קוואמי הזהיר אותנו עוד ב-2010. בימים בהם הדאגה העיקרית שלנו עוד היתה גלעד שליט, האלבום הנבואי "זרים במאה ה-21" הכיל כמה שירי מחאה שניסו להזהיר אותנו משלטון נתניהו-משיחיסטים והעתיד לבוא, אבל לא מספיק אנשים הקשיבו. בשיר "מכשפות", אולי הנוקב מבין שירי האלבום, כתב הראפר על היום בו ישראל תחצה את הקו למקארתיזם. "תתנו לזה יד?", שאל אז. "תישארו אדישים?". שאלה טובה. שמישהו ישאל את נגה ארז. או יותר טוב, שמישהו ישאל את עדן בן זקן.

>>תל אביב-יפו-שדרות: כנראה שזה הג'אם סשן הכי טוב בעיר

להגיד שיש בחברה הישראלית מקארתיזם כרגע תהיה הגזמה קצת דמגוגית (אלא אם מדברים על החברה הערבית, אבל אתם עוד לא מוכנים לשיחה זאת). אבל זה לגמרי הוגן להגיד שמזה רב מתקיים ציד מכשפות תרבותי בישראל. לפעמים הוא ממוסד (סדרת קמפייני ה"שתולים" של אם תרצו), לפעמים הוא תקשורתי (אם תרצו להחשיב את ישראל בידור לכלי תקשורת), אבל הוא כמעט תמיד זהה – איש/ת תרבות מסומן בשל אמירה שההמון הזועם הוזעם ממנה, ומרגע זה יש אויב ציבור חדש. וכיום הקורבן התורן היא נגה ארז. היא לא הראשונה, ואם נמשיך לתת לזה לקרות, היא בוודאי לא תהיה האחרונה.

למי שפספס כי למי יש כח/חשק לחדשות, נאמ;לק: עדן בן זקן הכריזה על הופעת אצטדיון שהתתקיים מחר בטדי, ויחד עם האורחת המיוחדת נגה ארז, איתה הקליטה דואט לאחרונה. סרטון פרומו קטן ומתוק שמציג את הצמד המפתיע יורק מסטיקים גרר גל טוקבקים אינסטגרמיים שתקפו את בן זקן על האירוח של ארז. למה? כי לפני כשלוש שנים התראיינה ארז למגזין בריטי, ואמרה שהיא "מאמינה שה-BDS עשה עבודה חשובה בלהטיל זרקור על הסיטואציה, אבל אני מקווה שכל המאמץ, הזמן והכסף שהם השקיעו בזה – יושקעו בשיח ובחיבור". המסיתים מהימין רכבו על הציטוט הזה, שממש אין שום טעם להסביר אותו, אבל ארז בכל זאת ניסתה בפוסט התנצלותי. זה לא שינה כלום, כי עבור מי שרוצה להבין את זה כתמיכה בתנועת החרם, המציאות פשוט לא משנה. הזעם הקדוש חשוב יותר.

קשה לי להאמין שמישהו מופתע מכך שבן זקן התקפלה, עכשיו כאשר זעם הטוקבקיסטים עלה. בכל זאת, הופעה באצטדיון טדי, אפשר להסיק מי הוא קהל היעד, ואין דרך לדעת אם ועד כמה איומי ביטול הכרטיסים התממשו ופגעו בהפקה כלכלית. אבל ההתקפלות המהירה הזו, הפחדנית והצפויה, היא לא רק אקט לא קולגיאלי בעליל, אלא גם הוכחה לכך שציד המכשפות עובד. רק זמן יגיד אם הדואט שהוקלט כבר אי פעם יצא, ואם בן זקן תבחר באמירה ערכית מאוחרת מדי, אבל עצם ביטול האירוח מסמן שאותה מגמה שקוואמי סימן אי אז לפני 14 שנים כבר התפתחה למציאות. ובקצב הזה, היא רק תמשיך להתרחב.

כי אם זה יכול לקרות לנגה ארז זה יכול לקרות לכולם. מוזיקאית מוכשרת ברמות שאמנם פרצה כמוזיקאית אינדי בואכה פלורנטין ("סמולנית!!"), אבל גם נשאה בגאון את הישראליות שלה בכל רחבי העולם ("גאווה ישראלית!!"). למעשה, היא עדיין עושה זאת, ועל אחת כמה וכמה מאז השבעה באוקטובר. ספק אם הטוקבקיסטים של בן זקן האזינו לשירה אחרון של נגה ארז עם רוסו, "PC People". כי כנראה שרובם היו מתענגים על המשפט "I'm pissing on your PC, Cancel me or diss me, PC people piss me off". אולי מישהו צריך לתרגם אותו לעברית, אבל זה לא יהיה אני.

ספק אם גם הם – או עדן בן זקן לצורך העניין – שמעו את האזהרה ההיא של קוואמי. "מכשפות" לא נוגן באצטדיון טדי, וגם לא קיבל את החיבוק הגלגלצי של "Views". וגם אם היה, הציבור הישראלי לא היה מוכן לשמוע את המסר שלו. "אנשים כמוני עוד ילכו על שיר כזה לכלא", הוא כתב כנבואה שעוד לא הוגשמה, אבל לגמרי תוגשם אם אמנים אחרים, כאלו שעוד לא נפגעו מזעם ההמון נושא הלפידים, ימשיכו לשתוק ולשתף פעולה בשל פחד. "בדרך יכנסו לשם עוד מתונים מאלה", הוא המשיך. "כותבי שירים, זמרים, תסריטים/ שחקנים, קומיקאים – כולם יחטפו/ כולם ירדפו". היי נגה, נראה לנו שמצאנו מה באמת באמת קורה בקצה הדרך.

• ❤ תרבות
• נגה ארז
• עדן בן זקן
• מוזיקאים
• מוזיקה ישראלית
• טור דעה

מ"שימי לי עוד רום" של התקווה 6 ועד "ג'ין, טוניק ומועבט" של עדן בן זקן, הפופ הישראלי אוהב את האלכוהול שלו – וכדי לענות על השאלה "למה?" צריך להתחיל בכסף, שזולג לתעשיית הפופ הישראלית קודם כל דרך תעשיית החתונות והאירועים. ישראלים נחשפים בהרבה מקרים למוזיקה דרך רחבות הריקודים של אולמי האירועים, ואמנים רבים מרוויחים את עיקר לחמם דרך הופעות בחתונות ואירועים. דרך יעילה ביותר ליצור חיבור בין המאזין לשיר הוא פשוט לשיר על מה שהוא עושה באותו הרגע, וזה ככל הנראה לשתות. אין כמו להביא עוד צ'ייסר מהבר בזמן שסטטיק ובן אל שרים ברקע "תגיד לברמן שאם הוא נותן כבוד, אז שימלא לי עוד" ("כוסות ריקות").

אמניות ואמני הפופ הישראלים שואפים בדרך כלל להיות קראוד-פליזרים, ולכן נמנעים לרוב מטקסטים עמוקים ואישיים מדי, טקסטים פרובוקטיביים מדי או טקסטים עם אמירה נוקבת. במצב כזה אנחנו נותרים כמעט אך ורק עם טקסטים על בחורים/בחורות, מסיבות, וכמובן – אלכוהול. נכון, זו הייתה גם הנורמה בפופ האמריקאי בתחילת בעשור הקודם, אבל זו כבר הספיקה להשתנות בזכות אמניות כמו ליידי גאגא, ביונסה, טיילור סוויפט ואריאנה גרנדה שהחלו לנרמל טקסטים אישיים יותר.

אז איך אפשר לגוון את מערך הנושאים הדי מצומצם הזה? קודם כל, עם סוגי אלכוהול: יין מוזכר בעיקר בשירי אהבה כסמל לרומנטיקה ולרוב בשירים שאינם בהכרח מסיבתיים. להקת הפסגות שרו למשל "בואי ונרים עוד כוס של יין ונשתה לחיים בואי ונאהב עד השמיים" ("שירי לי גיטרה") בדומה למשה פרץ ששר "אז תרימי עוד כוס של יין, כי אני שוב נרגש" ("כוס של יין"). השירים שנועדו לרחבות, לעומת זאת, פונים למחוזות של אחוזים אלכוהוליים גבוהים יותר, אבל גם תחת המטרייה הזאת קיימת משמעות לבחירת הסוג. ככה למשל, דודו פארוק בחר לשיר על "ערק ערק ערק" ("דוד המלך") כדי להדגיש את הפרסונה הישראלית-עממית שלו בעוד שהתקווה 6 שרו על רום כדי להעביר דווקא את החווייה הג'מייקנית המלאה. חובבי ציון הזמינו את המשקה הלאומי "וודקה רד בול עם לימון" ("רוצה בנות") על מנת לפנות להמונים, בעוד עדן בן זקן העדיפה דווקא ג׳ין וטוניק ב"מועבט" כדי להפגין קלאס. שחר סאול לא הסתפק רק בלהזכיר וודקה אלא דאג גם לנקוב בשם המותג "בלוגה", כדי לתת תחושה מעט יוקרתית ואקסקלוסיבית יותר. אגב, מעניין לראות כי דווקא הבירה, שהיא אחד המשקאות האלכוהוליים הפופולריים ביותר בקרב הישראלים, מוזכרת מעט מאוד בשירי פופ ישראלים.

אז הפופ הישראלי מושפע מתרבות השתייה הישראלית אך הוא גם משפיע עליה בחזרה: כמות החיפושים בגוגל עבור המושג "ג'ין" עלתה באופן דרסטי מאז יציאת השיר מועבט של עדן בן זקן. בין אם זו עצלנות יצירתית, אינטרסים כלכליים או מהלך מחושב היטב – האלכוהול הוא חלק בלתי נפרד מהפופ הישראלי, והקשר הזה לא הולך להסתיים בקרוב.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• פופ ישראלי
• עדן בן זקן
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 937 // עכשיו ההאנגאובר
• אלכוהול

יום האישה (שוב) הגיע, ואני תוהה מה אני בדיוק אמורה לעשות עם הדבר הזה. זו תחושה שמרגישה קצת כמו שאת חוגגת יום הולדת, וסבתא שואלת איך את מרגישה עכשיו כשאת גדולה יותר – איך את מרגישה כאישה ביום האישה? לא יודעת. לא חושבת על זה. איך אני מרגישה כאישה בעולם הזה בכללי? זו כבר שאלה אמיתית.

השנה יותר מתמיד, כנראה קצת כמו כולם, אני חשה בהרבה עייפות ועצב. מצב כללי של מלנכוליה, חוסר תקווה וחרדה. יש לי חלומות מוזרים על רעידות אדמה ואתמול אחרי העבודה נאלצתי להפריד קטטה בין שני גברים שהמתינו לאוטובוס. היום בבוקר האוטובוס שלי התנגש באחר. איפשהו בין דאגה לסובבים והסובבות אותי, הניסיון לגמור את החודש, הפיגועים הבלתי פוסקים וקריסתה של הדמוקרטיה לתוך עצמה – אני מרגישה, האמת, מתוסכלת. וחסרת סבלנות.

נוסף על כל אלו, אני גם אישה, כך יצא. או לפחות, כך נתפסת ככה על ידי הסביבה שלי. ולכן אני גם דואגת מעוד כמה דברים: צריכה לוודא שלא יעקבו אחרי למעלית, להילחם על המקום שלי בשוק העבודה ועל תלוש שכר מכבד, מצופה ממני להוות מודל סמי-אימהי בקהילות שאני נמצאת בהן כי כך יצא, לקבוע מה אני מביאה לארוחת שישי, ולדעת מה אני לובשת לאן. וגם זה לא תמיד משפר את המצב.

משהו קצת השתנה בי כשהכרתי את המושג Burnout. ההבנה שחוסר הסבלנות שלי הוא לא רק באשמתי, שמשהו שוחק אותי מאד מבפנים ומבחוץ ואני לא היחידה שמרגישה אותו – עזרה. לא הייתי אומרת שעכשיו אני חלק מקהילת ברנאאוטס, ואנחנו נפגשות בימי שלישי במקלט שכונתי להתעדכן במצב התשישות שלנו, אבל כן. שמחתי לגלות שהדפקה היא לא רק בי. שהדפקה היא תופעה גלובלית ויש לה שם ומחקרים.

"ברנאאוט" הוא מונח פסיכולוגי שמתאר שחיקה. וכן, מסתבר שיש בו משתנים מגדריים מהותיים. כבר 20 שנה שחוקרים סביב העולם בוחנים את האפשרות שנשים סובלות מהשחיקה המתוארת יותר מגברים, ועולה שהשחיקה הזו אכן מתבטאת באופנים שונים בהקשרים מגדריים. ואין פה שום תחרות של מי מסכן יותר, אלא פשוט הבנה שעל נשים נופלות צרות העולם, ומצופה מהן להעמיד פנים שהכל צ'יל, שזה בסדר. למה את לא מחייכת? נשים עובדות, ומצביעות, ומנהלות, ועדיין נושאות על גבן את מירב העבודות השקופות והביתיות, עבודות רפטטיביות עליהן הן לא מקבלות שכר או הכרה – למרות שמדובר בעבודה לכל דבר.

המציאות היא שמודל הסופרוומן שעושה הכל ומנהלת קריירה ענפה ושומרת על הגזרה ומבשלת מדהים הוא פשוט לא ריאלי. לפחות לא אם את בת אדם אנושית, אמיתית, ולא מגה סלב עם צבא בייביסיטריות. בטח שלא היום כשנשים עובדות למחייתן. והאמת שאפילו סלבס החלו להתייאש ממנו ופנו לאסטרטגיה אחרת של נשיות. אבל יש גם חלק משמח: האישה החדשה, הברנאאוט, זו שלא מנסה להיות סופרוומן – היא התקווה לעתיד הוגן וצודק יותר, וחשוב מכך – תקווה לחיים טובים ומאושרים יותר עבור נשים

אנחנו רואות יותר ויותר נשים מתייחסות אל עצמן כבנות אדם לפני הכל. למשל, זמרות ענק כגון ריהאנה, שלוקחות הפסקה מהקריירה הענפה שלהן כדיי להיות עם משפחתן, ואז חוזרות בענק במופע בתנאים שלהן. ריהאנה החלה בטייק חתרני על נשיות עוד הרבה לפני המופע האחרון בסופרבול, כשהלכה בגאווה עם בטן הריונית ועם אותם הבגדים שהייתה לובשת בעבר, ברמת הסטייל וברמת החשיפה. היא לא התחילה פתאום להתלבש "כמו אמא". וזה מאפיין חשוב של האישה החדשה – היא מטשטשת את מודל המדונה-זונה, ומאתגרת אותו. היא מאפשרת דואליות וגמישות במי שאת בעולם. רוצה להיות גם וגם? תהיי גם וגם. העולם והתגובות? שיהיה להם בהצלחה.

ובתאם, עדן בן זקן התחפשה השנה לריהאנה בסופרבול. בבטן הריונית אמיתית, היא הציגה את הלוק עם רקדנים ורקדניות ואפילו חשפה את מאחורי הקלעים בחשבונות שלה ברשתות. בן זקן היא דוגמה מעולה לאישה החדשה גם כן – לעוד מודל אפשרי שמציג לנגד עינינו את האפשרות הזו שעומדת בפני נשים. זו חלק מדרך חיים של עדן בן זקן, בדומה לריהאנה. ביוני 2022, למשל, היא העלתה תמונה עם בנה הבכור מישל, בעודה לובשת ביקיני. תגובות שמרניות ומקטינות לא איחרו להגיע – עדן מחקה את התמונה, ולאחר מכן החזירה אותה וכתבה: "אנחנו ב-2022 וכל אישה שתעשה את מה שטוב לה ואיך שהיא מרגישה". זה כן מדהים מה יכולה לעורר תמונה בביקיני כשאת אישה מוכרת בתעשייה בישראל של 2022. אבל היי, מה לגבי נשים "רגילות" מהיום-יום?

לרוב אפשר להבין את כוחן של מהפכות רק אחריהן. וכרגע, עושה רושם שאנחנו בעיצומו של הגל. תנועות שונות, מיקרו-משפיעניות, ועידן הטיקטוק מצביעים על השינוי התודעתי שקשור בתפיסה שלנו את הנשיות והמשמעויות שנגזרות ממנה. ההבנה שמגדר הוא מבנה חברתי, החשיפה היום יומית ברשתות שחושפת גם מה שנחשב "פחות" ולא רק חופשות בהוואי, סוגיית האינקלוסיביות שמעסיקה היום גם את התאגידים הגדולים בעולם, הלגיטימציה של מוצרי וסת שונים ואפילו מוצרי מין שעולה – כל אלו קשורים באפשרויות שנפתחות בפני העולם ובפני האישה החדשה. יום האישה או לא – פשוט תעשו מה שמתאים לכן. תאפשרו לעצמכן אוויר עד כמה שניתן, תזכרו שאפשר להיות אמהות בחולצות בטן, ושלהגיד "לא" זו אופציה. אז "יום האישה" שמח לכולן, והלוואי ונהיה שמחות תמיד.

• יום האישה
• טור דעה
• פמיניזם
• ריהאנה
• עדן בן זקן

אנחנו ילדי התקופה, והתקופה היא מטומטמת. עליית הרשתות החברתיות וירידת מעמד המתווכים השונים הובילו אותנו לעולם שבו כל הסיפורים הם כמעט שווי ערך. הפיד שלנו בטוויטר, המשא ומתן של המעצמות מול איראן וסרטוני הכלה ועומר אדם מקבלים את אותו המקום בדיוק. הטראש מתערבב עם החדשות והחדשות הופכות טראשיות מתמיד – ואלו הם עשרת הסיפורים המטומטמים ביותר שסוקרו השנה.

10. אמיר חצרוני והכיסא הריק

הכל התחיל באשדוד. ליתר דיוק, בשידור חי של ערוץ "אונליין TV" מ"טוסט גן העיר" באשדוד, ב-2 במאי 2022. ליד שולחן מאולתר, ישבו שלושה אנשים – חן עשור, עיתונאית רשת חדשה, קובי "KS" סוויסה שמוכר בתור יבואן של מכונות גילוח לאיזורים רגישים בגוף, ופרופסור אמיר חצרוני – אולי גדול הפרובוקטורים של השנים האחרונות. השלושה ניהלו שיחה קצרה על… משהו, וזה נגמר בכך שחצרוני חטף כיסא בראשו – אירוע כואב, שהוביל לסאגה תקשורתית מטורפת. זה נגמר במעצר של קטין בן 16 בחשד שזרק את הכיסא, בהפיכתה של התמונה של חצרוני מחובק עם סוויסה למם אינטרנטי שהיה אהוב לשבועיים בדיוק, ואפילו בשיר משותף של סוויסה וחצרוני. כמה מטומטם? מאוד מטומטם.

9. רשות המיסים ואדיר מילר

אדיר מילר הוא אחד הקומיקאים המובילים בישראל, אבל איכשהו הסיפור הזה יצא מצחיק אפילו יותר ממנו: ב-21 בפברואר, 2022 התפרסמה בתקשורת ידיעה לפיה מילר יצטרך להחזיר סכום של 368 אלף שקלים שקיבל כמענק, בגלל ההופעות שבוטלו בתקופת הקורונה. הטענה היתה שהמענק לא היה על אובדן הכנסות, אלא על הוצאות. ידיעה שהוציאה את מילר בצורה מאוד לא טובה, והקומיקאי נאלץ להגיב (!) לרשות המיסים ולהסביר את המצב לאשורו. כמה מטומטם? בואו נגיד שעדיף שהוא היה מסביר את הפרסומת שלו למכבי.

https://youtube.com/watch?v=tA5A5qlNE88

8. איתמר גרוטו ו"האפון"

"הזמר במסכה" היא אחד הפורמטים החמודים שעלו בשנים האחרונות בטלוויזיה. תכנית פופית חמודה עם ארט מגניב, בכיכובם של שופטים כמו אופירה אסייג, צדי צרפתי וסטטיק ובן אל (לפני הפיצול). כמו בכל העיבודים של התוכנית בעולם, האורחים שהשתתפו בה היו לרוב סלבריטאים לשעבר – זמרים נשכחים, ספורטאים שגמרו קריירה, שמות נחמדים של אנשים לא יותר מדי חשובים. ולכן, ב-26 באוקטובר 2021 רבה היתה התדהמה כש"האפון" התגלה כלא אחר מאשר פרופסור איתמר גרוטו, מי שהיה המשנה למנכ"ל משרד הבריאות ואחת הדמויות המזוהות עם המאבק בנגיף הקורונה. גם עידית מטות, שהשתתפה בעונה האחרונה של "רוקדים עם כוכבים", לא טמנה ידה בצלחת, אבל גרוטו הוא אולי הסמל המושלם לטשטוש שבין החדשות לבידור. מטומטם? מאוד מטומטם.

7. מיכל אנסקי, יעל בר זוהר והנידה

גם כאן, הסיפור מתחיל ברשתות החברתיות – ואולי גם נגמר שם. שורה של נשים מפורסמות – מי יותר ומי פחות – פצחו לפתע בקמפיין ספונטני-לכאורה, שבו הסבירו על חשיבות הנידה: הימנעות מיחסי מין במשך חודש, ובכלל שמירה על צניעות. אז איפה הקאץ'? הנה הקאץ': ב-4 ביולי 2022 נחשף בתכניתו של גיא פינס כי המפורסמות קיבלו כסף ממיזם בשם "שעשני אישה" על מנת לפרסם את הפוסטים – סכומים שנעים בין 20 ל-40 אלף שקל. אחר כך הגיעה ההתקפלות, מיכל אנסקי הסירה את הפוסטים ואפילו התנצלה, אבל בסופו של דבר זו היתה עוד סאגה מטומטמת לחלוטין – כולל השילוש הקדוש, כסף, מפורסמים ורשתות חברתיות. ברוך שלא עשני מטומטם.

6. דני רופ והחגורה

דני רופ מופיע בחיינו כבר לא מעט שנים – מהימים שבהם פרץ כחזאי של המדינה בערוץ 1, דרך מעבר מתוקשר לערוץ 2 (ואחר כך גם לערוץ 10), ובאמצע שלל תכניות שהגיש מסוגים שונים לאורך שלושת העשורים האחרונים. אבל רגע אחד הכניס אותו שוב לתודעה – זה קרה ב-3 בנובמבר 2021, כשהגיש את תכנית הבוקר של "רשת" יחד עם רותם ישראל. במהלך אחד האייטמים, שעסק בקעקועים, רופ ניסה לספר בדיחה שבה נגע באבזם החגורה שלו, כדי כביכול לחשוף היכן יש לו קעקוע. רמיזה מינית בשמונה בבוקר בטלוויזיה, מה כבר יכול להשתבש? ובכן, הכל – רופ הושעה משידורים ישירים, חטף אש ברשתות ובגדול נעלם מהרדאר – בעצם, מכ"ם הגשם – מאז (וכבר כמעט שנה עברה). אז מה יותר מטומטם – המעשה או התגובות? לשיקולכם.

5. עדן בן זקן והביקיני

21 ביוני, 2022. אם תרצו, זו היתה הסנונית שמבשרת את בוא הקיץ – עונה שבה החום עולה, והאיי.קיו נופל מתחת לרצפה. הכל התחיל מזה שהזמרת עדן בן זקן פרסמה תמונה באינסטגרם בה היא מחזיקה את בנה התינוק כשהיא לבושה בביקיני. לכאורה תמים, בפועל? מהומת אלוהים. מאות תגובות הושלכו לעברה, חלקן אלימות ממש, בטענה ש"היא לא מכבדת את עצמה". בלחץ התגובות, בן זקן אפילו מחקה את הפוסט הממש תמים הזה. חושבים שזה נגמר שם? תחשבו שוב, כי בחלק השני של המהומה הגיעה תגובת הנגד – "קמפיין הביקיני", שנגמר בהופעה מתוקשרת של פאולה רוזנברג בתכנית הבוקר "פאולה וליאון", במה שכונה "מצעד התעוזה". איך שלא תהפכו את זה, מאיזו זווית של הביקיני שלא תסתכלו, מטומטם אחושילינג.

4. אתי כרייף ואלוהי המוסר

לא, זו לא שם של להקת מטאל שעלתה בערב רוק חובבים בקיבוץ הקרוב לביתכם. זה התחיל ב-27 בינואר, 2022, כאשר כרייף התראיינה לעמרי אסנהיים (הנפלא) ב"עובדה", ובו סיפרה על חלקה בפרשת "מין תמורת מינוי" – הפרשה במסגרתה, על פי החשד, אפי נווה שהיה ראש לשכת עורכי הדין מינה אותה לשופטת תמורת טובות הנאה מיניות שהגיעו מנגד. הראיון של כרייף, ממנו יצא בעיקר המשפט "מי אתם, אלוהי המוסר", הפך אותה לגיבורה לרגע – כוכבת פאנלים בכל מקום אפשרי ואפילו מועמדת לרשימת הליכוד (בסוף האופציה הזו ירדה מן הפרק). איך בסינק אחד הופכים מחשודה בפלילים למי שיכולה להיות מחוקקת? את התשובות אפשר למצוא במדינה המטומטמת והנפלאה שלנו.

3. עומר אדם וההופעה הקצרה

עומר אדם הוא, לכל הדעות, ה-כוכב של התקופה. הזמר, שמסוגל להפיל כל אתר הזמנות כרטיסים במחי יד, חטף לא מעט אש בגלל אירוע ביזארי לחלוטין: אדם הופיע בפארק הירקון ב-15 ביולי, 2022, ואחרי שהקהל שילם מאות שקלים כדי להיכנס, הוא החליט שנמאס לו וירד אחרי שעה בלבד מהבמה. סאגה מטורללת לגמרי שנגמרה בתגובות זועמות, ובשתי הופעות "פיצוי" שהעניק לקהל שבהן הצליח להשלים את החסר. זו לא תהיה ההופעה האחרונה של אדם במצעד הזה. למעשה…

2. הכלה, המחשוף והזמר הנבוך

הפעם עומר אדם יהיה בתפקיד סביל לגמרי – כי אם תרצו עוד המחשה לעולם המטומטם שלנו, הנה היא. זה הסיפור של מורן בן אסולין, שחגגה את יום חתונתה בצורה קצת… לא שגרתית. בן אסולין שתתה כוסית אחת או שתיים (האימה! האימה!) ועלתה לבמה כשהיא רוקדת ומאושרת יחד עם אדם, תוך כדי צעקות משונות לעבר הקהל. בקיצור, לא החתונה הכי מוגזמת שראיתי בחיי. איפה הקאץ'? תכירו את הרשתות החברתיות, שמיד לקחו את האירוע והצליחו לסובב אפילו אותו דרך הפריזמה המנג'סת ביותר, "כן ביבי לא ביבי". בבת אחת, בן אסולין הפכה לסמל של מצביעי הליכוד, הצ'חצ'חים, הביביסטים, הצ'אחלות – תקראו לזה איך שתרצו – וכל זה, כשלצידה עומר אדם שהופיע בחתונה והיה די נבוך מכל הסיטואציה. מטומטם? אולי פחות מטומטם ויותר מייאש.

1. הדר מוכתר וה…. הדר מוכתר

כי אם רציתם את הסמל השנתי לרמת השיח בישראל – תכירו את הדר מוכתר. צעירה בת 20, כוכבת טיקטוק שהפכה לסמל מטעם עצמה למאבק ביוקר המחייה. עד כאן הכל בסדר גמור: לא מעט אנשים מסתובבים עם תחושה שאכפת להם. אבל כאן הגיע הרגע שבו מוכתר החליטה לקחת צעד קדימה וממש לרוץ לכנסת (למרות שהיא בת 20 ולא יכולה, חוקית, להיבחר לכנסת), להמשיך את ההפגנה בדרכים אחרות (גם אם אין לה ממש תשובות מה עושים ובטח לא איך עושים את זה מהכנסת), ובעיקר לשדר תחושה ברורה של פופוליזם כל כך נטול עומק שהוא מרגיש כמעט כמו סאטירה. פעם, הדר מוכתר היתה מתחבאת בעומק הלופ של תשדירי הבחירות, איפשהו בין עזרא טיסונה לרב יוסף בא-גד. היום היא כוכבת תקשורת. כי הכל מטומטם.

• ❤ תל אביב
• טלוויזיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 913 // הכל מטומטם
• חדשות
• אקטואליה
• עומר אדם
• עדן בן זקן
• מיכל אנסקי
• הזמר במסכה

כבר יומיים הרשת גועשת ורועשת בגלל שעדן בן זקן החליטה להעלות תמונה שלה עם בנה כשהיא, רחמנא ליצלן, בביקיני. למי שלא נמצא.ת ברשתות החברתיות, אחרי העלאת התמונה עדן ספגה מאות ואלפי גידופים ברשת, בעיקר מגברים שמטיחים בה כי לא ראוי לאמא לילדים להצטלם ולהסתובב ככה חשופה. אחסוך את המילים הקשות שהיא קיבלה, אבל בואו נגיד שהיו גם כאלו שטרחו לשלוח לה הודעות פרטיות בהן הם קוראים לה שרמוטה.

כמובן שבהתאם לשנה בה אנו חיות ובהתאם למאורע, יצאו (ובצדק) כל הכוכבים והכוכבות של הביצה הישראלית להגנתה של בן זקן בכך שהעלו תמונות של עצמם/ן, אבות ואמהות, בבגדי ים חשופים יחד עם ילדיהם. כי הרי ברור שבשנת 2022 לא הגיוני שיגידו לאנשים מה לעשות עם הגוף שלהם. אבל אני רוצה לאתגר אתכם/ן רגע מעבר לכעס הרגעי, מעבר לתמיכה דרך לייק או העלאת תמונה – בואו ננסה להבין יחד מה באמת קרה כאן, ונבין את גודל החוצפה. כי מיזוגניה ושנאת נשים זה לא חדש לאף אחד או אחת מאיתנו ובטח לא הקונספט הזה ש"נשים צנועות מונעות אסונות" (יאללה, לכו חפשו).

אותי בעיקר מרגיז שעשו את ההקבלה לכך שאם את חשופה, אם ילדיך רואים את גופך – אזי שאת אמא פחות טובה, פחות ראויה ופוגעת בילדיך. לא פחות. אני כאן כדי להזכיר לשונאי הנשים שנזפו בבן זקן משהו שאולי לא נעים לקריאה, אבל אני הרי לא כאן כדי לעשות לכם נעים.אני כאן כדי להזכיר לכם, מכסי האמהות, שהדבר הראשון שילד רואה בעולם הזה ברגע שהוא פוקח את עיניו, זה את אימו העירומה. יש מי שאוהבים להגיד לנו הנשים שקולנו בערוותנו, אבל אתם יודעים מה עוד היה בערוותינו? אתם, כשנולדתם. ממש משם רובכם הגחתם לעולם הזה, עולם בו משום מה אתם חושבים שיש לכם הזכות להגיד לאמהות שלכם מה לעשות בגופן.

אנחנו גדלנו בתוך הגוף של האימהות שלנו, במשך החודשים הראשונים של חיינו היינו תלויים בשדיים שלהן, אותם שדיים שהעולם טורח גם להחפיץ וגם לכסות. עכשיו אני באה לשאול אתכם, כל אותם גברים שטרחו להגיד לבן זקן שהיא אמא פחות טובה שמבזה את בנה, רק בגלל שחשפה את גופה – הגוף הנקבי היה מספיק טוב בשביל להביא אתכם לעולם הזה, אבל עכשיו האמהות שלכן צריכות לכסותו? האמהות שלכם היו אמהות טובות כשחשפו את עצמן כדי להאכיל אתכם וכדי להביא אתכם לעולם – אבל אם הן מראות את גופן בזמן אחר, פתאום הן אמהות גרועות?

ולמה הגוף הנקבי בכלל והאמהי בפרט הוא בושה?! למה האמהות שלנו צריכות להתכסות? הגוף הנקבי מקיים את האנושות, בלעדיו, אף אחד מאיתנו לא היה נושם את האוויר בריאות שאנחנו נושמים עכשיו, בלעדיו אף אחד מאיתנו לא היה כאן היום.

ילד לא יתבייש מגוף אמו – אין לו שום סיבה לכך. גם היום כאישה מבוגרת, הגוף של אמא שלי לא מבייש אותי – הוא הביא אותי לעולם הזה והיא, גם בגיל 60 פלוס, תעשה איתו מה שבא לה. לדעתי האישית, אין כל ערך בכיסוי הגוף, אין כל בושה בחשיפתו, הגוף שלי ושל אמא שלי הוא לא בושה שיש לכסות. אם אישה מוצאת ערך בכיסוי גופה ומעוניינת להתכסות – זו לגמרי זכותה, אם כך *היא* בוחרת, ורק היא, כי לאף אחד אין הזכות להגיד לה לעשות כך. היא היחידה שתחליט אם נעים לה או לא לחשוף את גופה. הוא שלה ויש לה אוטונומיה מלאה עליו – גם כשהיא אמא, וגם כשהיא לא.

הנקודה הכי חשובה לזכור מהסיפור הזה, היא שאין כל קשר בין היותך אם טובה ובין רמת הבד שמכסה את גופך. את אמא טובה בביקיני ואת אמא טובה בבורקיני. את אמא טובה עם כיסוי ראש ואת אמא טובה עם קעקועים ושלושה צבעים שונים בשיער. אף אחד לא ימשטר את הגוף של האמהות שלנו. מה שהן עושות עם הגוף שלהן לא יעיד על כמה הן אמהות טובות או פחות. וזה בעיקר לא עניינו של אף אחד.

• טור דעה
• עדן בן זקן
• פמיניזם
• אינסטגרם