>> אריאל גרייזס הוא דוקטור להנדסה ביו-רפואית בהשכלתו, ממציא מיסים לפרנסתו ואוסף סיפורים להנאתו. כתב בעבר, בין השאר, למוסף "כלכליסט", "בלייזר" ו"טיים אאוט", בוגר הרזידנסי לסופרים בראשית דרכם במשכנות שאננים לשנת 2025. "בלי האפי אנד" הוא ספרו השני, קולאז' של סיפורים על נשים וגברים שהחליטו לברוח מהחיים שבנו לעצמם בעמל רב. בבסיס הבריחה של הגיבורים עומד רצון אחד: להיות נאהבים. להרגיש שוב, גם אם זה אומר לשרוף את כל מה שהם בנו עד עכשיו. אלו סיפורים על הפער בין הפנטזיה למציאות, על הפחד לאבד ועל הפחד להישאר עם מה שיש.אתם יכולים ואפילו צריכים לרכוש אותו כאן.

>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב
>> האמת היא שאי אפשר ללמוד בזום. שחררו את כולנו מכאב הראש הזה

תמיד הייתי חזק בטיימינג. בשבעה באוקטובר (לא צריך להגיד את השנה, נכון?) נניח, תכננתי מסיבת יום הולדת גדולה בפעם הראשונה בחיים שלי. מאז, חברים שלי מבקשים ממני לא לחגוג שום דבר מחשש שתפרוץ עוד מלחמה במזרח התיכון. כמובן שלא שעיתי להם, ולכן תכננתי בעוד שבועיים מסיבת השקה לספר החדש שלי. נחשו מה קרה. תמיד גם הייתי מאוד מרוכז בעצמי, ולכן אני רואה במה שקורה במזרח התיכון מזימה אישית לפגוע בי. מבחינתי, המלחמה עם איראן, השנייה לשמה (למה בעצם היא לא נחשבת למלחמת המפרץ הרביעית? מה זה האפליה הזאת כלפי איראנים?), היא התנכלות מכוונת של הכוחות מלמעלה נגדי, בדיוק בשבוע שבו הספר שעבדתי עליו בשנתיים האחרונות יצא לאור.

כלומר, "יצא לאור" זה קצת אובר-סטייטמנט. טכנית, הספר מודפס וראה את אור השמש. מעשית, הוא יושב במחסנים של המפיצים ומחכה שתסתיים המלחמה כדי להגיע לחנויות. רגע שאמור היה להיות שיא מרגש של תהליך ארוך ומתיש הפך בבת אחת לאנטי-קליימקס. אין לי כוונה להתבכיין פה על מר גורלי, החיים של כולנו קשים. גם אם לא הכרנו אנשים שנהרגו ולא איבדנו את הבית, כולנו צריכים לרוץ עם הילדים פעם בכמה שעות למקלט או לממ"ד ושגרת החיים של כולנו נעצרה. וזה לפני שאני מדבר על העונש האמיתי – הניסיון לחבר את הילדים להמצאה החולנית של משרד החינוך שנקראת "לימוד מרחוק" ו"משימה מתוקשבת". באמת שהפספוס האישי שלי הוא קטן ביחס לאובדן שמתרחש פה.

מצד שני, קצת כן בא לי לקטר. קשה להיות סופר במדינת ישראל בלי קשר למלחמה. יש פה הרבה מאוד כותבים (ועיני לא צרה באף אחד מהם) אבל מעט מאוד קוראים. לפודקאסט סטנדרטי יהיו כמה אלפי מאזינים בקלות, אבל אם ספר מוכר אלפיים עותקים הוא ייחשב לרב מכר. וכל אותם סופרים נאלצים "לריב" על תשומת הלב המאוד מאוד מצומצמת של הקהל המועט הזה. וכאילו זה לא קשה מספיק, אז יש גם מלחמה בחוץ, מי בכלל ירצה לקרוא ראיון עם סופר או ביקורת על ספר.

"זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית"

כלומר, זה ישראל, תמיד יש מלחמה. אם לא עכשיו אז אוטוטו תהיה אחרת. איך ברי שר בהופעות שלו – "רק מלחמה אם תבוא,כשתבוא". וזה חלק מהעניין לדעתי. מאז שבעה באוקטובר ואולי אפילו מאז הקורונה, היכולת של ישראלי להתרכז במשהו מעבר לאיך הוא שורד את היום הקרוב הצטמצמה למינימום. איך אפשר בכלל להתרכז בספר עכשיו, כשכל שניה משהו קורה פה.

עוד סיבה, לדעתי, שהספרים בשנים האחרונות התקצרו מאוד: מי יכול לחשוב על לצלוח ספר של 400 עמוד עכשיו. המקסימום שאפשר זה לצפות זה שלא יהיו אזעקות באמצע הגמר של "משחקי השף" (כולנו מאוכזבים מההפסד של פארס, נכון?). אני לא אכנס פה לפוליטיקה יותר מדי, אבל זה אינטרס ברור של השלטון להציף אותנו כל הזמן בחרדות, ברעש, למנוע מאיתנו את היכולת לחיות חיים שלווים שתרבות היא חלק אינטגרלי מהם. כי אם נעצור שניה וננסה לצרוך תרבות, אולי נגלה שלא כל כך בא לנו לחיות במלחמה תמידית. וככה, במעין גלגל שמזין את עצמו, אנחנו סופגים גירויים וחרדות בלתי פוסקים שמונעים מאיתנו לצרוך תרבות כדי שיהיה אפשר להמשיך לייצר עוד מלחמות ועוד חרדות.

ואני, מה חשבתי לעצמי. לא רק שכתבתי ספר, כתבתי ספר סתם על יחסים. על בני אדם. הם אמנם חיים פה בישראל, אבל "המצב" – המילה האבסטרקטית הזאת שמתארת בערך הכל פה – הוא לא נוגע להם. באותה מידה הם יכלו לחיות בפריז או בניו יורק. הם מתאהבים, בוגדים, מפנטזים, נכנסים לדיכאון – עושים את כל הדברים שאנשים נורמליים עושים.

"אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים, לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים בצד את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו"

לפני מספר שבועות דיברתי עם היחצנית שלי והיא שאלה מתי כתבתי את הספר. היא קיוותה, אני חושב, שלשבעה באוקטובר הייתה נגיעה לסיפורים שלי. כי ככה, אתם יודעים, מוכרים ספרים בישראל, דרך טרגדיות. אבל טרגדיות לאומיות, לא כאלו קטנות, אישיות, כמו משבר אמצע החיים שעברתי כשכתבתי את הספר שלי. אלו פחות מעניינות. לדאבונה (כנראה), לא היה קשר. אבל גיליתי שכן, חלק מהסיפורים בספר נכתבו אחרי שבעה באוקטובר.שזה די הפתיע אותי, בעיקר כי אני בכלל לא זוכר את החודשים שאחרי אותו יום נורא. אבל גם כי היום ההוא והתקופה ההיא לא נוכחים בסיפורים שלי בכלל. בעיקר הופתעתי שיכולתי להתרכז במשהו אחר לגמרי באותה תקופה נוראית.

כשחשבתי על זה אחר כך, הגעתי למסקנה שזה לא מקרי, אולי אפילו מכוון. הכתיבה היתה הבריחה שלי. להתרכז באנשים אמיתיים שמנסים לחיות את החיים שלהם היתה הדרך שלי להדחיק את המצב. זה לא שלא חשבתי עליו ולא שלא הוצפתי בכל אותן טרגדיות, אבל דווקא היכולת לברוא עולם אחר, כזה ש"המצב" נשאר מחוץ לו, הייתה התרופה הכי טובה בשבילי.

אני חושב שזאת עשויה להיות גם תרופה למצב הנוכחי. לא רק המלחמה עם איראן שבשאיפה תסתיים בקרוב, אלא "המצב" כולו שבו החרדות הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. לצרוך יותר תרבות, לקרוא יותר ספרים (אתם יכולים גם ספרים אחרים, לא רק את שלי, אני לא קנאי), לראות סרטים, סדרות, לשמוע מוזיקה (עדיף לא "חרבו דרבו") ולשים את הרעש הזה שמנסים להציף אותנו בו כל הזמן קצת בצד. מן הסתם, אני לא הסופר היחיד שנפגע מהתקופה הזאת, סופרים קצת יותר נחשבים ממני, כמו אשכול נבו או ישי שריד נאלצו להשיק את הספר שלהם לתוך הממ"ד, כי ככה זה – עולם כמנהגו נוהג גם בימים לא נורמליים.

אבל אם רוצים להפוך את הימים המשוגעים האלו לקצת יותר נורמליים – ספרות היא דרך לא רעה בכלל לדעתי. ואם קשה לכם להתחייב לרומן שלם, אז (כן, אני אינטרסנט פה) אולי שווה לתת צ'אנס נוסף לז'אנר הסיפורים הקצרים. אולי בעיתות מצוקה זה כל מה שהנפש שלנו יכולה להכיל: תמונות קצרצרות של רסיסי חיים, כאלו שיאפשרו לנו להרגיש שמחה ועצב לא בגלל מלחמה ושכול, אלא פשוט בגלל אנשים כמונו.

• יוצרים כותבים
• ספרות
• ספרות ישראלית
• מלחמת איראן
• טור אישי

מאז שהוקם לפני תשע שנים, תאגיד השידור הציבורי הוא ברובו הצלחה מסחררת. על חורבותיה של רשות השידור הישנה הוקם גוף שממלא את המטרה שלו: מביא יצירה עברית טובה, איכותית וזמינה לכולם בחינם. חוץ מאנשים שמתעקשים לא לראות את זה (מטעמי פוזיציה פוליטית בתוספת השאיפה הישנה לרמוס את התקשורת החופשית), ברור שגם הציבור הרחב אוהב את התוצרים של התאגיד – מסדרות הילדים והנוער של כאן חינוכית, דרך הרדיו של כאן רשת ב' ועד סדרות פופולריות כמו "קופה ראשית", "מנאייכ" ו"טהרן".

>> "גיים צ'יינג'ר": יש עוד מקום לדוקומנטרי חומל בטלוויזיה
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

אבל בדרך כלל, כשמדברים על היצירות הגדולות של התאגיד – מדברים על האפוסים. על הסדרות הגדולות מהחיים, הדוקואים המושקעים, יצירות המופת. והכוח הגדול של התאגיד דווקא לא מצוי שם. סדרות ישראליות גדולות קיימות גם ביס ובהוט ואפילו מדי פעם בערוצים המסחריים. הסוד הוא בשפה החדשה שהתאגיד מביא איתו, קצת יותר מתוחכמת, קצת פחות פאתוסית ועם המון מודעות עצמית. והיא בולטת דווקא בפורמטים הקטנים והקומפקטיים יותר.

פורמטים כזה הוא "אתה חייב לקרוא את זה". שם קצת ארוך ומסורבל שמייצג פורמט קצר ומגניב, בן שישה הפרקים, שחזר אמש (שלישי) לעונה שנייה. תכנית שעושה כבוד למילה הכתובה ולעולם הספר, וממשיכה לעשות את זה בדרך מחויכת עם האנשים הכי שנונים ומגניבים שאפשר למצוא.הפורמט פשוט וקל לעיכול: איש אחד נכנס לספרייה ומחפש משהו טוב וחדש לקרוא. מולו ניצבים הממליצים – שלושה ידוענים (בדרך כלל מעולמות הקומדיה, אבל לא רק), כל אחד עם ספר משלו שאמור לענות על הצורך של הלקוח. אחרי שכל אחד מסביר מדוע הספר שלו צריך להיבחר, מיודענו בוחר ביניהם ואחד הממליצים מנצח, בעוד השניים מפסידים.

מה מביאה איתה העונה השנייה? ובכן, הסגל הרחב ממילא שהוביל את העונה הקודמת (השמות הבולטים בו היו גורי אלפי, שיר ראובן, רביטל ויטלזון יעקובס וגיתית פישר – אבל היו בו עוד שמות רבים) – התרחב עוד יותר. אם בעונה הקודמת ראינו שמות שחוזרים על עצמם בין הפרקים, כאן כמעט ואין "ממליץ" שמופיע בשלישיה יותר מפעם אחת.זה מרגיש קצת עמוס מדי, והיה ערך רב יותר בסגל קצר, כולל פרסונות חוזרות שיאפשרו חיבור רגשי לצופים. הפרקים קצרים (24-25 דקות נטו), כמו גם העונה (רק שישה פרקים), מה שלא ממש מאפשר לייצר קשר של הצופה עם הדמויות שעל המסך. הוא אכן מתאהב בהן – אבל זה קצר וחולף, וזה קצת חבל כי יש המון אנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, אם רק היה איתם קצת יותר זמן.

אפשר לזהות בעונה הזאת עלייה מסוימת בגיל הממוצע של המשתתפים; בעוד העונה הראשונה שידרה משהו צעיר יחסית, הפעם המנעד התרחב, וכולל גם שמות מעולים כמו צדי צרפתי ורבקה מיכאלי, שמוסיפים בהחלט מניסיונם ומהקסם האישי שלהם. באחת השלישיות, אפשר למצוא את אמה אלפי (22), יובל מנדלסון (43) ואת מיכאלי (87) – שלושה דורות של קומדיה ושנינות, פאנל מקסים דווקא בגלל השוני ביניהם ומה שכל אחד הביא מעצמו.

שווה לשים כאן ספוט על גיתית פישר: אחת הקומיקאיות הכי טובות של העת הזאת על המסך ובכלל. כמי שחזר מהופעות סטנד אפ שלה עם לסת כואבת (אבל היה כיף), גם ההופעה שלה ב"אתה חייב לקרוא" מצוינת: היא מביאה את ההומור המתפרץ, היא אנרגטית והיא כובשת אותך בשנייה. יש בסדרה הזאת המון אנשים שכיף להתחבר אליהם, אבל ממנה אתה יוצא עם הרושם הכי עמוק. כמו כן, גם עם התחושה שתנו לה כבר תוכנית משלה – "זאת וזאתי" הייתה התחלה טובה, מה נתקעתם – היא הוכיחה אלף פעם שהיא ראויה לזה.

בסוף, מה שטלוויזיה טובה יכולה וצריכה לעשות – היא לייצר את תחושת הפמיליאריות. הטלוויזיה הישנה (שרשות השידור ז"ל היא המייצגת המובהקת שלה) התייחסה למסך בתור משהו מקודש – איש בחליפה מספר לך מה קורה ואתה יושב וצופה בו. היופי של תכניות מסוג "אתה חייב לקרוא את זה" היא התחושה שאין את החלוקה בין מנחה וצופה, אלא שזה קצת הכל ביחד. הפאנל שנוצר שם מרגיש לא כמו "תכנית", אלא כמו שיחה פתוחה וכיפית (אולי גם ברוח הפודקאסטים) שאתה משתתף בה – גם אם אתה לא נמצא שם פיזית.

כאן מגיע החיבור המוצלח לעולם הספר: זו סדרה שמלהיבה אותך על ספרים, כי היא לא מחנכת. הספרים הם מרכז הסדרה, אבל הם לא מרכז העולם, הם עוד נדבך בשיחה המגניבה בין הממליצים לבין "הלקוח", שיחה שבה אפשר בקלות לסטות מהנושא או לצחוק על משהו אחר. הספר מגיע כחלק מרצף תודעה וכך הופך מעניין יותר – ואפילו מסקרן, גם למישהו שספרים הם לא כל כך חלק מהעולם שלו (אם להודות על האמת)."אתה חייב לקרוא את זה" היא לא סדרה "חשובה" – אבל אם יש בה חשיבות, זו העובדה שהיא מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים. היא הופכת אותם ממשהו קצת אנכרוניסטי (אני בדור שעבר כל כך הרבה מדיומים שונים) למשהו שכיף להתמסר אליו – כי אם אנשים כאלה מגניבים אוהבים אותם, כנראה ששווה לתת לזה צ'אנס. יש מצב שבסוף אני באמת חייב לקרוא את זה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• ספרים
• ספרות

אנחנו לא מפסיקים – וכנראה שגם לא נפסיק לעולם – להתבכיין על כך שהוליווד ויתרה על הרעיון של סיפורים מקוריים ועסוקה בעיקר בסיקוולים, רימייקים ועיבודים ליצירות קיימות. עם זאת, צריך להודות, פה ושם יוצאות מזה גם יצירות מוצלחות, ולחובבי הספרים מצפה שנה שאפשר להתענג עליה, בקולנוע ועל המסכים הביתיים. בין ענקי הספרות שעבודותיהם זוכות לעיבוד השנה נמצאים אמילי ברונטֵה, מרגרט אטווד, אניד בלייטון, אלבר קאמי ודון וינסלו. והכי מרגש: אבי הסיפור האפי, הומרוס, זוכה לטיפול של כריסטופר נולאן בפורמט IMAX עם עיבוד קיצי של "האודיסיאה". בשב​יל זה למדנו חמש יחידות ספרות.

>>שנה פיצוץ: 26 סדרות, משחקים וסרטים שיעשו לכם את 2026
>>מריח כמו 2026: 27 הסדרות הכי טובות שבטח תרצו לראות בינואר

אנקת גבהים // Wuthering Heights

העיבוד הספרותי של אמרלד פנל צפוי לזרוק בקבוק מולוטוב לכיוונה הכללי של השיחה התרבותית של תחילת 2026. סיפור האהבה הרעיל של אמילי ברונטֵה מקבל עכשיו "פֶנֶלינג" אמיתי, עם שירים של Charlie XCX, קאסט מדובר (מרגו רובי, ג'ייקוב אלורדי) וסימני מרכאות פרובוקטיביים סביב הכותרת על הפוסטר, כאילו אמורים להגיד אותה בטון ציני. אמנם Wuthering Heights נחשב לרומן רומנטי מכונן, אבל הוא ממש לא רומנטי עם "ר' קטנה", ולכן הסלוגן "סיפור האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים" עלול לבלבל כמה טיפוסים ספרותיים.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 13 בפברואר​

אחסון קר // Cold Storage

דייוויד קֶפְּ כתב את העיבוד ל"פארק היורה" של מייקל קרייטון, אבל כתסריטאי-במאי יש לו גם מפלצת באווירה קרייטונית משל עצמו, בדמות הרומן שלו מ־2019. הספר מגיש רעיון מדע־בדיוני מתקופת המלחמה הקרה בהקשר מודרני, כשחדירה למתקן צבאי מובילה לשחרור של פטריית־טפיל על העובדים במחסן לאחסון עצמי. ליאם ניסן, ג'ו קירי מ"Stranger Things" וסוזי בייקון יקוו להתחמק מהגוש המפלצתי. האחרונה יכולה לבקש טיפים להישרדות מאביה, קווין ביקון, כוכב קלסיקת האימה "Tremors".​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 13 בפברואר​

שבור // Broken

הרומנים של דון וינסלו כבר עובדו בידי ג'יין קמפיון ("כוחו של הכלב") ואוליבר סטון ("Savages"), הקולנוען האחרון שצולל אל עולמות האלימות שלו הוא בארט לייטון מ"המתחזה", שחוזר סוף־סוף עם עיבוד נואר־לוס־אנג'לסי לאחת מהנובלות בקובץ הנובלות של וינסלו מ־2020, "Broken: Six Short Novels". זהו מותחן פשע לחובבי "Heat", עם כריס המסוורת' כגונב תכשיטים חלקלק ומארק רופאלו כשוטר הדולק בעקבותיו.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 13 בפברואר​

בעל זבוב // Lord of the Flies

הסרט של פיטר ברוק מ־1963, המבוסס על רומן ההתבגרות הקודר של ויליאם גולדינג, נשאר עד היום חזון מצמרר של האכזריות הטבועה בבני האדם. ג'ק ת'ורן, התסריטאי של The Hack, Help ו־Toxic Town, מכיר דבר או שניים על מה שקורה לבני אדם במצבי קיצון, והוא יביא זווית רעננה על קלאסיקת גולדינג בעיבוד הטלוויזיוני הזה ל-BBC. עם קאסט של שחקנים ראשונים בגילאי 10–13 ונופים מלזיים מרהיבים, זו צפויה להיות טלוויזיה עוצמתית ומעוררת מחשבה. ייתכן שאפילו תהיה זו ה"התבגרות" של השנה.​
על מסך ה-BBC באפריל

"בעל זבוב" (צילום: יסי ציבור/ BBC)

פרויקט הייל מרי // Project Hail Mary

רומן המד"ב של אנדי וייר, "The Martian", הפך לאחד הסרטים הטובים של רידלי סקוט בשנים האחרונות. עכשיו מגיע תורם של פיל לורד וכריסטופר מילר מ־21 Jump Street להפוך את המדע הבדיוני הקשוח של הסופר האמריקאי לחוויה בלוקבאסטרית מסעירה. שני העיבודים של וייר חולקים תסריטאי מבריק אחד, דרו גודארד, שייתן למורה־שהפך לאסטרונאוט של ראיין גוסלינג לא מעט תרגילי חשבון בזמן שהוא מנסה להציל את האנושות.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 20 במרץ​

העץ הקסום // Magic Faraway Tree

סדרת הספרים משנות ה-40' של אניד בלייטון היא סיפור מטורלל לגמרי על עץ שהוא בית למגוון דמויות משונות במיוחד ולחבורת ילדים שובבים שמטפסת עליו. זה בעצם "פחד ותיעוב" בגרסת בלייטון, או "חלום ליל קיץ" אנכי יותר, חלום צ'דר בריטי־מאוד של הרפתקה ובריחה אל בין העננים. סיימון פרנבי, התסריטאי השותף של "פדינגטון 2", עומד מאחורי העיבוד המודרני הזה, מה שמבטיח כמה בדיחות מצוינות.​
בבתי הקולנוע בבריטניה ובאירלנד: 27 במרץ​

הזר // The Stranger

סטודנטים בוהמיינים, חובבי The Cure ופאשניסטות עם כובע ברט – לשמוח! הנובלה האיקונית של אלבר קאמי על ניכור קיומי ודכדכת פוסט־קולוניאליסטית זוכה לעיבוד מתובל של פרנסואה אוזון, עם בנז'מן וואזן מ"Summer of 85" כמֶרְסו, הרוצח הלא־מובן. עם 159 עמודים דקיקים בלבד, הספר של קאמי מ־1942 הוא כנראה האורך המושלם לעיבוד קולנועי. ייתכן גם שאוזון הוא היוצר המושלם למשימה הלא פשוטה הזו.​
בבתי הקולנוע: 10 באפריל​

האודיסאה // The Odyssey

הומרוס פוגש את כריסטופר נולאן. הסופר הקדום פוגש את הבמאי פורץ הדרך. שיעורי ה"בגרות" שלך ביוונית קלאסית נפגשים עם הגאולה. ייתכן שזה הסרט המצופה ביותר של 2026, והטקסט המכונן הזה, מבחינת מה שסביבו נבנה רוב הסטוריטלינג המערבי ב-2000 השנים האחרונות, קם לחיים קולנועיים מרהיבים ומשודרגי IMAX. מאט דיימון הוא אודיסאוס, החוזר אל אשתו (אן האת'אוויי) ואל בנו (טום הולנד) אחרי שנים של לחימה במלחמות טרויה, רק כדי לגלות שדווקא החזרה הביתה היא החלק המסובך.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 17 ביולי

תעתוע // Verity

קולין הובר, מחברת "It Ends with Us", כנראה תתפלל שהעיבוד הקולנועי הגדול הבא ליצירתה לא יסתיים בעוד קרב משפטי מכוער. הבמאי מייקל שולטר נשמע כמו וייב טוב, וב"The Idea of You" הוא כבר הצליח להפוך פאנפיק לקומדיה רומנטית מחושבת על פערי גיל. "Verity", שיצא במקור בהוצאה עצמית של הובר ב־2018 (ובארץ נקרא "תעתוע"), מאחד מחדש את שולטר עם אן האת'אוויי, במותחן על סופרת צללים (דקוטה ג'ונסון) שמגלה שסופרת רבי־המכר (האתאוויי) אינה מי שהיא נראית.​
בבתי הקולנוע ברחבי העולם: 2 באוקטובר​

Whalefall

הנה שאלה: האם אתה עדיין "רוכב על לווייתן" אם אתה נמצא בתוך הלווייתן? זו בדיוק הסיטואציה המתוארת ברומן ההישרדות של דניאל קראוס משנת 2023. אוסטין אברמס ("Weapons") מגלם צוללן שנבלע בידי לווייתן זרע באורך 80 רגל, ויש לו שעה אחת בלבד להימלט לפני שייגמר לו החמצן. ג'וש ברולין מגלם את אביו המנוח של הצוללן – ורוח הרפאים של אבא היא דווקא החלק הכי פחות מטורף במאש־אפ עתיר הקונספט הזה בין "הכחול הגדול" ל"קבור".​
בבתי הקולנוע ברחבי העולם: 16 באוקטובר​

Remain

ניקולס ספרקס ו־M. Night Shyamalan אולי נשמעים כמו אחד הצמדים הכי לא סבירים מאז ניק קייב וקיילי מינוג, אבל הסיפור העל־טבעי הזה הוא כנראה תוצאה של כמה עשורים של ניסיונות משותפים של הסופר והבמאי. כמו בספר שכתבו יחדיו, הסרט יעקוב אחר אדריכל מתאבל (ג'ייק גילנהול) שנוסע לקייפ קוד לצורכי עבודה, ורק שם פוגש אישה מסתורית (פיבי דנוור) שהופכת את חייו על פיהם.​
בבתי הקולנוע בארצות הברית: 23 באוקטובר​

Ebenezer: A Christmas Carol

סוף־סוף, עיבוד חדש של "A Christmas Carol"! בגרסה הזו, זהו סיפורו של הדמות המושמצת ביותר בחג המולד שיוצאת לדרך שעשויה להוביל לגאולה. כן, ג'וני דפ הול בעקבות אלסטייר סים, מייקל קיין ואחרים, וגלם את אבנעזר סקרוג' הקשוח וחסר הרחמים של דיקנס. המעניין הוא שהסרט הזה מבוים על ידי טיי ווסט מ"MaXXXine", במאי בעל כישרון למהלכי אימה צבעוניים אך יצירתיים. יש מצב שהפעם זה אפילו יהיה מפחיד.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 13 בנובמבר​

זריחה על האסיף // Sunrise on the Reaping

ספר הפריקוול השני של סוזן קולינס ל"משחקי הרעב" יצא בתחילת 2025, אבל הוליווד לא מחכה לאף אחד – והנה מגיע כבר עיבוד הקולנוע. "The Ballad of Songbirds and Snakes" סיפר את סיפורו של קוריאולאנוס סנו הצעיר; "Sunrise on the Reaping" מחזיר אותנו לשנות ההתהוות של היימיץ' אברנייתי (ג'וזף זאדה), המנטור הציני של קטניס, שגילם וודי הרלסון בטרילוגיה המקורית. לפי החישובים שלנו, זה משאיר רק פריקוול מתקופת הגור של החתול באטרקאפ.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 20 בנובמבר​

אחיינו של הקוסם //The Magician’s Nephew

חשבתם שהכול התחיל עם "האריה, המכשפה וארון הבגדים"? טעיתם. למרות שזהו הרומן השישי שפורסם בסדרה, "The Magician’s Nephew" הוא לגמרי סיפור המקור האמיתי בסדרת "דברי ימי נרניה" של סי.אס לואיס, ולכן יש היגיון מוצק בכך שהרומן מ־1955 הוא גם נקודת הפתיחה של פרנצ'ייז הפנטזיה החדש בן שבעת הסרטים של נטפליקס וגרטה גרוויג. זהו הסיפור שמביא את בריאת נרניה, כמה ילדים אנגלים שובבים וכמובן – החתול הגדול מכולם, אסלן.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 26 בנובמבר​

חולית: משיח // Dune Messiah

עלייתו ונפילתו של פול אטריידס מתוארות ברומן השלישי בסדרת "חולית" של פרנק הרברט, "Dune Messiah", והן – יחד עם מלחמת הקודש שמביאה לחורבן המוני על פני אראקיס והגלקסיה – אמורות להוות את עמוד השדרה של החלק השלישי בטרילוגיה של דני וילנב. אבל מה בעצם אומרת כותרת הסרט? האם "Part Three" תצלול גם אל "ילדי חולית" (1976)? כך או כך, הולך להיות מאוד ספייסי.​

• המסך
• ספרים
• ספרות
• קולנוע

אדם קם בבוקר, יוצא מדלת ביתו, ונכנס ליער. ביער הכל יכול לקרות, והגיבור שלנו הולך ומסתבך. את התחושה שאנחנו לא מצליחים לצאת מהסבך אנחנו מכירים היטב. ודווקא בימים אלו של שבר גדול, החלטנו בקבוצת פאתוס מאתוס להעלות חידוש אינטימי לעיבוד שעשינו בעבר – לסיפור הקצר והמצמרר ואולי המוכר ביותר של עגנון: "האדונית והרוכל". זה לא מהלך מובן מאליו, כי מאיפה מתחילים בכלל לדבר על אימה, על אחרוּת, על אהבה – כשהמילים עצמן מגמגמות? בכל זאת, דווקא עכשיו אנחנו מרגישות שהחזרה למופע הזה, בפורמט שובר גבולות וחשוף, היא חיונית – עבורנו זו הזדמנות להיכנס ליער, להקשיב למה שמבעית אותנו, ולבחון אותו מחדש.

לרובנו זיכרון מעומעם של הסיפור, שנתפס כסיפור בלהות, לא פחות. יש לנו שברי זיכרונות על סכין וערפדים, ובקתה ביער, ואולי התחלה של נרטיב על אישה שקנתה מרוכל סכין, ואז פיטמה ושחטה אותו. ואכן, בסיפור מהדהדים מיתוסים קדומים ובינהם סיפורי ערפדים. אבל מי היתה אותה אישה, אילו יחסים היו ביניהם ומה בכלל היה שם? ואיך נגמר הסיפור? היא באמת אכלה אותו? בעיבוד שלנו לבמה – או בשמו: "מחליק בגרון" – מצטרפים לסעודה חגיגית 12 אנשים אקראיים מהקהל שמוזמנים לעלות לבמה, ולגלם יחדיו את דמותו של יוסף – הרוכל היהודי. 12, כנציגי 12 השבטים, כמו גם 12 השליחים בסעודה האחרונה. זה לא תיאטרון במובן הקלאסי. זה מגע חי בין טקסט, קול, גוף, צורה וחומר. והפחד – הפחד הוא לא על הבמה. הוא אצלנו. בתוכנו.

בקריאה המקובלת לסיפור, מחריבה את השקט פרשנות גברית חוצבת להבות – סאונד מחריש אזנים המתריע על מבצע חדש. צבע אדום, צבע אדום, ופצצת הפרשנות משוגרת ומאשרת את הפרדיגמה הגברית המקובלת – זאת האישה. האישה היא הבעיה. אל פרשנות זו חוברת ההגמוניה הלאומית – הזרים, הזרים הם הבעיה. גם אישה וגם זרה והנה אסון בפתח. היום, בעידן בו אמיתות העבר איבדו כל תוקף, בחרנו להגיב לטקסט ממקום הבוחן את הרלוונטיות של עמדות אלו. להתחבר לראשונה לנקודת מבטה של האישה. ובהתאם, יצרנו אירוע טקסי שבמרכזו השפה העגנונית, המתווכת לצופה באמצעות פרפורמרית בתפקיד המארחת-אדונית, הצורפת שרשרת נרטיבית, המבוססת על דיווח של המספר העגנוני, אשר על מהימנותו אנחנו מבקשות לערער.

וכך לצלילה בעיבוד שלנו מתלווה פנס בדמות מהלך דרמטורגי פמיניסטי, המאיר באור יקרות גם אפשרות שלגבר יש פנטזיה מינית משולבת בחרדה להיטרף על ידי האישה, וה"וגינה דנטטה" שלה – להיבלע ולהיטמע בתוך אותה נוכרייה יפה, הנושאת את שמה של היפה באלות, "הלנה". העיסוק בפחד צובע את הסיפור למן הרגע הראשון – פחד מהטבע ומאי היכולת לשלוט בו, מול כמיהה לאותו משהו פראי, כמו האישה, לצד הפחד לאהוב ולהיבלע באחר. מפחד אחד למשנהו הזהות מתרסקת, כי מה נשאר לנו במצב של חרדה מתמדת?

אין זה פלא, איפה שמחוות תמימות מקבלות משמעות פוגענית ומסוכנת: למה היא לא יושבת לידי? למה היא לא אוכלת? למה היא מחייכת? מה היא מסתירה ממני? וכך הלאה. בקריאה ביקורתית בטקסט, נגלה בפנינו משל על אדם הסובל מחרדה על בסיס המזון הרוחני שכנראה קיבל בביתו ובקהילה שלו – שהרי מינקות מלמדים אותנו שהיכן שלא נלך, יקומו עלינו לכלותינו. חרדה זו מעוותת את תפיסת המציאות והעולם נתפס כמקום מסוכן בו האנשים המקיפים אותנו הם חורשי רעתנו ואסור לסמוך עליהם. אצל עגנון, את תפקיד העיניים החיצוניות, לובש המספר המתאר ומפרש לנו מה קורה. ואולי הבחירה של עגנון לשים את המידע בפיו של מספר כל יודע, שיכול להיתפס גם כעדות ממקור שני ולא בהכרח מהימנה, באה להטיל ספק בהגיון מאחורי הדברים, או לפחות להצביע על השתקפויות לא מדויקות בהכרח של האירועים המתוארים.

היום עולות אופציות נוספות, בהן מתגלמים מופעים שונים המאירים מחדש את קולה של אותה אישה-אדונית בודדה, שבניגוד למכשפה ב"הנזל וגרטל" (או בשמו המעוברת, "עמי ותמי"), לא רק שהיא יפיפייה, אלא שהיא גם לא זו שמזמינה את הגבר להיכנס – זה הרוכל שמתעקש ומתחנן. ואולי זו בכלל היא המוטרדת? שהרי גבר זר מדפק על דלתה פעם ועוד פעם, ואינו מניח לה גם לא באמצע הלילה. והיא, אישה שחיה לבדה, מרחמת עליו, מסתכנת ונותנת לו מחסה. אז אולי בכל זאת מקור האימה איננו באדונית המאיימת לבלוע אותו, כפי שמצביעה החוקרת מיכל ארבל, אלא במשהו פנימי – בחרדת הגבר להיבלע ובהטלת החרדה הזו עליה.

ומילה אחת על הרגע הכי מצמרר בסיפור: אין זה רגע גילוי מותה של האדונית, ולא האופן בו הרוכל קובר אותה – על הגג, כמזון לציפורים – אלא הרגע שבו הוא אוסף את חפציו, וחוזר לרכל בדרכים. ועולם כמנהגו נוהג.
ואני רוצה לצעוק: אחיותיי, אימה!
מוזמנים להצטרף אלינו לשולחן לאחת ההופעות: יום ו' (25.7) 16:00, יום ש' (26.7) הרצאה ב-11:00 ומופע ב-12:00, ומופע נוסף ב-19:00.
סיפור פשוט, בשבזי 36 בנוה צדק, תל-אביב יפו
לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• ספרות
• פמיניזם

>> לכבוד שבוע הספר התכנסו כותבי "טיים אאוט" והעלו באוב את הפעם הראשונה שבה ספר גרם להם להתאהב בו, בכותב שלו ובספרים בכלל. הבחירות שלהם הן קלאסיקות פופולריות מכל הזמנים והז'אנרים, חלקן הפכו מאז צאתן לשנויות במחלוקת, ללמדכם שאין דבר כזה ספרות גבוהה וספרות נמוכה כשאתה מספיק צעיר כדי לא להפעיל את הפילטר התרבותי הזה, יש רק מילים שמייצרות קסם ונכרכות סביב הלב.

>> רודנים ונהנים: הספר שמפצח את מערכת ההפעלה של הדיקטטורים
>> הוא פוליטיקאי חולה אנוש. הח"כים עושים אסיד. בחוץ יש אפוקליפסה

"גאווה ודעה קדומה" // יעל שוב // אף אחד לא פיתל משפטים כמו ג'יין אוסטן

בכיתה ח' קראתי את הספר הראשון שלי באנגלית. כלומר, את הספר הראשון שנועד במקור לקוראים מבוגרים. האנגלית שלי השתפרה מאוד בעקבות שנה בארה"ב, אז יום אחד נכנסתי לחדר הספרים בבית הורי, והורדתי מהמדף את "Pride and Prejudice" של ג'יין אוסטן. לא זוכרת מה הביא אותי לכך, שכן זה היה שנים לפני העיבוד הטלוויזיוני שהפך את קולין פירת' לפנטזיה הרטובה של ברידג'ט ג'ונס.

הספר הישן עם הדפים החומים התפרק לי בין הידיים, אבל נגנבתי כבר מהמשפט הראשון. לא ידעתי אז ש"It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune must be in want of a wife" הוא אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים והאהובים ביותר בספרות האנגלית. אבל זאת היתה הבטחה ברורה לשילוב מפתה של רומנטיקה ואירוניה חדה.

הספר נמנע מקיטש ותמיד השאיר אותי מסוקרנת, מתוחה, מרוגשת ולא לגמרי מסופקת. ולכן חזרתי אליו שוב ושוב, באנגלית וגם בעברית

בשורות הבאות גברת בנט הנודניקית שממוקדת בדבר אחד בלבד שולחת את בעלה הסרבן – היא קוראת לו "יקירי מר בנט" – לחזר אחרי השכן החדש, רווק עשיר בשם מר בינגלי, בתקווה להשיא לו את אחת מחמש בנותיה. בקריאה הראשונה היחסים בין מר וגברת בנט הצחיקו אותי. רק בבגרותי הבנתי את עוצמת הנואשות שמתחת לחזות המעצבנת של האם, הנשואה לגבר שאינו אוהב אותה, ויודעת שללא נישואים לאיש עם הכנסה ראויה אין לבנותיה עתיד.

אוסטן ידעה את זה, ועדיין כתבה על התשוקה לאהבה באופן שמציף את החושים. בנשף הריקודים בפרק השלישי האחיות מקבלות הזדמנות להתחכך ברווק המבוקש. אבל תוך חמש דקות מהופעתו, נפוצה השמועה בקרב הנוכחים שחברו מר דרסי יפה ממנו ועשיר ממנו ותשומת הלב עוברת אליו, עד שבהמשך אותו משפט עצמו כולם מחליטים שהוא גאוותן ואנטיפתי ומפנים לו גב.

האופן החי והשנון שבו אוסטן תיארה את מנהגי החברה האנגלית הכפרית בתחילת המאה ה-19 תפס אותי עוד לפני שהתאהבתי באליזבת בנט – הבת השנייה, הנבונה, המרדנית והפחות יפה מהאחות הבכורה ג'יין. כשליזי שמעה את מר דרסי אומר למר בינגלי שהיא לא מספיק יפה בשביל שהוא ירקוד איתה, נעלבתי בשבילה, ומשם והלאה הייתי לכודה במחול החיזור והדחייה בין השניים שנמשך כשנה, עד שליזי סוף סוף התוודעה לאופיו האמיתי של הסנוב החתיך, ונענתה להצעת הנישואים (השנייה) המסורבלת שלו.

שילוש המילים "I love you" אינו נהגה בספר ולו פעם אחת, וברגע המפתח תשובתה המאופקת של ליזי נמסרת בגוף שלישי. אוסטן כותבת שהיא אינה מסוגלת להתבונן בעיניו, ואינה רואה עד כמה האושר שנפרס על פניו מתאים לו. כך הספר נמנע מקיטש ותמיד השאיר אותי מסוקרנת, מתוחה, מרוגשת ולא לגמרי מסופקת. ולכן חזרתי אליו שוב ושוב, באנגלית וגם בעברית.

מתישהו זיהיתי דמיון בין חמש האחיות לבית בנט לבין ארבע האחיות מארץ' ב"נשים קטנות", שפורסם כחמישים שנה אחרי "גאווה ודעה קדומה". גם ספרה של לואיזה מיי אלקוט מתמקד באחות השנייה, הנבונה, המרדנית והפחות יפה. אהבתי אותו מאוד, וגם אותו קראתי כמה פעמים. אבל אף סופר או סופרת לא פיתלו משפטים כמו אוסטן. ולכן אף לא אחד מהעיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים של הספר מתקרב לקסם של המקור. מה שלא אומר שאני לא מחכה בכיליון עיניים לעיבוד המובטח של נטפליקס עם אמה קורין וג'ק לאודן. אולי אחרי כן אשוב לקרוא את המקור.

"זה" // ירון טן ברינק // המפלצת בעלת אלף העמודים שחיווטה לי את המוח

העניין עם אהבה ראשונה הוא שאי אפשר לזהות אותה עד שהיא מכה בך במלוא עוצמתה, ובדרך כלל רק בדיעבד. עד גיל 14 כבר קראתי מאות רבות של ספרים והתאהבתי בספרים וסופרים וסופרות ודמויות אינספור, כולם אהבות גדולות, אבל אז התחלתי לקרוא ספרים באנגלית. ואז פגשתי את סטיבן קינג בבית של חבר שאמר לי "אתה חייב לקרוא את זה" ושם לי ביד מפלצת.

אף פעם לא שקלתי עד אותו רגע לקרוא רומן בן יותר מ-1,100 עמודים, בטח לא באנגלית, בטח לא כזה שעל הכריכה שלו מצוירת יד של מפלצת יוצאת מתוך פתח ניקוז במדרכה. אני גדלתי על לקרוא בטעות את "בעל זבוב" בגיל 8 ולעוף בגיל 12 על "החטא ועונשו", ולמרות שכבר נשאבתי אל ז'אנר האימה בקולנוע כמו כל נער באייטיז עם גישה לספריית וידאו שכונתית ומינימום פיקוח הורי, רומן אימה בעובי של הראש שלי לא היה בתוכניות שלי. אבל בגיל 14, אם חבר שאתם אוהבים אומר לכם שחייבים לקפוץ מהגג אז קופצים מהגג. אין ברירה. אלה החוקים.

אני לא זוכר איך חזרתי הביתה ומה אכלתי לארוחת ערב, אבל אני כן זוכר שנכנסתי למיטה אחרי מקלחת וחשבתי לקרוא כמה עמודים ב"IT" כדי לראות אם האנגלית שלי עומדת בזה, והדבר הבא שקרה זה שהשעה הייתה 04:00 בבוקר וכבר קראתי 300 עמודים ולא יכולתי להפסיק. זה היה כישוף שעשוי מהשפה הפשוטה והטבעית ביותר, מהפנט ביכולתו לטוות דמויות מלאות בכמה משפטים ולהפיק מהן דיאלוגים קולחים ומונולוגים אותנטיים בשלל צבעים, וסביבם יקום שלם שאפשר להריח ולטעום. נשאבתי כמו בסטיאן ב"סיפור שאינו נגמר".

מי שראו את הסרט מ-2017 או את המיני-סדרה מ-1990 משוכנעים ש"זה" הוא סיפור על ליצן מפחיד בשם פניווייז שהוא למעשה יישות על-מימדית משנה-צורה, אבל המפלצת ממימד ה-Dead Lights היא דמות משנית לחלוטין בספר, והיא כל כך מפחידה דווקא בגלל שהיא ברקע, כמעט בלתי נראית (למעשה, המבוגרים בעיירה המקוללת דרי לא רואים אותה כלל). מי שיראה אותה כפי שהיא באמת – ישתגע כמו בסיפורים של לאבקראפט על קת'ולו ויוג-סות'ות' שקראתי כמה שנים אחר כך. אבל זה לא הסיפור. הילדים הם הסיפור.

עד לאותו רגע ואולי גם מאז, לא נתקלתי בסופר שכותב את גיל הנעורים כמו סטיבן קינג. בשנים שבהן הוא כתב את "זה" הוא כתב גם את הנובלה "The Body" שהפכה לסרט העל-זמני של רוב ריינר "אני והחבר'ה", אולי הסיפור היפה ביותר שנכתב אי פעם על חבורת ילדים בני 12 ועל החברות והאהבה ביניהם ועל הפצעים שפוער בהם הזמן שהופך אותם למבוגרים. ב-1,100 ומשהו העמודים של "IT" הוא לוקח את העסק הזה הרבה יותר רחוק וטווה את העבר ואת ההווה בקורי עכביש מיסטיים ובלתי ניתנים לניתוק.

סטיבן קינג התפרע שם על מלא ובנה מיתולוגיה מפוארת שהדהדה אחר כך ברבים מספריו האחרים וקשרה אותם ביקום משלהם, אבל בסוף יש כאן סיפור קיצוני ונועז ביותר על חבורת ילדים שקוראת לעצמה "מועדון הלוזרים", ילדים שמשלמים מחיר כבד על חטאי מבוגרים, ובדרך אל הקרב הגדול על חייהם ושפיותם מול מפלצת שמגיעה מעבר לזמן וליקום, הם גם עוברים טריפ פסיכדלי וגם מקיימים יחסי מין (עניין פעוט שהושמט מהגרסאות המוסרטות). בגיל 14, אפשר היה לנחש, זה לא רק העיף לי את המוח, זה חיווט אותו מחדש.

אז ככה מרגישה אהבה ראשונה: פטיש חמש קילו לראש, בוקס עם מקדחת אוויר בבטן, חיבוק מוחץ של מפלצת שהיא סך כל פחדיך. ובדיוק כמו שסטיבן קינג הבטיח והמציאות קיימה, הנוסטלגיה היא רוח רפאים זדונית שתרדוף אותנו כל חיינו והעבר יפער בנו פצעים בלתי ניתנים לריפוי, ושום דבר אף פעם לא יהיה כמו הסיפור ההוא שקראת ולא האמנת שאתה קורא ב-1989, על חבורת ילדים בני 12 שעשו דברים מוזרים וקרו להם דברים מוזרים.

"אל עצמי" // רעות ברנע // מה שחשוב זה מה שחשבתי כילדה בת 9

בין גיל 7 ל־11, כשרק התחלתי לגלות את היכולות המבטיחות שלי כגרופי מקצועית, הערצתי כמה פיגורות משמעותיות: ירדנה ארזי, להקת מנגו, ג'ייסון דונובן, מישל מ"צער גידול בנות" (שאתן יודעות מה קרה איתה אחר כך) וגלילה רון־פדר, שאז אפילו עוד לא היתה עמית. כמו כל ילדת אייטיז-ניינטיז, גם אותי גידלה הטלוויזיה, אבל היה לי סוג של מזל להיוולד מספיק בזמן כדי שאהפוך להיות מאלה שקוראות שני ספרים ביום, טרם הגעת הכבלים לארץ. ב-1992, כשחוברנו לערוצי זהב, האירוע הסתיים. המשכתי לקרוא, אבל את מקומה של הספריה הציבורית תפסו MTV ו-ווסט בוורלי היי (על כךבפרקים הקודמים).

את מסעותיי עם גלילה התחלתי כמו כולםן עם "ג'ינג'י", על כל 3,895 כרכיו. משם ל"כסאח", האח הגדול והפחות-מוצלח שלו, ואז הגיע "אל עצמי" (שכרונולוגית נכתב קודם, ויצא לאור ב-1976). אל עצמי מגולל את סיפורו של ציון כהן, תחת הטאג-ליין מכמיר הלב "סיפורו של ילד עזוב" – תיאור שלדעתי לא היה עובר היום בשום צורה. הוא נכתב בהשראת ניסיונה האישי של רון־פדר-עמית, שהפכה עם בן זוגה דאז את ביתם לבית אומנה, כזה שבמהלך שנות ה־70 גרו בו עשרה ילדים שונים. אז זה היה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי – היום זה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי, אבל אני גם שואלת למה לעשות את זה לעצמך, למה.

קו העלילה הרומנטי בין ציון לבתיה היה בטח אחד הראשונים שנחשפתי אליהם, והיה בו משהו שהרגיש אמיתי, קרוב, בלתי אמצעי. סיפור אהבה קטן ויפה בין שני ילדים שלא מוצאים את עצמם במקומות שבהם הם אמורים להיות

הספר משתייך לז'אנר ספרי היומן שהיה בשיא הפופולריות שלו אז, כשכולנו עוד חשנו כמו דמויות מרומנים רומנטיים וחיכינו שמישהו ימצא את היומן אחרי מותנו והוא יזכה לתהילת עולם. לו רק ידענו שתהילת עולם תהיה זמינה כמה עשורים אחרי מבלי לחכות לאחרי המוות באמצעות לייקים באינסטגרם. ציון הוא ילד מבית שאן שמגיע למשפחת אומנה צפונבונית בחיפה, שמתאר ביומן שלו את קשיי ההסתגלות שלו כילד מ"משפחה הרוסה" (עוד תיאור שכבר לא משתמשים בו היום), שזה לכאורה לא מתוחכם, לא משכיל ו… בכן – מזרחי, שנזרק לתוך חיים חדשים בסביבה סופר-אשכנזית, שמקדשת לימודים, נימוסים וממון. הנמסיס שלו הוא ניר שרוני, בנם הביולוגי של הוריי האומנה, ילד כאפות מתנשא שבמקרה בדיוק בגילו ולכן הוא נאלץ לבלות בחברתו גם בבית הספר – מקום שבו הוא בכלל לא מוצא את עצמו.

כבר בשנים הראשונות אחרי שפורסם, זכה הספר לביקורות שתקפו את הגזעניות שבו, את חיזוק הסטריאוטיפ שלפיו ילדים שמגיעים מאותן משפחות הרוסות הם בהכרח מזרחים, בעוד שאלה שצריכים "להציל" ו"לחנך" אותם הם בהכרח אשכנזים. מצד שני, התייחסו אליו במשך השנים גם ככזה שהעלה לשיח את הדרת המזרחים, ואולי אפילו יצר מהלך של ניפוץ סטריאוטיפים (מישהו אמר ישראל הראשונה וישראל השנייה? אוקיי תגידו שוב, לא שמענו טוב). כשיצא הסרט שמבוסס עליו, 12 שנה אחרי יציאת הספר, לוהקו לשני התפקידים הראשיים שני ילדים אנונימיים דאז – את ציון שיחק אריק אוחנה, שלימים, הודות לכתבות מסוג "איפה הם היום", הבנו שגדל להיות מורה לנהיגה; ואת ניר שיחק רועי בר-נתן, שלימים… טוב אתם יודעים מה קרה איתו.

קראתי את הספר בגיל צעיר מדי. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה, אבל כשיצא הסרט ב-1988 (ונגיד שראיתי אותו ב-1989), צפיתי בו כבר פוסט-קריאה. באתי מוכנה, מה שאומר שהייתי גג בת תשע אז – בדיוק בגיל של הבת שלי היום. האם יש הבדל בין צריכת התוכן הזה לבינג'ים החוזרים שהיא עושה כבר שנה על כל העונות של מקיף מילאנו? לא בטוח, אבל לזמנו זה הרגיש נכון. "אל עצמי" הוא הספר הכי מצליח של רון־פדר-עמית, וגם זה שהכי סחף אותי כנערה (שלא לומר ילדה) בת תשע. למרות שהוא נטוע עמוק בחברה הישראלית, כזו שלכאורה הייתי צריכה להכיר בעצמי, הוא חשף אותי להרבה מקומות שלא הייתי מודעת אליהם, אז לפחות.

קו העלילה הרומנטי בין ציון לבתיה, שאותה הוא מכיר כשהוא בורח באחד הימים לחוף הים, היה בטח אחד הקווים הרומנטיים הראשונים שנחשפתי אליהם (למרות שעל מי אני עובדת, כבר הייתי צופה ב"שושלת" אז); ובכל זאת – היה בו משהו שהרגיש אמיתי, קרוב, בלתי אמצעי. סיפור אהבה קטן ויפה בין שני ילדים שלא מוצאים את עצמם במקומות שבהם הם אמורים להיות. כמובן שהמשכתי גם לסיקוולים הרבים בסדרה (כי בכל זאת, בגלילה רון־פדר עסקינן), אבל אף אחד מהם לא היה ראשוני, אמיתי ונקי כמו "אל עצמי". אני לא בטוחה שהייתי חושבת ככה אם הייתי חוזרת אליו עכשיו (לרומן הגרפי שיצרה לאחרונה רחלי שלו אני לא מתקרבת מפאת חילול הקודש), אבל מה זה משנה מה אני מרגישה כלפיו היום. מה שחשוב זה מה שחשבתי עליו אז.

"המשחק של אנדר" // לירון רודיק // הספר שלימד אותי על מלחמה יותר מהצבא

את הספר הראשון שלי קראתי בגן הילדים, בגיל 5 – ספר שאני זוכר עד היום על ממלכת הפירות. אחר כך, בגיל 6, כבר עברתי לספרים רציניים יותר כמו "דייוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס, ההיכרות הראשונה שלי עם ספרות יפה. לא ידעתי אז דבר על ספרות מדע בדיוני, ועבורי לפחות – חייזרים ורובוטים היו שייכים לטלוויזיה וקולנוע.

כל זה השתנה כשחבר סיפר לי על "המשחק של אנדר", ואמר לי שזה סיפור על ילד כל כך חכם עד שהוא יודע בדיוק איפה להכות כדי לפגוע ביריב שלו. אז חשבתי שמדובר בסיפור על כוחות על. ביקשתי מאמא שלי לקנות את הספר, וניסיתי לצלול לעולם שיצר אורסון סקוט קארד. אבל לקח לי רגע להבין את הקטע. בעולם של סקוט קארד, ילדים מוצלחים במיוחד נשלחים לפנימייה צבאית – בה נותנים להם להלחם אחד נגד השני בקרבות מסוכנים, על מנת להכין אותם למלחמת קיום עם חייזרים. ובתור ילד, לקח לי זמן להבין את חוקי העולם, שדורשים להפעיל יותר את הדמיון. אז התקדמות הקריאה שלי הייתה די איטית, כי בכל זאת – ילד בן 9.

ככל שהתקדמתי, כך היה לי ברור – למרות שהספר עוסק בילדים, זהו לא ספר לילדים. הילדים בעולם הזה מתבגרים במהירות – הם חכמים, מוכשרים וחלקם גם חסרי רחמים. הם חיים במציאות בה מנטרים אותם מגיל קטן, אז הם מקבלים יעוד בשלב הרבה יותר מדי מוקדם. דוגמה מצוינת לכך היא המאמרים שכותבים אנדר ואחותו תחת שם בדוי לאורך הסיפור. בגיל 9 חשבתי שהמשמעות של להיות אדם מבוגר היא לבזבז מלא כסף וללכת לישון מתי שאני רוצה, אבל פתאום קראתי בספר על ילדים בגילי שנלחמים, ומפרסמים מאמרים עוד בעשור הראשון לחייהם. אני זוכר איך, תוך כדי קריאה, נכנסתי לקרבות בין הילדים, לאבידות בדרך, ופתאום לקראת הסוף, הספר עושה פנייה חדה והופך לספר פילוסופי על תורת הלחימה, על פי אורסון סקוט קארד.

התאהבתי בספר פעמיים ובגילאים שונים. הוא רק מחכה שאפתח אותו שוב ואני חושב שאעשה זאת בקרוב, כי זה הזמן לסיפור כזה, כשאנחנו במלחמה חסרת יעדים שלא מתקדמת לשום מקום – בדיוק מה שאורסון סקוט קארד הזהיר אותנו מפניו

זו היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי בספר הזה – כשאנדר מגלה את האמת על האימונים שלו, על האויבים שלו, על מלחמה ועל שלום. אנדר, שהפך מילד מחונן למצביא הכי חשוב בהיסטוריה האנושית, לימד אותי הרבה יותר מכל ספר אחר, ושלח אותי למסע של הרהורים במדינה שמאז ומתמיד עסקה באויביה יותר מאשר באזרחיה. ילד ישראלי לא יכול לחמוק מהמלחמה, וזאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי את המשמעות שלה, ללא תיווך של משרד החינוך.

הפעם השנייה שהתאהבתי בספר הזה הייתה שנים אחר כך, כשהייתי חייל. הזמן עבר ו"המשחק של אנדר" נעזב עם ספרים אחרים על הספסל השכונתי. באותה תקופה השתתפתי בסדנת תיאטרון לחיילים של בעז דבי וירון אדלשטיין בסמינר הקיבוצים, ובסוף כל סדנה היה על המשתתפים להביא מתנות לחברי הקבוצה. ירון, המנחה של הסדנה, הביא לכל אחד ספר שנבחר במיוחד עבורו עם הקדשה אישית. אני קיבלתי ממנו את "המשחק של אנדר".

אמרתי לו שעבר המון מאז שקראתי את הספר, והוא אמר לי בתגובה שזאת הזדמנות מצוינת לקריאה חוזרת – וכמה שהוא צדק. למרות שאורסון סקוט קארד הוא סופר בעייתי, לאור דעותיו המיושנות נגד הקהילה הלהט"בקית, אך אי אפשר להתעלם מכישרון הכתיבה שלו, במיוחד בספר הזה. חשבתי על קורס המ"כים שעשיתי, חשבתי על כל מה שלימדו אותנו בו על פיקוד והנהגה, ועל כל מה שלא לימדו אותנו – חמלה, לראות גם את האויב שלי כבן אדם, והבנת האויב. לא היה לנו בקורס מ"כים הבנה של מה זה מוות, או מהי מלחמה צודקת, או בכלל – הבנה של מהי מלחמה.

כך התאהבתי בספר פעמיים, ובגילאים שונים. הוא שמור אצלי עכשיו היטב בספריה, ורק מחכה שאני אפתח אותו שוב. ואני חושב שאעשה זאת בקרוב, כי דווקא עכשיו זה הזמן לסיפור כזה, כשאנחנו נמצאים במלחמה חסרת יעדים וחסרת אסטרטגיה שלא מתקדמת לשום מקום – בדיוק הדברים שאורסון סקוט קארד הזהיר אותנו מהם. הוא גם הזהיר מגייז, אבל הוא בן 73. אז לא ידעו מה זה גייז.

"אנקת גבהים" // שרון בן-דוד // רומנטיקה לילדה שבזה לסופים טובים

זה היה מזמן. מאוד מזמן. בין ערימות ספרים ישנים בספריית בית הספר גיליתי את "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה, ומצאתי את עצמי נסחפת בסיפור האהבה המטלטל שבין הית'קליף לקתרין. היתום המאומץ והילדה הרגישה מוצאים שפה משותפת, שאט אט מתפתחת למעין ברית או חיבור קוסמי. עד כאן הכול כשורה, ואביה של קתרין אף מתחיל לחבב את היתום העני ומעדיף אותו על פני בנו הביולוגי, אך כשהאב הולך לעולמו יחסי הכוחות משתנים. האח המריר מתעמר בהית'קליף, משפיל אותו ומתייחס אליו כאל משרת, ובאופן כללי ממאיס עליו את החיים. קתרין מצדה מפנימה את מעמדה כאישה בראשית התקופה וויקטוריאנית. היא מחליטה להינשא לאדגר לינטון האמיד ושוברת את לבו של הית'קליף, שעוזב מבלי לומר שלום.

כעבור שלוש שנים הוא חוזר, נאה ועשיר מתמיד, כביכול התגשמות שאיפותיה של קתרין – אלא שכאן נכנסת לתמונה תאוות נקמה עזה, שמקורה באגו הפגוע של ילד עני ונטול מעמד חברתי. בזה אחר זה הית'קליף פוגע בכל מי שסביבו. הוא חוטף וכולא את בתם של קתרין ואדגר, מעניק לאחיינה של קתרין אותו יחס מבזה ומשפיל שספג בעצמו, ומנצל את בנו שלו כאמצעי להשתלטות על ירושת המשפחה. קתרין מצדה נחלשת פיזית ונפשית. היא נקרעת בין אהבתה להית'קליף לבחירה הרציונלית שעשתה, ולבסוף מתה זמן קצר לאחר לידת בתה.

ביני – אז ילדה בכיתה ה' בתל אביב – לבין קתרין מיורקשייר הפרידו יותר ממאה שנים, אבל לאהבה אין זמנים וגבולות. הבית האפלולי, הגשם והסערה הצטיירו לנגד עיני בבהירות, כשהם מעניקים משנה תוקף למצבן הנפשי של הדמויות – טריק ספרותי משומש, כך למדתי שנים אחר כך בחוג לספרות אנגלית, ובכל זאת יעיל מאוד. פנים הבית קר, פשוט ומוזנח, משדר קיפאון רגשי. אפילו שמו "אנקת גבהים" מייצר תחושת מועקה. הקור והאפלוליות הופכים את האחוזה לישות מוחשית כמעט, מעין דמות פראית ובלתי צפויה שסוחבת אחריה היסטוריה טעונה. נופי אנגליה הקודרים, הגבעות והרוח הסעירו את הדמיון וחידדו את תחושת הזרות והשונות גם בתל אביב.

אהבתי את הדמויות הפגומות, האגואיסטיות והאימפולסיביות, שמסכינות עם הנסיבות אך אינן מקבלות אותן, אנושיות כל כך בשברון הלב שלהן. קתרין והית'קליף אינם נסיך ונסיכה מהאגדות, אלא אנשים שנסיבות החיים הפגישו אותם. הבחירות שהם עושים מובילות לתוצאה טראגית, שדיברה אל לבה של הילדה שבזה לסופים טובים. בהמשך, החיבה לקדרות גותית הלכה והתעצמה לכדי אהבה לז'אנר ולגיבורים השבורים שלו – דוקטור פרנקנשטיין והמפלץ, ג'יין אייר היתומה ודרקולה, קורבנות של ניכור, בדידות ושדים פנימיים.

בראייה לאחור, אנקת גבהים היה עבורי הרבה יותר מספר קריאה. עד היום הוא זכור לי כמפגש בוסרי ומסקרן עם עלילה שאינה מנסה לרצות. בסוף יש אמנם איזשהו קלוז'ר, אבל הוא רחוק ממחוזות ה-and they lived happily ever after. העובדה שללב אין היגיון, ושעצב מטלטל הוא חלק בלתי נפרד מהמשוואה, סדקה משהו בתמונה הרומנטית שילדים נוטים לצייר לעצמם. בשנות המעבר בין ילדות לבגרות קשה לתפוס שאהבה יכולה להיות כואבת ומסובכת ועדיין אמיתית. אחר כך לומדים.

"ספר הדקדוק הפנימי" // יעל שטוקמן // רק בגיל המתאים הבנתי איך לאהוב ספר

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לקרוא. כלומר, נראה לי שחשבתי שאני אוהבת. בשנות בית הספר היסודי, קריאה הייתה אצלי יותר בגדר אקט תחרותי מאשר מתוך אהבה אמיתית, ואני ניצחתי את מיכל פ. בתחרות של מי קראה יותר ספרים בחופש הגדול, עם שמונה ספרים – והפרחים לגלילה רון-פדר וסדרת "מנהרת הזמן" האלמותית, והקלה לקריאה. אז תמיד קראתי, והרבה. אבל האם הבנתי מה שאני קוראת? האם צללתי לעולמות אחרים, ודמיינתי מחוזות רחוקים, או שהדגש בקריאה היה ההספק? בדיעבד, נראה לי שהכל השתנה רק כשפגשתי אי שם בכיתה י"א ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן.

אמא שלי ואחותי קראו אותו כמה שנים קודם לכן, ואני זוכרת שהתמוגגו, החליפו רשמים וחוויות. רציתי גם, אבל אמא אמרה שהוא "עוד לא בשבילי", וכך מבלי יודעין, הציתה שוב את יצר הקריאה התחרותי שלי. כמה שנים אחר כך, בעודי בת 16, כבר החלטתי על דעת עצמי שהוא "בשבילי". ואכן, אחרי כמה עמודים בלבד, הבנתי – קודם כל שהפעם אמא שלי צדקה, ומדובר ברומן התבגרות מכונן שיש לקרוא במינימום בגיל ההתבגרות, ורק אחר כך הבנתי מהי באמת אהבת הקריאה, שלא מתוך יצר תחרותי או זיקה לכל גורם חיצוני שהוא. אהבת קריאה מתוך התמסרות מעמיקה לעולם הבדיוני של הספר, ולו בלבד.

ברומן המופתי הזה, גרוסמן גולל את סיפורו של הנער אהרון שגדל בשכונת בית הכרם בירושלים, ממש כמוני. מכירים את זה שאתם רואים סדרה או סרט, ופתאום מזכירים אלמנטים שקשורים לישראל או ליהודות, ואתם מוצאים את עצמם מחייכים בלב על אף כל הציניות? ככה הרגשתי בדיוק. נוף ילדותי נפרש בין דפי הספר, השכונה המוריקה על הבתים הנמוכים ואדומי הגגות, הרחובות, הסמטאות והמונמונטים השכונתיים – כולם היו שם. גרוסמן אמנם תיאר את השכונה בשנות השישים, אבל זיהיתי את הנופים שמובאים בספר גם בחלוף המילניום.

שלא לדבר על דמותו של אהרון עצמו, אותה תווה גרוסמן במלאכת מחשבת שרק הוא יודע. אהרון לא הוסיף לגבוה כשאר בני כיתתו, ונותר נמוך ולא מפותח מבחינה פיזית למורת רוחה של אמו וסביבתו, שקידשה גבריות, צבריות וכוח. והוא אמנם לא גדל מבחינה פיזית – אולי כי לא רצה לציית לקודים של עולם המבוגרים, ואולי כי זה לא הזמין אותו או קיבל אותו אליו בזרועות פתוחות – אך הוא בהחלט גדל והתפתח מבחינה נפשית ופנימית, וכדי להסתדר בחברה שדחתה אותו במידה מסוימת, ניסח לעצמו קודים וצפנים שמתקבצים לכדי דקדוק פנימי, סדור ובעל היגיון.

בקודים הללו הוא השולט, בעל הכוח והוא האדון שמחליט איך וכיצד. הגדולה המשמעותית ביותר ברומן הזה, לטעמי, היא שספר הדקדוק המדובר לא נותר רק נחלתו של אהרון עצמו, אלא הצליח לגעת בכל מי שהרגיש לרגעים זר, אחר או כמי שלא הצליח – אם מבחירה, ואם מכורח הנסיבות – להיכנע לתכתיבים המקובעים של החברה הישראלית. מאז, אגב, אני מנסה לא להיכנע לתחרויות – קריאה או אחרות.

"ההולנדי של עכו" // אבישי סלע // הספר שגרם לי להבין שכדורגל זה החיים

מבין כל האהבות הגדולות של חיי, אין אחת מוזרה יותר מאשר כדורגל. שום דבר בהיסטוריה שלי, או במעמד החברתי שלי, לא היה אמור להוביל אותי לשם. הייתי ילד שחלם לכתוב, אולי להיות "מנחה בטלוויזיה", ובכל מקרה התעניין בהרבה תחומים – רק לא במשחק היפה. בילדות שלי הכדורגל היה שייך לחזקים של הכיתה. בשיעורי ספורט, כשכולם שיחקו, אני הייתי זה שיושב בצד.

אבל אז בא הקראש הבלתי צפוי ששינה את חיי, והאסימון שגרם להתאהבות הזאת להתפתח הוא ההבנה שכדורגל יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות ספורט לחזקים, אבל הוא גם יכול גם לשאת עליו מטענים – תרבותיים, חברתיים, פוליטיים – והוא משל נהדר על החיים, על הצלחה וכישלון, על אמונה. המשחק הלכאורה פשוט הזה, שמלגלגיו אוהבים לדבר על "11 החוליגנים", הוא בסוף החיים עצמם.

וכזה בדיוק "ההולנדי של עכו" – ספר על כדורגל, אבל גם על כל מה שמסביב לו. הספר, שיצא בשנת 2004 בהוצאת "גלורי", הוא אוסף של סיפורים קצרים על המשחק היפה שערך אחד מגיבורי הילדות שלי, אדם בשם אבי מלר, שהיה הסמל למהפך הזה (ולימים, גם זכיתי לעבוד איתו ומולו). מלר הופיע על המסך בילדותי, ומשך אותי אל הכדורגל הטוב והטהור – תכלס, זה של ליגת האלופות.

ובספר קובצו יחדיו כמה מהיוצרים הכי גדולים שאני מכיר – ארי פולמן, אבידע לבני, אורי אורבך ז"ל, שרה אנג'ל, רן שריג, רוני סומק, אבי שילון. לא כולם היו מזוהים עם המשחק בילדות שלי, אבל כולם ידעו לספר עליו מזוויות שונות. וזה העיקר שם; הכדורגל מופיע בכל הסיפורים, אבל העיקר שם הוא על הקשר בינו לבין החיים. קשר, שהפך בהמשך חיי, לבל יינתק.

אני זוכר את עצמי בשנות ההתפתחות של אהבת הכדורגל שלי מתאהב בטקסטים. עובר בדמיון בין עולמות – מארגנטינה של "מונומנטל" לפולין של "הפועל בירקנאו", מחיפה האייטיזית של "לג'רבי חוקים משלו" ועד המשחק ההוא ברמת גן ב"טעות של שוער". בכל אחד מהסיפורים האלה היה לב, ובעיקר, היה את המשחק ברקע. המשחק שכולו רגש, משחק החיים.

והיופי ב"הולנדי של עכו", כמו ב"טד לאסו", הוא שהוא רב שכבתי – הוא יהיה מעולה לאנשים שהכדורגל שזורם בדמם, אבל הוא ירגש גם את מי שלא. גם מי שסתם יחפש למצוא את הסיפור על אהבה נכזבת, על ההחמצות של החיים, על הילדות שהלכה לאיבוד, על שחיתות – הכל נמצא שם. בין הדפים. דרך "ההולנדי של עכו", אתה מבין שההפרדה הזאת שעשינו – בין הכדורגל לבין החיים, היא מלאכותית. כדורג בסוף הוא החיים עצמם – ולתוכו אפשר לנקז את כל חוויות החיים וקשת הרגשות האפשריים. ולכן הוא כל כך מומלץ ורלוונטי גם 21 שנים אחרי שיצא לאוויר העולם.

• שבוע הספר
• ❤ תרבות
• ספרות
• ספרות ישראלית
• ספרים