברגע שבו מחליטים בוחריו על מנהיג חדש, הם למעשה מדיחים אותו בפועל מהחיים הפוליטיים בהשהיית גזר דין של שנה-שנתיים. מרב מיכאלי לא נמלטה מגורלם של מרבית קודמיה ב-30 השנים האחרונות, והודיעה היום על פרישתה לקול מצהלות הקהל והתקשורת. היא הבינה באיחור של שנה שלא יסלחו לה על התוצאות העגומות של בחירות 2022, וההמונים ברשתות החברתיות שדורשים ממנה להתפטר כבר שנה פלטו אנחה קולקטיבית שהיה בה שילוב של רווחה, טינה ושמחה לאיד. זה היה קצת מצחיק והרבה מגעיל, כרגיל.

הכעס העצום על מיכאלי ועומק האכזבה, בעיקר סביב סירובה העיקש להתאחד לרשימה משותפת עם מרצ בבחירות האחרונות, נובע כמובן לא מעט מתוצאותיו העגומות של ההימור הזה. תחושת האסון בבוקר שאחרי הבחירות, ובעיקר בלילה שבו הוציא יריב לוין לדרך את ההפיכה המשטרית, מזכירה בעוצמתה את זו שאחרי תבוסת שמעון פרס מול נתניהו אחרי רצח רבין. התחושה הזאת הייתה חייבת למצוא את הנאשם מספר 1 שלה. מיכאלי הייתה כתובת נוחה מאוד ולא בהכרח בלתי מדויקת לכל הזעם.

https://twitter.com/UriahCanaff/status/1732702594273771636?s=20

האמת היא, כמובן, שאיש אינו יודע בוודאות כיצד היו מתגלגלים העניינים אילו היו העבודה ומרצ מנהלות קמפיין משותף בראשות מרב מיכאלי, זהבה גלאון ויאיר גולן (שמניותיו היו אז בשפל), ולא מן הנמנע שהתבוסה הייתה נותרת בעינה ואולי אף היו מסיימים מתחת לאחוז החסימה יחדיו. מצד שני, הכעס על מיכאלי לא היה רק רטרואקטיבי, הוא היה שם גם בזמן אמת בשבועות שהובילו אל הקלפי, ונולד בעיקר מתוך היהירות והזחיחות שבהן הדפה את יוזמות האיחוד. הכל נכון. ואת הכל צריך לשחרר עכשיו.

נגיד את זה ברור: זה הזמן לסלוח למרב מיכאלי. לא רק כי היא לקחה אחריות ועשתה את הדבר המתבקש (גם אם חושבים שעשתה זאת באיחור), אלא כי הדרך היחידה שבה נצליח לזחול אל מחוץ להריסות עוברת דרך ההבנה שרסיסי השמאל אינם יכולים להמשיך כך, עם הפנקסנות והעסקנות והסכינים בגב, עם ויכוחי הסרק המתישים על כל מיקרו-הבדל במדיניות ובאידיאולוגיה, עם פסטיבלי ההלקאה העצמית והדרישה לחשבון נפש, עם היוהרה והזחיחות של המנהיגים-הכה-זמניים. פרישתה של מרב מיכאלי היא הזדמנות להתקדם. הזדמנויות כאלה לא יהיו הרבה.

צריך להתייחס למה שקרה בעשור האחרון למרב מיכאלי כמקרה מבחן למחנה: היא נכנסה לרשימת מפלגת העבודה במקום החמישי בפריימריז של 2013, התקווה התל אביבית המגניבה הגדולה, היישר ממסכי הטלוויזיה שהפכו אותה לפנים מוכרות בכל בית מתחילת שנות התשעים, ועד לכיבוש המהיר למדי של ראשות המפלגה ב-2021. לאורך כל הדרך הייתה מיכאלי מוערכת מאוד, גם על ידי יריביה הפוליטים, אבל היא נפלטה לבסוף מהמערכת הפוליטית באותה תאוצה שבה נכנסה אליה. זה לא אמור לעבוד ככה.

חוץ מהחלטה אחת שגויה שעלתה לה בקריירה הפוליטית שלה, מיכאלי הייתה גם פרלמנטרית טובה ונבחרת ציבור ראויה ולפרקים פורצת דרך. אם מצליחים להרים רגע את הראש מהתנהלותה בשנה האחרונה ולסכם עשור בפרונט של מחנה השמאל, פרישתה צריכה לעורר בעיקר צער. היא מצטרפת לקבוצה הולכת וגדלה של אנשים טובים שבאו לעבוד – ובעיקר נשים טובות – שנמחקו מהזירה תוך זמן קצר על אף כישוריהם הגבוהים. זה לא רק בגלל שהן נשים, אלא כי קבוצת ה"אנשים טובים שבו לעבוד" מאבדת את דרכה במדמנת הכנסת מהר מאוד. זאת בעיה גדולה וחשובה בהרבה ממרב מיכאלי אחת. זה אחד מהדברים שחייבים להשתנות כאן אחרי השבעה באוקטובר. תוסיפו לרשימה.

• טור דעה
• מרב מיכאלי
• מפלגת העבודה
• מחנה השמאל
• מחדל נתניהו
• מחאת הדמוקרטיה

תל אביב אינה מאמינה בהיסטריה. הבחירות הקרובות עשויות אמנם להכריע את גורל הדמוקרטיה הישראלית – האם תכפיף עצמה לגחמותיו הפליליות של אדם אחד שיערוך בה הפיכה חוקתית יחד עם שותפיו הלאומנים והמשיחיים או לא? – אבל כך היה גם בבחירות האחרונות ובאלה שלפניהן ובבחירות שקדמו להן ועוד לפני כן, והמאזן עד כה הוא פעמיים תיקו, גול עצמי אחד (תודה גנץ) וניצחון מרהיב אך זמני, כך שיש בסיס היסטורי לשלווה הסטואית שנחה על העיר במערכה הנוכחית. זה כאילו שמו לכולנו זנקס במים.

היו זמנים, לא לפני הרבה שנים, שבהן הנעשה במרצ הסעיר את הרוחות בעיר. אנשים היו מתווכחים בברים על האדומים של אילן גילאון ומדברים בבתי קפה על אבשלום אבו וילן. מועמדים היו מסתערים על מסיבות גייז ועורכים ערבי תומכים בדאנס ברים. הפריימריז של מרצ שיתקיימו מחר הם השקטים ביותר שראתה העיר. הקרבות מתנהלים בתקשורת וברשתות החברתיות, אבל אפילו תומכי המפלגה המסורים ביותר ששוחחתי עמם רק רוצים כבר לגמור עם זה, לראות רשימה, לראות קמפיין געוואלד ולעבור את אחוז החסימה בשלום.

זה קצת חבל, כי הקרב על ראשות המפלגה מעניין וחשוב מתמיד. לראשונה מזה זמן רב, שני המועמדים להוביל את מרצ שמים את הכיבוש ואת האג'נדה המדינית-ביטחונית בראש סדר העדיפויות שלהם: מצד אחר יאיר "תהליכים" גולן, בפינה ממול זהבה "בצלם" גלאון, שניהם מועמדים במשקל כבד נגד הכיבוש ובכל תוצאה שלא תהיה, מרצ תחזור להיות מפלגה שמדברת על הנעשה בשטחים בלי פחד. וזה עוד לפני שדיברנו על גבי לסקי ומוסי רז אם יתברגו במקום ריאלי.

אין אופציה אחרת: מרצ תהיה הקול הברור הזה של השמאל בלי לגמגם או שתרד מהמפה הפוליטית. אין לה תפקיד אחר. הבייס התל אביבי של מרצ רוצה לשמוע קולות ברורים כאלה, לכן הוא מתלהב מנעמה לזימי ואבתיסאם מראענה. מרצ לא השכילה להשתנות בשנים שעברו מאז שזהבה גלאון התפטרה מראשות המפלגה, איבדה הזדמנויות לשנות די.אן.איי ולא השכילה לחזק את השותפות הערבית-יהודית ששווה לה בין מנדט לשניים. מרצ איבדה מצביעים ואיבדה את הקול שלה. זה הקול האחרון של השמאל.

זהבה גלאון היא הקול הזה. מרצ צריכה מנהיגות נשית, תבונית ומנוסה שלא מפחדת מהמילה "שמאל" ולא מהמילה "שלום". זה לא הזמן למסרים עמומים על "היפרדות מהפלסטינים" (מה זה אומר בכלל?), ובשביל אמירות כמו "אני לא בטוח שיש עם מי לדבר" – לא צריך את מרצ. לא חסרים לנו בפוליטיקה גנרלים המתבטאים כך וסבורים כי משבר האקלים ושוויון זכויות הם נושאים אזוטריים, ולא ברור מה יש לאדם שמתבטא כך מה לחפש בכלל במפלגה כמו מרצ.

זאת אמורה להיות בחירה קלה מאוד: האם מתפקדי מרצ רוצים מפלגה ככל מפלגות המרכז-שמאל שתברבר עצמה לדעת בז'רגון צה"לי יהיר ותאבד את סיבת קיומה יחד עם כל סיכוי לגשר בין הציבור היהודי והציבור הערבי, או מפלגה שתמשיך להיות הבית של זכויות האדם והפרט, של שאיפה לשלום ושוויון, של סיכוי לשותפות ערבית-יהודית ושל סוגיות קריטיות כמו משבר האקלים? זאת שאלה שיש לה רק תשובה אחת והתשובה היא זהבה גלאון.

בשנים שבילתה מחוץ למערכת הפוליטית, הסירה מעצמה גלאון את תדמית הדודה שליוותה אותה כמנהיגת המפלגה והיא חוזרת אליה אמיצה יותר, חזקה יותר, חדה יותר וגם מצחיקה יותר, כפי שיודע כל מי שעוקב אחריה בטוויטר. היא לא רק הקול הכי צלול של השמאל, היא גם היחידה שיכולה להחזיר בקולה הצלול את הבייס התל אביבי של המפלגה הביתה ולמנוע ממנו להתפזר כמו עדר ללא רועה בין מפלגת העבודה, יש עתיד והרשימה המשותפת. מרצ צריכה להשתנות וזהבה גלאון יכולה לשנות אותה בלי להשליך לפח את כל מה שהמפלגה מייצגת, ולעשות את זה כמו שתל אביב אוהבת. בלי היסטריה.

• בחירות 2022
• טור דעה
• זהבה גלאון
• מרצ
• שמאלנים
• מחנה השמאל

>> פורסם לראשונה ביולי 2022

עוד 111 יום לבחירות. השמאל, כרגיל, בצרות. מצביעי השמאל התל אביבי שעדיין לא נטשו את המחנה פוזלים בכיוון יאיר לפיד, מרצ מתנדנדת על אחוז החסימה, מפלגת העבודה לא רחוקה משם וגם המשותפת רלוונטית פחות מאי פעם, ויתכן ששלושתן מתו ופשוט אף אחת לא סיפר להן. המפלגות שאמורות לייצג אותנו בכנסת בעיקר מבאסות אותנו בכנסת, וכמדי שנה בפרוץ הבחירות (בפעם השישית מאז 2015) מתעורר לו הרחש הקבוע על הצורך במפלגה חדשה ואטרקטיבית שתחזיר שמאלה את המנדטים האבודים. זה לא משהו שהולך לקרות, כמובן, אבל לפנטז עדיין מותר ויש כמה אופציות שהיינו שמחים לראות במציאות חלופית כלשהי.

1. מפלגת די לכיבוש

השמאל המפלגתי החליט מתישהו בעשור הקודם להקשיב ליועצים אסטרטגיים שהסבירו לו שלא טוב לא לדבר על הכיבוש, ומאז הוא הולך ונמוג לכדי גיחוך. רק מפלגה שתציב את המאבק בכיבוש בראש האג'נדה שלה תוכל לרכוש מחדש את אמונם של שותי הסושי ואוכלי האספרסו החמוצים (זה אנחנו, היי) ולהיות אלטרנטיבה אמיתית לדומיננטיות האידיאולוגית של הימין. שחיתות? בגלל הכיבוש. יוקר המחייה? בגלל הכיבוש. משבר תחבורה ודיור? בגלל הכיבוש. הכביסה הלבנה נצבעה בוורוד? בגלל הכיבוש.

מצע:לדבר כל היום על הכיבוש. כיבוש כיבוש כיבוש. למה? כי בוש.
מי בראש:יצחק רבין, הפוליטיקאי האחרון שיכול היה לדבר על הכיבוש בלי שיהרגו אותו בתקשורת.
אותיות בקלפי:די. כי באמת די.
צפי מנדטים:44, כמספר המנדטים בבחירות 1992

2. מפלגת #פיד_תחבורה

אם כבר מטשטשים את הזהות המדינית-ביטחונית של השמאל, ואם כבר בוחרים לעסוק בנושאים לא אלקטורליים (וחשובים!) כמו הגנת הסביבה, תחבורה ציבורית, תכנון עירוני וקיימות, שווה אולי למתג את העסק מחדש ולקוות שהתחום שסחף את טוויטר יסחוף גם את המצביעים. אחרי הכל, מה יעזור לנו שלום אזורי אם נעמוד בפקקים כל הדרך לדמשק?

מצע:עירוניות מתחדשת, עירוב שימושים, מטרו בכל הארץ ועונש מוות לקורקינטים על מדרכות
מי בראש:מי שיצליח להגיע ראשון עם כל הפקקים בדרך.
אותיות בקלפי:שקט. כי חלאס עם הפחיות הממונעות שלכם.
צפי מנדטים:4 ולשון מאזניים בין מפלגת יבואני הרכב למפלגת יבואני הדלק.

3. מפלגת השותפות הערבית-יהודית

כמה אפשר לדבר על שותפות ערבית-יהודית בלי לקיים שותפות כזאת? כולם יודעים שהגיע הזמן למפלגה ערבית-יהודית אמיתית (ולא, המשותפת, ח"כ יהודי אחד לא הופך אתכם למפלגה כזאת, כמו שח"כ ערבי אחד לא הופך את מרצ למפלגה כזאת). שותפות אמיתית כזאת תוציא את ערביי ישראל לנהור בהמוניהם לקלפיות כמו בסיוטים הכי גדולים של נתניהו, והסיבה היחידה שהיא אינה מתרחשת נעוצה באימפוטנטיות הפחדנית של מנהיגי מפלגות השמאל הקיימות ובלחץ הפנים-מפלגתי לשמור על הכיסאות. יאללה יאללה.

מצע:ערבים ויהודים עושים ביחד דברים חמודים
מי בראש:לוסי אהריש, לוסי איוב ולוסי דובינצ'ק
אותיות בקלפי:כוס. כי המילה הזאת היא הבסיס המשותף לשני העמים, כולנו יצאנו ממנו ולכולנו הוא נשבר.
צפי מנדטים:9000.

מי לא ירצה שותפות איתה. לוסי איוב (צילום: דודי חסון, מגזין "את")

4. מפלגת הצדק והשוויון

הרבה חלומות היו לנו מאז 2011 על צדק חברתי, צדק חלוקתי ושוויון זכויות מלא לכל אזרחי ותושבי הארץ ללא הבדל דת, גזע והעדפה מינית. אנחנו עדיין חולמים על מפלגה שתתחבר מחדש לשכבות המוחלשות ולמיעוטים המדוכאים, תנהיג סדר יום סוציאלי, תסחוף את הפריפריה ותעשה לפחות מעט צדק בארץ סחופת הפערים שלנו, מפלגה ישראלית אמיתית שתדאג לכולנו. ואנחנו נמשיך לחלום עליה עד שהיא תקום ותהיה. כלומר, המון המון שנים.

מצע:עולם ישן עד היסוד נחריבה
מי בראש:נעמה לזימי. ראיתן אותה בכנסת הזאת? ככה נראה שמאל.
אותיות בקלפי:אחי. כי כל ישראל אחי, אחי.
צפי מנדטים:12 כמניין שבטי ישראל.

5. מפלגת השמאל המושלמת

מצביעי השמאל כועסים תמיד על נציגיהם בכנסת ומתעבים תמיד את המפלגות להן הם מצביעים, כי מסיבה לא ברורה הן מסרבות לספק 100 אחוז מכל דרישותיהם ותקוותיהם הסותרות של מצביעיהן הפוטנציאליים. דרושה לנו מפלגת שמאל מושלמת שתגיד תמיד את מה שכולנו רוצים לומר ותעשה תמיד את מה שכולנו מייחלים לו, גם אם לעיתים מדובר בדברים מנוגדים, ולא תטעה לעולם בשום נושא וסוגיה. גם חבריה יהיו מושלמים לחלוטין ולעולם לא ישגו או יפדחו. ממש כמונו, נו.

מצע:כל מה שתגידו וכל מה שתחשבו יהפוך לחלק מרכזי מהמצע באופן טלפתי.
מי בראש:המועמד.ת המושלמ.ת. כן, בדיוק מי שרציתם.
אותיות בקלפי:שלם. כי לא מתפשרים על פחות ממושלם
צפי מנדטים:לא תעבור את אחוז החסימה כי מישהו יגיד משהו מעצבן וכולם יתעצבנו ויצביעו ליאיר לפיד

• בחירות 2022
• הבועה
• מחנה השמאל
• שמאלנים
• גוש השמאל
• שמאל

>> לשנות את דעתכם הפוליטית //1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

כל ישראלי חייב לשנות את דעתו הפוליטית לפני המוות. זה נשמע אולי מופרך ובלתי אפשרי, כי ההצבעה שבטית, כי הישראלים תומכים במפלגות ובפוליטיקאים כמו שהם אוהדים קבוצת כדורגל (בקנאות וללא קשר לביצועים), כי השנאה בין המחנות גדולה מדי. אבל האמת המוכחשת בתוקף היא שישראלים משנים את דעתם הפוליטית ללא הרף. הם פשוט אינם מודים בכך. הישראלי מכחיש בתוקף ששינה את דעתו אי פעם, כאילו הנכונות לשנות עמדות בהתאם לשינויים במציאות היא הבעת חולשה, וגם אם עבר משמאל לימין או להפך הוא תמיד יסביר שהוא עצמו לא השתנה, זה השמאל\ימין שזזו ממקומם.

וזה, כמובן, שקר. הסחרור האנטי-דמוקרטי אליו נקלעה מדינת ישראל נעצר בדקה ה-90 תוך כדי שנתה ה-74. הוא נעצר כשאנשים מהימין האידיאולוגי שמייצגים בנט, סער וליברמן שינו את דעתם בנוגע לשיתוף פעולה עם השמאל של ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי ועם מנסור עבאס, והאחרונים בתמורה שינו את דעתם בנוגע לאותו שת"פ בדיוק. זהו שינוי דרמטי ששם את תפקודה התקין והדמוקרטי של המדינה לפני טובתו הפוליטית של כל אחד מהמחנות ובוודאי שלפני טובתו האישית של בנימין נתניהו, משונה ככל שהדבר ישמע.

והנה, לכבוד יום העצמאות הזה אני חש צורך לעמוד על כיסא ולצעוק: שיניתי את דעתי. שיניתי את דעתי בעבר לגבי נתניהו (עד 2016 לא חשבתי שהוא דיקטטור בהתהוות), שיניתי את דעתי בעבר לגבי בנט (עד 2021 חשבתי שהוא פנאט בעור כבשה), שיניתי את דעתי לגבי מרצ ולגבי חד"ש (בואו לא ניכנס לזה), ואני מהמר שעוד אשנה את דעתי שוב ושוב גם לגבי פוליטיקאים נוספים, סוגיות מרכזיות וצבע תחתונים מועדף. כדאי גם לכם.

אם תביטו לאחור תבינו שדעתכם כבר השתנתה יותר מפעם אחת. אולי הקצנתם עם הזמן והמאורעות. אולי התמתנתם מול השנים והמורכבות. אולי חשבתם שנתניהו חף מפשע ולא צריך להתפטר לפני הגשת כתב אישום, ואז שיניתם את דעתכם והחלטתם שבעצם גם לא אחרי הגשת כתב אישום, הרשעה ופסק דין חלוט אחרי ערעור. מה אתם יודעים, דעתם של הביביסטים על ביבי השתנתה גם היא. הדעות המוצקות והיציבות שלנו, אלה שלכאורה מגדירות אותנו, אלה שאנחנו רבים עליהן מדי יום בחירוף נפש ברשתות החברתיות, משתנות למעשה כל הזמן. אולי זו צריכה להיות מסורת משחררת של יום העצמאות: כולם מתחלפים בדעותיהם ליום אחד כדי להתרענן ולהירגע קצת.

זה לא חייב להיות שינוי מקצה לקצה ומעבר מגוש לגוש, אם כי ברור שהדבר מפתה. ישראלים שעורקים ממחנה אחד למשנהו מתקבלים על פי רוב באהבה גדולה ושלל כיבודים במחנה החדש שלהם, בעיקר אם הם אנשי תקשורת או אושיות סושיאל. הם "התפכחו". הם "ראו את האור". הם "הבינו את האמת". הם יקבלו "תוכנית טלוויזיה". מצד שנ י, במחנה אותו נטשו יכריזו עליהם כמי שיצאו מדעתם, אכלו שוחד, איבדו את אחת מאונות מוחם ורצחו את רבין בשנית ובאופן רטרואקטיבי. הישראלים כל כך בטוחים שהם תקועים בעמדותיהם, שכל חציית קווים כזו היא סנסציה ורעידת אדמה ברשתות החברתיות, ולכן גם מאיימת מאין כמותה. לתקשורת יש כמובן את הכוח לשנות את דעת הקהל. הבליץ התקשורתי-ביביסטי בעד נתניהו כבר גרם לרבים וטובים להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את המנהיג.

שנו את דעתכם הפוליטית. זה הדבר הכי ישראלי שאפשר לעשות. אם בכל זאת נבדוק מה קרה כאן ב-50 השנים האחרונות נגלה דבר לא מפתיע: הכל השתנה. כן, כולל דעתם המוצקה של ישראלים על דברים. כולל "הימין" ו"השמאל" המדומיינים. כולל דעתכם על נתניהו. לפני כ-30 שנה מפלגת העבודה הייתה מפלגה של 44 מנדטים. לפני כ-20 שנה מעטים האמינו שאפשר לפנות את התנחלויות גוש קטיף. לפני כשנתיים אף אחד לא היה מאמין שנתניהו לא יצליח לנצח ארבעה סבבי בחירות ברציפות או שהמחאה נגדו תצליח לבעור במשך שנה שלמה ואשכרה תשנה משהו. ומה קרה אז, שוב ושוב? בין אם באופן פסיבי ותגובתי או באופן יזום ומודע, הישראלים שינו את דעתם. והם ישנו אותה שוב.

• הבועה
• פוליטיקה
• מחנה השמאל
• גוש השמאל
• ימין
• ימין קיצוני
• בנימין נתניהו
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 894 // עצמאות 2022
• דעות
• דעה

"למה מהשלום מתייאשים כל כך מהר ורק מהמלחמה אף פעם לא נמאס" (יוסי שריד ז"ל)

תל אביב ויתרה על השלום. מתי זה קרה? אולי ב-4.11.95, אולי בפיגועים הגדולים של 96', אולי באינתיפאדה השנייה. מי בכלל זוכר. מה זה משנה. ויתרנו. עברנו לעסוק בנושאים אחרים. חברתיים. סביבתיים. חשובים. מהאידיאה הגדולה של השלום, דורות של כמיהה וכיסופים, נותרה רק דרך פקוקה שמחברת את גבעתיים עם קניון עזריאלי.

תל אביב ויתרה על השלום ואין לנו את מי להאשים אלא את עצמנו. ואת האין-פרטנר. ואת האמריקאים. ואת הפלסטינים. אבל יותר מכל, יהיה נחמד להאשים את שיר נוסצקי ורגב קונטס. עשור אחרי שפרצו לתודעה הלאומית ב"מחוברים" ושמונה שנים אחרי שמצאו עצמם להפתעתם בהנהגת המחאה החברתית יחד עם דפני ליף וסתיו שפיר, הם מוכנים לקחת על עצמם את התיק הזה.

מחר בערב הם יכניסו אלפיים איש להאנגר 11 (ואחר כך גם בעוטף עזה ובחיפה) באירוע השנתי השני שמתכנס תחת הכותרת״האם ראית את האופק לאחרונה?״, במסגרתו יציגו דוברים כמו איתי אנגל, פרופ׳ דן אריאלי וד״ר חליל שאקי רעיונות ופתרונות פורצי דרך והופכי מוח לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בעצם יצרנו מפלצת מסוימת, כי מי לא רוצה לדבר על מחירי הקוטג'? הצרה היא שמנהיגי השמאל-מרכז אימצו את כל האג'נדה של המחאה – אין להם אג'נדות, הם פשוט מאמצים את מה שצורחים ברוטשילד – וזנחו את הדגל המדיני. זה מסר מוטעה

"המחאה החברתית הצליחה יותר מדי במובן הזה״, אומרת נוסצקי בנימה של הכאה על חטא. ״בזמן המחאה ביקרו אותנו משמאל כי לא עסקנו בכיבוש בכלל. היו לנו שיחות ארוכות על זה. כל מי שהיה חלק מההנהגה היו אנשי שמאל, בעד שלום, בעד פתרון 2 המדינות ובעד סיום הכיבוש. הבחירה לא לדבר על זה הייתה מודעת, לא מהמקום הפחדני שאז פחות אנשים יהיו איתנו, אלא מהמקום שזו מחאה חברתית ושבזה אנחנו רוצים להתמקד. אבל כמו שלפני כן השיח החברתי לא היה קיים, עכשיו המטוטלת זזה חזק מדי לצד השני״.

מאוד קשה לגלגל את זה עכשיו אחורה ולומר שבעצם כן צריך לדבר על הכיבוש.

קונטס: "זאת נאיביות של ילדים חנונים שחשים אחריות לאומית. בעצם יצרנו מפלצת מסוימת, כי מי לא רוצה לדבר על מחירי הקוטג'? הצרה היא שמנהיגי השמאל-מרכז אימצו את כל האג'נדה של המחאה – אין להם אג'נדות, הם פשוט מאמצים את מה שצורחים ברוטשילד – וזנחו את הדגל המדיני. זה מסר מוטעה. אז המטרה שלנו היא להשמיע להם קולות חדשים ורעיונות חדשים״.

שלום? אנחנו לא עד כדי כך רדיקליים

הפגנת השלום האחרונה נערכה בתל אביב לפני שנתיים במלאת 50 שנה לכיבוש, המונים מילאו את כיכר רבין בחגיגיות נוסטלגית, איימן עודה ואבי בוסקילה דיברו יפה על פיוס בין העמים. אחריה חזרה העיר למצב הכפית שמאפיין אותה בעשורים האחרונים כשזה מגיע לכיבוש. אין לנו כוח. נשמח להפגין בעד שוויון זכויות לנשים, להט״בים, ערבים ויוצאי אתיופיה, נתמוך במאבקי הנכים, נתלהב מגרטה תונברג ונפגין נגד האקלים, נתגייס לכל יוזמה אקטיביסטית, רק אל תדברו איתנו על שלום.

הייאוש הזה, העמוק והמודחק בכוח, הוא הדלק של קונטס ונוסצקי. הם צוחקים כשאני שואל אותם אם לנסות לשכנע אנשים לדבר עכשיו על שלום זה לא דבר קצת משונה לעשות. "אה, אנחנו לא אומרים את המילה הזאת, אנחנו לא עד כדי כך רדיקליים", צוחקת נוסצקי וקונטס ממשיך אותה, "אנחנו קוראים לזה ׳המילה שמתחילה בשי״ן׳ או The P word. אנחנו אומרים ׳פיוס׳ ומדברים על ׳אופק׳". פתאום לא ברור אם הם צוחקים.

"כשיצאנו לדרך לפני שלוש שנים, אני זוכרת רגע שבו הבנתי ששנים לא דיברתי על שלום״, נזכרת נוסצקי. ״עסקתי כאקטיביסטית בכל נושא שבעולם, חוץ מנושא ממש קטן ואיזוטרי שנקרא השלום. היית גולל את הפייסבוק שלי שנים אחורה ולא מוצא על זה מילה. זה קרה גם כי כשהסתכלתי סביבי באותם שנים לא ראיתי אף אחד שנותן לי השראה בנושא, שאומר משהו מעניין, שיפתח לי את האד-בלוק של הנושא. וחשבתי שבטוח יש. אז הלכנו למצוא את הקולות האלה".

פגשתי צעיר בכיר בשמאל-מרכז שהסביר לי שעברנו את נקודת האל-חזור ופתרון שתי המדינות לא אפשרי בשטח. אמרתי לו, נכון ששמעת מישהו אומר את זה ב׳לונדון וקירשנבאום׳ וזה נשמע לך חכם ואתה מפיץ את זה? כולנו עושים את זה. אבל אם מנהיג שמאל-מרכז צעיר אומר שזה לא אפשרי – מי יגיד שזה כן אפשרי? וזאת הבעיה. זה הייאוש. אתה מפיץ דברים מייאשים ולא נכונים כאמת אבסולוטית

ואתם חושבים שמצאתם?

קונטס: ״בטוחים. אנחנו לא מביאים פה את אותם אנשים שאומרים את אותם הדברים מאז 67' או 87'. כבודם במקומם מונח, אבל הכל נהיה מאוד מריר ומאוד מטיף מוסר. אחת הדוברות שלנו גילתה במחקרים שלה שהצד החזק בסכסוך – שזה אנחנו – לא יכול לשמוע הטפות מוסר. זה סוגר אותו מיד. אנחנו לא מביאים אנשים שמטיפים מוסר, ולא אנשים שמפחידים מאסון. כי זה לא מניע לפעולה. אנחנו עובדים עם כל מרצה על כל מילה שלו כדי להפוך את הרעיון שלו לנגיש וכיפי״.

נגיש וכיפי? את זה אני צריך לראות.

נוסצקי: ״הבמאית שלנו, אישה גאונה ומבריקה, שאלה אותנו באחת הפגישות 'תגידו, כמה אינתיפאדות היו?'; זה מייצג את הציבור הרחב. המושגים עצמם הפכו זרים, רחוקים, מטושטשים. אתה מתחיל לדבר על זה ותוך שנייה אתה מאבד את הקהל״.

קונטס: ״וגם בגלל זה אנחנו עושים את זה בהאנגר 11, או באולם הכי נוצץ בעוטף עזה, או במקום הכי מגניב בחיפה. יש בירה, יש פופקורן, יש מסכי לד ענקיים. זה נושא נורא חשוב? אז בואו נהנה. גם את הקונגרס הציוני הראשון עשו בקזינו״.

איך לנצח את הייאוש השמאלני

עם צאתם לדרך, אי שם ב-2016, נתקלו נוסצקי וקונטס בעיקר בתגובות ציניות שהדגימו להם כמה יעילה שטיפת המוח שעבר הציבור הישראלי ביחס לאפשרות פתרון הסכסוך. שנים של תעמולה תקשורתית עשו את שלהן והצד השמאלי במפה הפוליטית השתכנע שעדיף לו לרדת מהנושא. זה לא הבהיל אותם.

״פגשתי בכיר צעיר בשמאל-מרכז שהיה חלק מגוף שביקשנו ממנו חסות״, משחזרת נוסצקי, ״והוא הסביר לי שעברנו את נקודת האל-חזור ופתרון שתי המדינות לא אפשרי בשטח. אמרתי לו, עם יד על הלב, נכון ששמעת פשוט מישהו אומר את זה ב׳לונדון וקירשנבאום׳ וזה נשמע לך חכם ואימצת את זה ואתה מפיץ את זה? נכון שאין לך מושג מה המשמעויות הלוגיסטיות של הפתרון? כולנו עושים את זה. אבל אם הוא, מנהיג שמאל-מרכז צעיר, אומר שזה לא אפשרי – מי יגיד שזה כן אפשרי? וזאת הבעיה. זה הייאוש. אתה מפיץ דברים מייאשים ולא נכונים כאמת אבסולוטית״.

אז הוא קהל היעד שלכם?

קונטס: ״הפוליטיקאים הם היעד האולטימטיבי. אם אתה מצליח ליצור עניין ושיח בציבור בנושא מסוים בהיקף גדול מספיק, הפוליטיקאים מתיישרים. תרבות הסקרים שלהם שואלת כל הזמן את הציבור 'מה אתם רוצים שנגיש לכם'. על להדליק את המחאה החברתית – אנחנו לא לוקחי קרדיט. היינו רק הגפרור והיה המון קש יבש מסביב והכל חיכה שידליקו אותו. עכשיו, בעניין הפיוס, אנחנו מנסים להדליק את העצים הכי רטובים ביער. הם כל כך רטובים שאנחנו בכלל לא מכוונים לשם״.

לא תהיה מחאת שלום.

״ברור שלא. אנחנו פונים לאנשים שפעם האמינו בשלום. המטרה היא לא לאחד את כולם כמו במחאה החברתית. אנשים בצד שלנו קנו את הנרטיב שאין פרטנר, אין פתרון, שלנצח נחייה על חרבנו. אנחנו רוצים להרטיב את הנשמות המיובשות שלהם ולהגיד, רגע, זה לא מה שחשבתם״.

נוסצקי: ״אף אחד אף פעם לא פתר בעיה אם הוא מאמין שאין לה פתרון״.

קונטס: ״בדיוק. אנחנו רוצים ליצור כאן אוונגרד. היינו במספיק כנסי שמאל של כסופי שיער ומעלי קרחות שהולכים ומתמעטים משנה לשנה. כנסי שמאל שבהם אומרים 'נכון שאין עם מי לדבר? אז איפה הבורקסים?'״

נוסצקי: ״זה מה שהיה מדהים לראות באירוע הראשון שלנו. אנשים יצאו דלוקים״.

מה למדתם מהמחאה החברתית שעוזר לכם במיזם הזה?

קונטס: ״הייתה לנו משנה סדורה. אתה צריך להנגיש לאנשים רעיונות מורכברים ופורצי דרך, אז אמרנו, כמו בחב"ד, בוא נעשה את זה כיפי עם אוהלים וגיטרות ופאן, ועל הדרך ישמעו קצת את יוסי יונה. צריך להפוך את זה לכיף גם בשיח השלום. אתה רוצה לגייס ציבורים למטרה? תעשה שיהיה כיף להיות חלק מזה. זו המטרה״.

נוסצקי: ״בסוף זו שאלה של השקעה בהנגשת רעיונות. אחת הדוברות באירוע, בלי ספוילרים, בדקה ומצאה שבאירלנד שאחרי הפיוס, במקביל לאוסלו אצלנו, השקיעו 38 דולר לאזרח בחשיפה לתכנים תומכי בפיוס. בישראל באותה תקופה זה היה שלושה דולר לאזרח. אנחנו רואים מה קורה בישראל עם ׳ישראל היום׳ ואת התשובה לזה משמאל שלא קיימת״.

מתנחלים וחמאסניקים מסרבים להיות אויבים

ההבדל המשמעותי בין האירוע מחר ובין ״האם ראית את האופק לאחרונה״ של השנה שעברה, הוא שהפעם נוסצקי וקונטס הם הורים. הילד שלהם הוא סופגניה מתוקה ותפוחה בגיל חמישה חודשים ולא צריך לדחוק אותם הרבה אל הקיר כדי שיסכימו לומר שהעניין המחודש שלהם בעתיד המזרח התיכון הוא גם תוצר של המחשבה על העתיד שלו.

״באיזשהו שלב אתה מבין שזו הארץ שלך גם אם יש לך אופציות אחרות״, אומר קונטס. ״ואז אתה מבין שחייב להיות פתרון ושחייבים להתחיל איפשהו. ההגדרה הראשונה שרשמנו בבריף שלנו – זה צריך להיות מאז'ורי, לצייר אופק אמיתי, זה צריך להיות אופטימי ולהציע פתרון – ראית "האוס"? כשמישהו הציע לו אבחנה של מחלה חסרת מרפא, הוא אמר שהוא לא רוצה את האבחנה הזאת כי היא לא מובילה אותו לשום מקום. וזה צריך להיות חדשני. זה צריך להעיף את הראש. בשנה שעברה היה לנו את רועי רביצקי, שיר, את רוצה לספר עליו?״

נוסצקי: ״כן, אתה מכיר אותו? הבן של הרב ממימד. אתה מכיר אותו? הוא מארגן מפגשים בין אנשי דת קיצוניים, יהודים ומוסלמים, מפגיש אותם לדייטים מתחת לרדאר ושואל איך הדת יכולה להיות גשר ולא חסם לשלום. הנושא של המקומות הקדושים, למשל. לנו החילונים מתל אביב ומרמאללה לא אכפת מהמקומות הקדושים ונורא קל לנו להגיד יאללה, נהיה בלי חברון, קחו את חברון. בגלל זה אין לך תמיכה מהמנדט הדתי. ולכן הוא אומר, בוא ונראה על מה אנשי הדת יכולים להסכים, הם מבינים אחד את השני הרבה יותר טוב ממה שאנחנו מבינים אותם״.

זו יכולה להיות גם תחילתה של מלחמת עולם שלישית.

קונטס: ״הוא אומר משהו מאז'ורי שהפך לקהל את הראש. אלה האנשים שפתרו את משבר המגנומטרים, אם אתה זוכר. מה הוא אומר? השמאלנים כורכים את כל החבילה ביחד. זה שלום, זה נגד הדתה, זה איכות סביבה, זה זכויות אדם. מה שהוא אומר זה בואו ננסה רק שלום, בלי חילון, בלי החדרת ערכים ליברליים, כי אז הדתיים נתנגד לכל החבילה. אפשר להמשיך לריב על השוויון אבל להסכים על השלום. וזה רגע שבו השמאלני בקהל פתאום מבין שיש לו שותף אפשרי במקום לא צפוי. שאולי הוא לא כזה מיעוט".

אם הוא מוכן לוותר על שוויון זכויות לנשים ולהט״בים, למשל?

נוסצקי: ״הוא באמת אתגר את הקהל בשאלה – אם היה בא הממסד הדתי ואומר 'אני מוכן לוותר על ארץ ישראל ועל המקומות הקדושים, אבל תוותרו אתם על משהו שחשוב לכם, מה הייתם מקריבים?׳, ואני לא בטוחה שרוב המחנה שלנו היה מוכן לעסקה כזאת״.

זאת קצת הטרלה.

קונטס: ״הנקודה היא שאפשר להתפייס בלי לסלוח. להפסיק את פעולות האיבה גם אם האיבה עצמה נשארת. זה קונספט קצת מדכא, אבל החבילה הזאת של הכל או כלום שהציגו לנו בשנות התשעים, 'או שלום או מלחמה', היא לא רלוונטית. יש אפשרויות נוספות. לא היית חותם על פיוס כזה?״

לא בטוח שאני דוגמה מייצגת.

"תחשוב, אין יותר רקטות, אין יותר טרור, אין יותר מחסומים, אין פעולות איבה, אין ילדים שמרטיבים באמצע הלילה בגלל צבע אדום וחיים בתוך פוסט טראומה מתמשכת".

רוב מוצק בשני הצדדים תומך בפתרון שתי המדינות אבל חי בתחושה שהוא מיעוט ושאין פרטנר. הדבר הזה יוצר אצלו לאורך השנים שחיקה בתמיכה. ככה זה כשאתה מרגיש לבד. פרופ' ערן הלפרין עשה מחקר על המשתתפים באירוע שלנו ומצא שלתכנים הייתה השפעה גם בטווח הארוך. ארבעה חודשים אחרי והאמונה שלהם בזה שאפשר לשנות את המציאות רק התחזקה

נוסצקי: ״אני אתן דוגמה גם מהשנה. אחד הדוברים שלנו הוא ד״ר חליל שקאקי, המינה צמח הפלסטיני, והוא בא לספר שני דברים מדהימים: בסקרים שנערכו בשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, כשאנשים נשאלו האם אתה תומך בפתרון שתי המדינות, היה סדר גודל של 70 אחוז בשני הצדדים. כשהיית שואל אותם כמה אנשים בצד שלך תומכים בפתרון שתי המדינות זה היה יורד לאזור ה-50 אחוז, וכשהיו שואלים כמה לדעתך תומכים בזה בצד השני זה היה יורד ל-20 אחוז״.

מה אנחנו לומדים מזה?

״שרוב מוצק בשני הצדדים תומך בפתרון שתי המדינות אבל חי בתחושה שהוא מיעוט ושאין פרטנר. הדבר הזה יוצר אצלו לאורך השנים שחיקה בתמיכה. ככה זה כשאתה מרגיש לבד. פרופ' ערן הלפרין עשה מחקר על המשתתפים באירוע שלנו בשנה שעברה ומצא שלתכנים הייתה השפעה לא רק מיידית אלא גם בטווח הארוך. ארבעה חודשים אחרי והאמונה בזה שאפשר לשנות את המציאות רק התחזקה״.

נסיים בשאלה הכי חשובה: איך זה להיות הורים?

"הרבה יותר קל ממה שצפינו, החלק הקשה פחות קשה ממה שחשבנו והחלק הטוב הרבה הרבה יותר טוב".

קונטס: ״לא ידעתי שזה כיף בכלל, חשבתי שזה רק מטלות שיתווספו למטלות הקיומיות. לא ידעתי שכרוך בזה איזשהו תענוג".

נוסצקי: "לקח לנו זמן, פחדנו שהחיים יילקחו מאיתנו. עכשיו אנחנו לא מרגישים תחושת החמצה״.

קונטס: "פעם זה היה או לעשות ילד או לבלות בברים. עכשיו זה או לבהות בנטפליקס–"

נוסצקי: "או לבהות בנטפליקס עם ילד".

קונטס: "לא באמת, הוא נורא מפריע לבהות בנטפליקס״.

>> האם ראית את האופק לאחרונה?, רביעי 19:00, האנגר 11. להזמנת כרטיס בהנחה לחצו כאן, בחרו את מספר הכרטיסים והכניסו את הקופון TIMEOUT

• שלום
• מחנה השמאל
• שמאל
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• פוליטיקה