אפרת (פאפא) כהן נולדה וגדלה בלונדון, והובילה בשנים האחרונות את ההרכב Fafa Galoure, שהופיע בארץ ובחו"ל ואף הוציא EP מוצלח. עכשיו היא מוציאה סינגל וקליפ ראשון בעברית, ובו היא מזמינה ברגישות לעבור את הסיוט הנוכחי שלנו ביחד, בתקווה שמילות השיר יהוו אולי פתחון פה לכל מי שקולו נאלם בתחושת הקיפאון של הימים האלה.

>> זאת העיר שלנו: 8 המלצות נהדרות שקיבלנו השבוע בתל אביב

1. הונג קונג דים סאם

המקום האותנטי ביותר בתל אביב לקבל בו טעימה של דים סאם כמו שאהבתי לאכול בטירוף כשחייתי בניו יורק בשנות ה-20 המאוחרות שלי. דים סאם הוא אחד המאכלים האהובים עלי ביותר. מגיל 6 החזקתי צ'ופ סטיקס בלונדון במסעדה המשפחתית האהובה New World, בצ'יינה טאון. היו שם טעמים ייחודיים ולא קונבנציונליים. אני תמיד מתרגשת כמו ילדה כשאני עומדת לאכול דים סאם בסגנון קנטונזי אותנטי באולם חתונות סיני ענק וקיטשי, עם דרקונים מוזהבים ומפות שולחן אדומות ונשים מתוקות עם עגלות אידוי שמסתובבות ומחלקות אוכל מופלא.בן יהודה 9

2. יולטה

חנות מאוד מיוחדת לאנשים שאוהבים לקנות מתנות מיוחדות ושיש להם fetish לצבעים, ניירת איכותית, מחברות מעוצבות וכל מה שקשור לעולם של דפוס ועיצוב. יש להם מספר חנויות ואני תמיד הולכת לסניף בקינג ג'ורג' שמייצר חוויה ייחודית ושירות נפלא. תענוג להיות שם. אני תמיד נתקעת שם שעות. סוכריות לעיניים. ממליצה בחום רב.שדרות מסריק 19-17

3.סלימי

מסעדה פרסית אותנטית משפחתית ליד שוק לוינסקי על נחלת בנימין. אני אוכלת שם מעל עשור. אכלתי שם כמעט עם כל בן זוג שהיה לי, מה שמעיד על המשמעות הרגשית הגדולה שיש לי כלפי המקום הזה. השירות שם נפלא! הם מקבלים אותי עם זרועות פתוחות ומפנקים אותי כל פעם שאני מגיעה לאכול את הקבב וסאבג'י המושלם שלהם. שלא נדבר על המרק גונדי הנפלא שאני אוכלת כמויות ממנו כל חורף.נחלת בנימין 80

4. שמעיה

האיש והמסעדה הם חוויה קולינרית ואנושית מדהימה. שמעיה קיים לפחות 25 שנה בשכונת פלורנטין ברחוב ויטל. יש לו מטבח ייחודי וטעייים! יש אופציות טבעוניות, צמחוניות ובשריות. לאוכל יש בדיוק אותו טעם שמייצר את האותנטיות שלו, לא משנה כמה זמן עובר, שמעניק תחושה של עוגן וביטחון. שמעיה מבשל סירים גדולים כל יום עד שנגמרים ונסגר המטבח. אינסוף מנות ירקות לצד מנה עיקרית חמה ומספקת. יצא לי לאכול צהריים פה כל כך הרבה פעמים עם חברים, משפחה ופגישות עם לקוחות שהיו מאד מוצלחות. יש אנרגיות אנושיות וחיוביות. ממליצה בחום.ויטל 2

5. בלינקי

אחת מחנויות של אופנת נשים שאני הכי אוהבת. העיצוב פיין ומודרני עם שילוב מדויק של חומרים עם זיקה לאוברסייז מדהים. בלי קשקושים, עם בדים סופר איכותיים. לבשתי לא מעט פריטים שלהם בהופעות וצילומים. השירות מעמיק ונעים מאד! ממליצה על הסניף ביפו.בית אשל 14

מקום לא אהוב בעיר

נחל הירקון. צריך עוד כל כך הרבה תיקון ושיקום. הקסם נעלם בגלל הזנחה. אני זוכרת בתור ילדה שבאה לבקר בארץ מלונדון בשנות ה-80'/90', כמה יופי וקסם היה בנחל הירקון. לא היה פחד לגעת או להתרחץ במים. אבא שלי תמיד סיפר לי כמה נפלא היה להתרחץ בנחל הירקון כשהוא היה ילד מתבגר בשנות ה-60'. אני חושבת שהמשך שיקום הנחל יתן המון השראה, יופי ונכונות לתקן ולשפר זיהום ולכלוך. לטהר את המים בנחל כמטאפורה לטיהור וניקוי מים בגוף ונפש שלנו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בסוף דצמבר היה לי את העונג האדיר לאצור ולעשות קריאייטיב לתערוכה מיוחדת במינה, פרויקט בשם Seeing Sound של האומן, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי, עומר הרשמן. בפסטיבל לאמנות עכשווית "זז" בת"א תרבות דה וינצ'י. הפרויקט הזה נתן לי כל כך הרבה השראה, תקווה ועשייה בתקופה כל כך בלתי נתפסת, אלימה וחסרת צדק. היו מצבים של אזעקות באזור קפלן ומצאנו את עצמנו יורדים למקלט, שומעים מהקריה דרך מגאפון, "חזרה לשגרה". כמה אירוני. עומר שילב את האמירה "חזרה לשגרה" עם תדרים של אזעקה בתערוכה שלו. במהלך התערוכה היו הרבה הפגנות שהשתלבו עם התערוכה מאחר שהחלל שלנו היה שקוף ל-2 זוויות חוץ ונוצרה אמנות חדשה שממש מביאה את מצב המלחמה והיצירה בו זמנית.ממליצה בחום לבקר באתר שבניתי לעומרלקבל השראה מדהימה.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יצא לאחד ההרכבים שאני אוהבת בעולם אלבום חדש, Wall Of Eyes של The Smile. האלבום יצא תחת השם "Self Help Tapes" שכל כך רלוונטי. הוא יצירת מופת בלתי רגילה עם סולן אהוב יקר, תום יורק. יש שם כמה קטעים מיוחדים במיוחד: Bending Hectic, Friend of a Friend, Teleharmonic.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני מרגישה כולם נפגעו ממה שקרה כאן מה-7.10 ברבדים ומינונים שונים. כמובן שאין מה להשוות למשפחות שאיבדו ילדים ובני משפחה או למשפחות של החטופים/ות. כולנו זקוקים לריפוי וביחד. אני חושבת שמה שהכי חשוב כרגע זה לא לשפוט או לבקר את אחד השני, כל אחד/ת ראוי/ה להרגיש ולחוות את המצב הזה דרך עצמם בצורה האותנטית ביותר. להתחבר כעם ישראל ללא אגו וגאווה מוגזמת. לקבל את האחר ולעזור לכל מי שזקוק לעזרה ככל שניתן. אני תרמתי מלא דברים בחודשים הראשונים לחיילים/ות שלנו ולמשפחות שפונו מבתיהם. חשוב למי שיכול/ה ללכת לכיכר/מטה החטופים/ות, לעזור, לתרום, לדבר, לחבק. אין מצווה גדולה מזו. שיחזירו לנו את החטופים/ות הביתה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאלה מאתגרת. יש כל כך הרבה תל אביביים שאפשר להרים להם. אני מרימה למורן גיל, מאסטר קונדיטור רגיש, מיוחד וייחודי. אני מרימה לדורון עובד, אמנית מופלאה שמציגה עכשיו בשתי תערוכות. אני מרימה ללירז צ'רכי, אשת חיל על התיקון והיצירה המדהימה שלה שגרמה לשינוי דרמטי בקשר האיראני-ישראלי. אני מרימה לקרן טננבאום, מוזיקאית למופת, ייחודית בכל צורה אפשרית.

מה יהיה?
שאלת השאלות. האם השמש תזרח בבוקר? אני מרגישה שהכל קודם כל במיינד, דרך השקפת החיים האינדיבידואלית שלנו שהיא סובייקטיבית לחלוטין. אני בת אדם אופטימית שגם רואה ומבינה פאטאליזם, הדו-קיום של החיים. מתפללת שנתחזק ממה שקרה כאן, שנבנה ישראל מתוקנת, שנתחיל תהליך של ריפוי אמיתי לטווח ארוך. שיהיה תקציב לתרבות המופלאה שיוצאת מכאן. שתהיה לנו ממשלה ראויה ומדויקת שתעזור ותגן על האזרחים שלה, מבריאות הנפש והגוף עד להתפתחות עסקית וכלכלית. שנחיה כבר בשפע ונועם אמן! מעבר לזה פשוט להמשיך לחיות ולא לשרוד. ליהנות מכל יום שעובר שלא חוזר. להתמודד ולא להתעצל אם יש בעיה, קושי או אתגר. להשתפר בתקשורת וללמוד לסמוך ולפתוח את הלב. להיות בני אדם טובים יותר.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• הונג קונג דים סאם
• יולטה
• סלימי
• נחל הירקון
• מטה החטופים והנעדרים

רחוב ביל"ו

לפני חמש עשרה שנים גרנו מעבר לים וקראתי מאמר של יורם קניוק. הוא תיאר את רחוב ביל״ו, את יוסל ברגנר הצייר והספר השכן שלו שזכו בלוטו, את גן הילדים של איריס ואת בית הקפה ברח׳ כרמיה. הכל נשמע לי כמו מתוך סיפור קצר של ברונו שולץ. כשחזרנו לארץ, והייתי בהריון, רחוב ביל״ו קיבל אותנו אליו בחיבוק. גילינו שהוא בעצם מן קיבוץ עירוני. גידלנו את הילדים עם השכנים האהובים שממול שהפכו לחברים הכי טובים, למשפחה ממש. בחצר של מירנדה ויורם קניוק, עם הטרמפולינה והבית על העץ, נדדו הילדים מרחוב הגלבוע אל החצר. הבית נהרס והיום קם על חורבותיו בית אחר. מחוץ לחלון ראיתי איך העיר נהרסת עם דחפורים ועל חורבותיה קמים מגדלים. המראה מהחלון אפילו היה הבסיס לאחת מהתערוכות שלי. היום אני חיה בבית אחר, מרווח יותר, בשכונה אחרת בתל אביב. אני עוד לא מכירה פה אף אחד כמעט. יש פה עצי פיקוס מפוארים ממש, אבל המגנט של השכונה הקודמת מושך אותי אליו ועדיין שם – אני נושמת יותר בקלות. אני מוצאת את עצמי מדוושת לשם בבוקר, לחיים שהיו לי. אני חושבת שהבלוק בין רחוב לונץ לשינקין תמיד יישאר הבית שלי.
רחוב ביל"ו, בין גינת ביל"ו לרחוב שינקין

הבית הסקוטי

היה קיץ ובבית הסקוטי ג׳ונגל הצמחיה הירוק היה צהוב ויבש. כל מה שידעתי או חשבתי שאני מרגישה, התערער והשתבש ביום אחד, שבוע אחרי שנאלצנו לעזוב. חברתי הטובה והאהובה, מאיה אטון ז״ל, אמנית אדירה והאישה הכי חכמה שהכרתי, הלכה לעולמה במפתיע והשאירה אחריה עדה של לבבות שבורים. בשנים האחרונות חלקנו יחד סטודיו ונדדנו יחד ממקום למקום כמו אורגניזם דו ראשי. לפני שלוש שנים, עברנו אל הבית הסקוטי ביפו (בזכות הגלריסטית שלה, נעמי גבעון) והפכנו אותו לסטודיו זמני, אבל קיווינו שנשאר בו כל החיים. ידענו שיהפוך יום אחד למלון, והיה לנו מזל גדול, שבעקבות הקורונה, הבניה התעכבה והרווחנו שם עוד שנים של חסד. המבנה יוצא הדופן הזה נוסד ב-1870 ע״י הנזירה מייגן ואביה הכומר הבריטי כבית חולים האנגלי. מאוחר יותר הפך לבית הארחה סקוטי וננטש במהלך מלחמת העולם השניה. הסטודיו שלנו שכן במבנה האחורי שהיה נטוש מאז 1948. עברו עלינו שנתיים מסעירות בהן המקום הפך עבורנו לבועה מחוץ לזמן. המקום היה מכושף ומסעיר. מעולם לא ידענו אם יחכה לנו בבוקר סוס, כלבת תקיפה, שבעה טווסים או שני דגי טרף שוחים בדלי. ביום בו פינינו את הסטודיו, מאיה הצטלמה לווידאו ואני ניסיתי לטפס על העץ עם חברה שהעץ שרט אותה מאוד, כאילו המקום סימן לנו שהגיע הזמן לעזוב. שלושה ימים אחרי מאיה התאשפזה לטיפול ממנו היא לא שבה, והבית הסקוטי הפך למקום האחרון בו מאיה ואני התחבאנו מהעולם. מקום ששחרר לנו כל הזמן סימנים וסמלים שלא הצלחנו לקרוא. הבית הסקוטי, שהופך בימים אלה למלון בוטיק, הוא גם השכונה סביבו. אלישע הטווס של השכן, המכולת ששיפצו לארמון בפינה של רחוב יפת, תהלוכות יום ראשון לכנסיית סן ג׳ון. אבל יותר מהכל – זה בנין שתמיד יהיה קיים לי בתודעה כמקום מסתור, רגע לפני השבר.
יפת 54, יפו

סירה בירקון

מתחת לגשר אבן גבירול, ליד הברווזים ומכונת הגלידות שאף פעם לא עובדת, שוכן כבר שנים צריף ולידו סירות. אפשר לשכור שם סירות משוטים, פדלים או מנוע ולצאת לשיט בן שעה, מגשר אבן גבירול מעבר לגשר נמיר. זה לא זול, אבל זה הכי קרוב לשיט בתמזה או בקאנאל סן מרטן. כשהייתי בת 16 ברחתי ביום ההולדת שלי מבית הספר, באוטובוס, שהוביל אל הירקון. הברזתי ממבחן בתנ"ך ובכלל לא ידעתי שמארגנים לי מסיבת הפתעה בבית ספר. אמא שלי הכינה עוגות ותותים. בזמן שחגגו לי בבית הספר ותהו איפה אני, שכרתי סירה בירקון, שטתי בגשם ובכיתי על בדידותי המרה בגרסת גיל ההתבגרות, כמו איזו מן אופליה בירקון. הלוואי ויכולתי אז לדמיין ששנים אחר כך, השעה הנהדרת ביותר שאוכל לבקש היא כזו של שיט בסירה עם המשפחה שלי, ביום יפה. ביום ההולדת האחרון, הבן הגדול שלי מקסי נהג בסירה ושמר שהאח הקטן שלו, הסערה הג׳ינג׳ית, לא יחליט פתאום לקפוץ למשחה. בדרך פגשנו בהמון שחפים. השתדלנו לא להתקרב מדי אל גדת הנחל, שם חיים הברווזים שהעבירו לפני כשנה מהבריכה בפארק קריית ספר לירקון כי התרבו מדי. שעה כזאת גרמה לי לחייך ולדמיין שיש עוד תל אביב חייכנית ופסטורלי, עם ציוץ של ציפורים והאנשים שאני הכי אוהבת.
נחל הירקון, מתחת לגשר אבן גבירול

המגדלור ומגזין III

מאז שאני זוכרת את עצמי טמבוריות, חנויות של ציוד אמנות וחנויות ספרים הן עבורי כמו חנויות ממתקים שמפתות אותי לנסות חומרים חדשים. אני לא שומרת נאמנות לטמבוריה או חנות ציוד אמנות אחת (למרות שמאי ארט החדשה יחסית בפרוג ממש נהדרת) אבל המקומות שגורמים לי עונג ונחמה הן חנויות ספרים שיש בהן גם פינה נעימה ועשירה של ספרי אמנות ועיצוב. כשרע לי או כשאני מרגישה מרוקנת, וגם בכל יום הולדת שלי, של משפחה או של חברים – אני מוצאת את עצמי רוכבת על האופנים בכיוון של חנות הספרים המגדלור. בין הקומה של ספרי הקריאה לקומה של ספרי האמנות אפשר למצוא רגעים של חסד. לא מגרשים אותי משם גם כשאני נשארת שעות, מנסה למצוא מתנה לחברה או שיר שיתאים ממש להרצאה הבאה. בתחילת כל תערוכה, פרויקט או הרצאה, אני הולכת לשם, לעלעול בספרים לחפש איזה זנב ציטוט או סימן דרך. אני עובדת כבר שנים על ספר האמנית שלי, אטלס לחיים אחרי ההצפה, שעתיד סוף סוף לצאת לאור ממש בקרוב, ולכן מקיפה את עצמי בספרי אמן. לפני שנה נפתחה חנות המוקדשת לספרי אמנות ישראלים, ממש מול חלל האמנות מגזין ||| ביפו שאוצרת ומנהלת כרמית גלילי. אני ממש ממליצה להפוך את חנות הספרים הקטנטנה הזאת למקום לרכישת מתנות יום הולדת (פתוחה רק בימי חמישי ושישי). הכסף מגיע בעיקר לאמנים שיצרו את הספרים ואפילו תהליך בחירת הספר מענג מאין כמותו. אפשר גם לאכול בורקס ממש ליד ולקפוץ לחלל האמנות היפה כל כך ממול, מגזין III.
המגדלור, מקווה ישראל 18; מגזין III ספרים, עולי ציון 17 יפו

View this post on Instagram

A post shared by המגדלור – ספרים×מתנות×פיתויים (@hamigdalor)

לה מעלה

לפני כמה חודשים עברנו דירה אחרי 12 שנים. היגרנו מהקיבוץ ברחוב ביל״ו ליבשת אחרת, מעבר להרי החושך, ברובע 4, בין כיכר רבין לשדרות ויצמן. הקהילה פה נראית ממש נהדרת, גן הילדים ליד גינת אורי קסום, הגננות מסורות, יצירתיות ומחבקות. אבל אני עוד לא כל כך מכירה אנשים. בינתיים אני חברה של עצי הפיקוס המפוארים בשכונה, הכלבים בגינת סוטין ומגלה דרכים סודיות חדשות. בכל יום חמישי, אסף בן הזוג שלי ואני יוצאים למסע מלכותי על האופנים לכיוון דרום, לכל המקומות שפעם היו מרחק הליכה מהבית. לבר בדגי בטשון הטעים כל כך או אפילו עד מסקל, אחד הברים המקסיקנים המשמחים בעיר. אבל מכל המקומות במסעות ימי חמישי, אתמקד במסעדה המקסיקנית לה מעלה בקרית המלאכה. לפני שנים שכן בבניין הסטודיו שלי, ובקומה הראשונה היתה קפיטריה של פועלים בה היינו אוכלים ארוחת צהרים. עברו שנים, הקפיטריה הפכה למסעדה מקסיקנית, מקום שמח שמגיעים אליו לפני או אחרי פתיחות של תערוכות עם החברות למרגריטה עם ליקר צברים או אחת חריפה עם מלפפון, וסביצ׳ה נהדר. אמש ישבתי שם ביום הולדת של חבר וכל הזמן חיכיתי שמאיה, החברה שלי שהלכה לעולמה, תכנס בדלת. קבענו שם ממש לפני שישה חודשים. היא לא באה. אתמול הבנתי שאני חייבת לחזור לאותם המקומות ולשתות ולאכול ולהפסיק לפחד. שחלק מהשיחה שלי איתה, שתמשיך בראש שלי, קשורה במרגריטה ובציורים של הגולגלות המחייכות (היא אהבה גולגלות מחייכות). המקום כל כך שמח ונעים, והייתי שמחה לשבת שם עם מאיה לעוד מרגריטה.\
שביל המרץ 5, קרית המלאכה

ניבי אלרואי היא אמנית רב תחומית זוכת פרסים שהציגה תערוכות בארץ ובעולם. בתחילת פברואר ייפתח הקורס השלישי בהנחייתה בסדרת "המושכות בחוטים" בבית לאמנות ישראלית, שמייצג נקודות מפגש בין אמנים בינלאומיים פורצי דרך לאמנות ישראלית.לפרטים והרשמה

• העיר שלי
• ספרות
• ספרים
• המגדלור
• אמנות
• קרית המלאכה
• נחל הירקון
• יפו